הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 860, ערב שבת פרשת קורח, כ"ז בסיוון תשס"ג (27.6.2003)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

"הוא בחיים" ו"זרעו בחיים"

כשרואים המוני יהודים והם מלאי חיות בעבודת-ה', שופעים אהבת-ישראל, מתמסרים להפצת אור התורה והחסידות וחדורי אמונה לוהטת בגאולה הקרובה לבוא - הרי בפועל 'הוא בחיים'

באחד האירועים שנערכו בוושינגטון לכבודו של הרבי מליובאוויטש, ניסה אחד הדוברים להמחיש את גישתו המיוחדת של הרבי, והציג זאת כך: יום אחד הודיעו המדענים כי בעוד שבועיים יימסו הקרחונים וכדור-הארץ כולו יוצף במים. התחילו בני-האדם לפנות אל המנהיגים הדתיים, לשאול מה עושים. הכול אמרו שזה קץ העולם, וכי אין מנוס מלהתכונן ליום הדין. כשבאו אל הרבי, אמר: "ובכן, נותרו לנו שבועיים ללמוד איך חיים מתחת למים".

גישה מיוחדת זו מתבטאת גם במנהג היהודי לכנות את יום הסתלקותו של צדיק – 'הילולא'. זו מילה ארמית שפירושה - שמחה גדולה, שמחת חתונה. לכאורה, איך אפשר להשתמש בביטוי כזה על ימי סילוקם של צדיקים, דבר שהושווה בפי חז"ל ל"שריפת בית אלוקינו"? הלוא קרה דבר מעציב ומכאיב - צדיקים, שהאירו את העולם בתורתם ובעבודתם, נתעלמו מעינינו. שוב איננו רואים את זיו פניהם ואיננו שומעים את קול תורתם ותפילתם. איך אפשר לקרוא ליום כזה 'יום הילולא', יום של שמחה, ולא סתם שמחה אלא שמחת חתונה?!

חיים אחרים

אפשר לראות בזה את משמעותם האמיתית של חיי צדיקים, ובמיוחד מי שסללו דרך שבה הולכים אחר-כך תלמידיהם, ממשיכי-דרכם וכלל-ישראל. אלה חיים שאינם נפסקים עם ההסתלקות הגשמית של חיי הגוף. גם לאחר מכן הם מוסיפים לחיות, להשפיע, לכוון ולהדריך - אלא שבלבושים אחרים.

חייהם של רוב בני-האדם הם חיים גשמיים. אמנם כולנו מאמינים בקיומה של נשמה אלוקית בתוכנו, ואנו גם יודעים שהיא עיקר מהותנו, אבל זו ידיעה מופשטת בלבד. אנו רואים את המציאות הגשמית בלבד, קולטים רק אותה בחושינו וממנה אנו מתרגשים, שמחים או מצטערים. כאשר החיים הגשמיים מסתיימים, אנו קוראים לזה 'מוות', משום שאכן בא הקץ למתכונת זו של חיים.

אולם אצל צדיקים, מהות החיים שונה לחלוטין. הם רואים את המציאות בעיניים אחרות - בעיניים רוחניות. הם רואים בכל דבר את מהותו הרוחנית-אלוקית, וחייהם הם חיי הנשמה, חיים של אמונה, אהבת-ה' ויראת-ה'. הם מתרגשים, מתפעלים, שמחים ומצטערים מדברים אחרים לגמרי - מדברים רוחניים.

לפיכך אנו מתקשרים לצדיקים כאלה. אנו רוצים שידריכנו מי שרואה את המציאות מבעד למשקפיים רוחניים-אלוקיים. אנו רוצים לשאוב כוח וחיים ממי ש'ראשו בשמים'. ואנו גם מאמינים, שמגבלות העולם הגשמי אינן עומדות בפניו. לכן אנו מבקשים ממנו ברכה לדברים שהם מעל לטבע. לכן אנו מאמינים, שהוא מכיר ויודע דברים שלא הייתה לו שום דרך לדעת אותם בדרכים הגשמיות המקובלות.

עמנו ובתוכנו

דברים אלה נכונים בכל צדיקי-האמת, אבל יש יתרון מיוחד במי ש'זרעו בחיים'. מי שאורו ותורתו חדרו לעומק נפשם של יהודים רבים, נעשו חלק מהם והדברים הללו מחיים אותם, מפעילים אותם ומשמשים מקור בלתי-נדלה של כוח ועוצמה - צדיק זה בפועל 'לא מת', אלא הוא מוסיף לחיות בתוך 'זרעו', כמאמר חז"ל: "מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים".

