חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:51 זריחה: 5:36 כ"א בסיון התשע"ט, 24/6/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 874 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש חול-המועד פסח, י"ח בניסן ה'תשע"א (22/04/2011)

מדורים נוספים
התקשרות 874 - כל המדורים ברצף
משה ומשיח – מהכוח בהעלם אל הגילוי בפועל
"מספר ביציאת מצרים כל אותו הלילה"
שביעי ואחרון של פסח
במחיצת רבותינו נשיאינו
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 874, ערב שבת-קודש חול-המועד פסח, י"ח בניסן ה'תשע"א (22.04.2011)

  דבר מלכות

משה ומשיח – מהכוח בהעלם אל הגילוי בפועל

הרמז המיוחד בפסוק "עד כי יבוא שילה", ועניין האחדות המסתתר בו * מעלת ימים אחרונים של פסח על הראשונים * השמחה "בקב שלו" דווקא, במה שמשיגים על-ידי יגיעה ועבודה * על-ידי היציאה למדבר מתוך ביטחון והתחלת העבודה של ספירת העומר, הזדככו בני-ישראל והיו ראויים לדרגת נבואה גם בגופם * מנהג ד' כוסות ביום זה – בגלל הסמיכות לגאולה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר דיבר פעם בשיחת אחרון של פסח1 [וציוה לפרסם את הדברים, אף שבאותם זמנים, בפולין, לא היה הסדר לצוות לפרסם את השיחות] אודות הפסוק2 "עד כי יבא שילה", ואמר:

"שילה" – בגימטריא משה3, "יבא שילה" – בגימטריא משיח3 . . "יבא" – בגימטריא אחד, כלומר שעל-ידי זה שיהיה אחדות בבני-ישראל . . ימשיכו ברצון השם יתברך את הגאולה השלימה על-ידי משיח גואל צדק במהרה בימינו אמן.

וצריך ביאור: א) מדוע עניין האחדות בא רק ברמז (בתיבת "יבא"), ולא נאמר "אחד" בפירוש?

ב) מאחר שמשה ומשיח נרמזו בשתי תיבות ("יבא" ו"שילה") – היה הרמז יכול להיות בשתי תיבות נפרדות לגמרי, משה בתיבה אחת, ומשיח בתיבה אחרת לגמרי, ומדוע צריכים שניהם – משה ומשיח – להיות מרומזים בתיבת "שילה"?

ב. והביאור בזה – בהקדמת ביאור מאמר רז"ל שמשה "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון"4:

אף שמשיח ("גואל אחרון") יגלה בעולם עניין נעלה יותר ממה שנתגלה על-ידי משה ("גואל ראשון"), להיותו למעלה ממשה, כדאיתא בתנחומא5 על הפסוק6 "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" שמשיח יהיה למעלה אפילו ממשה רבינו – אף-על-פי-כן, גם הגאולה העתידה היא על-ידי משה רבינו ("גואל ראשון הוא גואל אחרון"), אלא שאין זה משה כפי שהוא בפני-עצמו, כי אם כפי שנשמת משה תצטרף לנשמת משיח.

והעניין בזה:

פעולתו של המשיח בעולם היא – עניין השלום והאחדות, כמו שכתוב בהפטרת היום: "וגר זאב עם כבש גו'"7.

והנה, כללות עניין השלום ישנו כבר בתורה שניתנה על-ידי משה רבינו, כמאמר רז"ל8 "כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה".

אלא, שעניין השלום הנפעל על-ידי התורה הוא באדם בלבד, כמבואר בלקוטי תורה9 בפירוש עניין "פמליא של מטה", שעל-ידי התורה נעשה שלום בין הנפש האלקית לנפש הבהמית, שכל זה הוא באדם בלבד;

ואילו המשיח יפעל שלום גם בעולם החי – "וגר זאב עם כבש" [שהפירוש בזה אינו כהיש מפרשים10 שאינו אלא בדרך משל, אלא כמבואר בתורת החסידות בכמה מקומות11 (ומהם – בסיום המשך וככה תרל"ז12), שפירוש הכתוב הוא כפשוטו], ועד שגם בנחש הקדמוני – שהוא השורש לכל עניין הרע והפירוד – גם בו יפעל המשיח שלום13.

והכוח על זה ניתן בתורה שניתנה על-ידי משה רבינו, כמו שכתוב14 "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום", ו"אין עוז אלא תורה"15, דהיינו שהתורה היא נתינת כוח על עניין השלום, אלא שבתורה כפי שהיא עתה ישנו העניין בכוח בלבד, ועבודתם של בני-ישראל היא להמשיך עניין זה בפועל.

ונמצא, שהמשכת עניין השלום בעולם על-ידי המשיח אינה עניין חדש, אלא גילוי עניין שנמצא כבר בתורה; אלא שעתה עניין זה הוא בהעלם, ותפקידם של בני-ישראל הוא להמשיך עניין זה בגילוי, וגמר גילוי זה יהיה בביאת המשיח.

על-פי זה יובן הטעם שמשה ומשיח נרמזו בתיבת "שילה" – כי עניינם אחד, אלא שבמשיח היתוסף עניין ה"יבא", שעניין זה יבוא מההעלם אל הגילוי, על-ידי העבודה של "והצנע16 לכת עם אלקיך"17.

ג. ועל דרך זה הוא גם החידוש שבימים האחרונים של פסח לגבי הימים הראשונים (שבכללות הם דוגמת ב' העניינים: משה ומשיח), שענייני הימים הראשונים נמשכים בגילוי על-ידי עבודת הימים האחרונים (כדלקמן).

מעלת הימים הראשונים של חג הפסח היא – שבהם ישנה שמחה רבה שאינה בכל השנה, כיון שהיה אז יחוד ב' הפכים: "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו"18 – בארץ "מלאה גילולים"19.

וזהו שבימים הראשונים דחג הפסח היה התחלת עניין גירות בני-ישראל20, שהחידוש בענין הגירות גדול יותר מהחידוש של "קטן שנולד" (כמאמר רז"ל21 "גר שנתגייר כקטן שנולד", בכ"ף הדמיון, כי לאמיתו של דבר גר שנתגייר הוא למעלה מקטן שנולד), כי "קטן שנולד" ענינו התחדשות יש מאין, ואילו "גר שנתגייר" אינו התחדשות מאין ליש, אלא אתהפכא מיש ליש, מן הקצה אל הקצה – מגוף של קליפה לגוף של קדושה.

ומטעם זה אומרים הלל גם בליל חג הפסח, כיון שאז ישנו עניין "לילה כיום יאיר"22, מעין הגילוי של "והיה אור הלבנה כאור החמה"23 שיהיה לעתיד. וזהו הטעם שלילה זה הוא "ליל שימורים"24, שגם עניין זה הוא מעין הגילוי שלעתיד, שאז יקויים היעוד25 "והשבתי חיה רעה מן הארץ" (כמו שנתבאר באריכות בשיחת ליל ב' דחג הפסח26).

וממה שכתב בסידור האריז"ל27 "שאין זמן שמחה כל כך . . כמו בליל פסח", דהיינו שזהו הזמן היחיד בכל השנה שיש בו שמחה רבה כל כך מצד עניין יחוד שני הפכים, מובן, שעניין זה אינו בימים האחרונים של פסח.

ומאידך מצינו עניין מיוחד שישנו בימים האחרונים של פסח דווקא – עניין קריעת ים-סוף, ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים"28, ו"אפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה"29, "זה אלי ואנוהו"30, שגם גילוי זה הוא מעין שלעתיד, שאז יקויים היעוד31 "אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם גו'". ועניין זה לא היה בימים הראשונים דחג הפסח, אלא בימים האחרונים דווקא.

ד. וכללות הביאור בזה – על-פי מאמר רז"ל32 "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו":

אף שה"קב שלו" אינו אלא קב אחד, ובפרט לפי המבואר33 בעניין "חלק עשירי"34, שאינו רק חלק עשירי בכמות, אלא גם חלק עשירי באיכות, אף-על-פי-כן, כיון שקב אחד זה הוא שלו, שהשיג בעמלו וביגיעתו ("זיינע אַ אויסגעהאָרעוועטע"), הרי הוא יקר בעיניו יותר "מתשעה קבים של חבירו", שעם היותם "תשעה קבים", הרי הם באופן של "נהמא דכסופא"35.

ועל דרך זה הוא החילוק בין יציאת מצרים (ימים ראשונים דחג הפסח) לקריעת ים סוף (ימים אחרונים דחג הפסח):

ביציאת מצרים נמשכו אמנם העניינים הנעלים ביותר, ועד "בכבודו ובעצמו", לא רק "בכבודו", דקאי על מלכות דאין-סוף, אלא גם "בעצמו", עצמותו ומהותו36, אבל אף-על-פי-כן, המשכה זו היתה שלא על-ידי הכנת ועבודת המטה;

מה שאין כן הגילוי שהיה בקריעת ים סוף – נמשך על-ידי עבודתם של ישראל מלמטה למעלה, שהרי מיד ביציאת מצרים היתה העבודה בעניין הביטחון, "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"37 (כמו שנתבאר בשיחת ליל ב' דחה"פ38), וכן היתה עבודת ספירת העומר במשך כמה ימים אחרי זה. וכיון שגילוי זה נמשך על-ידי עבודה – הרי הוא חביב ויקר יותר מהגילוי שביציאת מצרים.

וזהו הטעם שהגילוי שבקריעת ים סוף התבטא גם בגשמיות, כנזכר-לעיל שגילוי קריעת ים סוף היה על דרך עניין הנבואה, שעניינה גילוי במוחש (כידוע39 שזוהי מעלת הנביא על החכם40), ועד ש"כל אחד ואחד מראה באצבעו (הגשמית) ואומר זה א-לי"41 – כי גילוי זה בא על-ידי העבודה מלמטה למעלה, שעל-ידי זה נפעל זיכוך הגשמי, ולכן היה הגילוי גם בגשמיות.

