חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:11 זריחה: 6:37 ב' בשבט התש"פ, 28/1/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 889 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת דברים (חזון), ה' במנחם-אב ה'תשע"א (05/08/2011)

נושאים נוספים
התקשרות 889 - כל המדורים ברצף
את הוראות התורה מקבלים מ'משה' שבדור
משיח מחכה בחוסר-סבלנות
לימוד סדר קדשים בעבר ובהווה
פרשת דברים
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 889, ערב שבת-קודש פרשת דברים (חזון), ה' במנחם-אב ה'תשע"א (05.08.2011)

  דבר מלכות

את הוראות התורה מקבלים מ'משה' שבדור

כיצד נוספו בספר דברים, הנקרא 'משנה' תורה, הוראות ומצוות חדשות, שלא היו בארבעת הספרים הקודמים? * מעלת ספר דברים בהיותו ה'סיום' וסך-הכול, שבו נמצאת הנקודה הכוללת את כל העניינים, ומתגלה גם מה שלא ניכר קודם * לא ייתכן "ויאמינו בה'" כדרוש אם חסר באמונה ב"משה עבדו" * משה שבדורנו הוא 'ממוצע המחבר', שעל-ידו דווקא נמסרות ההוראות הנוגעות לאמונה בה' * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בנוגע לשלוחים שנסעו לארץ-ישראל1 בשם כל אנ"ש ובשמי, אשר, על-פי התכנית, אמורים הם להגיע בערב שבת הבא – יום ההילולא של האריז"ל אשר הרח"ו כותב עליו2 "עיר וקדיש מן שמייא נחית" – ל"ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה"3,

ייתן השם יתברך שיהיה זה בהצלחה מופלגה – "למעלה מהטבע", אינו מספיק עדיין, אלא בהצלחה מופלגה – ויומשך הדבר בעילוי אחר עילוי, שכן, בבלי גבול גופא ישנם דרגות בלי גבול4, ובמילא יומשך בעילוי אחר עילוי, למעלה גם מבלי גבול.

וכיון ש"גדולה לגימה שמקרבת"5, יאמרו כולם "לחיים",

ומסתמא גם הם – השלוחים – אומרים "לחיים" היכן שנמצאים, אם הם כבר לאחרי התפלה,

ויאחלו ויברכו – כפי שכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם6 – "לחיים עם כל הפירושים", ובמילא, לא יצטרכו לבקש בקשות פרטיות, וכל העניינים שצריכים להיעשות על-ידם יהיו בהצלחה מופלגה.

* * *

ב. מפרשת מסעי – באים ל"אלה הדברים", "משנה תורה".

אף-על-פי שמשמעות דברי הגמרא7 שד' ספרים הראשונים יש בהם מעלה יתירה לגבי ספר דברים, מכל מקום, יש מעלה בספר זה, שבו נאמר "אלה הדברים אשר דבר משה", ועל דרך מה שכתוב8 "זכרו תורת משה עבדי", שאף-על-פי שלפי הפירוש הפשוט ופירוש האמיתי קאי על כל התורה, מכל מקום, המפורש בקרא, "תורת משה עבדי", קאי במיוחד על "אלה הדברים אשר דבר משה"9.

ב"אלה הדברים אשר דבר משה" ישנם כמה הוספות, חידושי דינים והוראות כו', שלא מצינו בד' ספרים הראשונים. ולכאורה: כיון שספר דברים אינו אלא חזרה על דיני התורה שנאמרו לפני זה, כיצד יש בזה חידושים?

אך העניין הוא, שזוהי מעלת ה"סך-הכול" – שזהו ענינו של ספר דברים שהוא ה"סך-הכול" של כל התורה:

ב"סך-הכול" ישנה הנקודה של כל העניינים, ואף שאין בזה חידוש, שהרי הכול נלקח ממה שיש כבר לפני כן, מכל מקום, יש עניינים שלפני כן היו באופן אחר, וכאשר נעשה ה"סך-הכל" מתגלה מה שלא היה ניכר לפני כן.

ועל דרך המעלה שבספירה היותר אחרונה, שבה כלולים כל הספירות שלפני זה – שלאמיתו של דבר מושרשת היא ומגעת למקום שלמעלה מכל הספירות10.

וזהו עניין "אלה הדברים אשר דבר משה" – דאף שעניינים אלו נלקחו מהספרים שלפני זה, ואם כן יכול מישהו לחשוב: לשם מה זקוק אני להוראותיו של משה, יכולני לקחת את הדברים מהיכן שמשה לקחם? – על כך אומרים לו: לא תוכל לבדך לגלות את הדברים, כי אם משה רבינו – "אלה הדברים אשר דבר משה",

ועניין זה גופא שמשה לוקח את ה"סך-הכול" מהספרים שלפני זה – הנה גם זה ניתן למשה מסיני, והיינו, שכשם שענייני התורה עצמם כפי שהם כלולים בהעלם ניתנו למשה מסיני, כמו כן גם הגילוי שנתגלה ב"משנה תורה" ניתן למשה מסיני,

ומי שמכחיש חס-ושלום ואומר על אות אחת ב"משנה תורה" שלא ניתנה למשה מסיני – הרי זה כופר בתורה, כפסק הרמב"ם11.

ג. ובנוגע לענייננו:

ישנם כאלו שטועים וסבורים שאין צורך ב"ממוצע", אלא הוא והקב"ה... אך האמת אינו כן, אלא כמו שכתוב12 "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", והיינו, שעל-ידי האמונה במשה עבדו נעשה "ויאמינו בה'"13. כאשר חסרה האמונה במשה, חסר גם ב"ויאמינו בה'", ועל-ידי האמונה במשה עבדו נעשה "ויאמינו בה'" בהוספה ובאופן נעלה יותר.

וכן הוא גם בנוגע למשה שבכל דור ודור14, עד למשה שבדורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר.

ובמילא יש לדעת שכל ההוראות שנתגלו ונמסרו על-ידי "משה עבדו", שהוא ה"ממוצע המחבר"15, הם עניינים עיקריים, כיון שעל-ידי "משה עבדו" נעשה "ויאמינו בה'". ואין לחשוב שהוא בעצמו יוכל לגלות ולפעול כו', כיון שמדובר אודות עניינים שניתנו מסיני למשה דווקא. ודווקא על-ידי ההוראות שמקבלים אנו ממשה שבדורנו, נעשה אצלנו "ויאמינו בה'".

ועניין זה אינו באופן של "חוקה חקקתי גזירה גזרתי"16, שאין לזה מקום בשכל, אלא זהו עניין שרואים במוחש – שעל-ידי זה ש"אנכי עומד בין הוי' וביניכם" מיתוסף ב"להגיד לכם את דבר הוי'"17.

ודווקא בכוחו של משה להתחיל "משנה תורה" עם חטא העגל18, ולא להתפעל אלא לילך הלאה והלאה, עד לסיום – "לעיני כל ישראל", שזהו עניין הראייה.

(משיחת ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשט"ז. תורת מנחם, כרך יז, עמ' 130-132)

________________________

1)     ראה שיחת ח"י תמוז (לעיל ע' 112). וש"נ.

2)     בהקדמתו לשער ההקדמות (נדפסה ג"כ בהוספה לקונטרס עץ החיים ע' 78).

3)     עקב יא, יב.

4)     ראה גם תורת מנחם – התוועדויות חי"א ע' 26. וש"נ.

5)     ראה סנהדרין קג, סע"ב ואילך.

6)     סה"ש תש"ז ע' 138. ה'שי"ת ע' 376. ועוד.

7)     מגילה לא, ב.

8)     מלאכי ג, כב.

9)     ראה פי' עיון יעקב לע"י ב"ב יד, ב.

10)   ראה סה"מ מלוקט ח"ה ע' נז. וש"נ.

11)   הל' תשובה פ"ג ה"ח.

12)   בשלח יד, לא.

13)   ראה מכילתא עה"פ.

14)   ראה תקו"ז תס"ט (קיב, רע"א. קיד, רע"א).

15)   ראה סה"ש תורת שלום ע' 158.

16)   תנחומא חוקת ג. ועוד.

17)   ואתחנן ה, ה.

18)   ר"פ דברים ובספרי ופרש"י.

 משיח וגאולה בפרשה

משיח מחכה בחוסר-סבלנות

כבר עברו את כל הבירורים והניסיונות

ההוראה לבני-ישראל בדורנו זה, דור האחרון של הגלות – שמכיוון שעומדים בסיום הגלות ד"ערבות מואב" [לפי כל הסימנים בגמרא, ולפי מה שכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו העיד כבר מלפני כמה שנים, שנשאר רק לצחצח הכפתורים, ו"לאלתר לגאולה", ומשיח עומד אחר כתלנו, וכו' וכו'] – מובן שעכשיו צריך כבר להרגיש בגלוי (לא הקושי של הגלות רחמנא-ליצלן, אלא) שעומדים "בעבר הירדן", נמצאים כבר בעלייה להיכנס לארץ-ישראל בגאולה האמיתית והשלימה, וצריך להיות רק "עמדו הכן כולכם".