העובדה שהרבי נמצא גם עכשיו, קשור אלינו ומנהיג אותנו - היא דבר מובן מאליו. אולם כאן יש יותר מזה: כשרואים המוני יהודים והם מלאי חיות בעבודת-ה', שופעים אהבת-ישראל, מתמסרים להפצת אור התורה והחסידות וחדורי אמונה לוהטת בגאולה הקרובה לבוא - הרי בפועל 'הוא בחיים'.

על-כן ברור שהרבי לא עזבנו חלילה. הוא נמצא עמנו ובתוכנו, מוסיף להנהיג את כלל ישראל, ואין ספק כי בקרוב ממש נחזה כולנו בהתגשמות נבואתו הגדולה - "הנה זה משיח בא".

בציפייה לגאולה

"בימינו אלה ירדו כמה וכמה מניעות ועיכובים, ואדרבה, כבר רואים בעולם את הניסים והנפלאות... אם-כן הגיע הזמן שהדברים יחדרו לתוך טבע העולם, שהעולם עצמו יסייע לצמיחת הגאולה"

 (הרבי מליובאוויטש, ג' בתמוז תנש"א)

יש חדש

היכונו ליום הגדול

יום חמישי הבא, ג' בתמוז, הוא יום ההילולא התשיעי של הרבי מליובאוויטש. חסידיו ומקושריו נוהגים לקיים ביום זה את דפוס ההנהגות שיצק הרבי לאחר הסתלקות חותנו, הרבי הקודם. בשבת-קודש זו משתדל כל אחד ואחד לעלות לתורה (ובמקום שמספר הקרואים אין בו דיי, עושים כמה מניינים לקריאת התורה). ביום רביעי לפני השקיעה מדליקים נר-נשמה. ביום חמישי בבוקר, אחרי התפילה, כותבים 'פדיון-נפש', מניחים אותו באחד מספריו של הרבי, ולאחר מכן משגרים אותו כדי לקראותו על הציון הקדוש (מספר הפקס': 7234444-718-001). נותנים תוספת צדקה למוסדותיו של הרבי, לומדים פרקים ממאמר החסידות האחרון שמסר, 'ואתה תצווה', וכן פרקי משנה שמתחילים באותיות שמו הקדוש. כמו-כן מקיימים התוועדות חסידית.

התוועדויות ואירועים

בתי-חב"ד ברחבי הארץ מקיימים התוועדויות גדולות ואירועים מיוחדים לרגל יום גדול וקדוש זה. באירועים אלה ישתתפו רבני המקום ופרנסיו וכן אורחים שיספרו על הרבי ועל פועלו ויחזקו את הציבור לדבוק בדרכיו וללכת באורחותיו. חסידי חב"ד מגבירים את הפעילות להפצת התורה והחסידות ולחיזוק האמונה בגאולה הקרובה לבוא. יתוגברו דוכני הנחת התפילין בחוצות הערים, והנשים יתגברו את הפעילות לזיכוי ציבור הנשים והבנות במצוות נרות שבת-קודש.

תורת הרבי ברוסית

הוצאת 'שמיר' (שומרי מצוות יוצאי רוסיה) הוציאה לאור בימים אלה את הכרך השני של לקוטי שיחות, לספר שמות, שבו מבחר שיחות של הרבי מליובאוויטש, המותאמות לקהל דובר הרוסית. כמו-כן הופיע הפילוסופיה של חב"ד, מאת ניסן מינדל, המגיש את עולמה הרעיוני של חסידות חב"ד. טל' 5385702-02.

שלחן שבת

במחלוקת על כהונת אהרן הכוהן חולל הקב"ה נס מיוחד ששימש אות לכהונתו של אהרון: הקב"ה ציווה ליטול את המטות של שנים-עשר נשיאי העדה, לכתוב על כל מטה את שם בעליו, ועל מטה שבט לוי ייכתב שם אהרן. המטות הונחו באוהל מועד, ומטה אהרן פרח, הוציא ציץ וגמל שקדים. השקדים היו הסימן וההוכחה שהקב"ה בחר באהרן להיות הכוהן הגדול.

