חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:20 זריחה: 6:09 י"ח באב התשע"ט, 19/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 466 - כל המדורים ברצף


גיליון 466, ערב שבת פ' קורח, כ"ז בסיון ה'תשס"ג (27.6.2003)

דבר מלכות

אצל בעל ההילולא, האהבה לכל יהודי הייתה בגילוי

אצל כל אחד ואחד מישראל יש "נר הוי' נשמת אדם", אולם יש הממתינים עד שיבואו ויציתו אצלם את ה'נר' * זוהי עבודתם של רועי ישראל, רבותינו נשיאינו – להדליק את ה'נר' שבכל יהודי * אצל נשיאי חב"ד, ובמיוחד אצל בעל ההילולא, נעשה הדבר באופן של אור, בקירוב ובדרכי נועם * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בהנבואה שראה הנביא את המנורה שהיתה במשכן ובית-המקדש כתיב1 "ראיתי והנה מנורת זהב כולה"2, דקאי על כנסת ישראל, היינו, שכל בני ישראל יחדיו הם "מנורת זהב כולה".

במנורה היו שבעה נרות. וכמו כן יש אצל בני ישראל דרכים שונות, כמבואר בפרטיות בחסידות3: יש כאלה שהדרך שלהם היא בקו החסד, יש כאלה שהדרך שלהם היא בקו הגבורה וכו', ועד שמונים שבעה דרכים, שהם שבעת הנרות.

הצד השווה שבהם שהם כולם נרות. כולם מאירים בבית-המקדש, ולא מסתפקים בכך שמאירים בבית-המקדש, אלא מבית-המקדש מתפשטת האורה בכל העולם שלכן היו בבית-המקדש חלונות שקופים אטומים4, דלא כבכל הבתים, שהחלונות נעשו כדי שהאור ייכנס מבחוץ אל הבית, אלא להיפך, שמבית-המקדש יצאה אורה לכל העולם, שזוהי הכוונה דבית-המקדש.

מי פעל את האורה הנרות, שהם נשמות ישראל.

אף-על-פי שישנם סוגים שונים בבני ישראל, וכל יהודי צריך לעבוד את ה' עם הכשרונות שלו, שהרי "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני"5, הוא והכשרונות שיש לו, נבראו כדי לעבוד את ה' עם כשרונות אלו, אבל הצד השווה שבהם, שהם כולם נרות, הם מאירים.

החילוק אינו אלא בהגישה לעבודה. אצל אלו העבודה היא בקו החסד, מתאים לכשרונות וחושים שלהם, ואצל אלו העבודה היא בקו הגבורה. בענייני חומרות ובלבוש של דינים, מתאים לחושים שלהם. אבל אין זה אלא שהדרך אצלם היא בקו הגבורות, ואילו מטרת העבודה היא שווה להאיר.

הגם שהתכלית היא בכל מקום בשווה, מכל-מקום, יש חילוק גדול אם הדרך היא בקו הגבורות, או שהדרך היא לכתחילה בקו החסדים, שאז לא צריך לחטט ("גריבלען זיך") אלא רואים מיד את התכלית שבדבר, כיוון שגם בגילוי הרי זו הדרך של "ואהבת לרעך כמוך"6.

ב. וזו היתה דרכו של אהרון שהדליק את המנורה. אהרון היה "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"7, אפילו "בריות", היינו, כאלו שאין בהם שום מעלה, מעלתם היחידה היא שהקב"ה ברא אותם (כפירוש אדמו"ר הזקן נ"ע8), גם בהם המשיך אהרן אהבה.

עניין זה היה לא רק המטרה שלו, אלא גם הדרך אל המטרה. והיינו, שגם בגילוי היתה הדרך להיות אוהב את הבריות, ועל-ידי זה "מקרבן לתורה", לעשות מהם יהודים תורניים ("תורה-אידן").

וזו היתה גם דרכם של רועי ישראל, הרביים הנשיאים, עד כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא ועד בכלל, שעבודתם היתה להדליק את הנרות.

אצל כל-אחד-ואחד מישראל ישנו "נר הוי' נשמת אדם"9, אלא שישנם כאלו שממתינים עד שידליקו זאת אצלם. וזוהי עבודת נשיאי ישראל להדליק את ה"נר הוי' נשמת אדם" שישנו בכל אחד ואחד מישראל, ויש בזה שבעה סוגים.

האופן שהיה אצל נשיאי חב"ד בכלל ואצל כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא, הוא שהאהבה היתה בגילוי; לא רק המטרה היתה אור, אלא גם הדרך אל המטרה היתה באופן של אור. בדרכי קירוב ובדרכי נועם הדליק את ה"נר הוי' נשמת אדם" בכל הסוגים שבבני ישראל.

ג. כל עניין הוא בהשגחה פרטית.

ולכן רואים שבימי ההילולא של צדיקים ישנם שני סוגים: ישנן הילולות שנקבעו באופן שעורכים אותן ("מען פראוועט זיי") באופן של מתיחות ("אנגעשטרענגט") ומרירות, ויש הילולות שעורכים אותן באופן של שמחה.

ועניין זה מתאים לפי עבודתם של הצדיקים10.

ד. ההילולא של הרבי, כ"ק מו"ח אדמו"ר, נקבעה בהשגחה פרטית כפי המתאים לאופן עבודתו11: עצבות – אינו שייך כלל, אלא המדובר אפילו אודות שלילת המרירות. האופן שבו נקבע ההילולא של הרבי הוא – בשמחה.

וכמו כן בנוגע ל"אוהל" שלו:

אלו שביקרו ב"אוהלים" של צדיקים, יודעים, שישנם "אוהלים" שפועלים קו של מרירות וכיווץ, וישנם "אוהלים" שפועלים קו של שמחה ועלייה12. – ה"אוהל" של הרבי הוא מסוג השני. מיד כשבאים אל ה"אוהל", עוד לפני ההתבוננות – הרי זה פועל עלייה והגבהת הרוח, שזה שייך לשמחה.

וטעם הדבר – לפי שעבודתו שעבד בה כל ימי חייו הייתה גם-כן באופן כזה, לקרב ולהעלות את כל בני ישראל, אפילו ה"בריות", בדרך של קירוב ונועם, מתוך כוונה לפעול את ה"מקרבן לתורה", לפעול אצלם "לחזות בנועם השם"13, ולגלות את חלקם בתורה וחלקם במצוות.

ה.  יום ההילולא הוא יום עלייה עבור הנשמה14, ובמילא הרי זה גם עלייה לההולכים בדרכיו, עלייה בדרך מקיף על-כל-פנים.

ועלייה זו היא גם באופן של קירוב ושמחה, ששמחה פורץ גדר15 כל הגדרים שמבחוץ, ומכל-שכן בגדרים שמבפנים.

להיות "מעלין בקודש"16, הן בהעניינים שבין אדם למקום והן בהעניינים שבין אדם לחבירו.

ועל-ידי זה גופא גורמים נחת רוח נוספת לנשמת בעל ההילולא, ובמילא פועלים על-ידי זה התעוררות אצל בעל ההילולא, שעומד ומשמש במרום17 ומעורר רחמים רבים על אלו שמקושרים ושייכים אליו, ועל-ידם על כלל ישראל, להשפיע רוב טוב בגשמיות וברוחניות, לא רק בחסד וברחמים, אלא גם מתוך שמחה.

* * *

ו. עניינו של יום ההילולא – שבו היא העלייה של בעל ההילולא לעולם יותר עליון, ובמילא, מעלה עמו את צאן מרעיתו, וכל הקרוב קרוב יותר – נוגע לו עניין העלייה יותר, ולכן צריך הוא יותר להתכונן לכך.

והנה, בנוגע ליום ההילולא בכל שנה – ישנו גם היום שלפני יום ההילולא שהוא הסיום של השנה שעברה.

ובהקדמה – שתחלת השנה כוללת את כל השנה הבאה, שלכן נקראת תחילת השנה "ראש השנה"18, כפי שמצינו בנוגע לראש-השנה הכללי, באחד בתשרי או באחד בניסן19, ועל-דרך זה בנוגע לראש-השנה בכל עניין, ובנידון-דידן, ראש-השנה להסתלקות, שהוא העשירי בשבט. ומזה מובן שכשם שבערב ראש-השנה הכללי עולים כל ענייני השנה שעברה – כן הוא גם בנוגע לעניינים הפרטיים שבשנה, שביום האחרון עולים כל העניינים של השנה שעברה.

ומובן, שכללות עניין עליית הנשמה כפי שהוא בנוגע לנשמת נשיא ישראל שקשור עם צאן מרעיתו, ולכן אפילו לאחר ההסתלקות קשורה נשמתו עם עניינים שבעולם-הזה, על-ידי החסידים והמקושרים והשייכים אליו, ועל-ידם גם עם כלל ישראל – הרי אין עניין של עלייה שאינו בשביל ההמשכה שלאחרי זה.

עלייה ללא המשכה, שהוא עניין העבודה דרצוא ללא שוב – הרי זה סדר דעולם התוהו; ואילו בנוגע לאופן העבודה של נשמות דתיקון, ובפרט נשיאי ישראל, ועל-אחת-כמה-וכמה נשיאי חב"ד, שכל העניין דחב"ד מיוסד על כך שכל עניין יומשך בפנימיות ובאופן של "בכן"20 – הרי גם כשישנו יום שמקודש לעלייה, הנה בהעלייה גופא ישנו כבר גם ההמשכה, וכאשר העלייה היא למעלה מעלה עד אין קץ, אזי בדרך ממילא ההמשכה היא למטה מטה עד אין תכלית21.