ובמכל-שכן וקל-וחומר: אם בנוגע להכנות לכניסתם בפעם הראשונה לארץ-ישראל (כשבני-ישראל היו עדיין "בערבות מואב") כבר נרגשה רק העלייה שבזה ("בעבר הירדן") [...] –

על-אחת-כמה-וכמה גלות זה האחרון, כאשר כבר עברו עבודת הבירורים בגלות, וכל הניסיונות עד לחבלי משיח, הדברים המבהילים הבלתי משוערים כלל וכלל (אפילו לאומות העולם) שאירעו בדורנו זה, היה לא תהיה, לא תקום גו' – הרי דבר ברור ופשוט, שעכשיו הוא איך שבני-ישראל נמצאים "בעבר הירדן", ונכנסים מיד לארץ-ישראל, ביחד עם משה רבינו כפשוטו ממש (כפי שביקש בתפילתו "ואתחנן אל ה' גו'") בגאולה האמיתית והשלימה, שאין אחריה גלות, על-ידי משיח צדקנו.

שהוא עומד ומצפה חסר סבלנות לרגע שיגאל את בני-ישראל מהגלות, וזה יכול להיות תיכף ומיד ממש, ועד כדי כך שהגמרא אומרת שמשיח "יתיב ביני עניי סובלי חלאים וכולן שרו ואסירי בחד זימנא, איהו (משיח) שרי חד ואסיר חד, אמר דילמא מבעינא דלא איעכב" (שרי חד נגע ומקנחו וקושרו ואחר-כך מתיר האחר כו' ואינו מתיר שני נגעים יחד דסבר איבעי לי לצאת וליגאל את ישראל לא איתעכב כדי קשירות שני נגעים).

ועל-אחת-כמה-וכמה שלאחרי כל העבודה דבני-ישראל בהתאם ל"בקולו תשמעו", הרי בוודאי שמשיח בא "היום", ויתירה מזו – מכיוון שבוודאי עשו בני-ישראל תשובה, הרי ישנה ההבטחה ופסק-דין ברור ש"מיד הן נגאלין", ולא עיכבן אפילו כהרף עין, ובפרט שבוודאי המצב הוא ד"זכו", ובמילא בא משיח "ארו עם ענני שמיא".

...ההוראה בפועל מכל זה:

יהודים צריכים לדעת שבוודאי כבר בא הזמן שמשיח יבוא, כנ"ל בארוכה, צריך רק שיהיה "עמדו הכן כולכם" עם געגועים למשיח, ובוודאי שעל-ידי זה יפעלו ויגלו ביאתו.

וזה שלעת עתה עדיין לא בא – זוהי קושיא, שכל קושיא באה מהעלם והסתר הגלות, ובודאי שמשיח בעצמו יתרצה; אבל אסור שזה יחליש יהודי חס ושלום, אלא אדרבה – זה צריך לעורר עליה יותר נעלית בעבודה "בעבר הירדן" – תוספת מרץ וחיות, להוסיף ביתר שאת וביתר עז ב"משפט" (תורה) ו"צדקה", שמביאים הגאולה, "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת דברים, תשעה באב (נדחה) תשמ"ח; התוועדויות תשמ"ח, כרך ד, עמ' 120-119)

 ניצוצי רבי

לימוד סדר קדשים בעבר ובהווה

מה כתב האריז"ל על לימוד סדר קדשים? * האם עסקו גם האמוראים בלימוד סדר קדשים, ומה פשר ריבוי הגרסאות בסדר זה במיוחד? * "דווקא בשנים הכי אחרונות מתווסף בלימוד סדר קדשים", אמר הרבי * ביאור ההבדל בידיעת האמוראים בין ארבעה סדרים לשניים * וכיצד הגיב כאשר הוזכר ה'כולל' שהקים ה'חפץ-חיים' ללימוד סדר קדשים?

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

יחקוק סדר קדשים

במאמר אדמו"ר הזקן בליקוטי-תורה, דיבור-המתחיל 'והדרת פני זקן' (קדושים ל,ד), שבו מדובר על "מי שתופס במוח הזיכרון וחקוק על ליבו תמיד... מאחר שהתורה במוח הזיכרון שבנשמתו כו'", מסיים בהמשך:

"ומעלמא דאתגליא, היא התורה שבעל-פה על-כל-פנים, לפחות יקנה ויחקוק סדר קדשים, הנקרא חכמה בדברי חז"ל, ומכפר עוונותיו של אדם, כמו שכתב האריז"ל".

דברים אלו נתבארו בשיחת ש"פ קדושים תשכ"ה (תורת מנחם כרך מג), וראה לקוטי שיחות כרך ז, עמ' 146.

איזה לימוד עדיף

בשנת תשל"ט, בעת ביקורו של הגאון רבי פינחס-מנחם אלתר [לימים האדמו"ר בעל 'פני מנחם'] מגור עם מחותנו יבדל לחיים טובים וארוכים – אב"ד אונגוואר ובעל 'משנה הלכות', הזכיר אחד הנוכחים שמדברי רש"י במסכת בבא מציעא משמע שקדשים נוהג בזמן הזה. הרבי הגיב מיד: "הכוונה שם היא ללימוד ההלכות" ('בצל החכמה' עמ' 70).

יותר מפעם אחת ציין הרבי לדברי רבי יהודה החסיד, ב'ספר חסידים' סימן רסא, שם נאמר: "אהוב את המצווה הדומה למת מצווה שאין לה עוסקים כגון שתראה בני עירך לומדים מועד וסדר נשים תלמוד סדר קדשים".

אמנם ר"י החסיד עצמו כתב בסימן תתריא: "ילמוד תחילה מה שנוהגים תדיר ויוכל ללמד אחרים... ולא יתכן לאותם שלא למדו עדיין מסכתות הצריכים להם להורות בכל יום שילמוד להם מסכתות שנוהגים לימות המשיח".

וכן כתב רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה פרק ב' סעיף יא: "ויש לו לעסוק תחלה בסדר קדשים... ואחר-כך במשך הזמן... יעסוק בסדר טהרות וזרעים והם קודמים לסדר מועד נשים נזקין מאחר שכבר עסק הרבה בלימוד המביא לידי מעשה שהן הלכות השנויות בג' סדרים אלו (לבד ברכות וחולין ונדה)".

ושם פרק ד' סעיף ג: "ואפילו עוסק בקדשים וטהרות שאין נוהגין עכשיו במעשה – מכל מקום מצות עשה של תלמוד תורה מצד עצמה היא גם כן גדולה משאר מצוות...".

[וראה בהערות וציונים להגה"ח הרב מרדכי-שמואל אשכנזי שליט"א מד"א דכפר-חב"ד והנאסף שם – באריכות].

מיעוט הלומדים

בשיחת יום שמחת-תורה תשכ"ד (תורת מנחם כרך לח עמ' 126) אומר הרבי:

בנוגע לסדר קדשים – הנה אפילו בדורות הראשונים עסקו בו רק מעט, ולכן מצינו בסדר זה ריבוי חילופי גירסאות, ולא נתבארו הגירסאות הנכונות כמו בשאר הסדרים מצד מיעוט הלומדים בו. ובסדר קדשים גופא – הנה במסכת ערכין בפרט יש ריבוי גירסאות שונות וסוגיות חמורות כו'.

גם בש"פ עקב תשל"ז (שיחות-קודש תשל"ז כרך ב' עמ' 468) אמר הרבי:

זו הסיבה שבסדר קדשים יש ריבוי גרסאות וכו', משום שהלימוד בסדר זה לא היה כמו בשאר הסדרים. אמנם בשנים האחרונות נתרבה הלימוד בסדר קדשים.

באותה הזדמנות אמר הרבי:

ה'סיום' על סדר קדשים – שעל-ידי-זה "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה" זאת אומרת שהלימוד ועיסוק בתורת עולה מקרב את בנין בית-המקדש והקרבת העולה בפועל.

וכפי שרואים (ב"השגחה פרטית") שדווקא בשנים הכי אחרונות מתוסף בלימוד סדר קדשים- מה-שאין-כן בשנים ואפילו בדורות שלפניהם היה לימוד מועט בסדר זה.

דוגמא לעובדה שאפילו בדורות הראשונים לא היה נפוץ הלימוד בכל הסדרים מצינו בדברי הגמרא (בבא מציעא קיד,ב) "אמר ליה בארבעה לא מצינא, בשיתא מצינא?!" [=בארבעה סדרים איני מצוי, בשישה אהיה מצוי?!], ומכאן שגם בארבעה הסדרים שהיה הלימוד בהם, בכל-זאת – "לא מצינא", וכל-שכן בשני הסדרים הנוספים וכו'.

בביקורו של הגאון רבי מרדכי סאוויצקי אצל הרבי, בראש חודש כסלו תשמ"ח, הזכיר האורח את פעילותו של ה'חפץ חיים' בארגון חבורות ללימוד סדר קדשים. הרבי הגיב בהזכירו את דברי הר"ן (בדרשותיו דרוש ב', ועוד גדולים כהרמב"ן ועוד) בטעם ציווי ה' לנביאים לביצוע פעולות גשמיות, כדי לקשר את הנבואה בגשמיות העולם וכך להבטיח את התגשמותן ומימושן בפועל ('מקדש מלך' כרך א' עמ' 379-378).

