נושאים נוספים
	התקשרות 887 - כל המדורים ברצף
	גלות שאין עמה גט מאבינו שבשמים
	לפרוץ את 'מְצָרי' הגלות
	בעל ה'שאגת אריה'
	פרשת מטות
	"משה קיבל תורה מסיני"
	הלכות ומנהגי חב"ד

מדוע במזבח דווקא מגיע הצער הגדול של פירוד איש מאשתו, עד שהוא מוריד דמעות? * אף שמצד "פשעיכם" ייתכן עניין הגירושין, כנראה בחיצוניות בזמן הגלות – גם אז קיימת פעולת "המזבח", המגלה את חביבותם של ישראל, ו"השוכן איתם בתוך טומאותם" * אפשרות עניין ה"גט" באה מחומריות הגוף והנפש הבהמית, המסתירים על האלוקות, אולם על-ידי תנועה של תשובה היהודי מגלה כי כל ענייניו הם "ברשותו של הבעל" – הקב"ה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. [...] צריך להבין בסיום מסכת גיטין בגמרא – "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר¹ וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה גו' על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך":

בביאור הטעם ש"מזבח מוריד עליו דמעות" – מבואר במפרשים², ש"המגרש אשתו אשת נעורים ממעט אכילת זבחים, דאשת הנעורים מצויה שמביאה קיני זיבה ולידה למזבח, והיינו דקאמר קרא מאין פנות אל המנחה, שהיתה מביאה בזיבה ולידה".

וצריך להבין:

א) ישנו דין של "קיץ המזבח"³, שכאשר המזבח בטל מנדרים ונדבות, אזי לוקחין עולות ומקריבין על גבי המזבח, כדי שלא יהא המזבח בטל.

וכיון שכן, הרי, גם אם יחסרו קרבנות אלו שהיתה אשה זו יכולה להביא לולי הגירושין – אין למזבח להצטער ולבכות על חסרון קרבנות אלו, כיון שבלאו הכי יקריבו עליו קרבנות "קיץ המזבח".

ומה גם שקרבנות "קיץ המזבח" יש בהם מעלת האיחוד של כל בני-ישראל ביחד – שהרי הם באים מ"מחצית השקל" שכל יחיד מישראל "מוסרה לציבור" עבור קרבנות הציבור, שגדרם הוא שמתבטלת לגמרי בעלותו של היחיד⁴, שלכן הדין הוא שגם כהנים נותנים מחצית השקל⁵, דלא כפי שהיו "הכהנים דורשים . . הואיל ועומר ולחם הפנים שלנו (הם) היאך נאכלין" (ולכן לא היו נותנים מחצית השקל) – אלא "כיון שנמסרה לצבור כמי שהוא נדבת צבור"⁶.

ב) הלשון "מזבח מוריד עליו דמעות" – מורה על עניין של צרה גדולה ביותר, עד כדי כך שאין הדבר נקלט במוחו ובלבו, ואין ביכולתו לבטא זאת בדיבור, ולכן מתבטא הדבר בדמעות, שהם ממותרי מוחין שנשפכים לחוץ, כיון שכלי מוחו אינם יכולים להכיל זאת⁷.

ולכאורה, כיון שעניין הגירושין נעשה על-פי דין תורה, ומה גם שעניין הגירושין נמנה במניין המצוות⁸: "שצוונו לגרש בשטר כשנתרצה לגרש" – איך אפשר לומר שעניין הגירושין הוא עניין של צרה גדולה ביותר, עד כדי כך, שאין זה נתפס בשכל, שלכן "מזבח מוריד עליו דמעות"?!

ג) דבר פלא – שלאחרי שלומדים כל מסכת גיטין [צ' דפים, וליתר דיוק: פ"ט דפים, מדף ב' עד דף צ'], עם כל המפרשים וכו' – הנה כשבאים לסיום מסכת גיטין, שזהו סך-הכל של כל עניין לימוד מסכת גיטין, אזי הסיום הוא: "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות", שמצד זה צריך לשלול לגמרי כל עניין הגיטין, בבחינת "לא היה ולא נברא"⁹, אלא אדרבה – "היא חברתך ואשת בריתך"!

