נושאים נוספים
	התקשרות 888 - כל המדורים ברצף
	בשבת הבירור בדרך מנוחה, מעין לעתיד לבוא
	'סיום' על הגלות
	התכתבות מיוחדת
	פרשת מסעי
	הלכות ומנהגי חב"ד

מה בין בירור הניצוצות בימי שלמה לבירור המסעות? * מעלת יום השבת, היותה למעלה מחורבן, דוגמת בית-המקדש השלישי * עיקר הנחמה של "מנחם-אב" דווקא כאשר החסדים הפנימיים באים בגילוי * יוקר העבודה בזמן הגלות הוא מצד המשכת החסדים הפנימיים, אך בעיקר – כי על-ידה פועלים את הגילויים שלעתיד * בשבת ניתן הכוח להביא המשכה זו לידי גילוי * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. [נתבאר עניין השבתות שבג' השבועות של "בין המצרים" – על-פי המבואר ברשימות הצמח צדק על מגילת איכה¹ שעניינם הוא "מקדים רפואה"², דהיינו שהם מגלים שבאמיתית העניין לא היתה מכה, כמובן מזה שבשבת לא היה רושם מהחושך שעל-ידי חטא עץ-הדעת, שהרי "ל"ו שעות שימשה אותה האורה"³, ולכן אין נוהגים בהם אבלות. – בהמשך לביאור שייכות עניין הקדמת רפואה למכה לעניין השבת – אמר כ"ק אדמו"ר:]

והעניין בזה – כידוע⁴ שבשבת היא עליית כל העולמות, דהיינו שבערב שבת אחר חצות⁵ נעשית עלי' לא רק ברוחניות וחיות העולמות, אלא גם בגשמיות העולמות, ולכן "פרש שבתכם לא קאמר"⁶.

ונמצא, שעניין השבת הוא היפך עניין החטא, שהרי על-ידי החטא נעשית ירידה (כמבואר בספרי קבלה שבשעת החטא נפלו ניצוצות ונשמות לקליפות, ובמקום-אחר איתא שט' ספירות דמלכות ירדו למטה⁷), ואילו בשבת נעשית עלייה.

ולכן, אף שהירידה והנפילה שעל-ידי החטא היתה ביום ו' ערב שבת קודש, שנברא בו אדם הראשון, בתשע שעות ביום⁸, דהיינו ג' שעות בלבד קודם שבת קודש – הנה בבוא שבת בראשית, שבו לא קיים כל עניין החטא, לא נשאר רושם מהחושך של החטא, עד כדי כך, שלא נאמר בו "ויהי ערב", והיינו, שאפילו בשעות הלילה, שמצד הטבע צריך להיות חושך, ומכל שכן לאחר החטא – הנה ביום השבת היה אור, ולא רק אור שמצד הטבע והשתלשלות, אלא אור שלמעלה מהשתלשלות, שהיה "אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו"⁹.

ופנימיות העניין בזה – ששבת ענינה "קדש מלה בגרמיה"¹⁰, שהוא עניין ספירת החכמה, ובספירת החכמה אין מקום לעניין השבירה, כמו שכתוב¹¹ "ימותו ולא בחכמה", דהיינו שעניין השבירה הוא רק מהבינה ולמטה, אבל בחכמה אין מקום לעניין השבירה.

וזהו גם כן תוכן החילוק בין ג' בתי המקדשות¹², שבבית ראשון ושני היה עניין של חורבן, מה שאין כן בבית שלישי – כי בית שני הוא במלכות, ובית ראשון הוא בבינה, שבהם שייך שבירה, מה שאין כן בית שלישי הוא בחכמה, שבה אין מקום לעניין השבירה, כנ"ל.

ועל-פי זה יש לבאר השייכות בין שני הפירושים שמצינו בפסוק¹³ "יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו" – א) ש"יומיים" קאי על ב' ימי ראש השנה, ו"יום השלישי" קאי על יום הכיפורים, שנקרא¹⁴ שבת¹⁵, ב) ש"יומיים" קאי על שני בתי מקדשות הראשונים, ו"יום השלישי" קאי על בית המקדש השלישי שלעתיד לבוא¹⁶ – כי שני הפירושים ב"יום השלישי" (שבת ובית המקדש השלישי) עניינם חכמה, כנ"ל.