הבדל בהבנת ה'שישה סדרים'

עוד כתב הרבי על הלימוד בימי הש"ס, בהערה בלקוטי שיחות (כרך ו, עמ' 52 הערה 27):

דאף שכל העניינים שנתגלו על-ידי חז"ל – לאחרי-זה גם הם כמו "דבר משנה" לענין הדין "טעה בדבר משנה חוזר" (ראה סנהדרין לג, א. חושן משפט ריש סימן כה. הלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן פ"ב ס"א), מכל מקום אינם בפשטות כל-כך כמו הלכה למשה מסיני. וכמו בזמן האמוראים ב"טעה בדבר משנה (ממש) חוזר" – דחוזר בכל ששה סדרים – אבל בד' סדרים גם לא היו טועים, מה-שאין-כן בזרעים וטהרות (להעיר מלקוטי הש"ס להאריז"ל לחגיגה (יג,ב) טעם על-פי הסוד) דלא היו בקיאין (רבינו תם בהקדמת ספר הישר. וכן משמע ברש"י חולין קי. סוף עמוד ב (ד"ה דתנן) ובכ"מ. וגם לדעת התוספות שם, על-כרחך-צריך-לומר שחלוקין בהבנת טעמי המשניות כמפורש בברכות (כ, א) ובמילא גם במסקנא להלכה. ועיין בהנסמן בשדי חמד – פאת השדה – כללים א, סוף סעיף קטן כא).

(וראה גם תורת מנחם כרך ד' עמ' 62; כרך יג עמ' 152-151).

ביאור הדברים (ראה 'אוצר חידושים בש"ס' סנהדרין עמ' פט-צ):

אף-על-פי שבכלל היו האמוראים בקיאים במשניות כנ"ל, היה זה בעיקר בד' הסדרים: מועד, נשים, נזיקין וקדשים, שבהם לא היו טועים כלל בזמן האמוראים. אך בזרעים וטהרות כבר ביאר רבינו תם בהקדמתו ל'ספר הישר', שבסדרים אלו לא היו האמוראים בקיאים כמו בד' הסדרים, ולכן הגם שהדין ד"טועה בדבר משנה" הוא בכל השישה סדרים, אבל רק בזרעים וטהרות היתה קיימת המציאות של טועה בדבר משנה.

ובאמת נחלקו בזה רש"י ותוספות, אם האמוראים היו בקיאין בזרעים וטהרות, ורבינו תם הנ"ל הוא בשיטת רש"י שכתב בחולין (קי, ב. ד"ה דתנן): "כלומר מדפשוט לך בדידה דשריא אלמא שמיעא לך הא מתניתין, ובסדר זרעים היא". ובזה תירץ קושיית התוספות (ד"ה דתנן) שהקשו: "ותימא רב ספרא מעיקרא מאי סבר שלא הביא לו המשנה", ולכן כתב רש"י שהמשנה היא בסדר זרעים, ומטעם זה לא הביא לו רב ספרא המשנה בתחילה, שסבור היה שאינו בקי בה. אבל התוספות מסיימים שם את שאלתם "דמשניות אפילו בזרעים וטהרות היו שגורות בפיהם".

ושוב מוצאים חילוק זה בין רש"י לתוספות בבבא-מציעא. דבגמרא שם (קיד, סע"א וריש ע"ב): "אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דקאי בבית הקברות של עובדי כוכבים... אמר ליה לאו כהן הוא מר, מאי טעמא קאי מר בבית הקברות, אמר ליה לא מתני מר טהרות, דתניא רבי שמעון בן יוחאי אומר קבריהן של עובדי כוכבים אין מטמאין... אמר ליה בארבעה לא מצינא בשיתא מצינא (בתמיהה)".

ופירש רש"י בארבעה לא מצינא – בגירסא דארבעה סדרין, כגון מועד, ישועות (נזיקין), נשים, שהן נוהגות בזמן הזה כבזמן הבית, וקדשים נמי כדכתיב ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי, ואמרינן (מנחות קי,א) אלו תלמידי חכמים העוסקין בהלכות עבודה בכל מקום, מעלה עליהן הכתוב כאילו מקריבין אותן בבית המקדש. בשיתא מצינא, בתמיהה, זרעים אינו נוהג בחוצה לארץ, וכן טהרות".

אבל בתוספות שם ד"ה "הכי גרסינן", כתבו שהגרסה הנכונה בגמרא היא "דתניא" ולא "דתנן", משום "דאינה משנה בשום מקום", והוסיפו: "דמשניות אף של זרעים וטהרות היו שגורות להם כדמשמע בכמה דוכתין. והא דקאמר בארבע לא מצינא בשתא מצינא, היינו בתוספתא".

הרי מבואר שלדעת רש"י לא היו האמוראים בקיאין בזרעים וטהרות, כפי בקיאותם בשאר הד' סדרים, ולדעת התוספות היו בקיאין בכל השישה סדרים בשווה.

ויש לומר שגם לשיטת התוספות, שאפילו משניות דזרעים וטהרות היו שגורות בפיהם, מכל מקום יש הבדל בין זרעים וטהרות לשאר הסדרים. שהרי מפורש בברכות (כ,א. ותענית כד,א. וסנהדרין קו,ב) "אמר ליה רב פפא לאביי... דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה (ופירש רש"י בברכות: לא היו גדולים בכל גמרא של ד' סדרים, אלא בתלתא בבי שלנו)... וכי הוי מטי רב יהודה בעוקצין... אמר הויות דרב שמואל קא חזינא הכא (כלומר טעם המשניות הללו קשה עלי ככל הקושיות שהיו שני רבותי מתקשין בהן בכל הגמרא)".

הרי מובן מהגמרא ופרש"י שיש חילוק בהבנת טעמי המשניות בין זרעים וטהרות שאין עליהם גמרא, לבין הד' סדרים. ואם יש חילוק בין הסדרים בהבנת טעמיהם, הרי במילא יש הבדל ביניהם גם בידיעת המסקנה להלכה. (ועיין בהנסמן ב"שדי חמד" פאת השדה – כללים א' סוף סעיף קטן כ"א).

חוסר בלימוד קדשים

וארבעה סדרים עתה – הוסיף הרבי בהתוועדות שבת-קודש פרשת עקב תשל"ז (שיחות קודש תשל"ז כרך ב' עמ' 467) – הם חוץ לסדר קדשים וטהרות, שכן סדר זרעים לומדים גם בימינו, וגם למדוהו בזמן הש"ס בארץ-הקודש (ראה פירוש רש"י שם ד"ה בשיתא מצינא), מה-שאין-כן קדשים שכנראה בפועל – בישיבות שבדורות האחרונים, אין עוסקים בלימודו. ומפירוש המשניות ריש קדשים נמצא (על-פי הטעם שכותבו) שגם בזמן הש"ס היה חסר בלימודו לגבי השאר.

והוסיף הרבי בסיום השיחה שם:

ומה שאיתא בפירוש רש"י שם (ד"ה בארבעה) שהארבעה הם מועד ישועות נשים וקדשים, ושאר שני הסדרים (שלא היו לומדים) הם זרעים ומועד (שם ד"ה בשיתא) – הרי מזה מוכח רק שהיו לומדים קדשים בזמן הש"ס (והעיקר – לאו דוקא בעיון כבהשאר. וראה הל' ת"ת לאדמו"ר הזקן פרק ב' סעיף י"א).

ובמילא הרי מגמרא זו לפי פירש"י: 1) דוגמא (כנ"ל), 2) הסברת האמור שאין לומדים "קדשים", אף שנפוץ לימוד חולין (שהרי תמיד למדו מסכת ברכות מזרעים ונדה מטהרות – ואף-על-פי-כן כותב רש"י שלא למדום כל-כך), 3) תירוץ מה שאפשר להקשות לכאורה מהחיוב ללמוד כל הסדרים (הל' ת"ת לאדה"ז שם סעיף יו"ד).

מטהרה לקדושה

כרקע לדברים אלו אמר הרבי (ש"פ עקב שם עמ' 468):

כיון שנערך סיום על סדר קדשים הנלמד עתה, באים ללימוד טהרות לעתיד-לבוא דווקא, שאז יקויים "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכריה יג, ב). לכאורה היה הסדר צריך להיות טהרות ואחר-כך קדשים, שהרי טרם הכניסה לבית-המקדש [כמסכתות מידות, תמיד עד לקנים] נדרשת טהרה, ולפועל הרי קדשים קודמת לטהרות. [ולהעיר ממה שכתב הרמב"ם (הלכות מקוואות בסופן) שאף-על-פי שטבילה במקוה היא מכוח גזרת הכתוב הרי רמז יש בו שכשישנן דעות רעות יש לטבול "במי הדעת הטהור", אשר זה אמור על לימוד התורה (חסר הביאור)].

והביאור על-פי פנימיות העניינים ש'קדשים' קשור בחכמה, ו'טהרות' – קשור בדעות [וכדברי הגמרא (שבת לא, א) על הפסוק "והיה אמונת עתיך גו'" (ישעי' לג, ו)] וזהו הסדר מלמעלה למטה (תחילה – קדשים – חכמה, ואחר כך טהרות – דעת), מה שאין כן מלמטה למעלה הרי הסדר הוא להיפך: תחילה דעת ואחר כך חכמה, כמבואר בכמה מקומות.