לא בכדי נבחר השקד לייצג את ההוכחה לכהונה. חז"ל מסבירים זאת בתכונותיו הייחודיות: פירות השקד מבשילים במהירות, ומתחילת פריחתם ועד שהם נעשים מוכנים לאכילה עובר זמן קצר ביותר. המהירות הזאת קשורה קשר מיוחד לעניין הכהונה.

ברכה מהירה

מתפקידיו של כוהן לברך את ישראל. ברכת הכוהנים יש לה יתרון מיוחד – לא דיי שהיא מתקיימת, אלא היא גם יורדת לידי פועל במהירות ובלי מניעות ועיכובים. לעיתים זוכה האדם לברכת ה', אולם מסיבות כלשהן היא נשארת בעולמות העליונים ואינה יורדת למטה, אך ברכת כוהנים מגיעה עד למטה במהירות רבה.

עוד תכונה של הכוהנים מצוינת במאמר הגמרא "כוהנים זריזים הם". הם עושים את עבודתם במהירות ובזריזות. שתי התכונות הללו קשורות למהירות צמיחתם של השקדים.

כל יהודי כוהן

כאשר ניתנה התורה לעם-ישראל אמר הקב"ה: "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים". כל אחד ואחד מבני-ישראל הוא בבחינת כוהן, אלא שמתוך בני-ישראל עצמם נבחרו שבט לוי והכוהנים להיות בדרגה עליונה יותר של כהונה. על-כן צריך כל יהודי ללמוד מעבודת הכוהנים לצורך עבודת ה' שלו.

כשצריכים לעשות דברים למען עם-ישראל ולמען חינוך ילדי ישראל, יכולים לחשוב – עדיין יש זמן, ובינתיים אפשר לדחות זאת למחר ולמחרתיים; לשם-מה הזריזות והחיפזון? פרשת השבוע מלמדת אותנו, שכל דבר שמסרו הקב"ה לידי יהודי, לשם מילוי שליחותו בעולם, צריך להיעשות באופן של 'שקדים', בזריזות, ואז הקב"ה מבטיח שגם הצלחת העבודה תהיה בבחינת 'שקדים' – לא יהיה צורך להמתין זמן רב לראיית הפירות הטובים מעבודת החינוך.

ברכת ה'

יתרה מזו: הזריזות תהיה לא רק בפעילות של הפצת היהדות, ולא רק בתוצאות טובות על המושפעים, אלא הקב"ה מוסיף "ואני אברכם" – הוא מברך את הכוהנים, את הפעילים, ואת כל מי שמפנים את זמנם, ונותנים מכוחם ומיגיעת שכלם לקרב יהודים אחרים ליהדות.

הקב"ה יזרז את ברכתו להם, באופן של שקדים, במהירות רבה, בכל צורכיהם, בגשמיות וברוחניות. כך נזכה לקיץ בריא בגשמיות וברוחניות ולמילוי השליחות בחינוך ילדי ישראל מתוך שמחה וטוב-לבב, וכך נראה גם פירות טובים מיד, ונזכה לגאולה האמיתית והשלמה תיכף ומיד ממש.

(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1319)     

אמרת השבוע

כבוד הזולת

אהבת-ישראל של הרבי מליובאוויטש היא שם-דבר. ממנה נבעה גם רגישותו הגדולה שלא לגרום אפילו צל של תחושת פגיעה או עלבון לאדם מישראל.

הנה דוגמה קטנה: פעם אחת, בליל שבת, הלך הרבי לביתו אחרי התפילה. על המדרכה שיחקו שתי נערות, וכשראו את הרבי, עמדו בשני צידי המדרכה, באופן שהרבי היה אמור לעבור ביניהן (והרי ידועה הזהירות שלא לעבור בין שתי נשים, ולהפך). כשהרבי הגיע אליהן, פנה אל אחת הנערות ואמר לה בשקט: "שבת שלום. גשי לחברתך ואמרי  לה 'שבת שלום' בשמי". הנערה מיהרה לחצות את המדרכה לעבר חברתה, והרבי המשיך בדרכו...

מן המעיין

מחלוקת קורח ועדתו

מנהיגות לא נוטלים

"ויקח קורח" (במדבר טז,א). מפרש רש"י: "לקח את עצמו". קורח נתברך במעלות רבות, והיה מיוחס, עשיר ופיקח. ייתכן שהיה ראוי להיות מנהיג בישראל. אולם הוא לא המתין עד שייתנו לו את ההנהגה אלא רצה לקחתה בעצמו, ואלו דברים שאין אדם בא ונוטלם.