מה שאין כן ביציאת מצרים, אף שנתגלו מדריגות נעלות ביותר (כנ"ל), מכל מקום הגילוי לא חדר ב"מטה", שהרי גם לאחר הגילוי נשארה מצרים ארץ "מלאה גילולים", ולכן הוצרך להיות עניין הבריחה מן הרע, כמו שכתוב42 "כי ברח העם" [...].

ה. על-פי זה יובן גם כן עניינם של ד' הכוסות ששותים באחרון של פסח – שהם אותו עניין כמו ד' הכוסות ששותים בימים הראשונים דחג הפסח, אלא שד' הכוסות שבימים הראשונים הם בעיקר בנוגע ליציאת מצרים, ובהעלם יש בהם גם העניינים דלעתיד, ואילו ד' הכוסות דאחרון של פסח שייכים לגאולה העתידה בגלוי43. ולכן נתגלה המנהג לשתות ד' כוסות באחרון של פסח בדורות הכי אחרונים דווקא, בעמדנו סמוך לגאולה העתידה.

ומצד מעלת הגילוי בלבד (שזהו על דרך מעלת הקב שלו לגבי תשעה קבין של חבירו) – מובן גודל השמחה באחרון של פסח, ובפרט שיש בו שתיית ד' כוסות, ש"אין אומרים שירה אלא על היין"44, להיותו "משמח אלקים ואנשים"45.

(מהתוועדות אחרון של פסח ה'תשכ"א. תורת-מנחם כרך ל עמ' 247-252 – בלתי מוגה)


__________________________

1)    תרצ"ט (סה"ש תרצ"ט ע' 329 ואילך). הובא ונת' בלקו"ש חי"א ע' 8 ואילך. וש"נ.

2)     ויחי מט י.

3)     בעה"ט עה"פ.

4)     ראה שמו"ר פ"ב, ד-ו. זח"א רנג, א. שער הפסוקים פ' ויחי מט, יו"ד. תו"א ר"פ משפטים. וראה גם שיחת שש"פ תשי"א (תו"מ ח"ג ע' 29).

5)     תולדות יד.

6)     ישעי' נב, יג.

7)     שם יא, ו.

8)     סנהדרין צט, ב.

9)     צו טו, סע"ב. מטות פו, ד. שה"ש כה, ג. וראה גם תו"א יתרו סז, רע"ב. ובכ"מ.

10)   רמב"ם הל' מלכים רפי"ב. וראה רד"ק עה"פ.

11)   ראה תו"מ סה"מ ניסן ע' קפח. וש"נ.

12)   פצ"ד.

13)   ראה ישעי' שם, ח.

14)   תהלים כט, יא.

15)   מכילתא יתרו יט, טז. שהש"ר פ"א, ג. ועוד.

16)   מיכה ו, ח.

17)   חסר סיום הענין (המו"ל).

18)   נוסח הגש"פ פיסקא "מצה זו", ושם לפנ"ז פיסקא "ויוציאנו".

19)   שמו"ר פי"ב, ה. הובא בפרש"י עה"ת וארא ט, כט.

20)   ראה יבמות מו, א-ב. וש"נ.

21)   שם כב, א. וש"נ.

22)   תהלים קלט, יב.

23)   ישעי' ל, כו.

24)   בא יב, מב.

25)   בחוקותי כו, ו.

26)   בתחלתה (לעיל ע' 214 ואילך).

27)   להר"ש מרשקוב – קודם קידוש.

28)   מכילתא ופרש"י בשלח טו, ב.

29)   סוטה ל, סע"ב. וש"נ.

30)   בשלח שם.

31)   יואל ג, א.

32)   ב"מ לח, א.

33)   ראה סה"מ תרע"ח ע' קמח. תו"מ חי"ג ע' 344. ועוד.

34)   תו"א יתרו ע, סע"ב ואילך. וראה סה"מ תרל"ב ח"א ע' קלא. וש"נ.

35)   ראה ירושלמי ערלה פ"א ה"ג. הובא בלקו"ת צו ז, סע"ד. ובכ"מ.

36)   ראה סה"מ אעת"ר ע' עה. המשך תער"ב ח"ב ע' תתקכד. סה"מ תער"ב-תרע"ו ע' סז. הובא בהגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים ס"ע כד.

37)   ירמי' ב, ב.

38)   סי"ט (לעיל ע' 231).

39)   תניא אגה"ק סי"ט (קכז, ב). ובכ"מ.

40)   בזכרון אחדים: ולאידך, מעלת הגילוי דיצי"מ על הגילוי דקרי"ס היא בדוגמת מעלת החכם על הנביא, כמארז"ל (ב"ב יב, סע"א) "חכם עדיף מנביא", שהשגתו היא במדריגות עליונות יותר (ראה אגה"ק שם).

41)   שמו"ר ספכ"ג.

42)   בשלח יד, ה. וראה תניא פל"א (מ, ב.(

43)   ראה שיחת אחש"פ דאשתקד סי"א (תו"מ חכ"ח ע' 47). וש"נ.

44)   ברכות לה, א. וש"נ.

45)   ס' שופטים ט, יג.

 ניצוצי רבי

"מספר ביציאת מצרים כל אותו הלילה"

תיאור מלבב של רב חב"די דגול על אווירת הסדרים במחיצת הרבי בשנת תשכ"א * תנופה במבצע חלוקת מצה שמורה ומצה לתלמיד, ודאגה לכלי פסח לעולים החדשים * "בפסח צריך להיות בבית ואין זה זמן לוויכוחים", ענה הרבי לבחור * ביאר כיצד יוכל האדם להגיע לחירות באמת * על עידוד רבנים לעריכת סדרים ציבוריים, ועל שלושים ותשע המחאות של 'קמחא דפסחא' בעבור "יקירי ירושלים"

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

תענוג רוחני נפלא

בערב פסח תשכ"א עמד הרב עזריאל-זליג סלונים בתור לקבל מצה מהרבי. כשהגיע תורו אמר לו הרבי שלא ייתן לו עכשיו, כי הוא מוזמן לסדרים על שולחנו, ושם ייתן לו מצות שלמות לקערה. בחול-המועד פסח כתב הרב סלונים לביתו ('עבד מלך' עמ' 324):

"הייתה לי התקרבות יתרה ממנו [=מכ"ק אדמו"ר] עד אין לשער. בכל ארבע הסעודות ביקש ממני כ"ק שליט"א לספר מה שראיתי ושמעתי אצל כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נבג"מ בליובאוויטש בעת הסדרים (כי אני היחיד שהיה אצלו בעת הסדרים [בשנים תרע"ג–תרע"ה]). ולא הייתה לי ברירה כי אין מסרבין לגדול, ובפרט לרבי. וסיפרתי כמה עניינים בכל סעודה. הסדרים נמשכו עד חצי שעה אחר חצות הלילה. ובעת הסדרים נתקבצו הרבה מניינים חסידים שעמדו מסביב השולחן, ובשולחן ישבו רק כמניין.

"בגמר הסדר השני הלך משם כ"ק שליט"א לבית-המדרש החדש, וישב בשולחן... והתחיל לפרש ההגדה מהא לחמא עניא עד לשנה הבאה בירושלים.

אין לשער התענוג הרוחני והרגש הנפלא לראות ולשמוע איך שצדיק הדור יושב וכאלף נשמות עומדים סביבו, וכולם כאחד בביטול נורא שומעים, הערן און דערהערן [=מאזינים וקולטים] איך שצדיק הדור מספר ביציאת מצרים כל אותו הלילה, וכשגמרנו ההתוועדות הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.

סדר לישראלים

ביום ד', י"ד בניסן תשמ"ו, בשעה 3:45 חילק הרבי מצות לאברכי הכולל ועוד [=עורכי סדרים נוספים וכו'] על מנת לחלקם לקהל. כאשר ניגש הרה"ח ר' שרגא זלמנוב יו"ר הועדה לדוברי עברית לקחת מצות עבור הסדרים שעורכים עם הישראלים, שאל אותו הרבי אם עורכים איתם סדר אחד או שני סדרים... (לפי יומן בית חיינו 770 תשמ"ו, הרשקוביץ, עמ' 72).

'קמחא דפסחא' אישי

"למסור על-פי הוראת כ"ק אדמו"ר שליט"א 1000 ל"י לר'... שי' לקראת חג הפסח, עניין פרטי", רשם לעצמו הרב אפרים וולף ביומנו באחת השנים ('ימי תמימים' כרך ו, עמ' 122).

מכתב התעוררות ושטר מכירה

בכ"ה אדר תשכ"א (אגרות קודש כרך כ, עמ' קפו) כותב הרבי לשליח הרה"ג הרה"ח ר' עזריאל חייקין, שכיהן באותם ימים ברבנות בדנמרק:

מובן שנכונה התכנית לחלק מכתב התעוררות לחג-הפסח ובטח אף שאינו מזכיר על-דבר-זה – גם שטר מכירה קצר שיוכלו לצרפו לשטר מכירה כללי, ואו ששטר הנ"ל יהיה בצורת יפוי כוחו לכל המקומות בם נמצא חמץ וכלים חמוצים.

חלוקת שמורה בלונדון

בכ"ט ניסן תשי"ז כתב הרבי לשד"ר המפורסם הרה"ח ר' בן ציון שם טוב ('נלכה באורחותיו' עמ' 161):

תשואות-חן על הבשורות טובות מחלוקת השמורה.

כשהיתה אפשרות לקבל מימון ממשרדי הממשלה בעבור מבצע חלוקת מצה שמורה, הורה הרבי ('ימי תמימים' כרך ו', עמ' 133) ש"לא כדאי".