וכאשר מסיימים את סדר קדשים מגיעים למסכת תמיד שם איתא "שיבנה (בית המקדש) במהרה בימינו אמן" וזוכים לענין "יראה כהן בציון", כאשר רואים את הכהן, שהוא ה"קדוש" בין בני-ישראל עצמם ומקריב קרבנות בבית-המקדש השלישי בקרוב ממש.

 ממעייני החסידות

פרשת דברים

רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם (א,ו)

אין אדם רשאי להסתגר באוהלה של תורה ולהסתפק בעבודתו עם עצמו, אלא עליו לנסוע למקום רחוק מיהדות ולהביא גם לשם את אור התורה.

(ליקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 695)

לא תכירו פנים במשפט... כי המשפט לאלוקים הוא (א,יז)

"לא תכירו פנים במשפט" – אל תראו במשפט שלמעלה את הפנים של מידת החסד, אף-על-פי ש"משפט איהו רחמי" (תיקוני זוהר, בהקדמה),

"כי המשפט לאלוקים הוא" – היינו מידת הדין, אלא שהיא מתלבשת במידת הרחמים.

למה הדבר דומה? לאדם שרואה את המלך ופניו צהובות, ולכן נדמה לו שהמלך יאהבנו אפילו אם ימרוד בו.

('מגיד דבריו ליעקב' עמ' נא)

והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו (א,יז)

הרמב"ן אמר פעם אחת לבנו:

אם אי-פעם תסתפק באיזה דבר אם הוא מותר או אסור, אזיי בראש וראשונה עליך לסלק את הנאתך מהדבר, ורק אחר-כך לשקול את צדדי הספק. שכן כאשר יש לאדם צד הנאה מאיזה דבר, תמיד ימצא סברות להתירו.

והוסיף הבעל-שם-טוב שהדבר רמוז בפסוקנו:

"והדבר אשר יקשה" – אם אתה מתקשה להחליט באיזה דבר אם הוא מצווה אם לאו;

"מכם" – הספק נובע מכך שיש לך בדבר הנאה אישית.

"תקריבון אלי" – כשתסלק את הנאתך מהדבר ותתכוון אך ורק לשם שמים;

"ושמעתיו" – אתן לך הבנה איך להתנהג ("ושמעתיו" מלשון "והם לא ידעו כי שומע יוסף").

(כתר-שם-טוב עמ' ג)

ובמדבר אשר... נשאך ה' אלוקיך (א,לא)

התוכן הפנימי של מסעות בני-ישראל במדבר, סמל הקליפות, הוא הכנעת כוחות הטומאה והרע, "אתכפיא סטרא אחרא". עבודה זו מנשאת ומרוממת את הנשמה עד רום המעלות.

(אור-התורה)

אוכל בכסף תשבירני (ב,כח)

"אוכל בכסף" – כאשר אתה נכסף ומתאווה לאכול, "תשבירני" – עליך לשבור ולבטל את התאווה.

(אור-תורה עמ' נא)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

ערב שבת-קודש
ה' במנחם-אב

יום ההילולא של האריז"ל – מעורר בפשטות – שנוסף להוספה ב'משפט' ו'צדקה' בכלל, שהם בהדגשה מיוחדת אצל האריז"ל – שיוסיפו בכל הפעולות דהפצת המעיינות חוצה "זאת החכמה", ובפרט כמוסבר בתורת חסידות חב"ד1.

ב'שבת חזון'2 לובשים בגדי שבת3.

שבת-קודש פרשת דברים

ו' במנחם-אב, 'שבת חזון'

בקריאת התורה מסיימים לכוהן "כאשר דיבר לכם" ומתחילים ללוי "איכה אשא לבדי", כנדפס בחומשים הרגילים4.

גם השבת עורכים 'סיום' עם סעודה5.

מנחה6. פרקי-אבות – פרק ג'.

מוצאי שבת:

מבדילים על היין7.

יום שני
ח' במנחם-אב, ערב תשעה באב

אחר חצות היום, לומדים דברים המותרים בתשעה באב, כמו איוב, ובדברים הרעים שבירמיהו, ומדרש איכה8.

אמירת שיעורי חת"ת היום: לכתחילה – לפני חצות היום9. בדיעבד – עד השקיעה10.

לימוד רמב"ם: רק לפני חצות11 (השלמה – רק במוצאי תשעה-באב).

לימוד ענייני בית-הבחירה: כמו בחת"ת דלעיל12.

במנחה אין אומרים תחנון13.

סעודה המפסקת14:

נהוג לשבת על הארץ (בהפסק איזה דבר15) ואין חולצים הנעליים. ואסור לאכול שני תבשילים, אבל פירות חיים או חמאה וגבינה חיים, אפילו כמה מינים, מותר. ואסור לשתות משקאות חריפים, וקפה או תה מותר. לא ישבו לאכול שלושה ביחד, ואם אכלו – לא יזמנו.

מותר לאכול עד השקיעה.

נוהגים לאכול [בסוף הסעודה – פת טבולה באפר, וכן] ביצה קשה וקרה טבולה באפר, על-שם הכתוב "ויגרס בחצץ שיני, הכפישני באפר"16. ואם אוכלים תבשיל בסעודה המפסקת, יש נוהגים לאכול את הביצה אחרי ברכת המזון17.

יום שלישי
צום תשעה באב18

ביום שני, לפנות ערב, חולצים את הנעליים ומסירים את הפרוכת19 [וכיסויי הבימה ועמוד הש"ץ].

בתשעה באב נועלים נעלי גומי ובד או סנדל שאינו של עור. ודלא כהמחמירים בזה20.

מדליקים אור רק כפי הנחוץ לתפילה ולקריאת הקינות, ולא יותר21.

אחר שמונה-עשרה – קדיש תתקבל. יושבים22 על הארץ (כנ"ל) וקוראים 'איכה'. בכל פרק המתחיל 'איכה' מגביהים את הקול יותר23. פסוק 'השיבנו' האחרון, אומר הקהל בקול רם יחד עם החזן24.

בספר-המנהגים מובא סיפור על הרה"צ מרוז'ין וחסידיו, בקשר לזריקת 'בערעלאך' ומעשי שובבות בתשעה באב. כנראה הובאו הדברים כדי שלא ירבו באבלות יותר מדי25.

אחר הקינות – 'ואתה קדוש', קדיש [שלם, ללא תתקבל26]. עלינו, קדיש יתום27.

אָבֵל בתוך ה'שבעה' רשאי ללכת לבית-הכנסת בלילה וביום עד גמר הקינות28.

תלמוד תורה:

אפילו בתשעה באב, ש"אסור לקרות בתורה… משום שנאמר 'פיקודי ה' ישרים משמחי לב'"29חייבים ללמוד תורה בכל רגע ורגע, אלא שהלימוד הוא בחלקי התורה המתאימים ליום זה30.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה לומד בכל שנה ושנה בתשעה באב מדרש 'איכה רבה', וסוגיית 'רבי יוחנן' דפרק הניזקין (גיטין נה סע"ב – נח סע"א)31.

גם במשך המעת-לעת דתשעה באב יש לערוך 'סיום' (על מסכת מועד-קטן, שהוא מהעניינים המותרים ללמוד ביום זה)32.

בנוגע ללימודי יארצייט בתשעה באב: עד חצות היום, לימוד משניות דאחרי התפילה הוא בפרקי דתענית33 ומועד-קטן (פרק ג) הידועים, ולאחר חצות היום, נוהגים בזה כמו בשאר השיעורים, היינו שהעוסק בזה בכל ימות השנה שומר עליהם גם בתשעה באב34.

לעניין לימוד חסידות, משמע שמותר35.

אין נוהגים לישון על הארץ או לשים אבן תחת הראש36.

שחרית:

שיעור נטילת-ידיים שחרית בתשעה באב – רק עד קשרי האצבעות37. אם יש לכלוך על-גבי העיניים והרגילות היא לשטוף לכלוך זה במים – מותר38.

אין מברכים "שעשה לי כל צורכי"39 עד למחרתו40.

בשחרית41 אין מניחים טלית ותפילין42. אין אוחזים את הציציות בברוך-שאמר ובקריאת-שמע43.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה לובש הטלית בבוקר ופושטו, ואחר-כך מניח התפילין ומתפלל בהן – כל זה בחדרו, שלא ירגישו בדבר. ובעת שהתפללו – אמר תהילים וכיו"ב44.

הש"ץ אומר 'עננו' בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'. שכח לאומרה ונזכר קודם שאמר "ה'" מחתימת רפאנו – חוזר ואומר 'עננו' ו'רפאנו', ואם כבר אמר "ה'" – אומר 'עננו' בברכת 'שמע קולנו' וחותם: "ברוך אתה ה', העונה בעת צרה ושומע תפילה". שכח גם שם – אומרה כברכה בפני עצמה אחר 'שים שלום'45.