ז. יעזור השם יתברך שכל אלו הזקוקים לכך – יזכו לזרעא חייא וקיימא, בנים זכרים לומדי תורה ומקיימי מצוות לומדי חסידות והולכים בדרכי החסידות, וכמו כן בעניינים של חיי רוויחא, וכמו כן בעניינים של מזונא רוויחא.

וכל זה יהיה, "ביד רמה" ו"בריש גלי" מבלי להתפעל מפני מדידות והגבלות, ו"מה יאמרו הבריות"; אין מה להתבייש שיראו זאת בעיני בשר, ויהיה זה בקרוב ממש, ואחר-כך נזכה לביאת משיח צדקנו, בקרוב, במהרה בימינו22.

(קטעים מהתוועדות* יום ב' דפרשת בשלח, י' בשבט ה'תשט"ז** - בלתי מוגה; 'תורת-מנחם – התוועדויות' ה'תשט"ז חלק טז (ב) עמ' מ-סו)

----------

1) שיחה זו – הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (ביידיש), ונדפסה בלקו"ש ח"ב עמ' 314 ואילך (עד סוס"ב), שם עמ' 503 ואילך (עד סוס"ה). במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.
2) זכריה ד,ב.
3) ראה לקו"ת ר"פ בהעלותך.
4) מלכים-א ו,ד. וראה מנחות פו,ב ובפרש"י ד"ה שקופים. ויק"ר פל"א, ז. תנחומא תצוה ו. בהעלותך ב.
5) משנה וברייתא סוף קידושין – ע"פ גירסת הש"ס כת"י (אוסף כת"י של תלמוד הבבלי, ירושלים, תשל"ד). וכן הובא במלאכת שלמה במשנה שם.
6) קדושים יט,יח.
7) אבות פ"א מי"ב, ומפרשים שם.
8) תניא פרק לב.
9) משלי כ,כז. וראה תניא פי"ט.
10)  ראה גם שיחת י' שבט דאשתקד בתחלתה ('תורת-מנחם – התוועדויות' חי"ג עמ' 217 ואילך).
11) ראה גם 'תורת-מנחם – התוועדויות' ח"י עמ' 245.
12) ראה סה"ש תש"ח עמ' 228. וש"נ.
13) תהילים כז,ד.
14) ראה סידור (עם דא"ח) שער הל"ג בעומר (דש, סע"ב ואילך). – להעיר מליקוטי הש"ס להאריז"ל מסכת ברכות.
15) ראה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך. ועוד.
16) ברכות כח,א. וש"נ.
17) סוטה יג, סע"ב. זח"א קלג,א.
18) ראה לקו"ת דרושי ר"ה נח,א ואילך. ובכ"מ.
19) ר"ה בהתחלתה.
20) ראה סה"מ ה'ש"ת עמ' יא. ועוד. נסמן בלקו"ש חכ"ה עמ' 426 הערה 21.
21) ראה תיקו"ז סוף תנ"ז (וראה שם תי"ט – מ,ב). ז"ח יתרו לד, סע"ג.
22) לאחר השיחה אמר כ"ק אדמו"ר: שמעתי מעשה שסיומו היה ששאלו "אזוי ווי ניקאלאי"?... (ראה סה"ש תרפ"ז עמ' 160 ואילך, עיי"ש). אמנם, עניין זה היה בזמנים ההם, אבל עתה, הרי זה יכול להיות גם "לא כמו ניקאלאי", אלא בחסד וברחמים. והעיקר – שיושלמו העניינים (אבי די עניינים זאלן זיך אויספירן").

ענייני משיח וגאולה

בפועל רואים ש"עדיין לא נושענו!"

מדוע אומרים שגם היהודים בארץ ישראל נמצאים בחושך כפול ומכופל?

ידוע פתגם הצמח-צדק שכאשר יהודי נמצא במקום מסויים, גם בחוץ-לארץ, עליו לעשות ממקום זה "ארץ ישראל" ("מאך דא ארץ ישראל") – מקום שהקב"ה ייהנה להביט עליו (על-דרך העניין ד"עיני ה' אלוקיך בה"), על-ידי זה שפועלים שמקום זה יהיה בבחינת "ארץ – שרצתה לעשות רצון קונה", היינו, שרואים בגלוי שישנו רצון וריצה ("רצתה" – מלשון רצון, ומלשון מרוצה) לעשות את רצון הקב"ה.

זאת אומרת: בכל מקום שבו נמצאים יהודים, פועלים הם שכל פעולה של יהודי, כל בית יהודי, וכל רחוב ועיר יהודיים – יהיו חדורים ברעיון ד"רצתה לעשות רצון קונה", היינו, שרואים במוחש ובגלוי שכל פעולה נעשית כדי למלא את שליחותו של הקב"ה.

ועניין זה נפעל על-ידי לימוד התורה – כי התורה מורה ליהודי כיצד להתנהג בחייו היום-יומיים על-פי רצונו של הקב"ה, שעל-ידי זה עושה הוא בכל מקום ומקום – "ארץ ישראל".

גם היהודים הנמצאים כבר בארץ-ישראל – נמצאים הם בחושך כפול ומכופל דזמן הגלות, שהרי בית-המקדש אינו בנוי, וכל המצוות התלויות בזמן שבית-המקדש היה קיים אינן שייכות עתה, החל מהמצווה דראיית "פני האדון ה'" כאשר היו עולים לרגל לבית-המקדש.

ואף-על-פי שבטוחים אנו "שייבנה בית-המקדש במהרה בימינו" – הרי פעולה זו צריכה להעשות על-ידי הקב"ה (שהוא נותן שליחות זו למשיח צדקנו), ובפועל רואים אנו ש"עדיין לא נושענו!" ואם כן, גם היהודים הנמצאים בארץ-הקודש שרויים בחושך כפול ומכופל דזמן הגלות!

ואדרבה: כאשר נמצאים בארץ-הקודש, בירושלים עיר הקודש, סמוך למקום "הר הבית", ורואים את ה"כותל המערבי", שריד בית מקדשנו – אזי מרגישים את חשכת הגלות יותר מאשר בחו"ל!

ומובן, שאין הכוונה בזה לפעול על יהודי נמיכות רוח ועצבות ח"ו, אלא הכוונה בזה היא – לעודד ולזרז את כל אחד ואחד מישראל לעשות את כל התלוי בו כדי לבטל את סיבת הגלות, שאז תבוא הגאולה העתידה, ויבנה בית המקדש:

סיבת הגלות היא – "מפני חטאינו גלינו מארצנו", ומובן, שכאשר מבטלים את סיבת הגלות ("חטאינו"), מתבטל בדרך ממילא גם המסובב – כללות עניין הגלות.

ולכן, כל פעולה טובה הנעשית על-ידי יהודי, במחשבה או בדיבור או במעשה – ממעטת ומחלישה את סיבת הגלות, וכאשר מצטרפים כמה וכמה פעולות טובות של כמה וכמה יהודים ביחד, מבטלים את כללות העניין ד"חטאינו", ועל-ידי זה מתבטל כללות עניין הגלות.

ועל-ידי זה זוכים לבניין בית-המקדש – העומד בנוי ומוכן למעלה, אלא שהקב"ה ממתין ומבקש מבני ישראל שיתנו לו את האפשרות (כביכול) להוריד ולהמשיך את בית-המקדש בפועל ממש, על-ידי טהרת ליבו של כל אחד ואחד מישראל, טהרת ארץ-ישראל, טהרת "הר הבית" – טהרה מעניינים שהם היפך רצון הקב"ה, על-ידי לימוד התורה וקיום המצוות בחיי היום-יום.

(כ"ב בסיוון תשמ"ב ל"מסיימות", 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ב, כרך ג, עמ' 1662,1659 – בלתי מוגה)

המעשה הוא העיקר

להתמסר לזולת גם למי שבאין-ערוך אליו

הדבר יעזור לו עצמו, לברכה ולהצלחה בכל עניינים

יום השבת-קודש זה הוא שבת מברכים חודש תמוז, שבו נכלל כל חודש תמוז. עניינו המיוחד של חודש תמוז (ככל חודש שיש בו עניינו המיוחד) הוא – חג הגאולה י"ב וי"ג תמוז.

[...] בנוגע לחג הגאולה י"ב וי"ג תמוז כותב כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו, שזוהי גאולה לא רק עבור פרט, אלא גאולה כללית בנוגע לכל ענייני יהדות, וגאולה זו פועלת שיהיה אתכפיא ואתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא.

ועניין זה קשור עם המבואר לעיל בהמאמר בעניין יוסף הצדיק, בחינת היסוד, ש"נתן מלחמו לדל" – שכן הוא גם אצל יוסף הצדיק שבדורנו, בעל הגאולה.

ובפרטיות יותר:

ביוסף הצדיק נאמר ש"נתן מלחמו לדל" – לא "לחם" סתם, אלא "לחמו" דייקא, היינו, שיוסף הצדיק לא נתן מהשיריים והמותרות שלו, אלא "מלחמו", מהלחם שלו, שעליו "יחיה האדם", שנתן מהחיות שלו להזולת. ועל-דרך זה ביוסף הצדיק שבדורנו – שנתן מהעניינים הנוגעים אליו ביותר, ומהחיות שלו.