יושבים ומספרים... ב'מבצעים'

שנת תשל"ג הייתה (סיומה של) שנת השבעים להולדת הרבי. הרבי שיגר 720 לירות לחלוקה עבור הפעילים במבצע מצה ('ימי תמימים' עמ' 127). בדיווח כללי על ההכנות למבצע נאמר (שם עמ' 124):

"ב"ה. ו' ניסן... ביום ה' בערב, התקיימה אסיפה בלוד בהשתתפות ר' מענדל פוטערפאס, ר' שלמה מיידנציק, ר' שלום פלדמן, ר' מאיר פרידמן, ר' יעקב רייניץ, ר' יעקב מינסקי, ר' נחום קפלן, ר' בצלאל שיף, ר' משה סלונים, ר' זושא וילימובסקי, ר' מנחם בלוי, ר' ברוך גופין, ר' שלום דובער בוטמן, ר' ליפא קורצווייל על-דבר סידור פעילות מבצע מצה... הוחלט להשקיע בינתיים למטרה זו סך 10,000 ל"י כ-10,000 מצות.. המוסדות שמחלקים מדי שנה יחלקו בשנה זו בתוספת וכו'.

"כדי להשלים לכל-הפחות 720 עסקנים שישתתפו במבצע זה ולזכות מה שיותר יהודים במצה שמורה... אספו אנ"ש דתל-אביב בבית-הכנסת 1000 ל"י למטרה זו... יחלקו המצות קודם במשרדי ממשלה, רשויות מקומיות, ריכוזי עולים, בתי חולים בתי מלון וכו'".

[בין הרעיונות שהוצעו שם: שישתדלו לקבל תמורה עבור המצות כי אז זה מתקבל יותר אצל המקבלים, ובאם הדבר לא ניתן יחלקו בלי כסף].

כלי פסח לעולים

לפני חג הפסח תשל"ג נתקבלה ההוראה הבאה ממזכירות הרבי ('ימי תמימים' כרך ו' עמ' 124):

"...הגיעו לארץ-הקודש מספר גדול של עולים ועכשיו מגיע עניין של פסח, לסדר להם כלים של פסח, ושלא תהיה כל מניעה לזה, תהיה הוצאה מיוחדת של כל המוסדות המטפלים בזה, שיהיה התעניינות על-דבר-זה ובכללות לעורר על-דבר-זה" [בתחילת הדברים שנמסרו בטלפון הוקדמה ההקדמה הבאה: "למסור למי ששייך לחזק הדבר"].

באותה שנה (שם עמ' 123) ביקש הרבי למסור: "בעניין מבצע מצה לתלמידים ועוד, באם כל זה יהיה מיט אַ שטורעם[=ברעש] ישתתפו מכאן בהוצאות עד 60%".

גם בשנת תשל"ד (שם עמ' 286) נמסר בטלפון: "ההשתתפות ל[הרב ישראל] לייבוב במבצע מצה – כדאשתקד".

מפרסמים עושי מצווה

בשנת תשט"ז הביע הרבי את פליאתו שחסיד חב"ד דאג לחלוקת מצות שמורות, אך עשה זאת בצניעות-יתר עד כי לא נודע כי ידו ויד חב"ד בדבר. המדובר היה בחסיד נכבד, שלא שימש שליח רשמי.

גם שנים רבות אחר-כך, בשנת תשל"ג ('ימי תמימים' כרך ו' עמ' 133) היתה הוראה "על-דבר פרסום של החלוקה [=מצות שמורה] בבתי הסוהר בתי רפואה כו'".

להימנע מוויכוחים

בחור שהתקרב לחב"ד בשנת תשכ"ו ודעת הוריו לא היתה נוחה מכך, ביקש לערוך את ליל הסדר אצל חבר. הוא כתב מכתב-פתק ושלח אותו לחברו ב-770 (הרה"ת ר' ישעי' שי' הרצל – כיום רבה של נצרת עלית) על מנת להכניסו לרבי. בי' אדר בבוקר הוכנס הפתק לתיבת המכתבים במזכירות הרבי, ובאותו ערב כבר נתקבלה התשובה (תשורה (בורקיס) ד' אדר ראשון תשע"א עמ' 47):

 פשיטא שצ[ריך] ל[היות] בבית וביחד עם הוריו... בעריכת הסדר וכו', ובודאי שיתוסף... ח[ג] הפ[סח] אצל כולם (וגם הוא בכלל), הנ"ל בודאי שאחותו תי' תסייע לו בזה.

הפ"נ אקרא ע[ל] הצ[יון] בל[י] נ[דר]. לא יכנס לכל ויכוחים בזה (והרי אין זה מעניני ח[ג[ הפ[סח]), ובמילא לא יחריף. ואדרבה.

הרעיון מאחורי המנהג

כתב הרבי בא' ניסן תשט"ו (אגרות קודש כרך יא עמ' א):

תרומת נדבת לבו, כיון שבאה בהימים שלפני הפסח, הרי נמסרה לענינא דיומא – קמחא דפסחא מעות חיטים

ביום שלאחריו (שם עמ' ה) כתב לאחר:

המוסגר בהנוגע למעות חיטים נמסר למטרתם ויודיעוהו ישר.

את המסתתר מאחורי מנהג זה של "קמחא דפסחא" ביאר הרבי (שם עמ' ב):

מנהג ישראל תורה היא... שלפני הפסח גובין קמחא דפסחא – היינו עזר לענייים. וזהו גם-כן ההקדמה להסדר וכנוסח ההגדה שמתחיל בענין 'כל דכפין ייתי ויכול". והוראה והדגשה מיוחדת בזה, אשר כל ישראל ערבים זה בזה הן בענינים גשמיים והן בענינים רוחניים, ואי אפשר להאדם להיות בן חורין ולנהוג דרך חירות בימי הפסח... ובפרט בעת עריכת הסדר, כי אם כאשר עושה כל מה שביכולתו שגם חבירו הישראלי יהיה בן-חורין, פטור וחירות מן הדאגות, ואדרבה צריך להקדים בהנוגע לחבירו קודם שמתחיל בעריכת החירות שלו, ולכן ההקדמה לחגיגת זמן חירותינו – הוא הענין דמעות חטים והקדמה פרטית לעריכת הסדר – בהודעה ד'כל דכפין ייתי ויכול'...

והלקח ברור: הנשמה אינה יכולה להיות בת-חורין אלא אחרי שחרור הגוף גם-כן.

הרבי שיגר הרבה המחאות כמעות-חיטין, ובספר 'עבד מלך' (על הרה"ח רע"ז סלונים, עמ' 279) מסופר, כי לקראת פורים תשי"ג שיגר אליו הרבי רשימה של שלושים ותשע המחאות "לחלקם ליקירי ירושלים לפני חג הפסח"...

'סדר' ציבורי לגיבוש הקהילה

אמור אמרתי שינצל לזה ימי הפסח על-ידי שהיה עורך 'סדר' באותה השכונה ששם נמצא בית הכנסת, ובמילא היה מקום שהבעלי-בתים יבואו להסדר ואולי גם יזמינום להארוחה וכו' וכו'..

כך כתב הרבי (אגרות-קודש כרך יא עמ' עח) לרב באחת הערים בארצות-הברית, שנתקל בקשיים בדרכו להרחיב ולפתח את קהילתו.

במקביל כתב הרבי לרב – או שליח – במקום מסויים (שם עמ' סד):

נהניתי ממה שכותב אודות עריכת הסדרים בבית הכנסת ושלכל קערה היתה מצה שמורה, ובודאי... משתדל לחזק הצינור והכלים דרך בם תומשך ההתעוררות מליל שימורים על כל השנה.

בשנים מאוחרות יותר התרחב מעגל עורכי סדרים-ציבוריים, ובשנת תשמ"ו תבע הרבי והציע לרבנים הראשיים לארץ-הקודש, לדאוג שיקויימו סדרים ציבוריים בכל עיר ועיר.

 ממעייני החסידות

שביעי ואחרון של פסח

עת להיות ער

שביעי של פסח היו ניעורים פעם כל הלילה, בלי חכמות, פשוט להיות ער. נהגו ללמוד כמה שיעורים, נגלה ונסתר. הנסתר היה גם נגלה.

(תרגום מספר השיחות תש"ו-ה'שי"ת, תש"ט עמ' 319)

לגלות שחומר העולם כלי לעצמות

כ"ק אדמו"ר [הריי"צ] ביקש לנגן את הניגון שהיו קוראים בליובאַוויטש 'הניגון של קריעת ים סוף'. ואמר:

[...] שביעי של פסח יש לייקר מאוד את הזמן.

[...] ובני-ישראל יוצאים ביד רמה, גאולת מצרים הביאה לקריעת ים סוף; נפתחו אז כל הפרסאות והמסכים, שראו הכול ברור, בראיית העין הגשמית.

[...] הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [הרש"ב] דיבר פעם אודות ההפרש בין שביעי של פסח וחג השבועות: בשבועות – נפתחו השמים ואראה מראות אלקים. רואים אלוקות בראייה חושית, כשם שרואים דבר גשמי, אז קולטים את היוקר של העולם, כפי שהוא חומר אמיתי לעצמות אין-סוף; וההכנה לזה היא בשביעי של פסח. אה! איזה עולם טוב נתנו לנו. את זאת צריכים לדעת התמימים שבכל המדינות.

(תרגום מספר השיחות תש"ו-ה'שי"ת, תש"ח עמ' 214)

ראש-השנה למסירות נפש

מיד לאחר חג-הפסח שנת תר"ג עשה הרבי ה'צמח-צדק' את מסעו לפטרבורג, שם עמד נגד גזירות המלכות בענייני חינוך, דבר שהיה כרוך במסירות נפש בפועל.