בשחרית אין נשיאת כפיים, ואין הש"ץ אומר: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, ברכנו…". אין אומרים תחנון. הש"ץ אומר חצי קדיש. קוראים לשלושה אנשים46 בפרשת ואתחנן "כי תוליד בנים", והשלישי הוא המפטיר. חצי קדיש47. הפטרה בירמיהו (ח,יג – ט,כג) "אסוף אסיפם"48. מחזירים הספר לארון. "יהללו".

כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב היה עולה למפטיר. ולפעמים בשחרית וגם במנחה49.

אמירת כל הקינות50. אשרי. ובא לציון גואל, ומדלגים פסוק "ואני זאת בריתי". קדיש שלם בלא תתקבל. עלינו. קדיש יתום. בסיום תפילת שחרית אין אומרים 'שיר של יום' ו'אין כאלוקינו'. לאחר מכן קורא כל אחד ואחד לעצמו 'איכה'51.

אם יש ברית-מילה, מלים אחר הקינות52. האב והאם, המוהל והסנדק מותרים ללבוש בגדי שבת (אך לא נעליים) עד אחר המילה. מברכים על הכוס ונותנים לתינוקות53.

אין 'שאלת שלום' בתשעה באב. וכן אין לומר 'בוקר טוב' וכדומה, או לשלוח שי לחברו. מי שאינו יודע מכך ונותן שלום, משיבים לו בשפה רפה ובכובד ראש, וטוב שיודיענו שתשעה באב היום54.

אמירת תהילים היום: רק לפני מנחה55 ואילך (השלמה – אחרי חצות הלילה, כרגיל56).

אמירת חומש ותניא דחת"ת היום: רק לפני מנחה57 ואילך (השלמה – מצאת הכוכבים, כרגיל).

לימוד הרמב"ם היום: רק במוצאי היום58.

לימוד ענייני בית-הבחירה היום: אחרי חצות היום59 (השלמה – מצאת הכוכבים)60.

עד חצות היום61, אסור לעשות מלאכה שיש בה שיהוי קצת. ואין מכינים צורכי סעודה62. ואין יושבים על הספסל63.

כתב הרבי נשיא דורנו: "לא ראיתי את כ"ק מו"ח אדמו"ר הולך לבית-החיים בתשעה באב"64.

מנחה:

תפילת מנחה – בשעה מאוחרת יחסית65.

'אגרא דתעניתא' (=דמי הסעודות שנחסכו בגלל התענית) – נותנים לצדקה לפני תפילת מנחה66.

מתעטפים בטלית ומניחים תפילין בברכה. קריאת-שמע (כדי לומר קריאת-שמע בתפילין, אומרים את כל שלוש הפרשיות67). שיר-של-יום. אין כאלוקינו, וכל השיעורים (כולל: חת"ת68. וענייני בית הבחירה69) השייכים לשחרית70.

אחר-כך71 סדר תפילת מנחה: וידבר. קטורת. אשרי. חצי קדיש. קוראים 'ויחל' לשלושה אנשים, והשלישי מפטיר ב"דרשו ה' בהימצאו". יהללו. חצי קדיש72. שמונה-עשרה. אומרים 'נחם' בבונה ירושלים, ו'עננו' (בתפילת לחש) ב'שומע תפילה'73. שכח 'נחם' – אומרה בברכת 'שמע קולנו' אחר 'עננו', או ב'רצה' קודם 'ותחזינה', או ב'מודים' קודם 'ועל כולם', ואם שכח – אינו חוזר. שכח 'עננו' – יאמרנה (ללא חתימה) אחר 'אלוקי נצור' קודם 'יהיו לרצון'.

בחזרת הש"ץ אומר 'עננו' בין גואל לרופא, 'נחם' בבונה ירושלים, "אלוקינו ואלוקי אבותינו, ברכנו..." (או נשיאת כפיים – לנוהגים אותה בכל יום. ונוטלים תחילה ידיהם עד הפרק74). קדיש תתקבל. עלינו. קדיש יתום8.

לאחר מנחה75 (קודם השקיעה76), מניחים תפילין דרבנו-תם77 ואומרים קריאת-שמע, קדש, והיה כי יביאך, ושש זכירות78.

סיום הצום: בצאת הכוכבים.

יום רביעי
י' במנחם-אב

"כמדומה, שבליל מוצאי תשעה באב נוטלין את הידיים ג' פעמים לסירוגין כמו נטילת ידיים שחרית, אבל בלא ברכה"79. הנטילה – לפני קידוש לבנה80. וכן נועלים הנעליים ורוחצים הפנים תחילה81.

בלילה אין אוכלים בשר ואין שותים יין82.

עד חצות היום יש להימנע גם מברכת 'שהחיינו'83.

אולי יש לומר שבהוספה בלימוד (דט"ו באב) מתחילים כבר מתשעה באב ואילך84.

יש לערוך 'סיום' גם במוצאי תשעה באב85.

הרבי הציע להתוועד שלוש פעמים אחרי ת"ב: "ועל-כל פנים: בחמשה-עשר באב, ובשבת "שלו" שלאחריו, ובשבת שלאחריה, שבת מברכים דחודש אלול, חודש החשבון (והתשלומין) דימות שנה זו. ובשלוש פעמים הווי חזקה..."86.

"... ולקשר ה'סיום' (ב'משפט' – הלכה) גם עם נתינה לצדקה. ובמקום המתאים – לקשר את ה'סיום' – "יומא טבא לרבנן" – גם עם סעודה והתוועדות. ויש לפרסם זאת בכל מקום האפשרי..."87.

"הנוסעים למקומות שונים... ייקחו עמם קופת צדקה... שמזכירה ומעוררת אודות נתינת הצדקה בפועל"88.

__________________________

1)    'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 109.

2)     "מצווה לפרסם (ו"בשם אומרו") אודות תורת הרה"צ מברדיצ'וב בעניין 'שבת חזון' ש'חזון' מלשון ראייה, שבו מראים לכל אחד ואחת את המקדש דלעתיד מרחוק" – 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 132.

3)     ספר-המנהגים עמ' 46, שכן נהג אדה"ז, וש"נ לפוסקים הדנים בעניין זה, וראה גם בהוספות לשו"ע אדה"ז חלק ה-ו עמ' 1846 בשולי-הגיליון.

הטעם – כדי למנוע אבילות דפרהסיא בשבת. ולהעיר מהנהוג בין אנ"ש (וכלל החסידים – נטעי-גבריאל פכ"ה הערה טו), שאף את פסוקי התוכחה מהפטרת 'חזון' [אבל – גם את הפטרת ת"ב שחרית] אין קוראין בניגון איכה, שלא כמנהג העולם (המובא בשו"ת הריב"ש סי' קיב, מג"א סי' רפב ס"ק יד, שערי-אפרים שער ט סכ"ז). וראה 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"א ס"ק ג.

4)     כך נהגו אצל כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע בליובאוויטש, ולא כנדפס בס' המנהגים ס"ע 31 ובלוח כולל-חב"ד. וראה בקשר להנהגה זו ב'לוח השבוע' לשבוע שעבר, הערה 4.

5)     סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 708 (נעתק ב'לוח השבוע' בשבוע שעבר).

6)     הסיבה לאריכות הקטעים לעולים בקריאת התורה בפרשת 'ואתחנן' במנחת-שבת ובימי שני וחמישי, היא לכאורה מפני שאין רוצים לסיים או להתחיל ב'בית פעור'. וע"ע.

7)     בלוח כולל-חב"ד, ע"פ הרמ"א סי' תקנ"א ס"י, כתב שנותנים לשתות לתינוק שהגיע לחינוך בענייני ברכות, אך עדיין אינו יודע להתאבל על ירושלים [ובאמת קשה להגדיר מצב כזה. וראה א"א להרה"צ מבוטשאטש על אתר], ואם אין תינוק – שותה המבדיל בעצמו, ע"כ.  וראה שיחות קודש תשל"ח ח"ג עמ' 496 (בהוצאה החדשה: ח"ד עמ' 388), שבמוצש"ק מטו"מ, ב' מנ"א, שכח המבדיל [הת' הר"ר ישראל-מרדכי שי' קאזאמינסקי] והחל לשתות את היין מהכוס, והרבי הורה בידו תנועת-תמיהה, ואמר [או סימן בידו] שיתנו לילד לשתות [היו שם מעט בחורים. הילד היה אלחנן-דוב שי' בר"ד מרוזוב, בן י"א אז, שחונך בביתו שלא לשתות מהיין ולכן סירב לראשונה, ושוב סימן לו הרבי לשתות, ולבסוף נענה] וכשהילד שתה, חייך הרבי [ביותר, ויצא לחדרו] (והוא מרשימת הרה"ח ר' [אז: הת'] שלום-יעקב שי' חזן. ההוספות במוסגר מפי ר' אלחנן ואחרים שהיו שם.

8)     לוח כולל-חב"ד (מנהג ישראל, רמ"א סו"ס תקנ"ג).

9)     כנ"ל.

10)   כיוון שאף בת"ב עצמו אחה"צ (שאסור מדינא) אומרים חת"ת כדלהלן.

11)   כן הוא ב'מורה שיעור' להרמב"ם (מוגה).

12)   ע"פ ההוראה ללומדם בת"ב אחה"צ (כדלהלן הערה 69). וראה להלן הערות 59, 60.

