ימי הפסח קרבים ובאים. הכול טרודים בהכנות לחג. רק בבית אחד אין הכנות, אין קניית מצרכי מזון ואין בגדים חדשים.
בני משפחתו של רבי שמואל מקארוב התרגלו מאז ומעולם לחיי עוני ודוחק. הם ידעו כי עוד בימי נעוריו קיבל אביהם החלטה שלא לבקש לעולם מתנת בשר-ודם, גם אם ירעב ללחם. לא-אחת היה מצבם קשה מנשוא, אולם הם ידעו להעריך את חסידותו וצדקתו, ולא עלה על דעתם להתלונן. הם קיבלו את דרכו בשתיקה של אהבה.
רבי שמואל הסכים לקבל עזרה רק אם בא אדם והציע סיוע ביוזמתו ומרצונו. לעיתים אכן היו ששיערו כי מצבו קשה והושיטו לו יד עוזרת, אבל רבי שמואל עצמו לא גילה לאיש על דבר מצוקתו, ורבים אכן לא ידעו עד כמה מצבו דחוק. גם מרבו הגדול, ה'חוזה' מלובלין, הסתיר את החלטתו.
השנה, בהתקרב חג-הפסח, לא הייתה לו אפילו פרוטה אחת לקניית מצות ויין לליל הסדר. במצבים כאלה היה רבי שמואל משקיע את עצמו עוד יותר בתורתו ובעבודתו, אך עתה טרדו אותו המחשבות ולא עזבוהו. מה יהיה על מצוות החג, אכילת מצה וארבע כוסות, שאפילו עני שבישראל חייב בהן?
אך ה'חוזה' מלובלין ידע גם ידע. באותם ימים בא אליו חסיד נדיב ובעל יכולת, ר' שלמה שמו. מסור היה אל רבו בכל נפשו, ודיי היה ברמז קל מצד ה'חוזה', ומיד היה ר' שלמה פותח את ידו ועושה ככל הדרוש.
הפעם אמר לו הצדיק: "בבואך לביתך קח עמך מכל צורכי החג הדרושים למשפחה לחג-הפסח, ושלח זאת לקארוב, אל תלמידי רבי שמואל". שמח ר' שלמה על המצווה שרבו זיכה אותו בה, והתכונן לעשות זאת מיד בבואו לביתו. אולם קשיים למיניהם נערמו בדרכו, ורק סמוך לערב פסח התפנה לכך.
ערב פסח הגיע. ישב רבי שמואל בבית-המדרש סמוך לצהרי היום, משתדל להתרכז בהכנות הרוחניות לחג. צערם של בני ביתו פילח את כיליותיו, אך הוא חזר ומלמל את הפסוק "השלך על ה' יהבך" והתחזק בביטחון בקב"ה.
פתאום התפרץ אחד מילדיו לבית-המדרש וקרא: "אבא, אבא, עגלה עמוסה הגיעה אל ביתנו. העגלון מאיץ ומבקש להוריד את הסחורה, הוא ממהר, אבל איננו יודעים אם לקבל אותה"...
רבי שמואל הלך עם בנו אל הבית ומצא את האיש פורק מעגלתו חבילות גדולות: מצות, יין ושפע של מצרכי מזון. גם כלי פסח חדשים ובגדי חג לילדים היו בחבילות, שאותן הכין ר' שלמה ברוחב-ליבו. "מהיכן כל זה?", שאל רבי שמואל בהתרגשות, והעגלון השיב ביובש: "ר' שלמה הגביר שלח אותי".
רבי שמואל הרים את עיניו והודה לה' על שלא עזב את חסדו מאיתו. אי-אפשר לתאר את גודל השמחה בבית. פניהם של אשתו וילדיו קרנו מאושר וצהלת ההכנות לחג ניכרה בכל פינה.
באותו ליל סדר חש רבי שמואל התעלות רוחנית אדירה. החסד שעשה עמו הקב"ה הגביה אותו לשמי-רום, והוא ערך את הסדר עם כל הכוונות הפנימיות והעמוקות. את ההגדה קרא בדבקות עילאית, ולאחר ברכת המזון הוסיף לשיר ולרנן שירות ותשבחות בהתלהבות עצומה.
כשסיים את הסדר כבר האיר השחר, והוא מיהר לטבול במקווה ולהתחיל בהכנות לקראת תפילת החג. כל אותו יום היה שרוי במצב-רוח מרומם על הסדר העילאי שזכה לו, וכולו תודה ושבח לבורא.
גם במשך היום לא עצם עין לרגע, וכשחזר מבית-הכנסת לאחר תפילת ערבית של ליל החג השני, הרגיש כי העייפות משתלטת עליו ואין בכוחו לערוך את הסדר השני. הוא החליט לשכב לנוח מעט ואמר לבני ביתו כי עוד מעט יקום ויערוך את הסדר. הללו ידעו עד כמה התייגע ביממה האחרונה, והחליטו שלא להעירו עד שיתעורר מאליו.
קרוב לשעת חצות התעורר רבי שמואל, העיף מבט בשעון ונחרד. הוא הקפיד לאכול את האפיקומן גם בליל הסדר השני קודם חצות, ועתה מה יעשה? מיד ישב וערך עם משפחתו את הסדר במהירות עצומה, בלי שום כוונות ותחושות עילאיות. לנגד עיניו עמדה מטרה אחת – להספיק לאכול את האפיקומן קודם חצות הלילה.
ליל סדר חפוז כזה לא חווה מימיו. הוא אמר את ההגדה במהירות עצומה, שתה את ארבע הכוסות ואכל את המצה והמרור בחיפזון, ואכן הספיק לאכול את האפיקומן בחצות. אך ליבו היה שבור ורצוץ על הסדר המואץ הזה, שגם הפחות שבפחותים בעם-ישראל היה מתבייש בו.
במשך כל החג לא נחה דעתו. תחושת החמצה וכישלון מילאה את כל ישותו. כשעבר החג החליט לנסוע אל רבו, ה'חוזה', לבקש תיקון למה שקלקל.
בעומדו לפני רבו, בטרם הספיק לפצות פה, שמע את קולו של הצדיק המדבר בקול, כאילו לעצמו: "הבה נבחן את סדריו של ר' שמואל. הראשון – התלהבות ודבקות, נו מילא. תפס מלאכים... שירות ותשבחות, נו נו, בדוחק... אולם הסדר השני, שנעשה בשפלות ובביטול, בלב נשבר ונדכה – אה אה, איזה סדר זה היה!".
ה'חוזה' פנה אל ר' שמואל בחיבה ואמר: "עבודתך בליל הסדר השני מתוך שפלות ושיברון-לב הרקיעה שחקים והאירה בכל העולמות. למדרגה עליונה כזאת לא זכה אדם בדורנו!"... | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