ב. [...] ועל-פי זה יובן דיוק הלשון שמצינו¹⁷ בנוגע לתשעה באב שחל בשבת – ש"אוכל בשר ושותה יין ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו":

ענינו של שלמה הוא – שבימיו "קיימא סיהרא באשלמותא"¹⁸,

ואופן הבירורים לא היה בדרך מלחמה אלא בדרך מנוחה¹⁹. וזוהי מעלת השבת – שאפילו כשחל בה תשעה באב, שמצד סדר ההשתלשלות זהו עניין של חורבן, הנה מצד עניין השבת הרי זה למעלה מכל עניין השבירה, ועד שאין צורך לעשות מלחמה עם אף אחד, כיון שאין מנגדים כלל, אלא הכול הוא בדרך מנוחה, כמו בימי שלמה, ועוד למעלה מזה, שהרי עניין השבת הוא בדוגמת בית המקדש השלישי (כנ"ל), שהוא למעלה מכפי שהיה בימי שלמה.

ג. [...] וכיון שהגילויים דלעתיד תלויים "במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות"²⁰ – הרי מהאמור מובן יוקר העבודה שבזמן הגלות, שעל-ידה ממשיכים עניין שהוא למעלה מבית שני, ואפילו מבית ראשון!

אלא שלעת-עתה המשכה זו היא בהעלם, ועל זה ישנם השבתות שבמשך ג' השבועות של "בין המצרים" (שעל-ידם נמשך בכל ימי בין המצרים, שהרי מיום השבת מתברכין כולהו יומין²¹) – כדי להביא לידי גילוי את העניין של "כפלים לתושיה"²², במהרה בימינו, על-ידי משיח צדקנו.

ד. העניין האמור שייך גם לפרשת השבוע – פרשת מסעי:

מ"ב המסעות – היו במדבר (שהרי גם המסעות שהיו קודם מתן תורה נכללים במסעות שהיו לאחרי מתן תורה), "ארץ ציה ועיף"²³, "נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים"²⁴, שלכאורה אין זה עניין למעליותא ("ס'איז ניט אַזאַ געוואַלדיקע זאַך").

אמנם, על-פי המבואר בלקוטי תורה²⁵, נמצא, שעניין המסעות הוא להכניע את הקליפות, על-ידי ש"ארון ברית ה' נוסע לפניהם"²⁶, שפעל הכנעת הקליפות.

ואופן בירור המסעות – היה בדרך מנוחה, כמו שכתוב²⁷ "ובנחה יאמר".

וכנ"ל שישנם שני אופני בירורים – בדרך מלחמה ובדרך מנוחה: בדרך מלחמה – היינו שישנם מנגדים, ובדרך מנוחה – היינו שהניצוצות נמשכים מעצמם להתברר (וכמו בגשמיות, שהניצוצות נמשכים לאבוקה, והאבוקה עומדת במקומה). ועל דרך שהיה בימי שלמה, שישב במקומו על כסא מלכותו בשלוה, ושמעו הולך "בכל הגוים סביב"²⁸, עד שנתבטלו בדרך ממילא. וכן היה בעניין המסעות, שאיש לא עמד כנגד בני-ישראל, כנ"ל.

– מלבד מלחמת עמלק שהיתה בתחילת המסעות, וכן בסוף המסעות, מלחמת "הכנעני מלך ערד", "זה עמלק"²⁹, שזהו עניין צדדי שבא מצד העניין ש"יודע את ריבונו ומכוון למרוד בו"³⁰, ואינו שייך לעצם עניין המסעות. –

ובעומק יותר – אופן הבירור שעל-ידי המסעות הוא למעלה יותר מאופן הבירור שהיה בימי שלמה:

בימי שלמה, אף שגם אז הבירור היה בדרך מנוחה, שהניצוצות נמשכו מאליהם לאבוקה, מכל מקום, היה זה באופן שהאבוקה עומדת במקומה (כנ"ל), ונמצא, שהביטול והתכללות שנפעלו בניצוצות (שהיו מחוץ לאבוקה) אינו על-ידי עצם האבוקה, אלא על-ידי התפשטות האבוקה בלבד;

מה שאין כן במסעות – הלך ארון הקודש עצמו "במדבר גו' נחש שרף ועקרב", ונמצא שהאבוקה עצמה פעלה את ההתכללות. ומובן, שבאופן כזה ההתכללות היא באופן נעלה הרבה יותר.

ה. וכאמור לעיל, נתינת הכוח על אופן הבירור בדרך מנוחה, הוא מיום השבת – כיון שעניין השבת הוא המשכה בבחינת רפואה שקודמת למכה, שאין שייך בה שבירה ואין שם מקום לקליפות כלל, ולכן אינו שייך שיעמוד שום דבר כנגדה להיות מנגד אליה.

וגם הנתינת כוח לאופן הבירור שעל-ידי המסעות (שלמעלה מהבירור שבדרך מנוחה סתם, כנ"ל) הוא מיום השבת – שהרי יום השבת הוא בדוגמת בית המקדש השלישי שלמעלה מימי שלמה.