ונתינה זו היתה "לדל", לאלו שהם באין ערוך לגמרי אליו, כמו שנאמר ביוסף ש"הוא המשביר לכל עם הארץ", "וישבור למצרים", ופשיטא שהמצריים היו באין ערוך לגמרי לגבי יוסף, ואף-על-פי-כן, היתה הנהגתו של יוסף הצדיק הראשון, ועל-דרך זה יוסף הצדיק שבדורנו, שהשפיעו גם לאנשים שפלים את פנימיות חיותם.

וזוהי גם הוראה לכל השייכים אליו:

ובהקדמה – שכל העניינים שרבותינו נשיאינו עשו בגלוי, הרי זה כדי שילמדו מהם. עניינים אלו שאין אנו יכולים כלל לעשותם כמותם ("מ'קען זיי גאר ניט נאכמאכן") – עשו אותם הרביים בהעלם, ואין אנו יודעים אודותם כלל; ואילו העניינים שעשו בגלוי – הרי זו הוראה ונתינת כוח לכולם שצריכים לעשות כמותם ("מ'זאל זיי נאכטאן"), אם בשלימות, או על-כל-פנים אפס קצהו ושמץ מנהו.

וכמו כן בעניין הנ"ל, שהנהגתו הגלויה של כ"ק מו"ח אדמו"ר ש"נתן מלחמו לדל", היא הוראה ונתינת כוח לכולם, שיש לעשות אפס קצהו על-כל-פנים.

צריכים להתמסר בשביל טובת הזולת, ולא רק בשביל הזולת שבערכו, אלא גם בשביל הזולת שבאין ערוך אליו, והיינו, שגם אם חושב את עצמו ל"ראשיכם שבטיכם", צריך להתמסר לטובתו של הזולת שבבחינת "חוטב עציך" ו"שואב מימיך".

וכאמור לעיל, שלא זו בלבד שהנהגה זו לא תהיה ירידה עבורו, אלא אדרבה, על-ידי זה תהיה לו ברכה והצלחה בכל ענייניו, והיינו, שכאשר יתנהג באופן ההנהגה של יוסף, ש"נתן מלחמו לדל", אזי יקויים בו "טוב עין הוא יבורך", שיתברך בברכתו של הקב"ה בכל ענייניו, בבני חיי ומזוני רויחא.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שלח, מברכים החודש תמוז ה'תשח"י – בלתי מוגה; יצא-לאור על-ידי ועד הנחות בלה"ק)

ניצוצי רבי

"מתגברים הגעגועים"

"נסתיימה שנת ההסתלקות של נשיאנו כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע", כותב הרבי, "מתגברים הגעגועים באשר כלה קיץ עובר חורף ואנחנו לא נושענו"

נפתח בדברים שאמר הרבי בהתוועדות שבת-קודש פרשת וארא, מברכים החודש שבט תשי"א ('תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א חלק ראשון (ב) עמ' 183-184):

עומדים אנו בסמיכות ליום היארצייט, שבו נעשית עלייה גדולה ביותר אצל הרבי, ובמילא, גם אצל המקושרים אליו, כהבטחתו שנשיאי ישראל לא ייפרדו מעל צאן מרעיתם.

אלא שלזה צריך הכנה וכלי – עבודת התשובה – שינוי הרגילות, שעל-ידי זה מתעלים עם הרבי בכל עליותיו, ועוד ועיקר, שזוהי ההכנה לעלייה הכי עיקרית – ביאת המשיח.

לימוד תורתו ושמירת התקנות

בהתוועדות י"ט בכסלו תשי"א ('תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א חלק ראשון (ב)) דובר רבות על הדרך להתקשר אל הרבי בתקופה שלאחר ההסתלקות. בין השאר נאמר בשיחה (שם, עמ' 126):

אחד שאל במכתב אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר כיצד תהיה ההתקשרות שלו אליו, מאחר שאינו מכירו פנים.

השואל לא ראה את הרבי, והיה נדמה לו שגם הרבי לא ראה אותו... –

והשיב לו כ"ק מו"ח אדמו"ר שההתקשרות היא על-ידי לימוד תורתו ושמירת התקנות וכו'. הרבי לא אמר לו שיתקשר אליו על-ידי ענייני מופתים, או על-ידי נסיעה אליו, אלא על-ידי לימוד תורתו כו'.

בהמשך עובר הרבי מדיבור כללי על עניין ההתקשרות ועל "לימוד תורתו" – ללימוד מוגדר לקראת יום ההילולא עצמו:

ובהתאם לכך הנני להציע שלקראת היארצייט ישנן כל אחד את המאמר (כולו או חלקו) שנתן כ"ק מו"ח אדמו"ר ליום הסתלקותו, ומזמן לזמן, כשנמצא במבוכה, או שישנם אצלו ספקות, או במצב ש"פגע בך מנוול זה" – יחזור במחשבתו מאמר זה.

חקיקת מאמרי הרבי בזיכרון

דברים דומים כותב הרבי לחסידים הפונים אליו באופן אישי ושואלים כיצד לבטא ולחזק את רגש ההתקשרות שלהם. באיגרת אל החסיד הרב ניסן נעמנוב, המשפיע דישיבת תומכי-תמימים בצרפת (ה' בטבת תשי"א – אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר, כרך ד עמ' קה), מזכיר הרבי את דבריו בהתוועדות הנ"ל וכותב כי לימוד מאמרי בעל יום ההילולא צריך "לתפוס מקום חשוב" בישיבה.

ומוסיף הרבי וכותב:

המדובר על-דבר זה בשיחה שנדפסה בקונטרס י"ט כסלו, שלכל אחד ואחד יהיו חקוקים בזכרונו איזה מאמרים של כ"ק מורי וחמי אדמו"ר הכ"מ, ובפרט מאמר – או חלק ממנו – דיום ההסתלקות הוא יו"ד שבט תש"י.

"חותם ההסתלקות"

אחד הדברים הבולטים מאוד בהתוועדויותיו של הרבי ובאיגרותיו באותה תקופה הוא עניין הגעגועים. הרבי אינו חדל לדבר על הרבי הקודם, ובתקופה הראשונה הדברים אף מלווים פעמים רבות בבכי.

ביטוי חזק במיוחד למרכזיות של עניין ההסתלקות אצל הרבי, ניתן למצוא בהתוועדות לרגל כ"ד בטבת תשי"א ('תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א חלק ראשון (ב) עמ' 171-172). הרבי מודיע על כוונתו לומר 'הדרן' על הש"ס, שיעסוק בסוגיה הקשורה לעניין ההסתלקות. הרבי מוסיף ומסביר כי אף-על-פי שלכאורה "אין קשר ושייכות בין סיום חלוקת הש"ס לעניין ההסתלקות", בכל זאת, "עניין ההסתלקות של הרבי חודר כל מציאותו של חסיד, כל רמ"ח איבריו, ובמילא הרי זה מתבטא וניכר בכל ענייניו".

בהמשך מוסיף הרבי עוד ואומר:

אם עניין ההסתלקות ניכר רק בהרגש הלב או בהבנת המוח, אבל בעניינים של פועל לא ניכר שינוי בין מצב ההווה (לאחרי ההסתלקות) להמצב בשנים שלפני זה, הרי זו הוכחה שעניין ההסתלקות לא חדר בכל רמ"ח אבריו, ולא מונח עליו חותם ההסתלקות; עניין ההסתלקות צריך להיות חדור בכל מציאותו, ובמילא, הרי זה ניכר בכל העניינים.

"ואנחנו לא נושענו"

דברים מרגשים במיוחד נמצאו בכתב-יד-קודשו של הרבי. הדברים תוכננו כפי הנראה להתפרסם כ'מכתב כללי', אך נראה שהרבי לא סיים מכתב זה והוא גם לא הופץ. המכתב – שבראשו התאריך "ט"ו בשבט, ראש-השנה לאילן ה'תשי"א" – מופיע ב'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א (חלק ראשון (ב) עמ' 230):

נסתיימה שנת ההסתלקות של נשיאנו כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע.

מתגברים הגעגועים באשר כלה קיץ עובר חורף ואנחנו לא נושענו.

בהמשך מביע הרבי את חששו כי רגש הגעגועים וההתקשרות יתקהה, חלילה, במשך הזמן:

אבל מצד השני, ההרגל עושה את שלו. ויש מקום לחשש אשר יתיישן הדבר, ואור וחום ההתקשרות לנשיאנו, לתורותיו ולהוראותיו – אשר כולא חד – ילך הלוך וחסר ח"ו.

אלה הדברים אשר דיבר משה בנוגע לתורה: הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום, ופירושו: כדיוטגמא (מכתב המלך) חדשה שהכל רצין לקראתה. ובנוגע למצוות: מצוותי אשר אנוכי מצווה אתכם היום, ופירושו: שיהיו עליכם חדשים כאילו שמעתם בו ביום.

מקור לכל הטוב

בחיזוק ההתקשרות אל נשיא הדור רואה הרבי מקור להשפעת טובה ומזור לכל מיני בעיות. כך, למשל, ליהודי הסובל מבעיות בריאות מציע הרבי (ז' באדר שני תשי"א – אגרות-קודש של הרבי כרך ד עמ' רו (בתרגום מאידיש)):

קודם השינה ללמוד שורות אחדות על-כל-פנים בשיחותיו של כ"ק מורי וחמי אדמו"ר ולצייר את צורתו הקדושה, ככל שזכרונך מאפשר לך.