* * *

ב. [...] ועניין זה (שלילת עניין הגירושין עד כמה שאפשר, שלכן, הלכה כבית שמאי, ובכל אופן, "אין ראוי למהר לשלח כו'") מודגש יותר בדברי הגמרא בסיום מסכת גיטין – "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות".

ובהקדם ביאור השייכות לעניינו של ה"מזבח" דווקא:

במסכת כתובות¹⁰ דרשינן תיבת "מזבח" בדרך נוטריקון (שבאות מ' שהיא ראש התיבה, נרמזו המעלות של המזבח)¹¹, ולא עוד אלא שיש גם שקלא-וטריא בדרשה זו¹²: "מזבח – מזיח ומזין (בזכות הקרבנות העולם ניזון, שהקרבנות באים מן המזון וגורמין לו ברכה) מחבב (את ישראל אל אביהם) מכפר", ופריך, "היינו מכפר היינו מזיח" (קא-סלקא-דעתך מזיח עוונות), ומשני, "מזיח גזירות (רעות מעל ישראל) ומכפר עוונות".

וצריך להבין סדר הדברים (כידוע שסדר בתורה הוא גם תורה¹³, והדיוק בזה הוא לא רק בתורה שבכתב, אלא גם בתורה שבעל פה), "מזיח (גזירות) ומזין מחבב מכפר" – דלכאורה איפכא מסתברא:

לכל לראש ענינו של המזבח הוא – שבו מקריבים קרבנות לכפר על עוונות בני-ישראל, ועל-ידי זה נעשה "ריח ניחוח"¹⁴, נחת רוח לפני הקב"ה¹⁵, ואז נותן הקב"ה כל הברכות למלא בקשתם של בני-ישראל.

וכפי שמבאר רבינו הזקן באגרת התשובה¹⁶ בנוגע לעניין הקרבן – שזהו כמשל ל"אדם שסרח במלך ופייסו על-ידי פרקליטין ומחל לו, אף-על-פי-כן שולח דורון ומנחה לפניו, שיתרצה לו לראות פני המלך", ואז יוכל לבקש בקשותיו כו'.

ואילו סדר הפוך – שתחילה ימלא המלך הבקשות, ואחר כך יכפר לאדם שסרח בו – לא מצינו במלכותא דארעא, ובמילא, גם למעלה אין הסדר באופן כזה, שהרי "מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא"¹⁷.

ואם כן, לכאורה הוצרך להיות סדר הדברים – בדיוק להיפך מסדר דברי הגמרא – מכפר מחבב מזין מזיח: לכל לראש מכפר הקב"ה עוונות בני-ישראל, ואחר כך גם מחבב את ישראל, ולאחרי שישראל נעשים חביבים אצלו, אזי נותן להם מזונות, ואחר כך גם מזיח גזירות רעות בנוגע לעתיד (שהרי גזירה אינה דבר שישנו עתה, אלא על העתיד).

[וזהו גם הטעם ש"קא סלקא דעתך מזיח עוונות", ורק בגלל הקושיא "היינו מכפר היינו מזיח", מוכרחים לפרש "מזיח גזירות" – כי, במושכל ראשון לא יעלה על הדעת לפרש שהעניין הראשון בפעולת המזבח, "מזיח", היינו "מזיח גזירות"; על-פי שכל צריכה להיות התחלת פעולת המזבח – "מזיח עוונות", כנ"ל].

ועל כורחך צריך לומר, שבדברי הגמרא מרומז פנימיות ענינו של המזבח, שפעולתו היא בסדר זה דווקא: "מזיח ומזין מחבב מכפר", היינו, שלכל לראש – גם כאשר לא היה עדיין עניין "מכפר", ועל אחת כמה וכמה שלא היה עדיין עניין "מחבב" – הרי הוא "מזיח ומזין"!