בסעודת ליל שביעי-של-פסח אותה שנה, אמר הרבי:

שביעי-של-פסח הוא ראש השנה למסירות נפש.

כשמסר משה רבינו את מאמר ה' "דבר אל בני-ישראל וייסעו", קפץ מיד נחשון בן עמינדב לים, מתוך מסירות נפש. הוא מסר את נפשו על "וייסעו", ה"הלוך ונסוע" שהחל בו אברהם אבינו.

"כל השביעין חביבין", ומה גם היום השביעי לגילוי של הלילה הראשון של פסח, "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה". ועל אף זאת, לקראת הגילויים של שביעי-של-פסח וקריעת ים סוף – כאשר ים נהפך ליבשה, "עלמא דאתכסיא" נהפך ל"עלמא דאתגליא" – היו זקוקים להקדמה של מסירות נפש.

בשביעי-של-פסח צריך ויכול כל אחד לקבל על עצמו את התקיפות של מסירות נפש על תורה ומצוות ועבודת הבורא במסירות נפש לכל השנה.

(ספר השיחות תש"ג עמ' 92)

גאולה ראשונה וגאולה אחרונה

פעם באחרון של פסח, אצל הרבי מהר"ש, שאל בנו, הרבי הרש"ב: מדוע היום האחרון של פסח הוא חג?

ענתה בתו של הרבי, דבורה-לאה, ואמרה: אני יודעת למה.

אמר לה אביה: אם את יודעת, הגידי.

פתחה דבורה-לאה ואמרה: כאשר יהודים שומרים את שבעת ימי הפסח כהלכתם, והם נזהרים מחמץ – עושים את היום האחרון יום-טוב. כל ישראל שמחים מכך שעברו את החג ולא נכשלו בחטא החמור של חמץ בפסח.

הרבי היה שבע-רצון ביותר מדברי בתו, ונענה ואמר: דבורה-לאה, יש לך ראש טוב!

מאוחר יותר ביקר הרבי מהר"ש, בלוויית שני בניו ובתו, אצל אביו, אדמו"ר הצמח-צדק. בין השאר חזר הרבי מהר"ש על דברי בתו. אמר הצמח צדק: זה תירוץ שכלי טוב.

והמשיך: אחרון-של-פסח הוא הסיום של מה שהותחל בלילה הראשון של פסח. בלילה הראשון של פסח הוא חג של יציאת-מצרים, הגאולה הראשונה של בני-ישראל, על-ידי משה רבינו, שהוא "גואל ראשון". זו ההתחלה.

אחרון-של-פסח הוא חג של הגאולה האחרונה, שהקב"ה יוציא אותנו מהגלות, על-ידי משיח צדקנו – "גואל אחרון". היום הראשון של פסח הוא יום שמחתו של משה רבנו; והיום האחרון של פסח הוא יום שמחתו של משיח צדקנו.

(ספר-השיחות ת"ש, עמ' 71)

חסידי משה וחסידי המשיח...

בשביעי-של-פסח הוא הגילוי של משה רבנו, ואילו באחרון-של-פסח הוא הגילוי של מלך המשיח.

אמר על כך הגאון החסיד רבי יצחק-אייזיק מהומיל: בשביעי-של-פסח אנו חסידיו של משה רבנו, ובאחרון-של-פסח אנו חסידיו של משיח-צדקנו.

(ספר-השיחות תש"ד עמ' 105)

השיא מגיע בסיום

ביציאת מצרים 'נפתח הצינור' לגאולה העתידה. והיות שבכל שנה חוזרת וניעורה אותה המשכה שנמשכה בפעם הראשונה. נמצא שבחג הפסח בכל שנה מתעורר מחדש גילוי הארת המשיח. ומכאן הקשר בין גילוי הארת המשיח ליום האחרון של פסח דווקא, שכן כל המשכה מגיעה לשיא האור והגילוי בסיומה.

(משיחת אחרון-של-פסח תש"כ. תורת מנחם כרך כר, עמ' 39)

  דרכי החסידות

במחיצת רבותינו נשיאינו

ארבע כוסות

בשנת תרס"ו התחיל הסדר אשר תלמידי תומכי-תמימים יאכלו יחד בחג-הפסח בהיכל הלימוד (עד אז אכלו באכסניות). היו אז ש"י (שלוש-מאות ועשרה) תלמידים וח"י (שמונה-עשר) שולחנות.

את סעודת אחרון-של-פסח אכל הרבי הרש"ב עם התלמידים, וציווה לתת לכל תלמיד ארבע כוסות. הרבי אמר אז: "זוהי סעודת משיח".

(ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 277)

מועד קבוע להתוועדות

המנהג להתוועד באחרון-של-פסח התחיל בזמנו של כ"ק אדמו"ר האמצעי.

הרבי המהר"ש היה יוצא להתוועד באחרון-של-פסח והיה יושב כחצי שעה. כן נהג בכל מועדי ההתוועדות, שהיה יושב כחצי שעה. אחרון-של-פסח היה אחד מהמועדים הקבועים להתוועדות.

(ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 236)

יותר מהגילויים בראש-השנה

אצל נשיאי חב"ד ראו בשביעי-של-פסח ובאחרון-של-פסח גילויים גדולים, יותר אפילו מהגילויים של ראש-השנה ויום-הכיפורים.

בראש-השנה ראו והרגישו את עניין ההבדלה, שהיו מובדלים מהעם. פרקי התהילים והסיפורים שהרבי הרש"ב היה אומר עד לשעת תפילת ערבית; השברון הפנימי העמוק שהיה נסוך על פני קודשו; דמעות-הדם שזרמו; המורא והפחד כשעמד להתפלל ערבית, בלוויית ניגונו הידוע של כ"ק אדמו"ר הזקן – בעל שתי התנועות – שבהן משתקפות ההיפרדות מהשנה החולפת והתקווה לקראת השנה הבאה; היו רואים את העבודה בקריאת שמע שעל המטה.

אך בשביעי-של-פסח היו הגילויים אחרים לגמרי: הגילויים של שביעי-של-פסח מורגשים בפנימיות בכל יהודי במדריגות הנשמה. העבודה היא, שהגילויים יורגשו בחלק הנפש הקרוב לכוחות הנפש; שהגילויים יורגשו בפנימיות בכל אחד בגילוי נפשי על-כל-פנים.

גילוי הנפש הוא מה שהנפש היא בהתגלות. האדם עצמו אינו יודע מה קורה איתו; הוא חש ומרגיש שמתחולל בו שינוי, והשינוי מתבטא במצב-רוח מרומם, הגורם להתפתחות בכוחות וחושי הנפש.

(ספר-השיחות תש"ג עמ' 87)

מקערה זו יש להתבייש

פעם אחת, בעת סעודת אחרון-של-פסח אצל הרבי הריי"צ, הביאו מרק לשולחן בקערה שהיתה שייכת לאדמו"ר הזקן. הנוהג היה, שבקערה זו היו מביאים את המרק לשולחן, והרבי וכל אחד מהמסובים היו לוקחים כמה כפות מרק מקערה זו לתוך הקערה שלהם.

נענה הרבי ואמר:

את הקערה הזו החזיק הרבי (כ"ק אדמו"ר הזקן). בכלל, דומם וצומח הם בעלי סוד; הם שותקים. כשאדם עושה בתוך חדרו והחלונות סגורים, חושב שאין מי שרואהו, אבל באמת יבוא זמן שגם הדומם יגיד, "אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יענינה", ואז יאדימו הפנים...

צריכים להתבייש גם מהדומם ומהצומח. כשמסתכלים על קערה זו – צריך שתהיה יראת-בושת. קערה שהרבי החזיק אותה – הרי זה דבר אחר לגמרי.

(ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 140)

ניגון שמח

הניגון של שירת הים – ששרו ישראל בעת קריעת ים-סוף – אינו ידוע לנו. אולם ברור שזה היה ניגון לבבי ושמח.

(ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 273)

ראיית נשמות

כאשר הרבי הרש"ב היה ילד בן חמש, התפלל באחרון-של-פסח בחדרו של סבו, הרבי הצמח-צדק. כשהגיעו ל'יזכור', רמז הרבי לשמשו, והלה ניגש לרש"ב ולאחיו הרז"א, והוציא אותם מהחדר, כנהוג. מאוחר יותר שאל הרש"ב את אביו, הרבי מהר"ש: מה זה 'הזכרת נשמות'?

וענה לו אביו: הנשמות של הסבים-הזקנים הם מליצי יושר בשביל נכדיהם, ולכן מזכירים את נשמותיהם ומנדבים לצדקה.

צדיקים גדולים, המשיך הרבי, רואים את נשמותיהם של הסבים-הזקנים. הסבא – אדמו"ר הצמח-צדק – ראה היום, בעת אמירת 'יזכור', את נשמתה של אימו (הרבנית דבורה-לאה, בת כ"ק אדמו"ר הזקן); את נשמת חמיו, כ"ק אדמו"ר האמצעי; ואת נשמת סבו, כ"ק אדמו"ר הזקן.

(ספר-השיחות ת"ש עמ' 75)

הוא גילה על עצמו

פעם, בעת עריכת 'סעודת משיח', ציווה הבעל-שם-טוב להוריד כוס מהשלחן, באומרו שהיא לא נטבלה.

בסעודת אחרון-של-פסח היו מגיעים תמיד אנשים חדשים, וכל אחד היה טועם משהו. נכנס יהודי אחד וביקש שיתנו לו לטעום משהו. אמרו לו המסובים: אין כוס. היהודי, בראותו את הכוס שהבעל-שם-טוב הוריד מהשולחן עומדת בצד, אמר: הנה יש כוס. אמרו לו: הכוס אינה טבולה. השיב הלה: לא נורא.