(רבי בונם מפשיסחה) 

ייחוס ולו לא

התורה מונה ומפרטת את ייחוסם של קורח ואנשיו, בנו של זה וזה, נכדו של זה וזה, שכן בדרך-כלל זו 'זכותם' היחידה של בעלי-המחלוקת, שבכוחה הם מעיזים לתבוע לעצמם את הכיבודים ואת המשרות הרמות.

(החוזה מלובלין)

מחלוקת לשם עצמו

לא נאמר "ויקחו קורח ודתם ואבירם", אלא "ויקח קורח", בלשון יחיד. שכן במחלוקת זו דאג כל אחד ואחד לעצמו בלבד, כל אחד ואחד מהם היה בה צד לעצמו.

 (פניני תורה)

מחלוקת פנימית

נאמר במשנה (אבות ה,יז) "איזו היא מחלוקת שאינה לשם שמים, זו מחלוקת קורח וכל עדתו". לא נאמר "קורח ומשה", אלא "קורח וכל עדתו", שכן בתוך עדת קורח עצמה הייתה מחלוקת - הם רבו גם בינם לבין עצמם, כל אחד ואחד מהם תבע כבוד לעצמו.

(יערות דבש)

נשק הליצנות

"ויקהל עליהם קורח" (במדבר טז,יט). מפרש רש"י: "בדברי ליצנות". זו דרכם של מחרחרי-הריב עד היום הזה. בשעה שאין בידם האשמות של ממש, כדי לפגוע בשמו הטוב של מתנגדם, הם נלחמים בו בדרך של ליצנות, ומנסים לשימו ללעג ולקלס.

(דברי שלמה)

נקהלו מיד

"ויקהל עליהם קורח את כל העדה" (במדבר טז,יט). לדבר של מצווה לא קל לאסוף את כל הציבור, ואילו כשמדובר במחלוקת מיד נאספת "כל העדה".

(מטה אהרן)

דרשה אקטואלית

יש דרשנים שאין באמתחתם אלא דרשה אחת – על פרשת קורח, ואין זה מפליא, שכן לצערנו דרשה זו היא תמיד דבר בעיתו.

(פרי מגדים)

בשם הנפש, כביכול

"את מחתות החטאים האלה בנפשותם" (במדבר יז,ג). בעלי-המחלוקת הגרועים והחוטאים ביותר הם מי שמערבים בכך את הנפש, שמנהלים את המחלוקת כביכול בשם תיקון הנשמה, בשם יראת שמים וענייני שמים.

(רבי נפתלי מרופשיץ)

מעשה שהיה

שליחות במיורקה

הדבר היה בשבת שלפני חנוכה תשל"ד, בעיצומה של התוועדות בבית-מדרשו של הרבי מליובאוויטש בניו-יורק. פתאום, בין שיחת-קודש אחת לרעותה, פנה הרבי לעבר הנוכחים וקרא –  "גליק! הרב גליק!". נראה היה כי הרבי מחפש את הרב גליק.

הרב אברהם-יצחק גליק ז"ל שימש עשרות שנים 'שגריר נודד' של הרבי באירופה. הוא פעל במערב היבשת וגם במזרחה (שנים רבות לפני נפילת מסך-הברזל) בשליחויות רבות שהטיל עליו הרבי – פעמים בגלוי ופעמים בסתר ובחשאי. פה הקים בית-ספר יהודי, שם פתח מסעדה כשרה, לקהילה זו הביא מצות לפסח ובעיר פלונית בנה מקווה-טהרה. הוא יצא ובא אצל ראשי מדינות ובעלי כוח והשפעה, ופעל רבות לטובת היהודים והיהדות.

אולם העובדה שהרבי מחפש את הרב גליק בתוך קהל הנוכחים הייתה תמוהה, שכן הוא לא שהה באותה שבת בארצות-הברית. והיה הדבר לחידה.