13)   את פרקי המשניות שאומרים חיובים ובעלי יארצייט אחרי התפילה, אומרים בתפילה זו כרגיל, ראה להלן ע"י ציון 34, שמתירים זאת אפילו בת"ב אחה"צ.

14)   ע"פ לוח כולל-חב"ד.

15)   המקור להימנע מלשבת על הקרקע ממש, מובא בשע"ת סי' תקנ"ב ס"ק ג. וראה כף-החיים שם ס"ק לט, ובילקוט-יוסף ח"ז עמ' קכט, המקילין בזה. וראה בארוכה בס' 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ו.

באבילות ובתשעה-באב, ישב הרבי על ארגז נמוך, שגובהו מעל ג' טפחים (וכן דעת בעל 'מנחת שלמה' בס' הליכות שלמה על ת"ב הע' 14, נדפס בקובץ 'ישורון' גיליון יד עמ' תשפז, וציינו שזה דלא כמהרש"ם בס' דע"ת יו"ד סי' שפז ס"ב).

16)   בירושלמי סוף תענית (פ"ד ה"ו) מסופר שהאמורא רב, משאכל כל צרכו, היה טובל פיתו באפר, ואמר: "זו סעודת תשעה באב", לקיים מה שנאמר (איכה ג,טז) "ויגרס בחצץ שיני", הובא בב"י סי' תקנ"ב ובהגהת הרמ"א בשו"ע שם ס"ו. במקביל כתב הטור שם שבאשכנז נוהגים לאכול [ללא הגבלה באיזה זמן] ביצים [ובב"י מהגמ"יי: קרים וקשים] שהן מאכל אבלים, והביאו הרמ"א שם בס"ה.

17)   בנטעי-גבריאל פנ"א סי"ט כ' שאומרים לפני ברהמ"ז 'על נהרות בבל', וכמדומני שאין מנהגנו כן, אלא אומרים 'שיר המעלות' כהוראת אדה"ז בסידורו (נעתק בשער הכולל פל"ד ס"ב ובפסקי הסידור שבסוף השו"ע הוצאת קה"ת ח"א במהדורה הישנה עמ' 349, ומשום-מה נשמט מהמהדורה החדשה עמ' תרכו) לומר זאת בכל יום שא"א תחנון (ואין מוסיפים על האבלות יותר מהמוכרח. ואולי אדרבה – יש בזה משום עידוד, כבכמה עניינים).

18)   בעניין חולה בתשעה באב, בעלמא נהוג לפסוק שיאכל כרגיל (וראה פסקי-תשובות סי' תקנ"ד ס"ק ט, שם מביא גם את אלה שהחמירו לאכול בשיעורים וכיו"ב. נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"ב פרק סו הערה ח), וכן שמעתי מכמה מרבני אנ"ש שאינם מכירים כלל פסיקה כזו שיאכל בשיעורין בדומה ליוהכ"פ. ואף שבשו"ת הצמח-צדק או"ח (במהדורת תשנ"ד: סי' קח-קי) מציע לאכול בשיעורים, הרי שם מדובר: (א) למי שרוצה להחמיר, וגם זה - רק (ב)  לבריאים (שבגלל המגפה דאז ר"ל חייבים היו גם הם לאכול).

ומה שהביא הרבי עניין "כדי-אכילת-פרס" דווקא ב'מנהגי בין המצרים (ותענית ציבור)' (בסוף 'רשימות על מגילת איכה' להצמח-צדק, קה"ת תשי"א, עמ' 61, ומשם לספר-המנהגים עמ' 45), כשהכוונה כנראה לחידושו האמור של הצ"צ, לכאורה כוונתו בשני הקטעים הללו (שיעור עינוי בד' צומות [=שבצומות האחרים לכו"ע אין אוכלין בשיעורין] בככותבת, ושיעור אכילת פרס) היא רק לעניין זה, שמי שאכל בשיעורין בכל התעניות נקרא 'מתענה' ויאמר עננו ויעלה לתורה (כמ"ש בפסקי תשובות סי' תקס"ו אות ו בשם שו"ת מהר"ם שיק סי' רצ, מרחשת ח"א סי' יד, ובשם הגרש"ז אויערבך, הובא גם בש"ש כהלכתה בהערות ס"פ לט). וראה קובץ 'אהלי שם' גיליון 3, עמ' קח.

חולה וקטן האוכלים סעודה, אומרים ['שיר המעלות' – כדלעיל בהערה הקודמת] 'נחם' בברהמ"ז רק לאחר 'הרחמן', כיוון שיש פלוגתא אם לאומרו בברכה שלישית (ראה שער-הכולל פל"ד ס"ט, נטעי-גבריאל פרק סו סעיף יא וש"נ).

19)   לוח כולל-חב"ד.

20)   עיין שערי-תשובה ואחרונים בסימן תרי"ד. דרכי-חיים-ושלום ס"ק תרע"ג – ספר-המנהגים עמ' 46.

21)   שו"ע סי' תקנ"ט ס"ג, וראה 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ז.

ה' נרות הנהוגים בעמוד הש"ץ, מדליקים היום וגם מחר כרגיל.

מי שיצא לצרכיו, מותר ליטול ידיו עד קשרי אצבעותיו לתפילה (שו"ע אדה"ז סי' תרי"ג ס"ד-ה. ותמיד רצוי לגעת במקום המכוסה, כדי ליטול ולברך אשר יצר בידיים נקיות, שם). במטה-אפרים שם כ' שהנוטל בכל השנה ג"פ יכול גם עתה ליטול כך, והובא בכמה ספרים ללא חולק. ולפ"ז ניתן בשחרית, לאחר לבישת הבגדים, ליטול ידיו שוב עם מגבת כנהוג כל השנה (אלא שרק עד קשרי אצבעותיו) כדי לברך ברכות-השחר.

בדברים שבין איש לאשתו נוהגות היום כל ההרחקות שבסי' קצ"ה (כמבואר בשו"ע אדה"ז סי' תרט"ו ס"א ביוהכ"פ, ודין ט"ב זהה ליו"כ כדבריו בקו"א יו"ד סי' קפ"ד ריש ס"ק ב). וכנראה שמסיבה זו, כשחל ברי"מ היום, אין לוקחים זוג ל'קוואטר' (ראה גם בנטעי-גבריאל ח"ב פרק פא סי"ז והערה כ).

22)   היינו לא רק שלא יישב על הספסל, אלא שיש לקרוא איכה וקינות לא בעמידה אלא דווקא בישיבה על הקרקע. כן הביא בס' 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ה מס' נוהג כצאן יוסף, ומשמעות הרוקח, מהרי"ל, כל בו וסדר היום, עיי"ש.

23)   לוח כולל-חב"ד.

24)   רמ"א סי' תקנ"ט ס"א.

25)   וראה 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א ח"ב עמ' 262: "בליובאוויטש היו משחקים בתשעה באב עם 'בערעלאך'… ולא היה זה 'שלא ברצון חכמים'...".

26)   קדיש של הש"ץ: יהא שלמא – כיוון שהוא לאחר אמירת פסוקים. ללא תתקבל – כי כבר אמר תתקבל מיד אחרי שמו"ע. וראה ערוך השלחן שם ס"ג. וע"ד האמור במג"א ר"ס תרצ"ג.

27)   לוח כולל-חב"ד.

28)   לוח כולל-חב"ד, ע"פ שו"ע ונו"כ סי' תקנ"ט ס"ו.

29)   שו"ע או"ח ר"ס תקנ"ד.

30)   "ראה שו"ע שם ס"ב. וראה שדי-חמד, אסיפת-דינים, מערכת בין-המצרים ס"ב סי"ב, על-דרך ובדוגמת קדימת הלימוד בעניינים שהזמן גרמא, הלכות החג בחג וכיו"ב, בכל השנה. ראה טושו"ע ודאדה"ז או"ח ר"ס תכט, ובט"ז שם" – ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 574 (וכ"כ בילקוט-יוסף ח"ה עמ' 580, ובנטעי-גבריאל מהדו"ב ח"ב פרק עה הערה יז. וע"ש בשו"ת שבסוף הספר סי' יז. ועיין ביאור בזה בשיחת ש"פ דברים תשל"ד (שיחות-קודש ח"ב עמ' 340-342, נעתק ב'התקשרות' גיליון תיט עמ' 17)). וראה לקוטי-שיחות חלק ט' עמ' 250, שבשנת תש"ל המליץ כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, כשהורה באותה שנה על עריכת משמרות ללימוד במשך כל היממה דתשעה באב, שהמתאים ביותר בלימוד עניינא דיומא הוא רשימות כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' על מגילת איכה.

בספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63 מובא "שביום י"ז בתמוז ותשעה באב יש לומדים (אף שמעטים הם ביותר – ולא נתפרסם כלל וכלל) בתורה (בנביאים) פרשת היום ע"ד 'צום הרביעי' ו'צום החמישי' (על-דרך שבכל יום אומרים שירו של יום וכיוצא-בזה)". פרשת היום: מלכים-ב כה,א-כא. ירמיהו לט,ב-י. נב,יב-כז. דברי הימים-ב לו,יז-כ.

31)   ספר-המנהגים.