"בדרך ישרה אשר הורנו"

בהתוועדות שבת-קודש פרשת בשלח תשי"א ('תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א חלק ראשון (ב) עמ' 227) דיבר הרבי על מילוי תפקידנו בעולם, כאשר לכל-לראש עלינו לבצע את השליחות שהטילה על כל אחד ואחד מאיתנו ההשגחה העליונה, כפי שזו נמסרה לנו על-ידי הרבי:

העניין שלנו הוא – לא לרדוף ("יאגן זיך") דווקא אחר גדולות ונפלאות (גם אם הוא בטוח שיודע מה הן גדולות ונפלאות), כי, אם אין זה מענייננו, מעניין שליחותו בעלמא דין, הרי מלבד זה שספק גדול האם יגיע לזה, מהי התועלת בגדולות ונפלאות כאשר אינו ממלא את השליחות שהטילה עליו ההשגחה העליונה?!

ובפשטות יותר: מהי התועלת בגדולות ונפלאות, ואיזה גדולות ונפלאות יש כאן – אם אינו מקיים את ציווי הקב"ה על-ידי עבדיו הצדיקים אודות עבודתו ופעולתו?!

והיוצא מזה בנוגע לפועל אלינו:

כאשר הרבי נתן לו שליחות, עבודה מסויימת – הרי אפילו אם נראה לו שלגדולות מזה נוצר, והתברך בלבבו לאמר שיש לו כוחות להגיע לכך – עליו לדעת, שאין זו הדרך שלו, ולא בכך יבוא להשלימות שלו. הלוואי שלא יהיה ההיפך מזה חס ושלום.

צריכים "האלטן זיך ביי די קליאמקע" (=להיאחז בידית הדלת), ולילך "בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו", ואז ייטב לו בזה ובבא.

"אחריות שהוטלה על כולנו"

באיגרותיו לאנשים שונים, ובמיוחד לבעלי משרות ציבוריות ותפקידים כלליים, מרבה הרבי לדבר על תחושת האחריות האישית של כל אחד, שגברה מאז ההסתלקות. כך, למשל, כותב הוא אל הרב חיים-יעקב האלמאן (בכ"ז באדר שני תשי"א – אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר, כרך ד עמ' רלג (תרגום מאידיש)):

היום, לאחר ההסתלקות של כ"ק מורי וחמי אדמו"ר, צריך כל אחד לחוש עוד יותר את האחריות שהוטלה על כולנו, ולגלות בעצמו כוחות רבים ועמוקים יותר, כדי להגשים את המשימות הגדולות והקדושות שהותיר לנו הרבי, כ"ק מורי וחמי אדמו"ר, ושיתבצעו בהצלחה בגשמיות וברוחניות.

"עומדים אנו ביום ההילולא ה..."

בשנים הבאות, בהתוועדויות י' בשבט, נהג הרבי ללמוד הוראות למעשה ממספר השנים שחלפו. לדוגמה:

"עומדים אנו ביום ההילולא הרביעי מיום ההסתלקות, לאחרי שעברו שלוש שנים ושנה הרביעית... שזהו על-דרך מה שכתוב 'שלוש שנים יהיו לכם ערלים גו' ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה' ובשנה החמישית תאכלו כל פריו וגו''" ('תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"ד חלק שני (יא) עמ' 46).

"כיוון שעתה מתחילה השנה החמישית משנת תשי"א – יעזור ה' יתברך שיקויים מה שכתוב 'ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו' כו'" ('תורת-מנחם – התוועדויות' תשט"ו חלק ראשון (יג) עמ' 252).

תוספת חיות ואומץ

בהתוועדות הנ"ל (י' בשבט תשט"ו) הקדיש הרבי דברים לאופי יום ההילולא כפי שהונהג ונקבע:

"ישנם אלו ששואלים קושיות על הסדר של עריכת התוועדות ביום ההילולא", בה בשעה שבגמרא (והובא גם בשולחן-ערוך) מובא שצריך להתענות ביום זה.

הרבי מסביר שהדבר תלוי באופן העבודה של בעל ההילולא. בהקשר זה הוא מביא דוגמאות ממשה רבנו, שיום פטירתו הוא יום תענית ולעומתו רשב"י, שיום הסתלקותו הוא יום שמחה. בהקשר זה הרבי משווה את הרבי הקודם לרשב"י ואומר:

עניינו של רשב"י היה לחבר פנימיות התורה עם נגלה דתורה ומצד פנימיות התורה מתבטל העניין הלא טוב שישנו בהסתלקות...

זהו אחד הטעמים להמנהג לערוך "יום הילולא" – שמחה – ביום ההסתלקות של הנשיאים הקשורים עם פנימיות התורה.

והכוונה אחת היא – להמשיך תוספת חיות ותוספת אומץ בכל העניינים דתורה ומצוות, ואחר כך יומשך גם בענייני הרשות, הן בהתנועה ד"קדש עצמך במותר לך", ועוד יותר בהתנועה ד"בכל דרכיך דעהו", שבאכילתו ובשתייתו ובכל ענייניו תהיה עבודת ה' מתוך שמחה.

להחזיר אלינו את הרבי

נחתום את רשימתנו במילותיו של הרבי לחסיד ר' אברהם פריז, באיגרת אליו מיום ט' בשבט ה'תשי"א (יום אחד לפני קבלת הנשיאות על-ידי הרבי):

ר' אברהם, מ'דארף צוריק אראפבריינגען דעם רבי'ן. אזוי איז צו שווער – סיי פאר מיר, סיי פאר אייך. און ווער האט הנאה דערפון? [=ר' אברהם, מוכרחים להשיב אלינו חזרה את הרבי. המצב הנוכחי קשה מדי, הן בעבורי והן בעבורכם. ולמי יש תועלת מכך?].

ממעייני החסידות

פרשת קורח

פרשת קורח

כיצד זה נקראה פרשה בתורה על שם רשע?

אלא בתוך מחלוקתו של קורח, שבאופן כללי הייתה דבר שלילי, היה גם עניין אחד חיובי והוא – שאיפתו להיות כוהן גדול. עניין זה, כלומר עצם הרצון להיות בדרגת כוהן גדול, דבר טוב הוא, וכלשון משה רבנו "אף אני רוצה בכך", וראוי הוא שיהיה בלב כל יהודי.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת קורח ה'תשמ"ח, 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ח כרך ג' עמ' 537)

ויקח קורח (טז,א)

אחר ביאת מרגלים היתה בליעת קורח (סדר עולם רבא פ"ח)

פרשת קורח אירעה לאחר שובם של המרגלים, משום שכל עניין המחלוקת של קורח התעורר ועלה בהמשך לסיפור המרגלים:

המרגלים רצו להישאר במדבר ולהתמסר ללימוד התורה במנוחה ובשלווה, הרחק מטרדות העולם, ולא רצו לעסוק בקיום המצוות המעשיות כמתחייב בארץ-ישראל. כאשר הוכח לכול שהם טעו, ושצריכים בכל-זאת להיכנס לארץ ולקיים שם את המצוות המעשיות, שכן "המעשה הוא העיקר", עמד קורח וטען: לו היה העיקר לימוד תורה – הרי שאין אדם היכול להידמות למשה רבנו, מקבל התורה; אך מאחר שהעיקר הוא מעשה המצוות, שבזה כל ישראל שווים – "מדוע תתנשאו"?

על כך ענה לו משה "בוקר ויודע ה'". כלומר: "בוקר" – מעשה המצוות צריך להיות מואר באור וחיות פנימי של אהבת-ה' ויראתו, "ויודע ה'" – כך שיביאו לידי ידיעת וגילוי אלוקות. ובכוונת המצוות הרי יש הבדל גדול בין זו של משה לזו של כל שאר ישראל.

(ליקוטי-שיחות כרך ד עמ' 1048)

ואם בריאה יברא ה' ופצתה הארץ את פיה (טז,ל)

הבעש"ט הראה פעם מופת בעיר ברוד וכתוצאה מכך רצו חכמי העיר להחרימו.

אמר להם הבעל-שם-טוב: תדעו שעשיתי מה שעשיתי יחד עם אביי, ששמו נרמז בראשי תיבות של המילים "אם בריאה יברא ה'" (= אבי"י).

שאלו את הבעש"ט: והלוא נאמר "ואם בריאה וגו'"?

ענה להם הבעש"ט: אביי לא היה מסוגל לפעול מאומה בלי האות ו', הרומזת לשישה סדרי משנה; בכוח התורה אפשר להמשיך הן את פי גן-עדן והן את פי הגיהינום...

(כתר-שם-טוב (הוספות) סימן כב)

פרקי אבות

כל המכבד את התורה

רבי יוסי אומר כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות (פרק ד, משנה ו)

פירש רבינו עובדיה מברטנורא: "כל המכבד את התורה" – הדורש החסרות והיתרות שבתורה ומראה טעם על כל קוץ וקוץ לומר שאין בה דבר לבטלה, איך לך כבוד תורה גדול מזה. אי-נמי, המכבד ספר-תורה ומכבד לומדי תורה והעוסקים בה, כל אלו בכלל מכבד את התורה הן.

פירש כ"ק אדמו"ר: השאלות במשנתנו: א) החיוב לכבד את התורה ולומדיה והאיסור לחללה הם הלכות פסוקות (ונפסקו להלכה בשולחן-ערוך), ואינם עניין למידת חסידות דווקא? ב) מהו הדיוק "גופו מכובד... גופו מחולל". ג) מה הדיוק "על הבריות" (ולא "על בני אדם" וכיוצא בזה). ד) הקשר לבעל המאמר – רבי יוסי.