בספר 'ורבים השיב מעוון' מספר המחבר, הרב אהרון-דב הלפרין, שנכח בעצמו באותה התוועדות, כי החידה נפתרה לו כעבור חמש-עשרה שנים, כאשר נזדמן ללונדון וביקר בביתו של הרב גליק. מפיו שמע את סיפורו המופלא של אותו חנוכה (תשל"ד):

בחנוכה באותה שנה הייתי עם רעייתי בברצלונה. תכניתנו הייתה להמשיך למדריד ומשם לליסבון שבפורטוגל. אלא שאז נתקבלה לפתע שיחת טלפון ממזכירות הרבי ובה הוראה לטוס לאי מיורקה, מרחק חצי שעת טיסה מברצלונה. מעולם לא ביקרתי שם. ההוראה לא הגדירה כתובת ומטרה; "טוס למיורקה", היה לשונה.

עדיין לא חשבתי שהעניין בהול ושבגללו עלינו לשבש את מסלול טיסותינו. התכוננו אפוא להגיע למיורקה לאחר שנשלים את משימתנו בליסבון.

כשהגענו לנמל-התעופה בברצלונה התברר שכל הטיסות למדריד בוטלו במפתיע. "זו בוודאי אצבע אלוקים", אמרה רעייתי והוסיפה, "אם קיבלנו הוראה לטוס למיורקה, עלינו להקפיא את תכניותינו ולצאת לשם מיד". עלינו אפוא לטיסה הראשונה למיורקה.

הטיסה הייתה איומה. כיסי-אוויר עזים טלטלו את המטוס בעוצמה שטרם חוויתי. "אנחנו נוסעים בשליחותו של הרבי ואין מה לדאוג", אמרה רעייתי בשלווה ראויה להערכה.

המטוס נחת בשלום במיורקה והתחלנו להתעניין היכן יש יהודים באי. בירור קצר העלה כי במלון 'הוטל דה-מאר' מתארחת קבוצה גדולה של תיירים יהודים. בתוך כך הודיעו ברדיו כי טרוריסטים התנקשו בחייו של ראש ממשלת ספרד. הוא נרצח במדריד בהתפוצצות מטען נפץ. עקב כך הוטל עוצר על העיר ונחסמו כל דרכי הגישה אליה. ולעומת זאת, המלון במיורקה, שאליו הגענו כביכול ב'מקרה', היה מלא יהודים...

בקושי הספקנו להתארגן והנה עוד שיחה ממזכירות הרבי. המזכיר מודיע לנו כי לקראת חנוכה פרסם הרבי שני 'מכתבים כלליים' – האחד "אל בני ובנות ישראל" והשני פונה אל ילדים שמתחת לגיל מצוות. הרבי הורה למזכירו להתקשר אלי במיורקה ולדאוג שאתרגם את שני המכתבים לספרדית ואפיץ אותם בקרב היהודים באי.

המזכיר הכתיב לי את המכתבים, מילה במילה. השגתי מתרגם מקומי, לתרגם את המכתבים מאנגלית לספרדית. בבוקר מיהרתי לשכפל את התרגומים ובשבת חנוכה קיבלו את המכתבים כל התיירים היהודים שפגשנו (מי באנגלית ומי בספרדית).

סיפורה של הוראת-הפתע שקיבלתי בברצלונה (לטוס למיורקה) וכמו-כן דרך הכתבת המכתבים בטלפון – תרמו לעניין הרב של היהודים בנו ובפעילותנו. הצלחנו לאתר גם יהודים מבני המקום ויצרנו איתם קשר (והוא נמשך גם בשנים הבאות).

בזיכרוני נחרת יהודי ושמו ביני, עשיר גדול שגר בבית מפואר באי. התקשרנו אליו וביקשנו פגישה. הוא התנצל על שאינו יכול לקבלנו בביתו (מסיבה כלשהי), אך הוא מוכן לבוא אלינו למלון. כשבא, שוחחתי עמו ולאחר מכן הפעלתי קלטת שבה נשמע הרבי שר "צמאה לך נפשי". כששמע את קול שירתו של הרבי, החל לבכות כתינוק. הוא הסביר שזה מזכיר לו את שנות ילדותו.

כשנרגע אמר שהוא חש צורך חזק לעשות מיד משהו למען היהדות. לאחר מחשבה והעלאת רעיונות הוחלט להציב על גג ביתו, ששכן במקום גבוה והשקיף על פני כל העיר, חנוכייה גדולה. ואכן, הצלחנו להציב על גג ביתו חנוכייה מאולתרת, אך גדולה ובולטת דייה.

החנוכייה עוררה התעניינות רבה אצל כל רואיה ובמיוחד בקרב היהודים. כשעזבנו את העיר כבר קיבל עליו ביני כמה פעולות חשובות של קיום מצוות.