32)   ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 579 הע' 189 (ועד"ז בכ"מ, כגון לקוטי-שיחות כרך כד עמ' 336, כרך כח עמ' 287, סה"ש תשמ"ח ח"ב עמ' 564 הע' 117 וסה"ש  תנש"א ח"ב עמ' 708 ועמ' 733).

33)   אולי הכוונה למשניות ממסכת זו העוסקות בענייני התעניות, מפ"א מ"ד עד ספ"ג.

34)   אג"ק חלק יא עמ' שו. ומציין שם ללוח היום-יום ביום זה, והכוונה לומר שלימודי יארצייט דינם כמו שיעורי חת"ת. (ומה שבתשעה באב תשמ"ח סיים הרבי במנחה דת"ב את המשניות דמו"ק, היתה הנהגה חד-פעמית).

35)   בספר-המנהגים עמ' 77 מובא בשם הרה"צ הרה"ח ר' הלל מפאריטש ז"ל, שאבל ר"ל בימי השבעה לומד פנימיות התורה. והרי אבל חמור בעניין זה מתשעה באב, כמבואר בטור יו"ד סו"ס שפד. וראה 'רשימות' (חוברת ד עמ' 6, 'רשימות היומן' עמ' קנה), שכ"ק אדמו"ר מהורש"ב למד פעם דא"ח בתשעה באב, "וכנראה למיגרס בעלמא" [כ"כ המאירי מו"ק כא,א בקשר לדברי מוסר]. וראה גם ספר-המנהגים עמ' 46 והערה 11. וע"ע 'לשמע אזן' ס"ע רטו. ומ"מ רצוי ללמוד מעניינא דיומא, ראה המובא לעיל הערה 30, ולהלן הערה 41.

36)   ספר המנהגים.

37)   שם עמ' 47. ובמכתב המצויין שם: "בתשעה באב, מפני החלישות שבקדושה אין הטומאה מתאווה כל-כך לשרות... ומתפשטת רק עד קשרי אצבעותיו" – אג"ק ח"ג עמ' קמז, עיי"ש. וראה לעיל הערה 21.

38)   לוח כולל-חב"ד, על-פי שו"ע אדה"ז סי' תרי"ג ס"ג.

39)   סידור אדה"ז, וכן הוא בכתבי האריז"ל – ספר-המנהגים שם.

40)   הוראת הצמח-צדק בשם רבנו הזקן. ודלא כיש נוהגים לברך בלילה כשנועל הסנדל – ספר-המנהגים שם.

41)   ולכאורה, כיוון שאין מניעה ללמוד היום פנימיות התורה (ראה לעיל הערה 35), הנוהגים לומר פרק תניא לפני התפילה (סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 412, ובכ"מ. ובסה"ש תש"נ ח"א עמ' 246: "על הסדר, או באופן אחר"), יאמרו זאת גם היום (ועדיף ללמוד מענינא דיומא, כמו באגה"ת פ"ז).

42)   ע"פ ס' המנהגים, מטור ושולחן-ערוך סימן תקנ"ה ס"א. בטור כתב "ויש שאינן רוצין לשנות המנהג, וגם אינן רוצין להיות בלא ציצית, ומתעטפין בטלית-קטן תחת בגדיהם". ובב"י בשם האגור (סי' תתמו) "היחידים לובשין ט"ק תחת בגדיהם בלי ברכה". ובשו"ע ס"א כתב זאת כמנהג כללי: "לובשים ט"ק תחת הבגדים בלא ברכה". הביטוי "תחת בגדיהם", הוא בניגוד לדברי הטור סי' ח והשו"ע שם סי"א "עיקר מצות ט"ק ללובשו על בגדיו" - ז"א שמדין השו"ע (והרמ"א - שלא הגיה ע"ז מאומה) שאין להוציא הציציות לחוץ עד חצות [כמ"ש בלוח דבר בעתו, וכן נהגו בישיבת תו"ת בצרפת], ודלא כמנהג העולם ואנ"ש. בנטעי גבריאל ס"פ נז סיים,שמנהג העולם ללכת בט"ק כרגיל, ועם זאת הביא  בפנ"ח סכ"ב את מנהג העולם שלא לאחוז את הציציות בק"ש כדלהלן, וכתב שם שמקורו מהאמור לעיל, וה"ז תרתי דסתרי.

הברכי יוסף שם הביא שראה להמקובל מוהר"ר שלום שרעבי שהניח טו"ת כרגיל בשחרית. אך מהנהגת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב המובאת בפנים מוכח שאפילו למנהג רבותינו אין זה "כרגיל", שהרי רק לבש את הטלית ומייד פשטו ואח"כ הניח תפילין (בלבד) והתפלל.

למעשה יש ללבוש את הט"ק שישנו בו בלילה, או עכ"פ ללבשו כשהידים אינן נקיות, כדי שלא להתחייב בברכה (ראה לקט יושר עמ' קי ענין ג, משנ"ב ס"ק ב, ולוח דבר בעתו).

43)   מנהג העולם, נטעי-גבריאל פנ"ח סכ"ב וש"נ.

44)   משיחת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע – ספר-המנהגים, ועיי"ש בהערה. וראה 'רשימות' (הנ"ל הערה 35).

45)   לוח כולל-חב"ד בצום גדליה, ע"פ שו"ע אדה"ז סי' קיט ס"ה.

46)   מי שאינו מתענה – ישתדל (אם אפשר – באמירה לגבאי מראש) שלא יקראוהו לעלות לתורה, ראה הדעות בס' פסקי-תשובות סי' תקס"ה ס"ק ז.

47)   וכן נהג הרבי (בשנת תשמ"ח), וכמ"ש בשערי-אפרים שער ח סעיף צט, וזאת למרות דברי אדה"ז (ע"פ המג"א) בשו"ע שלו סי' רפב סי"ב וי"ח, שאין להפסיק בקדיש בין המפטיר להפטרה (וכמו שהקשה בגיליון רע"א לסי' תקנ"ט ס"ד). וראה בס' בירור-הלכה תנינא סי' תקנ"ט, שריכז עשרות שיטות הסוברות שיש לנהוג כן (אך לא ביאר הטעם). הנושא נדון ב'התקשרות', גיליונות: תתל"ו, תתמ"ז, תתנ"ו.

48)   מ"א סי' תקנ"ט ס"ד.

49)   ספר המנהגים.

50)   לאמירת פיוט 'אלי ציון' – נהג הרבי לעמוד (המנהגים השונים בזה ראה נטעי-גבריאל פרק סא סעיף יב, וש"נ).

אין אומרים את הקינות שחוברו בדורותינו לזכר קדושי השואה (ראה 'כפר חב"ד' גיליון 1005 שהרבי שלל זאת. וראה נטעי-גבריאל שם סי"ד).

51)   לוח כולל-חב"ד. אצל אדמו"ר מהורש"ב בשחרית היו מסיימים את התפילה בשעה 12:30 לערך [ואם התחילו בשעה מוקדמת יחסית, הרי שהאריכו הרבה בקינות. וראה בשערי-תשובה ר"ס תקנ"ט, שבמקום שאין מאריכין בקינות, טוב שלא להשכים, בעניין שישהו באמירת הקינות עד סמוך לחצות היום], ואחר כך היה אומר [לעצמו, לא בציבור] 'איכה' במשך שעה וחצי לערך, ורק אחרי כן ישב על כסא כרגיל – ספר-המנהגים עמ' 48.

52)   בספר מהרי"ל – מנהגים (הוצאת מכון-ירושלים ס"ע רנה) איתא, שאז, ב'ובא לציון', כן אומרים 'ואני זאת בריתי'. וצ"ב מנהגנו בזה.

53)   לוח כולל-חב"ד.

54)   שו"ע סי' תקנ"ד ס"כ ומשנה-ברורה שם.

55)   ראה בס' 'תורת מנחם - מנחם ציון' ח"א עמ' 312 שהרבי הסביר שבתהילים יש "נעימות וזמירות" שזהו עניין של שמחה, שלכן לא אמר תהילים (ברבים) בימי ה'שבעה' בשנת תשמ"ח, עיי"ש הציון לעניין ת"ב בשחרית.

נשים רשאיות, לכאורה, לומר (אם נוהגות בזה): שיר-של-יום, 'אין כאלוקינו', חת"ת ו(מה שהורה להן הרבי) ענייני 'בית הבחירה' – מייד אחרי חצות היום. גברים אומרים זאת כדלהלן רק אחרי ק"ש בתפילין דרש"י – כנראה כסדר ההשלמה דשחרית.

56)   מפשטות הלשון בספר-המנהגים "וכל השיעורים השייכים לשחרית".

57)   ספר-המנהגים – מנהגי ת"ב.

58)   כן הוא ב'מורה שיעור' לרמב"ם (מוגה). ואולי כיוון שלא רצה הרבי להקל בדין ת"ב, קבע מראש שילמדו זאת בלילה לימוד כסדרו, לא בגדר "השלמה" (משא"כ חת"ת, כמבואר באג"ק כרך יג עמ' שלא), אף שבכל יום עיקרו ביום דווקא, כמ"ש בסה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 194 הערה 39.

