נושאים נוספים
	התקשרות 881 - כל המדורים ברצף
	משה ואהרן בעבודת ה': שני קווי עבודה
	למהר את העלאת הנרות בבית-המקדש
	בעל הקורא בבית חיינו
	פרשת בהעלותך
	"ואם לא עכשיו, אימתי"
	כבוד הרב / כיסוי הראש לכלה
	הלכות ומנהגי חב"ד

מה למדים מזה שהדלקת הנרות כשרה בזר ואילו הטבתם – על-ידי כהן דווקא? * לא ניתן ליהודי ליהנות מאור שלא התייגע עליו. גם אם כל העולם נראה "מואר" – מוכרח הוא להאיר אור בעצמו * עם גודל מעלתו של אהרן בבירור וזיכוך מלמטה למעלה, קל יותר לגלות מעלה זו גופא על-ידי דרך העבודה של משה – השפעה בריבוי של אור התורה, מלמעלה למטה * זוהי דרך החסידות בהפצת ה"מעיין" – חוצה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. עומדים עתה בשבוע פרשת בהעלותך [כידוע¹ שישנו סדר של ימי השבוע והסדר של ימי השנה, וסדר ימי השנה – שבכלל זה הם המועדים – אינו סותר לסדר ימי עולם (ימי השבוע)], שבה מדובר אודות המנורה.

והנה, בנוגע להטבת המנורה (דהיינו ניקוי המנורה) והדלקת המנורה, מצינו שהדלקת המנורה כשרה בזר², ואילו הטבת המנורה, אף שאינה אלא הכנה להדלקה, צריכה להיות בכהן דווקא³. וטעמא בעי⁴.

ועוד דבר פלא שמצינו בעניין זה: לדעת הרמב"ם⁵ היו צריכים להדליק את המנורה ב' פעמים בכל יום, הן בלילה והן ביום. ולכאורה אינו מובן: בשלמא הדלקת המנורה בלילה – הרי אף ש"לא לאורה הוא צריך"⁶, מכל מקום, כיון שסדר העולם הוא שמדליקים נרות בלילה, היה גם בבית המקדש עניין זה; אבל ביום, שאין סדר העולם להדליק נרות – מדוע הוצרכו להדליק נרות בבית המקדש?

ב. וביאור העניין:

נתבאר לעיל [..] שאין רצונו של הקב"ה שיהיה "נהמא דכסופא", אלא כל אחד ואחד צריך להתייגע בעצמו.

ובנדון דידן: רק כאשר האדם בעצמו "מיטיב את המנורה", מנקה ומסלק את כל הדברים הלא-טובים, ואחר כך מדליק אור – נעשה אצלו אור; אבל מה שהזולת מתייגע ומאיר אור – על-ידי זה לא נעשה אור אצלו, אלא עליו להתייגע בעצמו.

ולכן הטבת הנרות צריכה להיות בכהן דווקא, אף שהדלקתם כשרה בזר – כיון שעיקר העבודה אינה ההדלקה, אלא דווקא ההטבה, שהוא עניין היגיעה.

ולכן היתה הדלקת הנרות גם ביום – להורות שגם כאשר השמש מאירה והעולם כולו מואר, אין די בכך כדי שיהיה אור אצלו; כדי שיהיה אור אצלו – עליו בעצמו להתייגע ולהדליק את האור שיהיה מאיר.

ג. הוראה נוספת מהאמור:

דובר לעיל [..] שבריאותם של ילדי-ישראל תלויה בכך שהחינוך הוא על-פי תורה בכל מאת האחוזים, כיון שבריאות הגוף תלויה בבריאות הנשמה.

ולכאורה נשאלת השאלה: הרי אצל גויים, להבדיל, אין חינוך על-פי תורה, ואף-על-פי-כן הגשמיות אצלם כדבעי?

והמענה לזה: לכל לראש – אף פעם אי אפשר לדעת מה חסר בגשמיות אצל הזולת ("וואָס יענעם קוועטשט"); ונוסף לזה – אין להביא ראיה מגויים על בני-ישראל, שהרי "אתה בחרתנו מכל העמים"⁷, ולכן, גם אם בכל העולם יתכן שתהיה גשמיות בלי רוחניות – הרי אצל בני-ישראל קשורה הגשמיות עם רוחניות.