והביאור:

על רבי יוסי מסופר במדרש שמטרוניתא (שרה נכרית) היתה מציעה לפניו שאלות שונות, ורבי יוסי היה עונה לה בהסברים שכליים. ואם כי יש מקום לומר שלא היה צריך לענות לנכרית (מאחר ששאלותיה לא נגעו לקיום שבע מצוות בני נח (שאז היה חייב להשיבה)), בכל-זאת ענה לה. כי אם היה אומר שאין לשאלתה הסבר שכלי, לא היתה התשובה מתקבלת והיתה יוצרת אצלה יחס של הפך הכבוד לתורה. ומאחר שרבי יוסי רצה שהתורה תהיה מכובדת גם בעיני אומות העולם, לכן השיב לה תמיד תשובה שכלית.

וזהו אומרו:

"כל המכבד את התורה" – היינו שמשתדל שהתורה תהיה מכובדת גם אצל אומות העולם.

"גופו מכובד" – מכיוון שמדובר גם באומות העולם, שאין להם כל קשר לנשמתו של יהודי, מדייק התנא שרק "גופו", "הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם", הוא המכובד עליהן.

"על הבריות" – הכוונה ל"בריות בעלמא", היינו אלה שאין להם כל מעלה חוץ מהיותם בריותיו של הקב"ה, וזה כולל גם את אומות-העולם.

וזהו שמאמר זה בא כהמשך למה ששנינו במשנה הקודמת, "אל תעשיה עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחתוך בה": במאמר זה מדובר על "עטרה" ו"קרדום" המותרים על-פי דין, אלא שהתנא מזהיר עליהם (במידת חסידות) משום היותם הפך כבוד התורה. בהמשך לזה מלמדנו רבי יוסי דרגה נעלית יותר בכבוד התורה – להשתדל שתהיה מכובדת גם בעיני העמים.

והנה, מזה שהשתדל רבי יוסי לכבד את התורה גם על אומות העולם, מובן במכל-שכן וקל-וחומר שהשתדל בזה לגבי בני ישראל – תלמידיו. ויש לומר שהוא מה שאמרו רז"ל בשבחו של רבי יוסי, ש"נימוקו עמו", היינו שהיה מקפיד למסור לתלמידיו טעמו ונימוקו של כל עניין ועניין שלמד איתם. והוא עשה כן לא כדי שהעניין יתקבל אצלם (שהרי גם בלי ידיעת טעם הדבר היו מקבלים את העניין), אלא משום שעל-ידי זה הוסיף והגדיל אצלם את כבודה של תורה, שעניינה הבנה והשגה.

(משיחת מוצאי שבת-קודש פרשת קורח תשל"ח – בלתי מוגה)

לוח השבוע

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

הלכות ומנהגי חב"ד

שבת-קודש פרשת קורח*

כ"ח בסיוון, מברכים החודש

יום הצלת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ורעייתו הרבנית ע"ה מעמק הבכא האירופי, בהגיעם לשלום לארה"ב (תש"א)1.

ביום זה החלה תנופה חדשה בהפצת היהדות והמעיינות, בייסוד שלושת המוסדות המרכזיים: 'מחנה ישראל', 'קה"ת' ו'מרכז לענייני חינוך', שנמסרו על-ידי מייסדם, כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, לניהול חתנו, כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, כ"יושב ראש ועד הפועל" של כל אחד מהם2.

נקבע על-ידי כ"ק רבנו כיום סגולה3, להפצת המעיינות והיהדות חוצה והתוועדויות חסידיות. ובלשונו: "כבר נקבע על-ידי רבים מישראל ליום התוועדות וקבלת החלטות טובות4 בכל הפעולות דהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה, וכבר ראו התוצאות מהתוועדויות אלה במעשה בפועל במשך יותר משלוש שני חזקה"5.

השכם בבוקר – אמירת תהילים בציבור6. אחר-כך לומדים במשך כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך התפילה.

* בשבת-קודש זו7, שקודם יום ההילולא ג' תמוז, ישתדלו לעלות לתורה. אם אין מספר העליות מספיק – יקראו בתורה בחדרים שונים8, אבל לא להוסיף על מספר הקרואים.

* ישתדלו שמפטיר9 יהיה הגדול שבחבורה – בריצוי רוב המניין – או על-פי הגורל.

המולד: יום ראשון אחר-הצהריים שעה 2:15 ו-2 חלקים.

מברכים החודש: "ראש-חודש תמוז ביום השני וביום השלישי".

אין אומרים 'אב הרחמים'.

התוועדות בבית-הכנסת. "רובא דרובא, הנה בכל התוועדות הרי ראשי המדברים תובעים מאת המסובים:  שייטיבו הנהגותיהם ודרכיהם; שיקבעו עיתים ללמוד דא"ח, ושיישמרו הקביעויות; ואשר הלימוד יהיה על מנת לעשות10 ולקיים.

והנה כללות עניין ואופן התוכחה [=בעניינים אישיים] מבואר היטב ב[מאמר] דיבור-המתחיל: "אם11 רוח המושל12", אשר ראוי לכל אחד ואחד מאנ"ש ללומדו אליבא דנפשיה13. "אמנם הוכחה זו בעת ההתוועדות היא רק על דברים ועניינים שאין בהם משום הלבנת-פנים ולא כלום, כמו שהיה מאז ומקדם, שאיש את רעהו הוכיחו באהבה ובחיבה גדולה"14.

"אם לדעתי ישמעו – יסדרו ההתוועדות דשבת מברכים באופן כזה שיבוא האור מהתוועדות זו גם בביתם של כל אחד ואחד מהמתוועדים, והתחלת ההבאה תהיה דווקא ביום השבת עצמו... לסדרה [=את ההתוועדות] באופן כזה – שיוכלו לסעוד סעודת שבת בביתם, ולספר גם בבית על-דבר שבת מברכים בכלל, ועל-דבר שבת מברכים מיוחד זה בפרט15.

מנחה: פרקי-אבות – פרק ד.

יום ראשון

כ"ט בסיוון

ערב ראש-חודש – "יום כיפור קטן".

ביום זה יש להוסיף בשלושת הקווים שעליהם העולם עומד - תורה, עבודה (תפילה שבמקום קורבנות), גמילות-חסדים וצדקה15*.

במנחה אין אומרים תחנון.

יום שני

ל' בסיוון, א' דראש-חודש

[מנהגי ראש-חודש פורטו לאחרונה ב'התקשרות', גיליונות: תכח,תלב,תמא,תמה,תנג].

ערבית, אור ליום שני: בראש-חודש (ובכל יום שיש בו מוסף) אין האבל יורד לפני התיבה, ואפילו לא בתפילת ערבית ומנחה.

קודם שמונה-עשרה טופחים על השולחן להזכיר 'יעלה ויבוא', אבל אין מכריזים זאת בדיבור.

שחרית: יעלה ויבוא. חצי הלל. קדיש תתקבל. שיר של יום, ברכי נפשי, קדיש יתום.

קריאת התורה דראש-חודש. חצי קדיש. אשרי ובא לציון16. יהללו. חולצים תפילין דרש"י ומניחים תפילין דרבנו-תם, קוראים קריאת-שמע, קדש, והיה-כי-יביאך. שש זכירות. חולצים תפילין דר"ת. הש"ץ אומר איזה מזמור, חצי קדיש, מוסף.

יום שלישי

א' בתמוז, ב' דראש-חודש

נוהגים כדאתמול.

שכח יעלה ויבוא במנחה, ונזכר בערבית מוצאי-ראש-חודש – מתפלל פעמיים שמונה-עשרה, והשנייה בתורת 'נדבה' דווקא17.

יום חמישי

ג' בתמוז

ביום זה, בשנת תרפ"ז, נשתחרר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע מהמאסר בבית-האסורים ('שפלרניה', בעיר פטרבורג, שנקראה אז 'לנינגרד'), בתנאי שיסע מיד לגלות, בעיר מקלטו 'קוסטרומה' למשך שלוש שנים18.

יום ההילולא התשיעי של הוד כ"ק אדמו"ר מרנא ורבנא מנחם-מענדל זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע (תשנ"ד), דור שביעי לנשיאי חב"ד, ומנוחתו כבוד בניו-יורק, ארצות-הברית, על-יד ציון כ"ק חמיו אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע.

סדר יום ההילולא:

ביום רביעי, לפני השקיעה, מדליקים (בכל בית) נר שידלק כל המעת-לעת. אם אפשר בקל – נר של שעווה19.

יבחרו וירימו מי שיתפלל לפני התיבה ביום ההילולא, ונכון לחלק שיתפלל אחד ערבית, שני – שחרית, שלישי – מנחה, כדי לזכות בזה מספר יותר גדול של אנ"ש.

בשעת התפילות ידלקו חמישה נרות.

אחר התפילה (ובבוקר – אחר אמירת תהילים) ילמוד (יסיים) המתפלל לפני התיבה פרק כ"ד דכלים ופרק ז' דמקוואות. אחר-כך יאמר המשנה "ר' חנניא בן עקשיא... ויאדיר". בלחש – איזה שורות בתניא20, קדיש דרבנן.

אחר תפילת ערבית – יחזרו חלק מהמאמר האחרון המוגה שזכינו לו, ד"ה ואתה תצווה תשמ"א (קונטרס פורים-קטן תשנ"ב, שחילקו כ"ק אדמו"ר בו ביום בידו הקדושה לכל אחד ואחד מהנאספים21), בעל-פה. ואם אין מי שיחזור בעל-פה – ילמדוהו בפנים. וכן אחר תפילת שחרית. ולסיימו אחר תפילת מנחה.

בבוקר קודם התפילה – פרק תניא22. וכן לאחר תפילת מנחה23.