59)   והעירני ח"א, שאולי כיוון שמותר ללמוד ענייני בית-הבחירה אחה"צ – ניתן יהיה גם לסיים אז מס' מידות ותמיד, אף שבשיחות (כמה מהן צויינו לעיל בהערה 32) לא נזכרה בפירוש בעניין הסיום היום אלא מס' מו"ק (אלא שברוב המקומות הלשון היא "בלימוד המותר אז ע"פ שו"ע" וכד', ועצ"ע).

60)   סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 691 סוף הערה 87. והנה בלקוטי-שיחות כרך כח עמ' 286 איתא, שהואיל והשיעורים בתורה הם "חיי נפשו", הרי זה גם למי "דלא ידע מאי קאמר" (למרות שכמובן, מאותה סיבה, צריך לעשות הכול על-מנת להתעמק בהם), וזה כולל חת"ת, רמב"ם ו'בית הבחירה', עיי"ש. וכנראה שזו גם הסיבה להיתר אמירתם בת"ב אחה"צ (אף שמדינא ניתן היה לאומרם בבוקר, מצד צער, או מדין "להוט אחר התורה", או מצד "סדר היום", אך בפועל ההוראה היא להחמיר ולדחותם לאחר חצות – ראה נטעי גבריאל הל' אבילות ח"ב פרק קו הערות ה,יא). וגם אם נאמר ששיעור הרמב"ם נתקן מראש לאומרו בלילה (רק במוצאי ת"ב – כי בכל יום עיקרו ביום דווקא, סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 194 הערה 39) ולא כהשלמה, עדיין צ"ע מדוע בענייני בית-הבחירה לא נאמר דבר זה. ואולי מפני שעניינם הוא "בניין ביתי" וזה שייך בעיקר לפני תום יום ת"ב. וע"ע.

61)   ב'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א שבהערה 25: "כפי שראיתי על הרבי – הנה בתשעה באב לאחר חצות היום לא היתה ניכרת עליו מתיחות ועצבות".

62)   וכבר כתבו, שיותר טוב לעסוק בצורכי סעודה אפילו קודם חצות, מאשר לדבר דברים בטלים וכדומה (טור ברקת סי' תקנ"ט ס"ק י).

63)   לוח כולל-חב"ד, על-פי שו"ע שם סכ"ב ונו"כ.

64)   ספר-המנהגים עמ' 47. וראה הסבר ע"ז באג"ק חלק יא עמ' שז.

65)   ספר-המנהגים שם, ע"פ שו"ע אדה"ז סימן קכט. וראה בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"ה ס"ק ב, שיש המתפללים מנחה גדולה בת"ב כזריזין מקדימין להנחת תפילין, ודחה זאת. וכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה מתפלל בקביעות בכל התעניות, כולל תשעה באב, בשעה הרגילה לתפילת מנחה בכל יום (15:15).

בכף-החיים סי' תקנ"ט ס"ק יט הביא מס' פתחי-עולם (שמחברו היה מחסידי חב"ד), שבמנחה תולין את הפרוכת במקומה כמו שלובשים את הטלית. וכן מנהגנו, וכך נהגו אצל הרבי (הרה"ח רי"ל שי' גרונר).

66)   כדאיתא בספרים (מטה-משה סי' תשנ"ו, אליה-רבה סי' תקס"ו ס"ק ב) שביום התענית יש ליתן סכום הסעודות לצדקה, כדי שדמי המאכלים שאינו אוכל ושותה באותו יום אכן יעלו לקדושה ממש - 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 460.

67)   ודלא כמשנה-ברורה סי' תקנ"ה ס"ק ה. וראה בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"ה ס"ק ג, ובספר 'נטעי גבריאל' הל' בין-המצרים, בשו"ת שבסוף הספר (במהדו"ב - סימן יט) בענין זה. אך אין לחזור תיבות "ה' אלוקיכם אמת" (ראה אג"ק חט"ז עמ' רצד).

68)   לכאורה, את שיעור התניא ניתן היה לומר בבוקר, ראה לעיל ובהערה 35, אבל מהלשון 'כל השיעורים' משמע שסדר האמירה צ"ל דווקא אחרי שחרית. ואגב, התניא שהרבי היה אומר לפני התפילה, לא היה מהשיעור היומי.

69)   ראה ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 691 (ושם, שיש לזה השלמה במוצאי היום). אך בשיעור הרמב"ם היומי, ההוראה במורה-שיעור, המוגה, היא ללמדו (רק) במוצאי תשעה באב. (ראה 'התקשרות' גיליון כח עמ' 16, גיליון לו עמ' 15 וגיליון נב עמ' 16).

70)   ספר המנהגים. ראה גם אג"ק חלק יז עמ' קמו, שטוב ללמוד שיעורי חת"ת בסמוך לשחרית. ובשו"ע אדה"ז סי' קנה ס"א, שכן עדיף לגבי כל שיעורי תורה הנלמדים ביום.

71)   ספר המנהגים. סדר התפילה – לוח כולל-חב"ד (וראה לעיל הערה 46).

72)   כשהתפלל הרבי כש"ץ, התחיל את החצי קדיש במנחת ת"צ מייד לאחר סיום ברכות ההפטרה (כדי למנוע הפסק, ע"ד מנהגנו במנחת ש"ק), ותוך-כדי אמירתו אמרו 'יהללו' והחזירו את הס"ת לארוה"ק.

73)   מי שאינו מתענה, לא יאמר 'עננו' (גם לא "ביום צום התענית הזה"). ראה הדעות בזה בפסקי תשובות סי' תקס"ה ס"ק א.

74)   הוראת הרבי ביו"כ, ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' ריז. ושם, שגם הם צריכים ליטול ידיהם במוצאי היום ג"פ לסירוגין עד הפרק.

75)   הרבי נהג תמיד להניח בבוקר (ראה לעיל ע"י ציון 44) רק תפילין דרש"י. למנחה הניח שוב תפילין דרש"י, ולאחריה חלץ אותן בחדרו והניח תפילין דר"ת, ואחריהן תפילין דשימושא-רבא וראב"ד.

76)   ראה פסקי הסידור אות נג. קובץ 'אהלי שם' גיליון ז, עמ' רלח. אך מסתבר, שמי שלא הניח עדיין – יניח גם אחרי השקיעה. וראה דיון בזה ב'התקשרות' גיליונות: תשפ"ג, תשפ"ז, ת"ת, תת"ז.

77)   לעצם ההנחה בת"ב – "מסיפורי כ"ק מו"ח אדמו"ר על-דבר הנהגות אביו כ"ק אדמו"ר מהרש"ב. והוא דלא כמו שכתב במשמרת-שלום ס"מ משו"ת הרמ"ע מפאנו" – ספר-המנהגים שם [וראה שם להלן עמ' 77 אודות אבל ר"ל בתוך שבעה שיניח תפילין דר"ת, בשם הרה"צ הרה"ח ר' הלל מפאריטש, ושכן מובא בשם המקובל מוהר"ר שלום שרעבי].

78)   ספר-המנהגים, והאמירות – ה"ה מכלל סדר היום.

79)   "לא שמעתי זה בפירוש, אבל למדתיה מהנהגת מוצאי יום-הכיפורים" – ספר-המנהגים.

80)   כמו במוצאי יום-הכיפורים – אג"ק חלק כ עמ' רפד.

81)   לוח כולל-חב"ד.

82)   על-פי הרמ"א סי' תקנ"ח.

לאחר קידוש לבנה במוצאי ת"ב תש"ל, החלו הת' לזמר בנוכחות הרבי "כי אלוקים יושיע ציון", והרבי נזף בהם מיידית ושאל "היכן המשפיע?", באומרו שזה דבר טוב, אבל ע"פ שו"ע צריך להמתין עד מחר בצהרים.

ולהעיר ממנהג העולם לזמר ולרקד "טובים מאורות" בסוף קידוש לבנה, גם במוצאי ת"ב (לוח 'דבר בעתו'. נטעי-גבריאל פמ"ט הערה ז וס"פ פ"ז).

83)   בלוח כולל-חב"ד משמע שאסור עד חצות, וכן מנהג העולם. מאידך הרה"ק מבארדיטשוב נ"ע פירש דברי המג"א שגם בשר ויין שרי (משחרית), ארחות-חיים תקנ"ח סק"א בשמו. וראה ביה"ל תקנ"ח ד"ה עד חצות. נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"ב פרק פט ס"ז. ש"ש כהלכתה ח"ב פמ"ב הע' טו-טז. בירור הלכה סו"ס תקנ"ח. שו"ת: שאילת יעב"ץ ח"א סי' צו. אז-נדברו ח"ח סי' מ. אבן-ישראל ח"ז סי' כז. יחוה-דעת ח"ה סי' מא. פסקי-תשובות שם ס"ק ד.

84)   לקוטי-שיחות חלק יד עמ' 206, הערה ד"ה 'בנתנם סימן', עיי"ש.

85)   "ועי"ז תהיה מעלה נוספת – שני סיומים (בת"ב עצמו ובמוצאי ת"ב), ש'כפול' קשור עם הגאולה" – 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 94.

86)   לקוטי שיחות חלק לט עמ' 229.

87)   ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 733.

88)   'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 121, 123.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)