לכל לראש מבטל הקב"ה את כל הגזירות הרעות שיכולים להיות בעתיד ("מזיח"), ובמילא, הרי הוא חי וקיים; ואז, טוען יהודי, שלא מספיק עניין ה"חיי", אלא צריך גם עניין "מזוני", ואכן, "מאן דיהיב חיי יהיב מזוני"¹⁸ – "מזין".

ובפרטיות יותר:

כיון שמדובר אודות מעמד ומצב שעדיין לא היה עניין ה"מכפר", הרי מובן, שהנתינה מלמעלה אינה באופן של מכירה, שהמוכר נותן לפי הדמים, כי אם, לפנים משורת הדין, באופן של מתנה, וכיון שכן, הרי, זה באופן ד"כל הנותן בעין יפה הוא נותן"¹⁹.

ובלשון הכתוב²⁰: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", "לפי רצונו ותאוותו"²¹, היינו, לא לפי מה שמגיע לו על-פי שכל, אלא לפי רצונו ותאוותו, וכיון שהוא קטן (שהרי עדיין לא נתכפרו עוונותיו, והרי "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות"²², היינו, שהוא קטן בדעת), ואם לא יתנו לו תאוותו עלול שיגעה בבכייה – אזי נותנים לו לפי רצונו ותאוותו כל צרכיו הגשמיים שנקראים בשם "מזונות" ("מזין").

וכל זה – בהיותו עדיין במעמד ומצב שעדיין לא נתכפרו עוונותיו, שאז נוגעים לו רק ענייניו הגשמיים, ולא ענייניו הרוחניים;

ולאחרי כן, כשמתעלה למדריגה נעלית יותר, אזי נותנים לו גם השפעות רוחניות – שזהו עניין "מחבב", היינו, שמגלים לו אהבתו של הקב"ה וחיבתו.

ולאחרי זה בא עניין "מכפר" – דאף שמצד הקב"ה הרי "רבו פשעיך מה תעשה לו"²³, ויכול להיות גם מעמד ומצב של "השוכן אתם בתוך טומאותם"²⁴, מכל מקום, נותנים לו עילוי גדול יותר: "מכפר", שאז נעשה בדרגת בעלי תשובה, שלמעלה מצדיקים, כמאמר רז"ל²⁵ "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם יכולין לעמוד בו".

ג. ועל-פי זה יובן הטעם ש"כל המגרש . . מזבח מוריד עליו דמעות" – מזבח דווקא:

מציאותו של המזבח היא – שגם במעמד ומצב שקודם כפרת עוונות, "בתוך טומאותם", פועל הוא להיות "מזיח ומזין כו'", ואז בטוחים שסוף כל סוף יהיה גם עניין "מכפר".

וכיון שכן, הרי כאשר ישנו אדם שמגרש את אשתו ומפסיק הקישור בין איש ואשה למטה ששכינה שרויה ביניהם, בגלל ש"מצא בה ערות דבר", ועל אחת כמה וכמה אם מגרשה רק בגלל ש"הקדיחה תבשילו", או בגלל שלא מצאה חן בעיניו – הנה בנוגע לכל שאר העניינים שבעולם אין זה נוגע, אבל בנוגע למזבח, הרי זה נוגע ("עס רירט אָן") לכל מציאותו של המזבח, שהרי זה היפך עבודת המזבח!

ד. ומזה באים לסיום המסכת ממש – "ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר . . היא חברתך ואשת בריתך":

ובהקדם דברי הגמרא²⁶ בנוגע לעניין הגלות, שדומה לגירושין²⁷ – שאז טוענים בני-ישראל "נהיה כגוים כמשפחות הארצות גו'"²⁸, באומרם: "עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום (ומאחר שמכרנו הקב"ה לנבוכדנצר וגרשנו מעליו, יש לו עלינו כלום), אמר לו הקב"ה לנביא, לך אמור להן, אי²⁹ זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו הן בעוונותיכם נמכרתם ובפשעיכם שולחה אמכם".