בבוקר קודם התפילה – ירים כל אחד24 תרומה להעניינים השייכים לנשיאנו, בעד עצמו ובעד כל אחד מבני ביתו שיחיו,  וכן קודם תפילת מנחה.

לאחר תפילת שחרית – [יכתוב ו]יקרא כל אחד פ"נ25 (הנשואים – כמובן בחגירת אבנט). אלו שזכו להיכנס ליחידות, או על-כל-פנים לראות את פני כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו – יצייר עצמו, בעת קריאת הפ"נ, כאילו עומד לפניו. להניח הפ"נ אחר-כך בין דפי מאמר, קונטרס וכו' של כ"ק אדמו"ר. ולשלחו (אם באפשרי – בו ביום) על מנת לקראותו על הציון שלו (מס' הפקס שליד הציון: 7234444-718-1).

במשך המעת-לעת – ללמוד פרקי המשניות של אותיות השם26.

במשך המעת-לעת – לעשות "התוועדויות פעילות ומתוך אהבת-ישראל"27, ולהתחזק בכל ענייני לימוד התורה נגלה וחסידות, חיזוק התורה והיהדות והפצת המעיינות, ובמיוחד באהבת-ישראל ואחדות-ישראל, כפי שהורנו, החל מההתוועדות הראשונה דקבלת הנשיאות28, ועד ההתוועדות האחרונה לעת-עתה בש"פ ויקהל תשנ"ב – "גילוי האחדות הכללית בהבריאה ובבני-ישראל"29.

לקבוע שעה במשך המעת-לעת – לבאר לבני ביתו שי' אודות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ועבודתו אשר עבד בה כל ימי חייו, ואשר גם עתה, כיוון "שגם בזה העולם המעשה אשתכח יתיר"30 – בוודאי שהוא מנהיג את העולם כולו, ואנ"ש בפרט, ומעורר רחמים רבים וכו', כמו שהיה עד עתה, ואדרבה, ביתר שאת וביתר עוז31. ולכן, גם השפעותיו לכל השייכים אליו מתעלות יותר ויותר. וכדי שיתקבלו בפנימיות, צריכים גם ה'כלים' של השייכים אליו להיות מזוככים יותר32.

במשך המעת-לעת – לבקר (אלו הראויים לזה) בבתי-הכנסת ובבתי-המדרש אשר בעיר, לחזור שם מימרא או פתגם מתורתו של כ"ק אדמו"ר, לבאר אודות אהבת כל ישראל שלו, להודיע ולהסביר תקנתו33 על-דבר לימוד הרמב"ם לכל אחד ואחת (שלושה פרקים ליום, פרק אחד ליום או ספר המצוות), ועל-דבר מבצעי המצוות הכלליים שלו: מבצע אהבת-ישראל, חינוך, תורה, תפילין, מזוזה, צדקה, בית מלא ספרים – יבנה וחכמיה, נרות שבת קודש ויום-טוב, כשרות האכילה ושתייה וטהרת-המשפחה, ואחדות כל בני-ישראל בכתיבת ספרי-התורה הכלליים34; לעורר את בני-נח בדבר קיום שבע מצוות שלהם35; ועד המבצע האחרון והעיקרי – 'עמדו הכן כולכם'36, לפרסם בכל מקום את הנבואה ש"לאלתר לגאולה" וש"תיכף ומיד ממש 'הנה זה (משיח) בא'"37, וההשתדלות האחרונה של כל אחד ואחת מישראל להביא את המשיח על-ידי לימוד התורה בענייני מלך המשיח ובענייני הגאולה38, כדי להתחיל "לחיות" בענייני משיח וגאולה39; ואף "שישו ושמחו בשמחת הגאולה"40.

אם באפשרי, לעשות כל הנ"ל מתוך התוועדות.

במשך המעת-לעת – לבקר (המוכשרים לזה) במקום כינוסי הנוער החרדי – ולהשתדל, ככל האפשרי בדרכי שלום, גם במקום כינוסי הנוער שלעת-עתה אינו חרדי – ולבאר להם איך שחיבה יתירה נודעת להם תמיד מאת כ"ק אדמו"ר, לבאר להם את אשר תבע מהם והתקווה והביטחון אשר בטח בהם, אשר סוף-סוף ימלאו את תפקידם בהחזקת היהדות והפצת התורה בכל המרץ החום והחיות שהם מסגולות הנוער.

מובן אשר, בהתאם לתנאי המקום, בכל אתר ואתר, ימשיכו בכל הנ"ל בימים אשר אחרי יום ההילולא, ובפרט ביום השבת-קודש שלאחריו.

ויהי-רצון, שתיכף ומיד41 ממש, עוד לפני ג' בתמוז, יחיש הוי' ביאת גואלנו, מהרה יגלה42, והקיצו ורננו שוכני עפר, ונשיאנו, הוא כ"ק אדמו"ר, בעל ההילולא, בתוכם ובראשם, ישמיענו נפלאות וינהלנו בדרך העולה בית א-ל.

וכפי שסיים כ"ק אדמו"ר את מאמר-החסידות הראשון שלו43: "ונזכה להתראות עם הרבי פה למטה, נשמה בגוף ולמטה מעשרה טפחים44, והוא יגאלנו".

ביקור ב'אוהל'

"שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, שקודם ההליכה על ציון ואוהל – נוהגים שאין אוכלים, אבל שותים"45.

מהנהגות הרבי ב'אוהל'46:

נוסע לאוהל בנעלי בד (דתשעה-באב ויום-הכיפורים).

לפני שנכנס לאוהל, מקיש (שתי דפיקות בכל דלת) על שתי הדלתות, הדלת השנייה מהכניסה, והדלת שבחדר האוהל [חדר הפ"נים, שאינו קיים כיום] – כנוטל רשות הכניסה47.

מיד כשנכנס, מתחיל באמירת ה'מענה לשון'. כשמגיע ל"הריני מדליק הלאמפף"48, מדליק נר.

אחרי הדלקת הנר, ממשיך ב'מענה לשון', עד לפני מזמור "לדוד אליך", ששם נכתב לקרוא את הפ"נ, ואחרי-כן מתחיל לקרוא את הפ"נים וכו'. פתקים בודדים (בעיקר מאלה שבהם היה כתוב על העדרו של מישהו. רק אחדים מאלה החזיר להיכלו) קורע ומניח על הציון הק', והורה לשורפם על אתר, ורובם ככולם מכניס בחזרה לשקית. את הקרעים היו שומרים ושורפים בערב-פסח. לאחר תשל"ח חלו שינויים בעניין זה.

באם נשאר נייר חלק מסביב לכתב הפ"נ, קורעו ומפרידו מהפ"נ49, ורק אחר-כך משליך הפ"נ באוהל.

לאחר סיום קריאת הפ"נים, המשיך באמירת 'מענה לשון' עד מזמור קיט, ודילג עד ה'יהי רצון' שמתחיל תיכף אחרי ה'זוהר' שם, וסיים עד אחרי 'אנא בכוח'.

לפני צאתו, מקיף (פעם אחת) את האוהל50.

לפני צאתו נעצר, נכנס שוב לחדרו שבתוך האוהל (החדר הקטן שבו עומד וקורא את הפ"נים), והמשיך לומר 'מענה לשון' עד ה'יהי רצון' האחרון. ואחרי-כן יוצא – לא מאותו פתח שדרכו נכנס, אלא מהפתח הפנימי. כן היה נוהג תמיד שלא לצאת דרך פתח הכניסה51.

לפני היציאה, נעמד בפתח היציאה החוצה, ואומר את ה"יהי רצון" שבסוף ה'מענה לשון'.

עד שנת תשכ"ה, לפני כניסתו לרכב, ניגש לציון הרבנית שטערנא-שרה ע"ה. משנת תשכ"ה, כשיצא מן האוהל, הלך לפני-כן לציון אימו הרבנית חנה ע"ה. משנת תשל"א, הביט גם על ציון הרבנית נחמה-דינה ע"ה, ומאז תשמ"ח גם על ציון הרבנית חיה-מושקא ע"ה. כל זה – לדקות ספורות.

לפני הכניסה למכונית, תולש עשבים ג' פעמים, וזורקם לאחוריו52.

מעולם לא ראינו את הרבי מניח אבן על הציון, או על קברים אחרים53.

בנסיעתו חזרה, ממשיך באמירת ה'מענה לשון', עד גמירא. אם היה פנאי, היה אומר את ה'קרבנות' שלפני תפילת מנחה. בשנת האבל תשמ"ח-ט אמר גם את פרקי המשניות של אבל (פכ"ד דכלים ופ"ז דמקוואות). אחרי כ"ב בשבט תשמ"ט, אם נותר פנאי, היה לומד גם את שיעור הרמב"ם היומי.

* במידת האפשר יש להשתדל לקרוא את הפ"נ "בין שני הציוני קודש, אצל מקום רגליהם הקדושים"54.

הנחיות לכוהנים:

הרבי ציווה לבנות מחיצה בת עשרה טפחים סביב ציון כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע.

לא הרשה לבנות גג מעל הציון, וגם הורה לכהנים שלא ישלחו יד על הציון, וגם שלא יניחו בעצמם שם את הפ"נ.

בכל פעם שהולכים ל'אוהל' נהג הרבי לעורר, שעל הכוהנים להיזהר מאוד בכניסתם וביציאתם, שלא יעברו בתוך ארבע אמות של קבר. ולכן נהגו אנ"ש והתמימים להקיף את הכוהנים, בתור מחיצה בין הכוהנים והקברים55.

----------

*) לבני חו"ל: פרשת שלח. פרקי אבות – פרק ג.