וזוהי ההוראה מהדלקת המנורה בבית המקדש גם ביום, אף שבלאו-הכי ישנו אור – שגם כאשר השמש זורחת, והעולם כולו מואר, אין זו ראיה שגם בבית המקדש (דהיינו אצל בני-ישראל) ישנו אור; כדי שיהיה אור בבית המקדש – יש צורך להדליק את המנורה כפי שציוה הקב"ה דווקא.

* * *

ד. בנוגע למשה ואהרן – אמרו חז"ל⁸ "בכל מקום הקדים משה לאהרן, במקום אחד הוא אומר הוא אהרן ומשה⁹, מלמד ששקולין זה כזה".

והחילוק בעבודתם¹⁰:

עבודתו של משה היתה בדרך מלמעלה למטה – שקיבל השפעות מלמעלה ונתנם לבני-ישראל למטה – "משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'"¹¹ לכל בני-ישראל.

ולכן היה כן גם בעניינים הגשמיים – כדאיתא בגמרא¹² שה"מן" היה "בזכות משה", וגם ה"באר" שהיתה "בזכות מרים" ו"ענני הכבוד" שהיו "בזכות אהרן", הרי לאחרי שנסתלקו כשמתו מרים ואהרן, "חזרו שניהם בזכות משה", וכאשר "מת משה, נסתלקו כולן, שנאמר¹³ ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד".

וכיון שעניינים אלו נמשכו על-ידי יהודי כמו משה רבינו, שאפילו מצד גופו היה במעמד ומצב ש"כשנולד נתמלא הבית כולו אורה"¹⁴ – נמשכו אפילו הצרכים הגשמיים באופן שאין בהם פסולת, כי אם אור בלבד:

ה"מן" – היה אוכל שלא היה בו פסולת¹⁵.

ועל דרך זה בנוגע למים מ"בארה של מרים" – כפי שמצינו במדרש¹⁶ שמביאים רפואה, נוסף לכך שמביאים טהרה, כיון שיש להם דין של מעין, "מים חיים"¹⁷, שלא שייך בזה עניין של היפך החיות.

ועל דרך זה בנוגע לענני הכבוד – שהיו הורגים נחשים ועקרבים ומיישרים את ההרים והגבעות¹⁸, היינו, שפעלו שאפילו בגשמיות תהיה ההליכה ל"ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"¹⁹, היינו לעניינים של אלקות – בדרך ישרה, ללא מניעות ועיכובים, אפילו אלו שהם מצד טבעו של עולם.

ועבודתו של אהרן היתה בתנועה הפכית – מלמטה למעלה:

עבודתו של אהרן – שעליה נאמר "שלך גדולה משלהם" – היא: "בהעלותך את הנרות"²⁰, היינו, להדליק את נרות המנורה, "מנורת זהב כולה"²¹, דקאי על בני-ישראל²², באופן של "בהעלותך", "עד שתהא שלהבת עולה מאליה"²³.

וזהו שמדתו של אהרן היתה "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"²⁴ – לא כמו משה שקיבל את התורה מסיני ומסרה לישראל (מלמעלה למטה), אלא באופן שהעלה את בני-ישראל אל התורה, מלמטה למעלה.

ובלשון הזהר²⁵ – נקרא משה שושבינא דמלכא, ואהרן נקרא שושבינא דמטרוניתא (דקאי על בני-ישראל).

ה. והעניין בזה – שבכללות עבודתו של יהודי, הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לזולת, צריך שיהיו שתי העבודות:

א) יש למסור ליהודי את כל עניני התורה ומצוותיה, מבלי להתחשב אם הוא יכול כבר לקיים את הכול, או שבינתיים רק ישמע, ורק לאחרי זמן יתחיל לקיים.

ב) לפעול בבירור וזיכוך הגוף ונפש הבהמית – להעלותם מהחומריות, ואפילו מהגשמיות.

ועל כך אמרו ש"שקולין זה כזה":

בגישה לעבודה, הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לזולת, ישנם זמנים מזמנים שונים: לפעמים יכולים לפעול יותר – לא על-ידי הדיבור אודות זיכוך הגוף, אלא על-ידי השפעת אור תורה ועניני תורה; ולפעמים יכולים להשפיע יותר כשמתחילים בסדר של "הוא אהרן ומשה" – לדבר עמו אודות הצורך להתרחק מעניינים חומריים ולזכך את העניינים הגשמיים.