וכללות העניין בנוגע לפועל – שיום השבת נותן את הכוח לברר את כל הניצוצות, גם אלו הנמצאים "במדבר גו' נחש שרף ועקרב", ולבררם בדרך מנוחה ובאופן היותר נעלה, להיותו דוגמת בית-המקדש השלישי, שיבנה במהרה בימינו על-ידי משיח צדקנו.

* * *

ו. חודש זה נקרא בשם "מנחם-אב"³¹, שרומז על עניין התנחומין.

והנה, עניין התנחומין נרמז לא רק בתיבת "מנחם", אלא גם בתיבת "אב", דהיינו שהתנחומין באים מצד עניין ה"אב":

תוכן התנחומין על כל העניינים הבלתי-רצויים שהיו בחודש זה, הוא – שעניינים אלו הם מצד הרחמים והחסדים הפנימיים של הקב"ה, כאב המייסר את בנו, וכמו שכתוב³² "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שיחרו מוסר".

ולאמיתו של דבר, החסדים הבאים לידי ביטוי בעניין הייסורים, שרשם הוא למעלה יותר משורש חסדים הגלויים – כי, חסדים הגלויים הם חסדים חיצוניים בלבד, ואילו הייסורים באים מחסדים פנימיים³³. וכמו באב המייסר את בנו כפשוטו, שזהו מפני שמתבונן איזו הנהגה טובה יותר לטובת הבן, שעניין זה הוא מצד האהבה הפנימית והעצמית.

ובכללות – הרי זה כפי המבואר באגרת הקודש³⁴, שהוא "כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו מרוב אהבתו כמו שכתוב³⁵ אם רחץ ה' את צואת בנות ציון כו' ברוח משפט כו'".

ז. אמנם, בעניין זה ידוע³⁶ הדיוק בלשון התניא שם, שבביאור עניין הייסורים הבאים מהקב"ה, מזכיר כמה וכמה תארים על הקב"ה, אבל לא מזכיר את התואר "חסיד" (שהזכיר לפני זה) – כיון שסוף כל סוף אין אלו חסדים גלויים, ואילו תכלית הכוונה היא – שהחסד יבוא בגילוי.

והכוונה בזה – לא על דרך גילוי חסדים חיצוניים בלבד, אלא הכוונה היא שהחסדים הפנימיים יבואו בגילוי, היינו שבייסורים עצמם – הבאים מחסדים הפנימיים – יהיה נרגש הטוב שבהם. וזהו החידוש שלעתיד לבוא, שאז יאמרו "אודך הוי' כי אנפת בי"³⁷, דהיינו שעל עניין "אנפת בי" גופא יאמרו "אודך".

ועל-פי זה יובן בתוספת ביאור עניין "מנחם-אב":

נוסף על האמור לעיל, שעניין התנחומין הוא מצד זה שהייסורים הם כאב המייסר את בנו (שהוא עניין חסדים הפנימיים) – הרי עניין זה לבדו אינו מספיק, אלא העיקר הוא שעניין החסדים הפנימיים גופא בא בגילוי. וגם עניין זה נרמז בחודש מנחם-אב – ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשר באב"³⁸, דהיינו שבחודש הייסורים ("אנפת בי") גופא נרגש עניין "אודך הוי'", בחמשה עשר בו, שענינו "קיימא סיהרא באשלמותא".

אלא שעניין "קיימא סיהרא באשלמותא" שבחמשה עשר באב אינו אותו העניין של "קיימא סיהרא באשלמותא" שהיה בימי שלמה (כנ"ל) – כי, בימי שלמה היה עניין החסדים החיצוניים בלבד, מה שאין כן ענינו של חמשה עשר באב הוא שחסדים הפנימיים באים בגילוי, שזהו עניין הגילוי לעתיד לבוא שהוא תכלית הטוב והחסד.

ח. וכיון שכל הגילויים שלעתיד תלויים "במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות"²⁰, הרי מובן גודל מעלת העבודה שבזמן הגלות – שנוסף על המבואר בתניא שם "שאין לבן חכם להפוך עורף", שגם עניין זה הוא ביאור על מעלת זמן הגלות על זמן הבית, כיון שהגלות הוא עניין המשכת חסדים הפנימיים, הרי, כיון שעל-ידי עבודה זו פועלים את הגילויים שלעתיד, שאז יהיה תכלית הטוב והחסד, מובן עוד יותר גודל מעלת העבודה שבזמן הגלות.

כלומר: היוקר של העבודה דעתה לגבי הגילויים שהיו בבית שני ואפילו מהגילויים שהיו בבית ראשון, מצד מעלת חסדים הפנימיים – לא זהו כל מעלת העבודה עתה; אלא עיקר מעלת העבודה דעתה היא שעל-ידה פועלים את הגילויים שלעתיד, שהם תכלית הטוב והחסד, כיון שיש בהם ב' המעלות: א) עניינם חסדים פנימיים, ב) והם באים בגילוי.