ולכאורה הרי זו סתירה מרישא לסיפא: בתחילת הפסוק נאמר "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה", היינו, שאין זה עניין של גירושין; ואילו בסיום הפסוק נאמר "ובפשעיכם שולחה אמכם", שזהו עניין של גירושין על-ידי "ספר כריתות"?!

והביאור בזה:

מצד "פשעיכם" יכול אמנם להיות עניין של גירושין ח"ו, כיון ש"מצא בה ערות דבר" (ככל פרטי הדרגות שבדבר); אבל, ישנה פעולתו של המזבח ש"מזיח ומזין מחבב מכפר",

– כפי שמצינו בזמן בית שני, שאף-על-פי שחסרו בו ה' דברים³⁰, ולא היתה השראת השכינה בשלימותה, מכל מקום היתה בו עבודת המזבח בשלימותה, כולל גם פעולת השראת השכינה שבאה לידי ביטוי באש שלמעלה³¹ שהיתה נמשכת על-ידי האש שבאה מן ההדיוט³⁰,

ועל דרך זה גם בזמן הגלות, ישנו המזבח בבית המקדש של מעלה, ואליהו עומד ומקריב עליו שני תמידין בכל יום (כדאיתא במדרשים והובא בעשרה מאמרות³²) –

היינו, שגם במעמד ומצב של "בתוך טומאותם", ישנה פעולת המזבח שמזיח גזירות, ומזין כל אחד לפי רצונו ותאוותו, ומחבב את ישראל אל אביהם, ועד שמכפר על כל עוונותיהם,

ולכן, אומר הקב"ה לנביא לומר לבני-ישראל: אף-על-פי ש"בפשעיכם שולחה אמכם", מכל מקום "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה"?!... ולאמיתו של דבר – "היא חברתך ואשת בריתך"³³.

ה. ועניין זה (גודל שלילת עניין הגירושין) מודגש גם בהתחלת מסכת גיטין – "המביא גט ממדינת הים"³⁴:

בהתחלת מסכת גיטין צריכים להבהיר לכל לראש כיצד שייך שיהיה עניין של פירוד בין הקב"ה לבני-ישראל, שמזה יכול לבוא עניין של פירוד באיש ואשה למטה שהם "בצלמנו כדמותנו", ושכינה שרויה ביניהם.

ועל זה אומרת המשנה: "המביא גט" – כיצד יכולה להיות אפשרות למציאות של גט – בגלל שישנה מציאות של "מדינת הים":

ענינה של "מדינת הים" – שהיא בריחוק מקום³⁵ מארץ-ישראל: ארץ-ישראל נקראת "ארץ" על שם "שרצתה לעשות רצון קונה"³⁶, והיא "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"³⁷; ואילו "מדינת הים" היא בריחוק מקום מארץ-ישראל, היינו, ששם לא רואים ולא מרגישים גילוי אלקות, ולא זו בלבד שהיא בריחוק מקום מארץ-ישראל, אלא עוד זאת, שישנו "ים" המפסיק ביניהם, כך, שגם כאשר רוצה לבוא לארץ-ישראל, אזי מגיע לים המפסיק, שאין אפשרות לעבור בו (אלא אם כן על-ידי תחבולות שונות).

וענינו בעבודה הוא הפסק חומר הגוף ונפש הבהמית, ועד כדי כך הוא ההפסק, שאין יכול לעבור שם אדם – שענינו שכל³⁸, והיינו, שזהו מעמד ומצב של היפך השכל – "רוח שטות", כמאמר רז"ל²² על הפסוק³⁹ "איש כי תשטה אשתו", "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", שאז נעשה כבהמה, שלכן קרבנה מן השעורים, מאכל בהמה⁴⁰.