כשהתקנתי את החנוכייה נזכרתי באמרה שאמר לי הרבי באחד הימים. באותו זמן עסקתי לפרנסתי בייצור מנורות. הרבי אמר לי: "נשמה יהודית היא כמו מנורה. כשם שמנורה יכולה להיות כבויה זמן רב, כל עוד לא העלו בה אור, כך גם נשמות יהודיות רבות עומדות ומצפות שיציתו בהן את הניצוץ".

ואשר להזכרת שמי בפי הרבי בהתוועדות – אחרי כל מה שסיפרתי, ברור כי הרבי ידע בדיוק היכן אני ומה מעשיי. ובכל-זאת הזכירני הרבי בהתוועדות, קבל עם ועדה, כדי לעורר עליי זכות ולתת לי כוחות להצליח במשימתי– להאיר נשמות יהודיות.

דרכי החסידות

קשר עם הנשמה הכללית

הקשר שבין חסיד לרבי הוא בבסיסו קשר רוחני, שמעבר למגבלות הגשמיות. הרבי חש את החסיד גם כשהוא במרחק אלפי קילומטרים, וגם החסיד יכול לחוש קשר וקרבה גדולים ביותר אל הרבי, אפילו כשהתנאים הגשמיים מונעים את הקשר הגשמי הישיר. ביטוי לכך אפשר לראות ברבבות החסידים והמוני בית-ישראל הפוקדים בשנים האחרונות את בית-מדרשו של הרבי ואת הציון הקדוש.

כמה חודשים אחרי הסתלקות כ"ק אדמו"ר הריי"צ, השיב חתנו וממלא מקומו, הלוא הוא הרבי מליובאוויטש, לחסיד שהתאונן שעכשיו כבר אי-אפשר לשאול את הריי"צ (איגרות-קודש כרך ג, עמ' רסו): "אם יעמוד חזק בהתקשרותו אליו, מבלי ישים לב לפיתויי היצר, וישלח השאלה על ציון כ"ק מורי-וחמי אדמו"ר - ימצא הרבי דרך כיצד להשיבו".

למה באים לרבי לבקש ברכה

באחת מאיגרותיו (שם עמ' תנח) משיב הרבי על סדרת שאלות בעניין ההשתטחות על הציון. בראש ובראשונה הוא מגיב על טענת הכותב "שאין לו הבנה בזה". משיב הרבי: "גם כשאוכל ושותה וישן, בטח אינו מתבונן מקודם איך זה פועל על הגוף והנשמה שלו, ועושה כל זה גם אם אינו מבין באיזה אופן נעשית הפעולה. וגם בעניין זה כן הוא".

לאחר מכן משיב הרבי על הטענה "שנראה כמדברים למתים חס-ושלום ומכוונים מחשבה לזולת חס-ושלום". הרבי מבאר: "בוודאי מבין בעצמו שאין הדבר כן, כיוון שמוסכם שכלב בן-יפונה וכמה תנאים ואמוראים וצדיקים בכל הדורות עשו כן.

"ובקצרה לבאר קושייתו - הנה גם כשהיו באים להרבי לבקש ברכה, לא היו באים אליו מפני מעלת הגוף שלו, אלא מפני מעלת נשמתו. כל עניין המיתה אינו שייך כי-אם בגוף, כי הנשמה היא נצחית, ובפרט נשמת צדיק שאינה שייכת כלל וכלל לגיהינום, כף הקלע וכו', הרי עניין המיתה בה היינו הסתלקות, פירושה עלייה למדרגה נעלית יותר ואינו קרוי חס-ושלום מת. וכמו שכתוב בזוהר (ח"ג דף עא).

"ומה שכותב שמכוון מחשבתו לזולתו, הנה, בקצרה, אין הדבר כן, כי א) הבקשה היא שהצדיק ברוב צדקתו ימליץ טוב על המבקש לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. ב) כוונה שנייה בזה, אשר כל חסיד ומקושר הנה נשמתו היא פרט מנשמת הצדיק, שהיא כלל גדול, ונמשלה לראש ביחס לנשמות הפרטיות שלה, כמבואר בתניא פרק ב. וכמו שכל איבר ואיבר, אף שהוא מקבל חיותו מהנשמה, הנה תחילה הנשמה מתלבשת בראש ובמוח, ומהראש והמוח מתחלקת אחר-כך החיות לכל איבר ואיבר לפי עניינו, כך הוא גם-כן בחסיד ורבי, אשר הראש, כיוון שהוא בריא וחזק, יש בו כל החיות השונות של כל איבר ואיבר, וכדי שיהיה גם-כן האיבר בריא, צריך שתהיה ההתקשרות שלו עם הראש שלמה.