1) פרשת הדברים בספר 'ימי מלך' ח"א פרק טו.

2) ראה שם ח"ב, פרקים יז-יח.

3) בליקוטי-שיחות כרך לג עמ' 274 מביא ממגילת תענית פ"ג, שבכ"ה סיוון ערערו אומות העולם על בעלות ארץ-ישראל, והשיב להם גביהה בן פסיסא "תשובה ניצחת", וביקשו "תנו לנו זמן שלושה ימים" וכאשר "הלכו ולא מצאו תשובה, מייד הניחו בתיהם כשהיו מלאים, שדותיהם כשהן זרועות, כרמיהם כשהן נטועות, הלכו וברחו להם... ועשו אותו היום יום-טוב" וכיוון שהוויכוח התנהל בכ"ה סיוון, נמצא שביום כ"ח סיוון (בסוף שלושת הימים) היתה ההצלה בפועל מאומות העולם. ומקשר זאת עם הצלתו ביום זה, שהביאה תנופה חדשה - ע"י העמידה בתוקף עם התורה - בהעבודה ד'כיבוש הארץ' ("עשה כאן ארץ ישראל") דחצי כדור התחתון, עד שמתבררים לא רק הניצוצי קדושה שבנכסיהם, אלא גם האומות עצמן, ש"הלכו וברחו" למקומם האמיתי, עיי"ש.

4) "להתחזק ולהוסיף... ובאופן של התעסקות בכל כוחו [=כח סיון], ועוד יותר מכפי כוחו" – סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 546.

5) ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 545.

6) כך היתה עיקר התקנה דשבת מברכים (אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג עמ' תל, וכן מוכח מדבריו שם עמ' תקע"ח), כמו לגבי תקנת אמירת תהילים בכל יום, כידוע הפתק שנמצא על שולחנו של אדמו"ר מוהריי"צ לאחר מאסרו (אג"ק שלו ח"א עמ' תקצ"ט), אע"פ שגם היחיד חייב בה (כאמור באג"ק שלו ח"ב עמ' תקכ"ב. וראה שם בהמשך עמ' תקכ"ד: "לגודל העניין של אמירת תהילים בציבור").

אגב, כך נדפס גם בכותרת "תקנת אמירת תהילים בציבור" הנדפסת בראש ספר התהילים 'אוהל יוסף יצחק' (וכן בהקדמה של הוצאת קה"ת שם). במהדורה עם פירוש הצמח-צדק בשנת תשי"ג, חסרה תיבת 'בציבור', אבל ישנה (מסתמא – ע"פ הוראת הרבי) בתהילים שבסידורי 'תהילת ה'' (תח"י משנת תשי"ז ואילך, ואולי עוד לפני כן).

7) מנהגי יום ההילולא - הוראת בי"ד רבני חב"ד בארה"ק, ע"פ מכתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו משנת תשי"א (אג"ק ח"ד עמ' קמב, ספר-המנהגים עמ' 95, ובכ"מ).

8) כאשר לפחות שישה מהמשתתפים לא שמעו את קריאת-התורה (קצות-השולחן סי' כה סי"ד). ואפשר לעשות זאת אף לפני תפילת שחרית, כנפוץ בין אנ"ש ובבית-חיינו (עיין אג"ק ח"ג עמ' ד, שלא חייב להיות קשר בין התפילה לקריאת התורה. וע' בספר 'התפילה כהלכתה' פט"ז ס"ה ובהערות שם).

9) ברכי יוסף או"ח סי' רפד ס"ק א. שערי-אפרים שער ט סמ"ב. 'דרכי חיים ושלום' אות רי.

10) כ"ה באג"ק זו, נסמנה להלן בהערה 13 (ב'היום יום' נדפס: "ללמוד").

11) כ"ה בפסוק (קהלת י,ד), במאמר, ובאג"ק (ב'היום יום': "ואם").

12) נדפס בשעתו ב'קונטרס למ"ד' ('ספר המאמרים - קונטרסים' ח"ב עמ' 716), ולאחרונה בספר-המאמרים תרפ"ד עמ' רטז. במאמר זה מדובר אודות מה שגדולי הדור מוצאים בעצמם, בדקות דדקות, את חטא דורם, ועל-ידי-זה מוכיחים את הדור, עיי"ש ובמכתב הנדפס לפני המאמר.

13) אג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג עמ' רצב. 'היום יום', כד תשרי.

14) אג"ק הנ"ל ח"ד עמ' יד, 'היום יום' שם.

15) אג"ק כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו כרך י עמ' ג.

15*) שיחות-קודש ה'תשל"ו עמ' 663, עמ' 667 ובכ"מ. וראה גם ההוראה לאבלים (בסה"ש תש"ד עמ' 161, ומשם לס' המנהגים עמ' 77) לחלק לצדקות שונות בכל ער"ח את הכסף המתאסף מהפרוטות שנותנים לפני התפילה.

16) פעם אירע במניין של הרבי שהש"ץ סיים בקול "יגדיל תורה ויאדיר", לפני החזרת הס"ת, והרבי הורה לו לומר מיד את הקדיש [כנראה משום שעיקר חיוב אמירת קדיש הוא על ובא לציון ולא כהקדמה לתפילת מוסף. וראה בנימוקי או"ח ר"ס נה שהורה במצב זה (שמפסיקים בתפילין דר"ת ואף בדברים בטלים לפני הקדיש) לומר את הקדיש לפני החזרת הס"ת] וזה כנראה גרם שהתחילו לנהוג להחזיר את הס"ת לפני אשרי ובלצ"ג (פרט זה נשמט מן הדיון בנושא בגיליון תנז עמ' 18 ובגיליון תסא עמ' 17).

17) לוח כולל-חב"ד בדר"ח מרחשוון, משו"ע אדה"ז סי' קח סי"ז.

18) ראה בפירוט ב'ספר התולדות – אדמו"ר מהוריי"צ', כפר-חב"ד תשל"ב, ח"ג פרק כא. ספר-השיחות תרפ"ז, מבוא עמ' י. עמ' 168. ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 649. מענה כ"ק אדמו"ר בעניין אמירת תחנון ביום זה (נדפס בקובץ 'היכל מנחם' ח"ג עמ' מז, עיי"ש בהערות): "בעניינים התלויים ברגש אין לשאול, כיוון שזו הוכחה שאין רגש". במניין של הרבי אמרו תחנון ביום זה (אבל אולי היה זה משום שהרבי לא רצה להורות בזה, אלא שהדברים יבואו באתעדל"ת), אך המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטערפאס ע"ה לא הניח לומר תחנון ביום זה.

19) "ראשי-תיבות: 'הקיצו ורננו שוכני עפר'" (מהמכתב שצויין בהערה 7). למעשה, נר של שעוות-דבורים טהורה אינו דולק יפה (מוציא הרבה גאזים וכבה מהרה, מלבד באבוקת-הבדלה הפתוחה לאוויר), ונרות ה'שעווה' המצויים בשוק מעורבים בהרבה 'סטיארין'. ולכאורה די שיהיה הרוב שעווה לקיום המנהג כראוי.

20) י"א שהרבי אמר את התיבות "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש", מנהגי-מלך ס"ע 32.

21) ספר-המאמרים - מלוקט חלק ו עמ' קכט.

22) על-פי אג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א עמ' שצ - ללמוד אגרת-הקודש סימן ז"ך.

23) על-פי הנפוץ בין אנ"ש ביו"ד שבט – ללמוד את הביאור לאגה"ק האמורה.

24) "נתינת הצדקה (בקשר עם יו"ד שבט וכיו"ב) – הוא שייך גם לנשים, ואדרבה (מצד כמה טעמים) להן דבר הצדקה שייך יותר" (ספר-המנהגים עמ' 85). מובן שיש לשתף גם את הטף (ומכספם) בזה, וכן בשאר ההנהגות, שגם נשים וטף שייכים בקיומן.

25) נוהגים לכתוב את הפ"נ על נייר חלק דווקא. מקפידים לכתוב דווקא באם טבלו באותו היום במקווה (באם לא טבל - יכתוב ע"י אחר). כותבים בחגירת אבנט (ונוטלים ידיים לפני-כן). כשכותב אדם פ"נ על עצמו, כותבים "עלי", "עלינו", ואלו כשכותב עבור אחרים הלשון הוא "עבור..." (הרה"ח רי"ל שי' גרונר).

"בנוגע לנוסח הפדיון... אילו יישר חילי, הייתי מבטל הנוסח שכותבים "ממקור הרחמים כו' [-והחסדים האמיתיים] ע"ד מכניסי רחמים כמבואר בתשובת מהרי"ב ז"ל", כי: א) "ע"ד... ז"ל" הוא ביאור ההיתר על נתינת פדיון לרבי (שלכאורה ה"ז עניין של ממוצע) ובמילא אי"ז נוגע ושייך לנוסח הפדיון שעניינו בקשת רחמים... ולא ביאור ההיתר על זה. ב) ובנוגע להנוסח 'ממקור הרחמים' - אין צורך ליתן לרבי 'כתובת' מהיכן לעורר רחמים... ואולי רצונו לעורר רחמים ממדריגה נעלית יותר...

"כ"ק מו"ח אדמו"ר [וכן הרבי עצמו - ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' תג-תד, ובכ"מ] היה אמנם כותב נוסח זה, אבל זוהי הנהגה שלו, ואין זה ראיה שגם אנו... צריכים לכתוב כן..." (משיחת ליל ב' אייר תש"י ס"ד, 'תורת-מנחם – התוועדויות' תש"י עמ' 39. וראה בי"מ גיליון 22 עמ' 23).