ועל-פי מאמר רז"ל⁴¹ "דע מה למעלה ממך", שכל העניינים למעלה נעשים "ממך"⁴² – הרי על-ידי זה גורמים שגם למעלה נעשה מעמד ומצב שהלך בעלה (זה הקב"ה) למדינת הים.

וזהו "המביא גט ממדינת הים" – שכל האפשרות לעניין הגט (הפירוד בין הקב"ה ובני-ישראל) הוא רק בגלל שישנה מציאות "מדינת הים".

ו. אמנם, על-פי זה יכולים לחשוב שכאשר ישנה מציאות של "מדינת הים", אזי אבדה תקוותו ואבדו סיכוייו ח"ו.

והמענה לזה – "המביא גט", שקאי על שלוחו של הבעל:

אין זה באופן שהאשה מקבלת "גט כריתות" מהבעל שנמצא מעברו השני של הים, מבלי שיהיה קשר ושייכות ביניהם, אלא, את הגט מביא שלוחו של הבעל, ו"שלוחו של אדם כמותו"⁴³ (דבלאו הכי אין לגט תוקף כלל),

והיינו, שגם כאשר "בפשעיכם שולחה אמכם", "בתוך טומאותם" – נמצא עמו שלוחו של אדם העליון, "השוכן אתם בתוך טומאותם", שזוהי נפש האלקית, ו"הקב"ה עוזרו"⁴⁴, על-ידי זה ש"דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי"⁴⁵, אף-על-פי ש"אני ישנה בגלותא"⁴⁶ במדינת הים.

וכאשר שלוחו של הבעל עומד לפני האשה ואוחז את הגט בידו, שזהו מעמד ומצב של "חרב חדה מונחת", שהרי ענינה של ה"חרב חדה" לעשות "כריתות" בין שני דברים – הרי "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים"⁴⁷, כיון ש"שלוחו של הבעל" עומד וממתין שיהודי (האשה) יתעורר ברגע האחרון של נעילה ויחזור בתנועה קלה של תשובה, ויכיר בכך, שהוא וכל ענייניו, יחד עם ה"ספר כריתות", נמצאים כולם ברשותו של הבעל,

שאז אין מקום לעניין של חטא (סיבת הגירושין) – שהרי בשעה שהיה גילוי "אנכי הוי' אלקיך"⁴⁸ ("ווען דער "אנכי" האָט גע'שטורעם'ט"), אזי לא היתה יכולה להיות מציאות של "אלהים אחרים", כמו שכתוב⁴⁹ "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", "כל זמן שאני קיים", ו"בכל מקום אשר אני שם, וזהו כל העולם"⁵⁰; ורק מצד ההעלם וההסתר

– כאשר נסתלקה השכינה ועלתה למעלה, "במשוך היובל", שאז "המה (אפילו "בהמה") יעלו בהר"⁵¹, כיון שירד הר סיני מקדושתו, ועל-ידי זה ירד גם כל העולם כולו – הנה מצד ההעלם וההסתר יכול להיות מציאות של חטא ועון ופשע,

ואין גם מקום לעניין של גט – שהרי הדין הוא שכל זמן שהגט נמצא ברשותו של הבעל⁵², או שהבעל (או שלוחו) אוחז בגט על-ידי חוט ומשיחה וכיוצא בזה⁵³, אזי לא חל הגט, כיון שלא יצא מרשותו לגמרי.

וזהו תוכן הנחמה בדברי הקב"ה לנביא, שאף-על-פי ש"בפשעיכם שולחה אמכם", אומר הקב"ה, "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה", כיון שהגט נשאר ברשותו של הקב"ה, וכיון שכן, הרי בטל לגמרי כל עניין הגט.

(קטעים משיחת כ"ף מנחם-אב, ה'תשי"ט. תורת מנחם, כרך כו עמ' 162-163; 172-179)

__________________

1)    מלאכי ב, יג-יד.

2)     חדא"ג מהרש"א לסנהדרין כב, א.