ואף שלעת-עתה עניינים אלו הם בהעלם, הרי ידוע³⁹, שכל העניינים דלעתיד – ובכלל זה גם החידוש שלעתיד לבוא יהיו העניינים בגילוי – נפעלים עתה, אלא שלעת-עתה אינם נראים לעיניים, וכמשל הידוע³⁹ מרבותינו נשיאינו מאוצר המונח בתיבה חתומה. וכן הוא בענייננו, שגוף עניין ההמשכה שגם חסדים הפנימיים יהיו בגילוי, נתחדש עכשיו על-ידי עבודתנו.

אלא, שכיון שצריכים להביא המשכה זו לידי גילוי – הנה על זה בא עניין שבת מברכים החודש מנחם-אב, שיום השבת הוא מעין לעתיד (כנ"ל), ומשבת זו מתברכים כל ימי החודש, וממנה הוא נתינת הכוח על עבודת הבירורים וגילוי הגאולה העתידה במהרה בימינו.

(קטעים משיחת ש"פ מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשי"ז. תורת מנחם, כרך כ עמ' 195-201)

____________________

1)    ע' 45 (אוה"ת לנ"ך ח"ב ע' א'צז).

2)     לשון חז"ל (מגילה יג, ב) בנוגע לרפואתו של הקב"ה שהיא למעלה מרפואת בו"ד, כמ"ש (בשלח טו, כו) "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך". וע"ד החילוק בין חכם לרופא, ש"חכם עוקר את הנדר מעיקרו, ורופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא" (כתובות עד, ריש ע"ב). ונפק"מ בזה לכמה דינים גם לאחר שנתרפא, כמו לענין תנאי בקידושין (כתובות שם).

3)     ירושלמי ברכות פ"ח ה"ה. ב"ר פי"א, ב. פי"ב, ו. ספפ"ב. שוח"ט צב, א. ועוד.

4)     ראה לקו"ת בהר מא, א. ובכ"מ.

5)     ראה פע"ח שער השבת פ"ג. שער הכוונות ענין ליל ו' וענין טבילת ע"ש. מ"ח מס' תוספות שבת בתחלתה. סהמ"צ להצ"צ מצות לא תבערו אש (דרמ"צ צ, א).

6)     זח"ב פח, ב. וראה תו"א ר"פ חיי שרה. ובכ"מ.

7)     ראה לעיל במאמר פ"ב (לעיל ס"ע 180). וש"נ.

8)     ראה סנהדרין לח, ב.

9)     חגיגה יב, א. ועוד.

10)   זח"ג צד, ב.

11)   איוב ד, כא. וראה תניא פי"ט.

12)   ראה סה"מ מלוקט ח"ד ע' שמא. וראה גם סה"ש תשמ"ט ח"ב ע' 614 הערה 45 ובשוה"ג שם. וש"נ.

13)   הושע ו, ב.

14)   אחרי טז, לא. אמור כג, לב.

15)   לקו"ת דרושי ר"ה סג, סע"ב.

16)   פרש"י עה"פ.

17)   שו"ע או"ח סתקנ"ב ס"י.

18)   זח"א קנ, רע"א. רכג, א-ב. רכה, סע"ב. ועוד. וראה גם שמו"ר פט"ו, כו.

19)   ראה תו"א בראשית ו, א. לקו"ת במדבר ד, א. ובכ"מ.

20)   תניא רפל"ז.

21)   זח"ב סג, ב. פח, א.

22)   איוב יא, ו. וראה שמו"ר רפמ"ו.

23)   תהלים סג, ב.

24)   עקב ח, טו.

25)   פרשתנו פט, ג ואילך.

26)   בהעלותך יו"ד, לג.

27)   שם, לו.

28)   מלכים-א ה, יא.

29)   חוקת כא, ח ובפרש"י.

30)   ראה תו"כ ופרש"י בחוקותי כו, יד. ועוד. לקו"ש חכ"א ע' 193 הערה 38. וש"נ.

31)   ראה גם תו"מ ח"ו ע' 125 ואילך. וש"נ.

32)   משלי יג, כד.

33)   ראה תניא פכ"ו.

34)   סכ"ב.

35)   ישעי' ד, ד.

36)   ראה סה"ש תש"ד ע' 15. לקוטי לוי"צ אגרות-קודש ע' שכד. וראה גם מכתב ר"ח מנ"א שנה זו (אג"ק חט"ו ריש ע' שג). שיחת ש"פ מטו"מ, מבה"ח מנ"א תשט"ו בסופה (תו"מ חי"ד ריש ע' 230).

37)   ישעי' יב, א.

38)   תענית כו, ב (במשנה).

39)   ראה תו"מ חי"א ע' 242. חי"ז ע' 194. וש"נ.