"וזהו בכללות עניין ההתקשרות של חסיד לרבי, אשר על-ידי זה מקבל החסיד כל המצטרך לו, הן בגשמיות והן ברוחניות".

מעלת "אוהל צדיק הדור"

באחת מאיגרותיו (איגרות-קודש כרך ז, עמ' שמב) הורה הרבי לשליח בעיר אחת: "איני יודע אופי אותם שהשפיע עליהם בעירו, אבל בכלל היה צריך לבאר להם העניין של אוהל צדיק הדור... אשר לכן גם עליהם לייפות את כוחו ולתת לו פתקאות וכיוצא בזה, כיוון שאין ביכולתם לבקר בעצמם על ציון הקדוש".

בשיחותיו הסביר הרבי כיצד יש להשתטח על הציון: "עניין ההשתטחות הוא ההליכה על קברו, מתוך ידיעה שכאן הוא נמצא. ומציירים את צורת דמות פניו. ועל-ידי זה ניתוסף כוח ועוז בהתקשרות, ובקיום שליחותו ללא שינויים וחשבונות כלל" (תורת מנחם תש"י, עמ' 108).

חיים יהודיים

למצוא את המתג הנכון

כל המעיין באוצר תורתו וכתביו של הרבי מליובאוויטש עומד נפעם מ'מוטת הכנפיים' התורנית שלו והיקף שדה ראייתו. יש היודעים הלכה, אך אינם מצויים בתורת הדרש ובעולם הסוד. יש הבקיאים בש"ס, אך לא בענייני אמונה ומדע. יש שנהירים להם עניינים שבין אדם למקום, אך אינם מוכשרים להשיא עצה בסוגיות שבין אדם לחברו ובין אדם לנפשו. אצל הרבי עולם ומלואו כמו על כף היד. ש"ס ורמב"ם ורש"י על התורה, ספרי קבלה וחסידות ודיני שבת וטכנולוגיה, השקפה יהודית ופסיכולוגיה ורפואה וצבא, הכוונה בעבודת ה' והלכתא למשיחא – הכול בכול מכול.

עם הגאון הרוגוצ'ובי הוא מתכתב בסוגיות הש"ס הסבוכות, ולילדה קטנה הוא מייעץ איך להתייחס להצקות שכנותיה הגויות. עם הפוסק רבי משה פיינשטיין הוא דן בשיטות רש"י ורבנו תם בעניין תפילין, ועם בן-גוריון - בשאלת הזהות היהודית. בפגישות עם אדמו"רים הוא ממריץ אותם להוציא-לאור את כתבי החסידות של אבותיהם, ובו-בזמן משגר שליחים אל אמן השחמט היהודי בובי פישר, בניסיון להחזירו למורשת אבותיו.

חיזוק האמונה

כשדרכו רגלי האדם על הירח, גרם המאורע בלבול ליהודים מאמינים. האין בכך פלישה לתחומו של הבורא? הרבי סבר בדיוק להפך. הדבר מרחיב את יכולתו של האדם לקיים את "שאו מרום עיניכם", ועל-ידי כך להגיע להמשך הפסוק -  "וראו מי ברא אלה".

הרבי אף ניצל את ההישג הכביר לחיזוק האמונה בה'. "המעשה הזה", אמר, "נחשב עד לא-מכבר בלתי-אפשרי. מכאן אנו למדים שני דברים: האחד, שאי-אפשר לסמוך לחלוטין על השכל האנושי, שכן מה שנחשב בלתי-אפשרי עד היום, יכול בהחלט להיות אפשרי מחר. והשני, שעל האדם לשאוף להתקדם כל הזמן".

טבע האדם

לאיש-מקצוע בכיר, המטפל בלוקים בפיגור שכלי, כותב הרבי: "נקודת המוצא של המורה או המטפל בילד המפגר חייבת להיות שרמת הפיגור הנוכחית זמנית בלבד, ועם הזמן תפחת ותלך... עצם הביטחון שהתקדמות זו היא בתחום האפשר – תפיק מהמטפל השקעה מקסימלית. הוא הדבר לגבי המטופלים עצמם. הכרחי שיידעו ויחושו כי הם אינם 'מקרים', בוודאי לא חסרי מזל ותקווה, אלא בעייתם זמנית, ובידם להאיץ את השיפור במצבם", כותב הרבי ומבטא אהבה אנושית בלתי-רגילה.