3)     שקלים פ"ד מ"ב. כתובות קו, ב. מנחות צ, א ובפרש"י.

4)     ראה זבחים ד, סע"א ובפרש"י ותוס' שם. תוד"ה או (מנחות עח, ב). וראה מפענח צפונות פ"ד ס"ב וס"ד. וש"נ.

5)     רמב"ם הל' שקלים פ"א ה"ז.

6)     שקלים פ"א ה"ג.

7)     ראה תו"א וישלח כו, א. ובכ"מ.

8)     סהמ"צ להרמב"ם מ"ע רכב. סמ"ג עשין נ. חינוך מצוה תקעט.

9)     ע"ד לשון חז"ל – ב"ב טו, סע"א.

10)   יו"ד, ב (ובפרש"י).

11)   ראה גם חדא"ג מהרש"א שם.

12)   ולהעיר, שכללות הענין של ראשי- תיבות כו', ועאכו"כ בדרך של שקו"ט, להקשות ולתרץ בזה – אינו דבר הרגיל בדרך לימוד הגמרא (שהרי הגמרא אינה ספר של ראשי-תיבות), כי אם במקומות ספורים, וא' מהם – בנוגע למזבח.

13)   ראה של"ה חלק תושבע"פ, כלל לשונות בתחלתו (תב, ב).

14)   ראה תו"כ ופרש"י עה"פ.

15)   ויקרא א, ט. ועוד.

16)   פ"ב.

17)   ראה ברכות נח, א.

18)   ראה תענית ח, ב.

19)   ראה ב"ב נג, רע"א. וש"נ.

20)   תהלים קמה, טז.

21)   מצו"ד עה"פ.

22)   סוטה ג, רע"א.

23)   איוב לה, ו.

24)   אחרי טז, טז ובפרש"י.

25)   ברכות לד, ב. רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ד.

26)   סנהדרין קה, א (ובפרש"י).

27)   ראה פתיחתא דאיכ"ר ד.

28)   יחזקאל כ, לב.

29)   ישעי' נ, א. וראה ד"ה איכה עת"ר (סה"מ עת"ר ע' יג ואילך).

30)   יומא כא, ב.

31)   אע"פ שהיתה "רבוצה ככלב" (יומא שם), ואיתא בזהר (ח"ג ריא, א. תקו"ז תכ"א (סב, ב). ועוד) שזהו ענין בלתי רצוי.

32)   מאמר אכ"ח ח"ג סכ"ג.

33)   לאחרי קטע זה דהשיחה – צוה כ"ק אדמו"ר לנגן הניגון "שׁאַמיל".

34)   ראה גם שיחת יום ב' דחה"ש סכ"ז (לעיל ע' 39).

35)   ראה תוד"ה ממדינת – ריש גיטין.

36)   ב"ר פ"ה, ח. וראה תו"א בתחלתו (א, ג).

37)   עקב יא, יב.

38)   ראה לקו"ת שה"ש כה, א. ובכ"מ.

39)   נשא ה, יב.

40)   סוטה רפ"ב. הובא בפרש"י עה"ת שם, טו.

41)   אבות פ"ב מ"א.

42)   ראה לקו"א (סקצ"ח) ואו"ת (קיב, ב) להה"מ. "היום יום" יג אייר. וראה גם לקו"ש ח"ט שם ע' 148.

43)   ברכות לד, ב (במשנה). וש"נ.

44)   קידושין ל, ב. וש"נ.

45)   שה"ש ה, ב.

46)   זח"ג צה, א.

47)   ברכות יו"ד, סע"א.

48)   יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.

49)   יתרו שם, ג. ואתחנן שם, ז.

50)   פרש"י עה"פ.

51)   יתרו יט, יג ובפרש"י.

52)   ראה גיטין פ"ח. טושו"ע אה"ע סקל"ט.

53)   גיטין עח, ב. טושו"ע שם סקל"ח ס"ב. וראה לקו"ש ח"ט שם הערה 31.