שמע הבעל-שם-טוב את דבריו, ואמר: הוא גילה על עצמו...

מאוחר יותר נודע כי הילדים שנולדו לו עד אז לא נולדו בטהרה. אך סופו-של-דבר שאותו יהודי נעשה בעל-תשובה גמור.

(ספר-השיחות תש"ב עמ' 110)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

ספירת העומר

למנהגנו – גם הנשים סופרות1, ובברכה2.

בנוגע למנהגו של הרבי בכוונות ספירת-העומר3 – "זה מה שראינו: לפני אמירת הברכה, היה מסתכל על הנדפס באותו יום. ונראה היה שהביט לא רק על היום, אלא גם על הכוונות של אותו יום. אחר-כך, בעת אמירת 'למנצח' ו'אנא בכוח', היה מדגיש הכוונה של אותו יום, ולפעמים היה שוב מביט – בעת אמירת הנ"ל – בהנדפס לאותו יום".

סדר הכוונות כנדפס בסידור: הספירה, התיבה מ'אנא בכוח', התיבה מ'למנצח' והאות מ'ישמחו'.

השומע ספירת-העומר מאחרים בטרם ספר בעצמו, יכוון במפורש שאינו רוצה לצאת עתה ידי-חובה כלל4.

מי שלא ספר בלילה, יספור ביום בלא ברכה, ובשאר הלילות יברך. ואם דילג פעם אחת שלא ספר גם ביום – יספור שאר הלילות בלא ברכה, ויכול לצאת ידי חובתו בשמיעה מאחרים. ובספק אם דילג יום – סופר בברכה5.

המתפללים ערבית בעוד היום גדול וקוראים אחר-כך קריאת-שמע בזמנה, יספרו גם את ספירת-העומר בזמנה. המתפללים ערבית וספירה בעוד היום גדול, יש לסדר שיספרו עוד פעם למחרת בעת תפילת שחרית, כמובן בלא ברכה6. לכאורה (כנהוג בכמה קהילות), רצוי להכריז את הספירה בכל בוקר מימי ספירת-העומר אחרי סיום תפילת שחרית בבית-הכנסת, כדי להזכיר ולהוציא ידי-חובתו את מי ששכח לספור.

כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ היה נוהג לציין ולשרטט סימן בסידורו לאחרי הספירה של כל לילה7.

"לכאורה, אף שמברכים בכל לילה כי כל לילה היא מצווה בפני עצמה, ויש אומרים שגם אינן תלויות זו בזו – המצווה דכל לילה היא לא רק לספור ולדעת שהוא יום אחד וכו' לעומר, אלא גם לדעת (לכוון – כחלק מקיום המצווה, על-דרך הידיעה שזהו יום אחד וכו' לעומר) שזהו חלק מ(ספירת) שבעה שבועות"8.

המסופק באיזה יום לספירה עומד, וסופר מספק שתי ספירות, לא יברך על ספירתו9.

קטן שהגיע למצוות באמצע ימי הספירה, ממשיך ספירתו בברכה. ואף גדולים, כשיבוא משיח צדקנו באמצע ימי הספירה, ימשיכו ויספרו מן התורה, כיוון שהספירה הקודמת גם היא מציאות של תורה ו'מצוותיה – אחשביה'10.

רצוי שלא לחצות את 'קו התאריך' בימי ספירת-העומר ("באם אין הכרח גמור בדבר", וכן הורה הרבי לשלוחיו לאוסטרליה וכו'), מאחר ולפי דעת הרבי, אדם ש'הרוויח' או 'הפסיד' יום על-ידי מעבר מערבה או מזרחה מקו התאריך, ממשיך וסופר לפי הימים שלו ולא לפי ספירת כלל-ישראל או אנשי המקום, ואף חג-השבועות שלו נקבע ביום החמישים לספירתו-הוא, וינהג (רק) בו יום-טוב גמור לכל דבר ועניין (אלא שלא יאמר אז 'זמן מתן תורתנו')11.

נוהגים ללמוד בימי הספירה מסכת סוטה – נוסף על השיעורים הקבועים – דף ליום12.

בדבר חלוקת מ"ח דפי מסכת סוטה למ"ט ימי הספירה, הורה הרבי: "התחלת המסכת, דף ב', לומדים ביום ראשון של חול-המועד [בחו"ל], יום ב' דספירת העומר (ולא ביום שני של יום-טוב שהוא יום ראשון דספירת העומר), וביום שני של חול המועד לומדים דף ג', וכן הלאה, עד לערב שבועות שבו לומדים דף מ"ט, סיום המסכת". והסביר זאת, שביום הראשון לומדים את 'דף השער' שכולל את שם המסכת, ומחליטים ללמוד ממחר ואילך דף ליום13.

איסור 'חדש': אסור לאכול 'חדש' אף בזמן הזה עד תחילת ליל י"ז [ובחו"ל – ח"י] בניסן14. יש מחלוקת גדולה בפוסקים אודות תבואת חו"ל15 (ובפרט כשהגיעה לאה"ק16). המנהג העתיק בין חסידי חב"ד היה להיזהר מ'חדש'17, וכיום רבים נזהרים בזה מכל החוגים.

שבת קודש פרשת בשלח – שבת שירה
י"ט בניסן, ד' דחול-המועד

הדלקת הנר: מברכות 'להדליק נר של שבת-קודש' בלבד.

מנחה: אין אומרים 'הודו', אלא מתחילים 'פתח אליהו'18.

קבלת שבת: מתחילים 'מזמור לדוד'19. ב'בואי בשלום' אומרים "גם בשמחה ובצהלה", ואין אומרים "ברינה"20. וממשיכים כרגיל. מתפללים ערבית של שבת, ואומרים בה 'יעלה ויבוא'.

אמירת 'שלום עליכם', 'אשת חיל', 'מזמור לדוד' 'דא היא סעודתא' – בלחש21.

שמחה: ביום-טוב – שמחת החג גדולה מבחול-המועד (המותר בכמה מלאכות), ובשבת חול-המועד – גדולה השמחה עוד יותר, ובפרט לנשים, שעול הכנת אוכל-נפש מוטל עליהן22.

שחרית: חצי הלל. מוציאים שני ספרי-תורה. בספר הראשון קוראים לשבעה עולים23 בפרשת תישא "ראה אתה אומר אליי" (לג,יב–לד,כו). מניחים את ספר-התורה השני על הבימה ואומרים חצי קדיש; הגבהה וגלילה; בספר השני קוראים למפטיר "והקרבתם" כמו לרביעי דאתמול; הגבהה וגלילה. הפטרה ביחזקאל (לז,א–יד): "היתה עלי יד ה'". בברכות ההפטרה אינו מזכיר יום-טוב, וחותם 'מקדש השבת' בלבד. יקום פורקן, אשרי, יהללו, חצי קדיש, מוסף דחול-המועד, עם קרבנות שבת24.

אם יש רק ספר-תורה אחד, אין מגביהים אחר חצי קדיש אלא גוללים למפטיר. ומגביהים וגוללים רק לאחר גמר המפטיר25. אולם את החצי קדיש אומרים תמיד אחרי הקריאה שלפני עליית המפטיר.

אומרים 'ולקחת סולת'26.

קידוש היום: מ'מזמור לדוד', כולו – גם 'על כן'27 – בלחש, חוץ מ"בורא פרי הגפן", כמובן.

מנחה: קוראים בתורה בפרשת 'קדושים'.

יום ראשון
כ' בניסן, ה' דחול-המועד

בספר-התורה הראשון קוראים לשלושה עולים בפרשת בהעלותך (במדבר ט,א-יד): "וידבר... ולאזרח הארץ", הגבהה וגלילה, ובספר השני עולה הרביעי בפרשת פינחס "והקרבתם" כדאתמול, חצי קדיש.

נר יום-טוב: מנהגנו להקדים לכתחילה ההדלקה בערב יום-טוב כמו בערב שבת, ומניחה את הגפרור לכבות מעצמו, כמו בשבת, ומברכת אחרי ההדלקה.

יום שני
כ"א בניסן, שביעי-של-פסח

מי שלא הדליקה קודם השקיעה, תדליק לפני הקידוש מאש שהודלקה לפני החג.

אין מברכים 'שהחיינו' לא בהדלקת הנרות ולא בקידוש.

שמחת שביעי-של-פסח (ואחרון-של-פסח) גדולה מזו של שאר ימי הפסח, כיוון שבו היתה שלימות עניין יציאת מצרים, וההכנה לגאולה העתידה28, ואז דווקא היתה לידת נשמות ישראל. יש שמסרו בשם הצמח-צדק ששביעי-של-פסח הוא הדרגה ד'כל השביעין חביבין'29.

בשביעי-של-פסח, שבו מתגלית העצמות בבחינת "חשף ה' את זרוע קדשו", וכל אחד ואחד יכול לקחת ולקבל, יש לייקר כל רגע30.

* "לטהרנו מקליפותינו": המתוועדים ביו"ט זה בבית-הכנסת או בבית, זקנים עם נערים31, ייזהרו שלא לטלטל קליפות אגוז מפני איסור 'מוקצה', כי אף שאזהרת אדמו"ר הזקן הידועה בסידורו32 נאמרה רק על שבת ולא על יום-טוב (שבו אין איסור לברור את הפסולת מתוך האוכל, ויש רק איסור מוקצה בטלטול הקליפות)33, הרי רואים במוחש שרבים נכשלים בזה, ורק אם הצטברו קליפות רבות ויש בזה משום 'גרף של רעי', יהיה מותר לטלטלם החוצה או לאשפה34.