ומשני האופנים יחדיו נעשה "רועה אחד לישראל" – כפי שמצינו בקבלה²⁶ שמשה ואהרן עניינם אחד, להיותם "תרי פלגי גופא" שבצירוף שניהם נעשה גוף שלם, ועל-ידי זה נעשית ה"חתונה" בין ישראל להקב"ה, שזוהי עבודת השושבינין – משה שושבינא דמלכא, ואהרן שושבינא דמטרוניתא – לפעול את הנישואין בין הקב"ה וכנסת ישראל.

ועניין זה נעשה על-ידי זה שישנו החיבור של משה ואהרן בעבודת האדם, שזוהי העבודה בשני הקוין האמורים.

ו. אמנם, גם מעלת אהרן שהוא בשווה למשה, "הוא אהרן ומשה" – הרי זה עניין שנאמר בתורה, והיינו, שגם את מעלתו של אהרן מגלה התורה דווקא, שעניינה הוא מעלת משה רבינו, "משה קיבל תורה מסיני".

ועניין זה מהוה הוראה בעבודה – שכללות העבודה בכל הזמנים ובכל האנשים היא באופן שתחילת הגישה צריכה להיות על-ידי השפעת האור בשופי (דרך העבודה של משה רבינו, מלמעלה למטה), ולאחרי כן דוחה האור את החושך, שיהיה נקל יותר לעסוק בעבודת בירור וזיכוך הגוף.

וזוהי דרך החסידות בעניין הפצת המעיינות חוצה:

באים למקום או ליהודי שנמצא "חוצה", מחוץ לכל עניני תורה ומצות, ומביאים לשם לא רק את המים כפי שהם לאחרי שפרשו ממקורם, אלא את ה"מעיין" עצמו – "מים חיים", שקשורים עם "אלקים חיים" – מביאים ל"חוצה", והיינו, שמספרים לו מיד אודות גדלות הבורא, וכל העניינים שישנם ב"אור" שבתורה וב"מאור" שבתורה,

ועל-ידי זה נעשה נקל יותר לדבר עמו אחר כך אודות בירור וצירוף וזיכוך ענייניו ב"סור מרע ועשה טוב".

(משיחות יום ב' חג השבועות תשי"ד וג' חול-המועד סוכות תשח"י. תורת מנחם, כרכים יב עמ' 40-42; כא עמ' 79-81)

____________________

1)    ראה גם תורת מנחם – התוועדויות חי"א ע' 85. וש"נ.

2)     רמב"ם הל' ביאת המקדש פ"ט ה"ז.

3)     ראה שם ה"ה.

4)     ראה גם שיחת חג השבועות תשי"ז (לקו"ש ח"ב ע' 317).

5)     הל' תמידין ומוספין פ"ג ה"י-יב.

6)     שבת כב, ב. וש"נ.

7)     נוסח תפלת העמידה דיו"ט.

8)     תוספתא כריתות בסופה. הובא בפרש"י עה"פ.

9)     וארא ו, כו.

10)   ראה ספר הערכים חב"ד (כרך ב) ערך אהרן – ביחס למשה (ע' קמא ואילך). וש"נ.

11)   אבות פ"א מ"א.

12)   תענית ט, א.

13)   זכרי' יא, ח.

14)   סוטה יב, א. הובא בפרש"י עה"ת שמות ב, ב.

15)   ראה יומא עה, סע"ב.

16)   ויק"ר פכ"ב, ד. במדב"ר פי"ח, כב. הובא בשו"ע אדה"ז או"ח סרצ"ט ס"כ.

17)   ראה רמב"ם הל' מקואות פ"ט ה"ח.

18)   פרש"י בהעלותך יו"ד, לד.

19)   עקב יא, יב.

20)   ר"פ בהעלותך ובפרש"י.

21)   זכרי' ד, ב.

22)   לקו"ת ר"פ בהעלותך. ובכ"מ.

23)   פרש"י שם.

24)   אבות פ"א מי"ב.

25)   ח"א רסו, ב. ח"ב מט, ב. ח"ג כ, א (ברע"מ). נג, ב. ערה, ב.

26)   ראה זח"ב כו, ב ואילך.