הרבי שולל את הגישה הקומוניסטית ומנמק זאת בכך ש"טבע האדם הוא אשר רגש אמיתי של אושר בא לו כשיכול להטיב עם זולתו, דבר המתאפשר רק במצב של אי-שוויון מוחלט בין האנשים". הרבי מוסיף ומסביר כי על-פי תורת החסידות "כאשר האדם הולך בדרך הרצויה, הוא זוכה להיות לא רק 'מקבל', אלא גם 'משפיע'. זאת אומרת שאם הוא עני בתחום אחד, זוכה הוא לעשירות בתחום אחר.  בדרך זו אין אדם שהוא עשיר לגמרי או עני לגמרי, אלא קיימת מערכת גומלין בין הבריות".

תפקידו של רבי

אולי המפתח להבנת תופעה מופלאה זו מצוי בדברים שאמר הרבי לקבוצת אנשי-מדע. הללו שאלו בין השאר מה תפקידו של רבי. "החשמל מאיר ומחמם ומביא תועלת עצומה", השיב הרבי, "אך לשם כך יש להסיט את המתג הנכון. בכל יהודי טמונים כוחות רוחניים, אלא שיש לגלות את ה'מתג' הנכון המפעיל אותם ומעורר את כוחותיהם".

פינת ההלכה

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

השמעת קול בשבת

שאלה: האם מותר להרגיע תינוק בשבת בצעצוע המשמיע קולות?

תשובה: חז"ל גזרו שלא להשמיע קול-שיר בכלי בשבת, "שמא יתקן כלי-שיר". ובשביל חולה, כדי שיישן, מותר. אבל קול שאינו בנעימה ובנחת, כגון להקיש על הדלת או לעורר ישנים, מותר (וכן מנהג העולם. ויש אוסרים להשמיע קול בכלי המיוחד לכך אף אם אינו קול נעים, וכן דעת בעל התניא והגר"א).

אבל מותר ללבוש בגד שיש בו פעמונים, ואף לתלות בשבת על ספר-התורה כתר ובו פעמונים, כי אין הכוונה להשמיע קול, וגם אם הייתה כוונה כזאת אין איסור, מכיוון שצורך מצווה הוא, שישמעו הציבור ויקומו לכבוד ספר-התורה, וגם אינו קול-שיר, אלא הוא מיוחד לכך בלבד (ויש אוסרים. ובבית-הכנסת של הרבי מליובאוויטש השתמשו בכתרי ספר-תורה נטול ענבלים).

בכלל איסור זה גם לטפוח ביד או בכף על השולחן או על כוס, או ברגל על הרצפה, על-פי קצב הניגון. אבל מותר לעשות כן כדי להשתיק את הציבור. מחיאת כפיים בשעת נאום מותרת כמעט לכל הדעות.

צעצוע המשמיע קול נעים אסור למבוגר להשתמש בו, והוא מוקצה. ויש מתירים (לדעת המשנה ברורה) להרגיע בו את התינוק כשבוכה ומצטער הרבה (אבל רק בשימוש 'כלאחר-יד'). ויש דנים להתיר בצעצוע המיוחד לתינוק גם בשימוש רגיל.

פעמון, רעשן וצפצפה המיועדים להשמעת קול, דינם ככלי-נגינה ואסור לתיתם לילדים, ואף אסור לטלטלם בשבת. צעצועים אחרים, שעיקרם למשחק, אך בשעת המשחק הם משמיעים קול, כמו סביבונים (שאינם חשמליים, כמובן), אינם מוקצים, ומותר לתיתם למשחק לילדים שלמטה מגיל חינוך.

מקורות: עירובין קד,א-ב. ירושלמי ביצה פ"ה ה"ב. רמב"ם הל' שבת פכ"ג ה"ד. טושו"ע או"ח סי' שלח ס"א וסי' שלט ס"ג ונו"כ, שו"ע-אדמו"ר הזקן, משנ"ב, ילקוט יוסף ופסקי תשובות שם. ש"ש כהלכתה פט"ז הערות י-יא. שו"ת באר משה ח"ה סי' פג וח"ו סי'כז.