תהלוכה: כ"ק אדמו"ר הנהיג זה כמה וכמה שנים, ללכת בשביעי-של-פסח אחה"צ (וכן בחג השבועות ובשמיני-עצרת) ב'תהלוכה' לבקר את בני-ישראל שבבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות בכמה וכמה שכונות, כדי להוסיף בשמחת החג (על-ידי ההתאחדות עם רבים מבני-ישראל שבשאר שכונות), ובפרט על-ידי אמירת דברי תורה ("פיקודי ה' ישרים משמחי לב"), נגלה דתורה ופנימיות התורה35.

בליובאוויטש ניעורים כל הלילה, עוסקים בלימוד תורה36 [ומתוועדים]. הניעור כל לילה זה וכיו"ב – אין צריך לקרוא קריאת-שמע שעל-המיטה37.

* בלקוטי-שיחות38 נזכר אודות "אמירת שירת הים בשביעי-של-פסח בשמחה עצומה" (אם-כי לא נתפרש מתי). והרי כן הוא מנהג ישראל בהרבה קהילות. וראה ב'המלך במסיבו'39 שמזכיר הרבי את המנהג בארץ-ישראל לילך לשפת הים [והרי שם הוא עיקר אמירת שירת הים!] ולשמוח בשירה וריקודים, ומקשר זאת למנהגנו להיות ניעורים בליל זה (ברוסיה ובפאריז נהגו אנ"ש כבקהילות אחרות, לשפוך מים על רצפת בית-הכנסת ולרקוד עד שיתייבשו המים40).

היו לומדים כמה שיעורים, נגלה ונסתר. פעם אחת הורה אדמו"ר מהוריי"צ ללמוד בליל זה את המאמר ד"ה 'הים ראה וינוס' שבליקוטי-תורה (טז,ב). ופעם אחרת הורה ללמוד את המאמר שלאחריו, ד"ה 'והניף' (טז,ד)41.

בשם אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע נמסר, שבשביעי-של-פסח "הישיבה כשלעצמה (=להישאר ער, נוסף על הלימוד) היא גם-כן עניין".

שחרית: חצי הלל. קדיש תתקבל. שיר של יום. מוציאים שני ספרי-תורה, שלוש-עשרה מידות (פעם אחת), ריבונו-של-עולם, ואני תפילתי, בריך שמיה וכו'. בספר הראשון קוראים לחמישה עולים בפרשת בשלח: "ויהי בשלח... ה' רופאך".

הנה המילים הנאמרות בנגינה מיוחדת כנהוג, לפי שתי הנוסחאות שהביא ב'אוצר מנהגי חב"ד'42, רובן בפסוקים שיש בהם שם ה', והחילוקים ביניהן נכנסו כאן בסוגריים מרובעים: מימינם ומשמאלם (השני), ויאמינו בה' ובמשה עבדו, סוס ורוכבו רמה בים, [זה א-לי ואנווהו] אלוקי אבי וארוממנהו, ה' שמו, ימינך ה' תרעץ אוייב, נורא תהילות עושה פלא, [נהלת בעזך אל נווה קדשך], עד יעבור עם זו קנית, ה' ימלוך לעולם ועד, [הלכו ביבשה בתוך הים, (ותען להם מרים...) סוס ורוכבו רמה בים].

בעת קריאת שירת הים – עומדים43. מניחים את הספר השני על הבימה ואומרים חצי קדיש. בספר השני קוראים למפטיר "והקרבתם" כבכל ימי חול-המועד (גם בשעת הדחק44 אין להעלות קטן למפטיר). הפטרה "וידבר דוד"45.

הזכרת נשמות46: רבותינו נשיאינו נהגו לאחוז בעץ-החיים של ספר-התורה בעת אמירת יזכור. מי שהוריו בחיים, יוצא מבית-הכנסת בזמן הזכרת נשמות. אָבֵל (רח"ל) בשנה הראשונה לפטירת אביו או אמו, נשאר בבית-הכנסת אך אינו מזכיר נשמות. בהזכרת נשמות אומרים "בן פלונית".

אומרים 'אב הרחמים'. גם מי שאינו מזכיר נשמות אומר זאת (ואם-כן, יש לקרוא להם לחזור לבית-הכנסת לאמירה זו). אשרי. יהללו. תפילת מוסף.

סעודת משיח47

בשמחת-תורה ובאחרון-של-פסח היו מנגנים את הניגון 'האָפ קאָזאַק'48 של הרה"ק הסבא משפולה נ"ע.

כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ היה נוהג באחרון-של-פסח להורות שירקדו "ריקוד של משיח" ("משיח'ס טאַנץ"), והיו פעמים שגם כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הורה כן.

רבינו הבעל-שם-טוב היה אוכל סעודה שלישית ביום אחרון-של-פסח (בחו"ל) והיתה נקראת אצלו "סעודת משיח"49, משום שביום זה מאיר גילוי הארת המשיח.

מנהג קבוע לשתות ד' כוסות בסעודה זו, הנהיג כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו. ארבע כוסות יין, כנגד ארבע כוסות הנחמה שעתיד הקב"ה להשקות את ישראל. מי שקשה לו, ישתה מעט ויוסיף קצת בכל פעם וייחשב לו ככוס נוספת50.

גם לאחר ארבע הכוסות אפשר לומר 'לחיים', ופשיטא – [שכל זה יהיה] באופן של זהירות משכרות, חס-ושלום, היפך הציווי והיפך הרצוי, על-ידי זה שייקח כוסות שלפי-ערכו, או שישתה רוב כוס וכיוצא בזה51.

"בארץ-ישראל אוכלים סעודת משיח (ושותים ארבע כוסות) בשביעי-של-פסח"52. למעשה, עורכים בדרך-כלל את הסעודה לאחר תפילת מנחה.

נוהגים לערוך סעודה זו ברוב עם, ומנגנים ניגוני רבותינו נשיאינו ועל-פי הסדר שהורה הרבי בהתוועדויות דראש-השנה. לפני כל ניגון מכריזים שם בעל הניגון. ניגון ג' תנועות (להבעש"ט, הה"מ ואדמוה"ז), א-לי אתה (אדמוה"ז), ניגון מקהלת אדמו"ר האמצעי (אדהאמ"צ), ימין ה' (הצ"צ), לכתחילה אריבער (מהר"ש), ניגון הכנה (הרש"ב), הבינוני (הריי"צ), אתה בחרתנו / הוא אלוקינו / הושיעה (הרבי), ניגון הקפות (הרלוי"צ – אביו של הרבי).

לאחרי זה מנגנים כפי שהיה הסדר בסוף ההתוועדויות הגדולות (למעט השנים תשמ"ו ואילך): ניגון הכנה, ד' בבות, ניע זשוריצי.

צבאות ה': בשנת תש"מ הורה הרבי לערוך כינוסים ומסיבות לילדי-ישראל שלפני גיל מצוות (בנים לעצמם ובנות לעצמן) בארץ-הקודש ובחו"ל בשביעי-של-פסח, להסביר להם את משמעות יציאת מצרים ומסירת-נפשם של ישראל אז לעבור בים כדי להגיע למתן-תורה, מה שהביא את בקיעת הים ועד למתן-תורה, וכדאי ונכון לקשרם עם סעודת משיח, ועל-ידי זה מחזקים קיום העולם וממהרים את קץ הגלות53.

יום שלישי
כ"ב בניסן – איסרו-חג54

אין מתענים, ומרבים קצת באכילה ושתייה55.

עד אחרי ראש-חודש אייר, אין אומרים תחנון ו'למנצח... יענך'56.

כינוס תורה: כ"ק אדמו"ר הנהיג, זה כמה שנים, שבהמשך ובסמיכות לחג הפסח57 יארגנו 'כינוס תורה', מיד לאחר החג ובאופן שיוכלו להגיע אליו גם מרחוק, שבו כמה וכמה שקלא וטריא ומפלפלים בדברי תורה, כי בהמשך לחג הפסח מתחיל מחדש העניין ד'משה קיבל תורה מסיני' תורה שבכתב ותורה שבעל-פה וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, וממילא זהו הזמן המתאים להוסיף בלימוד התורה...

"וכדי להוסיף בזה, כדאי לעורר יהודים בכל מקום ומקום האפשרי, שדבר נכון וטוב מאוד שיערכו 'כינוס תורה' בימים אלו בשבוע זה, או על-כל-פנים בשבת הבאה, או בימים שלאחרי זה (בכל מקום – לפי תנאי המקום והזמן). ובמקומות שעורכים כבר כינוס תורה – יוסיפו בזה, בכמות ובאיכות...

"תכלית הכינוסים היא גם 'והעמידו תלמידים הרבה', ואחד האמצעים להבטיח זאת הוא על-ידי הדפסת הנאמר בכינוסים ('בקלף נאה ודיו נאה')"58.

מנהגי ימי הספירה

נישואין: אין נושאים נשים בין פסח לעצרת, לפי שהם ימי דין ומתאבלים בהם על עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בימים אלו59.

בדבר נישואין בל"ג בעומר – משנה אחרונה60 ומעשה רב61 שעושים גם בליל ל"ג בעומר.

בדבר נישואין בשלושת ימי הגבלה62 – בשנים עברו63 העדיף הרבי לדחות זאת לאסרו-חג, אך בשנים האחרונות, כשביטל את ההגבלות שבתאריכים כידוע, התיר והסכים לערוך נישואין אז, וכן הורה הרה"ג רז"ש דבורקין ע"ה למעשה.

מותר לעשות שידוכים וסעודת-שידוכים בלא ריקודים, מחולות וכלי-זמר64. מותר לערוך סעודות-רשות, אבל בלי "ריקודים, מחולות ושמחות יתרות"65. אין להקל בזה בערב שבת-קודש ובמוצאי שבת-קודש יותר מבשאר ימי השבוע. עם זאת, נהגו להתוועד ולזמר ניגונים חסידיים בפה ואף ברשמקול, ואף ה'מחולות' שבהתוועדות אין אוסרים66.