ראה באג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"א עמ' קנד: "לדעתי אחשוב אשר פ"נ על קברי הצדיקים בעניינים רוחניים בעבודה, איננו צריכים לכתוב החסרונות שמוצא בנפשו, כי אם לבקש שיתתקן... הפרט ההוא באופן כך וכך, ולא לכתוב כמו שהוא עתה בחסרונו..." עיי"ש. כ"ק אדמו"ר מהר"ש, בשובו מהאוהל, ביאר זאת פעם לבני-ביתו (מבוא לקונטרס ומעין עמ' 55), בכך שברוחניות נראה כל דבר, גם החסרון, כאילו הוא חי ממש.

כשאי-אפשר כלל לכתוב פ"נ, ידוע המעשה מהמשפיע הרה"ח ר' מ"מ פוטערפאס ע"ה שנעצר בחודש טבת תש"ז, והיה נתון בחקירות קשות וכו' עד ערב ל"ג בעומר, ובאותו יום הגיע 'לשבת' בכלא. רק אז יכול היה לחשוב על מצבו, ורצה לשלוח פ"נ לכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, אך הדבר היה בלתי-אפשרי. ונזכר בדברי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לפני צאתו מרוסיה בשמח"ת תרפ"ח [לא מצאתי הלשון ברשימת השיחה הנדפסת] "כשתחשבו עליי, אחשוב אני עליכם" ואז 'שלח' אליו פ"נ במחשבה. לאחר חודש וחצי הגיע לזוגתו (שכבר היתה אז בצרפת) מכתב מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ  מתאריך י"ז אייר, ובו אישור "המברק נתקבל". בני המשפחה תמהו איך ייתכן ששלח מברק ממאסרו. לאחר שנים רבות, כשיצא והגיע לרבי לי"ט כסלו תשכ"ד ביקש מממזכירו של הרבי הריי"ץ (בשנת תש"ז) לבדוק אם יש מברק ממנו בארכיון, ולא מצא, ונזכר שבאותו יום הכתיב לו אדמו"ר מהוריי"צ את המכתב – ונזכר ב'משלוח' הפ"נ (מפי נכדו הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' ליברוב).

26) כגון הפרקים דלהלן: מ - ברכות פ"א; נ - שבת פכ"א; ח - חלה פ"א; ם - סוטה פ"ח; מ - אבות פ"א; ע - פסחים פ"י; נ - ידים פ"ב; ד - סנהדרין פ"ג; ל - סוכה פ"ד.

27) מברק לי' בשבט תשנ"ב – ספר-השיחות תשנ"ב ח"ב עמ' 535.

28) ליקוטי-שיחות כרך ב עמ' 499. וראה גם מכתבו של הרבי נשיא דורנו מיום השלושים להסתלקות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ - אג"ק ח"ג ס"ע רמד: "...כי המשכת כל רוחניות אינה אלא על-ידי אהבה רבה. נקווה איפוא כי על ידי זה שנעמוד כולנו בהתקרבות ואהבה רבה אמיתית נמשיך אלינו כוח להוציא לפועל כל אותם העניינים אשר רצונו של כ"ק מו"ח אדמו"ר שייצאו לפועל טוב על ידינו".

29) ספר-השיחות תשנ"ב ח"ב עמ' 440. וראה בשיחת ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון תנש"א, אודות חשיבות העניין בהבאת הגאולה. ובשיחת י"ג ניסן תשכ"ו (שיחות-קדש, ס"ע 331-יד) סיפר כ"ק הרבי נשיא דורנו בשם כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ על מענה כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק, כשהכניס עצמו לסכנת-נפשות בעומדו בתוקף נגד הממשלה באסיפה הידועה, ושאל אותו אחד הגדולים הייתכן, איך מעמיד עצמו בסכנה, ואפילו אם לא חשב על עצמו, היה עליו לחשוב אודות החסידים וכלל ישראל, וענה (תוכן המענה, מתורגם): "כאשר חסידים יפעלו ביחד, הם יעברו זאת... כשחסידים מתאחדים, הם עוברים זאת, שוברים את החושך כפול ומכופל של הגלות... על-ידי האחדות של החסידים... שמבטלת את כל הגזירות וכל העניינים, ופורצת כל הגדרים, ומורידה עד כאן למטה את 'ואמת הוי' לעולם'".

30) תניא, איגרת-הקודש, ביאור לסי' ז"ך.

31) 'תורת-מנחם – התוועדויות' תש"י עמ' 16, עיי"ש.

32) ליקוטי-שיחות כרך יב עמ' 146.

33) ליקוטי-שיחות כרך כז עמ' 229, 'התוועדויות' תשד"מ ח"ג עמ' 1622, ובכ"מ.

34) ליקוטי-שיחות כרך כ עמ' 579 ,428 ובמקומות רבים.

35) ליקוטי-שיחות כרך כו עמ' 132, חידושים וביאורים בש"ס חלק ב סי' ח.

36) ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 122. וראה שם עמ' 257. וידועה הפנייה: "עשו כל אשר ביכולתכם - עניינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל, בכלים דתיקון" (ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 474); "על-ידי שהוא מסביר את עניינו של משיח, כמבואר בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה, באופן המתקבל אצל כל אחד ואחד לפי שכלו והבנתו, כולל במיוחד – על-ידי לימוד ענייני משיח וגאולה" (ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 112).

37) ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 792, ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 26.

38) ‘התוועדויות’ תנש"א ח"ג עמ' 164.

39) ספר-השיחות תנש"א ח"ב ס"ע 691 (היינו במוחין ומדות ועד למחשבה דיבור ומעשה המתאימים לזמן הגאולה, עיי"ש. וזה כולל, כלשון הרמב"ם בסוף ס' היד, העדר "קנאה ותחרות" ו"לא יהיה עסק... אלא לדעת את ה' בלבד").

40) ליקוטי-שיחות כרך כ עמ' 384.

41) ראה ספר-השיחות תשנ"ב עמ' 341, 376.

42) רמב"ם ספ"ג מהל' פרה אדומה, ליקוטי-שיחות כרך כח עמ' 131 ואילך. התגלות מציאותו, בתור מלך המשיח, וכתוצאה והסתעפות ממנה – גילוי פעולותיו (ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 131).

43) ספר-המאמרים – מלוקט ח"א עמ' י. וראה 'תורת-מנחם – התוועדויות' תש"י עמ' 201.

44) ראה ליקוטי-שיחות ח"ב עמ' 518.

45) ספר-המנהגים עמ' 96. אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ו עמ' רפב. והכוונה שמקפידים לשתות (ולא רק שאין נמנעים מכך. וכבר העירו מליקוטי-דיבורים עמ' 1354).

46) נמסרו ע"י חברי המזכירות: הרה"ח ר' יהודה שי' קרינסקי (שהסיע את הרבי לאוהל ברוב הפעמים מאז תשח"י), והרה"ח ר' בנימין שי' קליין (שהסיע את הרבי לפעמים) מתוך 'כפר חב"ד', גיליון 648 עמ' 16. הוספות ותיקונים מתוך 'מנהגי מלך' עמ' 35, בשילוב הערותיו של הרה"ח רי"ל שי' גרונר (שליווה את הרבי לאוהל בתמידות משנת תש"י עד תשח"י, ומאז ואילך בכל ערב ר"ה, ובאקראי בפעמים מסויימות) מתוך 'התקשרות' גיליון שיג עמ' 18. בכמה מן ההנהגות אולי יש גם משום הוראה לרבים.

47) הטעם, מפי זקני אנ"ש, כדי "להמשיך את הרבי" אל הנכנס.

48) עמ' 4.

49) רבים חושבים שזהו כדי שלא לזרוק את שאריות הנייר באוהל, אך הרה"ח רי"ל שי' גרונר מסביר מפני שאין זה לכבוד למסור לרבי דף ריק.

50) ראה בעניין הקפת הקברים במגן-אברהם, באר-היטב וכף-החיים סו"ס תקפא.

51) ראה גשר-החיים ח"א עמ' קלא שיש נוהגין בהלוויה לחזור בדרך אחרת אם אפשר, עיי"ש.

52) ראה טושו"ע יו"ד סי' שעו ס"ד, ואו"ח סו"ס תקמ"ז, ונו"כ. אולם שם איתא שעושים זאת אחר הקבורה.

53) ודלא כנהוג. מקור המנהג בדרשות מהר"ש [רבנו שלום מנוישטט, רבו של מהרי"ל, אבי מנהגי אשכנז] הובא בא"ר סי' רכד ס"ק ז, בשע"ת שם ועוד, וטעמו שם "משום כבוד המת, להראותו שהיה על קברו". בשנים האחרונות, עמד הרבי במרחק-מה מן הקברים של הרבניות.

54) כך סיפר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע ברשימתו (בי"מ גיליון 22 עמ' 26) על מנהג אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע באוהל הצמח-צדק והמהר"ש בליובאוויטש.

55) 'ימי בראשית' עמ' 235. ושם מציינים למכתב, שנדפס באג"ק ח"ג עמ' שמב: "היה לי קורת רוח מזה שניהל כהנים חסידים אל הציון [ובהערת המו"ל: בעשותם מחיצה בין הכהנים ובין הקברים], אשר על-ידי שזיכה את האחרים ודאי שגדול זכותו". בשנים האחרונות ניתן להשיג ע"י האוהל מיתקן מיוחד האמור להיות 'מחיצה' לכל כהן בנפרד.


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)