הכנסת ספר-תורה מתירים גם בתופים ובמחולות, כנהוג67.

תספורת: על-פי האריז"ל, אין מסתפרים, גם בעלי ברית, ואפילו בל"ג בעומר, עד ערב שבועות. נהוג לחנך בעניין זה גם את הקטנים68.

תספורת מצווה לבני שלוש: מי שיום-הולדתם חל עד ל"ג בעומר – יעשוה בל"ג בעומר (ואם אפשר – במירון)69, ואלה שנולדו אחריו – בערב חג השבועות70, אבל אין להקדים התספורת לל"ג בעומר לפני מלאות לילד שלוש שנים71.

אם הגיע הילד לגיל זה לפני הפסח, אין לדחות התספורת (והתחלת החינוך) עד ל"ג בעומר, ולכל היותר יכול לסיים התספורת בל"ג בעומר72.

את שאר ענייני חינוך הילד (להרגילו בנשיאת טלית-קטן, ברכות-השחר, ברכת-המזון וקריאת-שמע שעל המיטה) יעשו כבר בהגיעו לגיל שלוש73.

נשים: מותר לאישה לספר בימי הספירה את השערות היוצאות מחוץ לכיסוי-הראש ואינה יכולה לכסותן. מריטת שער הגבות, הריסים והרגליים אינה נחשבת תספורת74. 'שהחיינו': נוהגים שאין מברכים 'שהחיינו' (מלבד על פדיון-הבן ובכל דבר69 שעלולים להחמיץ)75 בימי הספירה. אך בשבת ובל"ג בעומר – מברכים76.

מלאכה: נוהגים אנשים ונשים שלא לעשות מלאכה כל ימי הספירה משקיעת החמה ואילך, עד לאחר הספירה77 (וזו סיבה נוספת שגם הנשים יספרו ספירת-העומר).

רפואה: "ובפרט שנמצאים אנו בימים שבין פסח לעצרת, זמן מסוגל לרפואת הגוף ובריאות, כמבואר בספרים"78.

נסיעות: אין להימנע מנסיעות וטיולים בימי ספירת-העומר79.

________________________

1)    ע"פ שו"ע אדמוה"ז סי' תפט ס"ב וסו"ס תצג. זאת למרות משמעות הזוהר ח"ג (ברע"מ צז,א), כפי שהבין בשו"ת רב פעלים, חלק 'סוד ישרים' סי' יב וב'שו"ע הזהר' סי' תפט ס"ק טז לשלילה מוחלטת. אבל בס' הליכות ביתה סי' יט סוף הערה ה, מדייק מזוהר פ' תצוה (קפג,א) שלא התמעטו נשים אלא מחיוב.

2)     ראה 'אוצר', עמ' רנד.

3)     ממכתב הרה"ח רי"ל שי' גרונר. ראה 'התקשרות' גיליון רמה, עמ' 15.

4)     שו"ע אדמוה"ז סי' תפט סי"ב. ואם לא כיוון, יספור אח"כ בלא ברכה, שם (אלא כששמע מהש"ץ כרגיל, שאז כאילו כיוון במפורש שלא לצאת, שהרי חושב לספור אח"כ).

5)     שם, סכ"ג-כה. וראה 'אוצר', עמ' רנג.

6)     אג"ק הנ"ל בהערה 125. וראה 'אוצר', עמ' רנא.

7)     'תורת-מנחם –התוועדויות' תש"י, עמ' 47, 64.

8)     לקוטי-שיחות חי"ב, עמ' 235, 'שערי הל' ומנהג' או"ח ח"ב ס"ע קמא.

9)     ראה באג"ק חי"ז, עמ' רסה, 'שערי הל' ומנהג' שם ס"ע קמב, ולמעשה – בחי"ז עמ' קנג ובשערי הל' ומנהג ריש עמ' קס. ושם, שכדאי שיפסיק בעניין כלשהו בין שתי הספירות, למנוע "מיחזי כשיקרא".

10)   לקוטי-שיחות חל"ח, עמ' 7. 'שערי הל' ומנהג' שם סי' קנט. ודלא כמ"ש בילקוט-יוסף ח"ה, עמ' 417.

11)   ע"פ המסקנא וההוראות ב'שערי הל' ומנהג' שם סי' רכ.

12)   היום יום ז' אייר, ספר-המנהגים, עמ' 43.

13)   'התועדויות' תשמ"ה ח"ד, עמ' 2143, ובכ"מ.

14)   שו"ע אדמוה"ז סי' תפט סכ"ט.

15)   שם ס"ל. שו"ת צמח-צדק יו"ד סי' שנב. אנציקלופדיה תלמודית ערך 'חדש' (כרך יב, טור תרכב).

16)   ראה המובא באנציקלופדיה שם ע"י ציון 89.

17)   ה'עולם' האשכנזים נהגו להקל בזה מדורי-דורות, אך בימי אדמוה"ז כבר היו רבים, ובפרט מהחסידים, שהחמירו בזה (עיין שו"ע אדמוה"ז שם. שו"ת אדמוה"ז סו"ס ו, סו"ס ז וסי' כ. ובשו"ת צמח צדק יו"ד סי' ריח (לח, סע"ד) מביא בשם אדמוה"ז "יש לו צד ליישב מנהג העולם המקילים בחדש...", ומסיק "ומ"מ ודאי שכל יר"ש יחמיר לעצמו..."). בקובץ 'היכל הבעש"ט' (ז) תמוז תשס"ד עמ' סו, נדפס "בירור כללי בעניין איסור 'חדש' בחו"ל ומנהג החסידים בזה" ושם מסכם ארבע פסיקות שונות מאדמוה"ז בזה, והביא שאדמו"ר מהורש"ב נזהר מ'חדש' (אולי במצבים מסויימים), ובשם הרה"ח רי"ל שיחי' גרונר מסר, שהרבי לא הקפיד בזה. ואכן בדורות האחרונים לא נזהרו בזה, עד שבשיחת אחש"פ תש"מ (הנחת הת' בלתי מוגה, סעיף עז) נאמר "בפועל אין נזהרין בזמננו ב'חדש'", אף שאומר שאם יימצא מי שנזהר בזה כיום, תע"ב. ולימד זכות על כך, עיי"ש. אבל כיוון שבשנים האחרונות 'איכשר דרא' בעניין זה, הרי לכאורה כעת גם עלינו להיזהר בזה (וגם אם ברור שהרבי המשיך להקל בזה גם בשנים האחרונות, הרי כבר כתב אדמוה"ז "שמגדולים בהנהגתם אין למדין אלינו בדינים הנגלות לנו באו"ה כשר ופסול" ('מאה שערים' עמ' 78. וראה מה שציין ע"ז בס' מגדל עז עמ' שעה)). ובפרט בחדש מחו"ל שנכנס לארה"ק, ראה בהנסמן לעיל הערה 16.

18)   ספר-המנהגים עמ' 25.

19)   סידור אדמוה"ז.

20)   ספר-המנהגים עמ' 26.

21)   שם, עמ' 28.

22)   לקוטי-שיחות כרך יד, עמ' 420.

23)   נהוג לברך את העולה לתורה ביום-טוב: "בעבור שעלה... ולכבוד הרגל... ויזכה לעלות לרגל". וצריך ביאור מדוע אין רגילים לנהוג כן גם בשבת-חול-המועד, שהקריאה בה היא בעניינא דיומא "לכבוד הרגל", ומדוע אין מברכין את העולה כמו ביום-טוב?

24)   לוח כולל-חב"ד.

25)   כך מסר הרב אליהו שיחי' לנדא (וכן נפוץ בין האשכנזים בכלל), וראה פסקי-תשובות סי' קלד ס"ק ד.

26)   'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג ס"ע 186 (אף שלחם הפנים היה מצה, הרי השקו"ט בזה היא כבכל ענייני שבת: שלום עליכם וכו', והוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ היא לומר זאת, ע"כ. וצע"ק שלא נזכר לאומרה בלחש, כשאר העניינים, בלוח 'היום יום' יט בניסן ובספר-המנהגים עמ' 57, הע' 8 – 'התקשרות' גיליון מה, עמ' 26).

27)   ספר-המנהגים שם.

28)   ספר-המנהגים, מנהגי שביעי-של-פסח, ובנסמן שם.

29)   'המלך במסיבו' ח"א עמ' קנה-ו, וש"נ.

30)   כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, ע"פ ס' השיחות תרח"ץ עמ' 270.

31)   ראה בקצות השלחן סי' קמז בבדי השלחן אות יא ד"ה ולכאורה יש להקשות, ובס' שבת כהלכה דלהלן.

32)   נדפס בהוספות לשו"ע שלו ח"ב, במהדורה הישנה עמ' 829 ובחדשה ריש עמ' תתק"ג, ד"ה טוב למנוע.

33)   ראה בס' שבת כהלכה ח"ב פי"ג בציונים והערות אות מב.

34)   שו"ע אדמוה"ז סי' שח סעיף סז, ועיי"ש סעיף עה.

35)   סה"ש תנש"א ח"א עמ' 436 בהערה. 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' ריח (ומציין לס' 'הלכות החג בחג' עמ' 190).

כמה נקודות בנושא (מתוך קובץ 'התהלוכה' בהוצאת צא"ח נ.י., ערב שבועות תש"ס), משיחות לא מוגהות: אין לחפש תירוצים להשתמט מזה (ב' דחה"ש תשד"מ); לקחת עמו רק את "בניו שהגיעו לחינוך" ולא את כל בני-ביתו (שם); יש זכות מיוחדת לאלה שהלכו למקום רחוק דווקא (ב' דחה"ש תשמ"ג); מכל פסיעה ופסיעה נברא מלאך (ב' דחה"ש תשכ"ח); לא להסתיר מניין באים, בשליחות הרבי, לדבר בהרחבה ושלא להתפעל מאף אחד (אם כי יש להיזהר שלא לפגוע באף אחד, ודברי חכמים בנחת נשמעים) (ש"פ ניצבים תש"י); כשאין מניחים לדבר, אין צריך להתפעל ולהתייאש, אלא צריך למצוא עצות ותחבולות שירשו לו לדבר (אחש"פ תשי"ב); בכל מקום ומקום שאליו מגיעים, אומרים ד"ת מתורת החסידות (תשד"מ), עניינים קלים (ר"ד ו' טבת תשי"ב); יש לשמח יהודים, ולעוררם בכל ענייני יהדות, כולל חיזוק האמונה בביאת המשיח (תשמ"ו).

36)   ספר-המנהגים, שש"פ. 'אוצר' עמ' ריד.

37)   משא"כ בלילה רגיל – ראה סה"ש תרצ"ו עמ' 1, תש"ב עמ' 100.

38)   ח"ז עמ' 270 ואילך.

39)   ח"ב עמ' קכט.

40)   'התקשרות' גיליון תנט, עמ' 17.

41)   'אוצר' עמ' רטו (וכן האמור בהמשך). בדברי כ"ק אדמו"ר מוהר"ש שבס"ה שם משמע, שגם בליל זה  טובלים לפנות בוקר כמו בליל שבועות, ועד"ז בליל הו"ר – 'אוצר' שם עמ' שלג. וע"ע.

42)   עמ' ריז.

43)   ספר-המנהגים. אדמו"ר מהורש"ב עמד כשפניו אל הס"ת, כמובא ב'רשימות' חוברת ה, עמ' 25, וכן נהג הרבי. אבל ב'היום יום' העתיק זאת רק בקשר לעשרת הדברות, ולא לשירת הים. וכנראה פרט זה אינו הוראה לרבים.

44)   ע"פ 'התוועדויות' תשמ"ה ח"ד עמ' 2334, 'שערי הל' ומנהג' או"ח ח"ב ס"ע רפב.

45)   שו"ע אדה"ז סימן תצ סעיף יג. לוח כולל-חב"ד.

46)   המנהגים ומקורם – ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' רכא ואילך. בלבוש סי' תצ ס"ט ד"ה מה, כתב הטעם שמזכירים נשמות ביום אחרון דפסח וכו' משום שקוראים בו "כל הבכור" שבו נאמר "איש כמתנת ידו". ואין טעם זה מועיל למנהג זה בא"י, שאין נוהגין בה יו"ט שני. והנה בסעודת חג השבועות תשכ"ט ('המלך במסיבו' ח"א עמ' שכא) נשאל הרבי מדוע מאחרים תמיד את הזכרת נשמות ליום האחרון של החג, וענה "כיוון שזהו עניין של צער, דוחים זאת לבסוף". וטעם זה פשוט ומתאים גם למנהג א"י (תודה להרב מ"מ שי' לאופר).

47)   רוב המנהגים נסמנו ב'אוצר' עמ' רכט ואילך. לשאלה מדוע הרבי ואנ"ש אין נוהגים כאמור בלוח 'היום יום' כב ניסן (וממנו בספר-המנהגים ובלוח כולל-חב"ד) "מהדרין לקדש, אח"כ מתפללים תפילת המנחה, ואח"כ סעודת יו"ט", ראה 'אוצר' עמ' רכח.

48)   ספר-הניגונים ח"א, ניגון כד. הטעם משום שזהו ניגון של שמחה וניצחון, שהן נקודות המועדים הללו ('המלך במסיבו' ח"א עמ' קנז), וכן מפני שה'סבא' עסק בפדיון שבויים, השייך לחג הפסח, 'זמן חירותנו' (שם ח"ב עמ' קלו).

49)   דהיינו המשכת עניין משיח, המופיע בארוכה בהפטרת היום, בפנימיות, "דם ובשר כבשרו". לקוטי-שיחות כרך ז, עמ' 273. וראה ב'אוצר'.

50)   שיחת שבת מבה"ח אייר תשי"ז (תורת-מנחם חי"ט עמ' 354) , וזה בהתאם להאמור בשיחת אחש"פ תשמ"ה סנ"ג, שצ"ל ד' כוסות מלאים דווקא, הובא ב'אוצר' שם עמ' רלג, עיי"ש. בשנת תשמ"ו וממנה והלאה הורה הרבי לשתות ארבע כוסות מלאים עד תומם.

51)   'התוועדויות' תשמ"ח ח"ג עמ' 173.

52)   סה"ש תנש"א ח"א עמ' 444, הערה 77. לקוטי-שיחות כרך כב, עמ' 218. ועוד.

53)   לקוטי-שיחות שם, עמ' 217.

54)   בחו"ל – אחרון-של-פסח. מהדרין לאכול 'שרויה' בסעודות הלילה והיום. בנטילת מים אחרונים – שוב מעבירים המים על השפתיים כבכל השנה. הדלקת הנרות – רק אחרי צאת הכוכבים, ומברכת "להדליק נר של יו"ט" בלבד. בשחרית מוציאים שני ס"ת (ואומרים י"ג מידות פ"א, רבש"ע וכו'). בראשון קוראים לה' עולים בפ' ראה "כל הבכור", ח"ק, ובשני מפטיר כדאתמול. הפטרה "עוד היום...". הזכרת נשמות. מוסף. אחרי מנחה – סעודת משיח. למחרת – אסרו-חג.

55)   שו"ע אדמוה"ז סי' תכט סי"ז. לוח כולל-חב"ד.

56)   לוח כולל-חב"ד.

57)   וגם לחג-השבועות וחג-הסוכות.

58)   סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 413-411.

59)   שו"ע אדמוה"ז סי' תצג ס"א.

60)   שיחות קודש תשל"ז ח"א עמ' 703, שערי הל' ומנהג ח"ה עמ' קז.

61)   בליל ל"ג בעומר תשמ"ט – התוועדויות תשמ"ט ח"ג עמ' 178. ודלא כמ"ש באג"ק כרך ח, עמ' שיח.

ישתדלו לגמור את החופה והסעודה לפני ליל ל"ד, אך אם אירע שנתאחרה הסעודה, וי"א אף החופה, יכולים לעשותה בלילה – 'בין פסח לשבועות' עמ' רעח, נטעי-גבריאל הל' פסח ח"ג עמ' ריז וש"נ.

62)   כצ"ל ע"פ שו"ע אדמוה"ז שם ס"ה. ראה אג"ק ח"ט עמ' מו וב'התקשרות' גיליון תסד, עמ' 19.

63)   אג"ק כרך ח הנ"ל.

64)   ערוך-השולחן שם ס"ב, והמקורות שצויינו בס' 'בין פסח לשבועות' עמ' רפה.

65)   שו"ע אדמוה"ז שם סו"ס א.

66)   הגרש"ז גרליק ז"ל, ע"פ דיוק הלשון הנ"ל "ושמחות יתירות".

67)   'בין פסח לשבועות' עמ' רפו, וראה בירור בנושא זה ב'התקשרות' גיליון רמו עמ' 19. (אך המפורש בסוף שיחת ש"פ אמור תנש"א – סה"ש ח"ב עמ' 534, מתייחס לכאורה לל"ג בעומר עצמו).

68)   אגרות הרמ"ז סי' ב, הובא בשערי-תשובה סו"ס תצג. וע' 'אוצר' ס"ע רפג.

69)   שערי הלכה ומנהג או"ח ח"ב סימנים רכב, רצו וש"נ.

70)   אג"ק חי"ב עמ' תמא (למי שנולד בכ' אייר).

71)   לקוטי שיחות ח"ז עמ' 349.

72)   אג"ק חי"ד עמ' לט.

73)   אג"ק ח"ה עמ' כב, וחי"ד עמ' לט. וראה בכ"ז המובא ב'אוצר' עמ' רנט-רס. אמנם ההכנסה ל'חדר' אינה עניין של 'אירוע', ואינה חייבת להיעשות מייד בהגיעו לגיל שלוש, אלא כאשר מכניסים אותו ל'חדר' בקביעות (וראה גם בסה"ש תשמ"ז ח"א עמ' 326, ובלה"ק 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 449, אודות התחלת לימוד א"ב שזמנו "מאז התספורת, או בכל ילד לפום שיעורא דיליה") כפי שכ"ק אדמו"ר מהורש"ב הוכנס ל'חדר' בגיל שלוש וחצי (לקוטי שיחות ח"ה עמ' 86 ועיי"ש בהערה 4), וכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ - רק בשנת תרמ"ד – סה"מ תשי"א עמ' 168), ואז מקיימים את כל המנהגים הקשורים בזה. [וראה 'כפר חב"ד' גיליון 1366 עמ' 33 שהיתה הוראה להכניס בגיל חמש, והוא עניין אחר, ראה בהל' ת"ת פ"א ה"א וב'הערות וציונים' שם].

74)   'בין פסח לשבועות' עמ' רמא. שבח-המועדים עמ' 188.

75)   ראה כף-החיים סי' תקנ"א סי"ז.

76)   ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 745. וראה 'אוצר' עמ' רנח.

77)   שו"ע אדמוה"ז סו"ס תצג. ומסיים שם "ואותן הנשים שאינן סופרות, אפשר שיש להן לשבות ממלאכה כל הלילה".

78)   אג"ק כרך טו עמ' ק, ובכ"מ.

79)   שו"ת מנחת-אלעזר ח"ד סי' מד, 'דרכי חיים ושלום' סי' תרכז (וכתב שאדרבה, ימים אלו הם ימים מוצלחים לנסיעה). (וראה גם בין פסח לשבועות ס"פ טו. נטעי-גבריאל פסח ח"ג פנ"ו סי"ד, עיי"ש).


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)