מדוע צריך לחדש דין זה הן בבהמת קדשים והן בבהמת חול? * במצוות 'גשמיות' יש חשש שהאדם יערב בהן את מציאותו, ולכן יש להפריד את העור מעל הבשר * בעירוב העור (תאוות היתר) עדיין ה'בהמה' כשרה, אך היא עלולה לאבד כל הרגש ברוחניות * העצה היא: משקין אותה במים – לימוד התורה בביטול דווקא * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בסיום מסכת ביצה שנינו1: "אין משקין ושוחטין את המדבריות (כלומר: אף שמותר לשחוט בהמה ביום-טוב כיון שהותרה מלאכת אוכל נפש, מכל מקום, אין שוחטין את המדבריות "משום מוקצה"2), אבל משקין ושוחטין את הבייתות. אלו הן בייתות הלנות בעיר, מדבריות הלנות באפר".
ובגמרא שם: "למה לי למימר משקין ושוחטין", ומשני, "מילתא אגב אורחא קא-משמע-לן, דלשקי אינש בהמתו והדר לשחוט, משום סירכא דמשכא", וב' פירושים בזה: א) "שתהא נוחה להפשיטה שהוא נדבק יותר מדאי בבשר"3, ב) "כי ההשקייה קודם שחיטה יתיר ריאתה ואם יש שם סירכא חלושה נשמטת ונכרתת"4.
ב. [...] והנה, בדברי הגמרא... צריך להבין:
שנינו במסכת תמיד5: "השקו את התמיד בכוס של זהב". ואם כן, מהו החידוש כאן "דלשקי אינש בהמתו והדר לשחוט"?
ועל כורחך צריך לומר, שדין זה אי אפשר ללמוד ממסכת תמיד למסכת ביצה או ממסכת ביצה למסכת תמיד, ולכן צריך להשמיענו בשניהם, כדלקמן.
ג. והביאור בזה:
החילוק שבין מסכת ביצה למסכת תמיד הוא – שבמסכת ביצה מדובר אודות שחיטת חול, ובמסכת תמיד מדובר אודות שחיטת קדשים.
ולכן, ממה שנאמר במסכת ביצה "משקין ושוחטין" ("דלשקי אינש בהמתו והדר לשחוט, משום סירכא דמשכא") בשחיטת חול, לא היינו יודעים שכן הוא גם בשחיטת קדשים – כי:
בעובדין דחול – הרשות ביד האדם לעשות כרצונו, גם מלאכה שאינה מוכרחת. וכיון שמשום "סירכא דמשכא" יש קצת צורך בהשקאת הבהמה קודם השחיטה (שעל-ידי זה יהיה קל יותר להפשיט את העור, או שזה יועיל לבדיקה), לכן, מותר לעשות זאת ביום-טוב, דמתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך6 – במקום שיש צורך קצת (כמו שכתבו התוספות7), ומשום "סירכא דמשכא" הוי צורך קצת.
מה שאין כן בקדשים – כיון שאסור לעשות עבודות יתירות, הוה אמינא שאין להשקות קודם השחיטה, כיון שזוהי עבודה מיותרת, שהרי אפשר בלאו הכי – לא מבעי בנוגע לתועלת בהפשט העור, אלא אפילו בנוגע לתועלת הבדיקה, שהרי מעיקר הדין אין צורך בבדיקה כלל, דאזלינן בתר רובא8. ולכן צריך התנא להשמיענו שגם בקדשים מותר וצריך להשקות את הבהמה קודם השחיטה, וההשקייה היא בכלל העבודה, שלכן "השקו את התמיד בכוס של זהב", לפי ש"אין עניות במקום עשירות"5.
ולאידך גיסא, ממסכת תמיד לא היינו יודעים בנוגע לשחיטת חול – כי:
בקדשים – כיון שכל הבשר צריך לעלות על גבי המזבח (בקרבן עולה שהיא כליל לה'), וכל העור צריך ליתן לכהנים, יש צורך להשקות את הבהמה קודם השחיטה שתהא נוחה להפשיטה, כדי שלא יישאר מקצת עור דבוק לבשר, ויעלה על גבי המזבח במקום ליתנו לכהנים. ואין לומר שגם אם יישאר מקצת עור דבוק לבשר אין בכך כלום כיון שהעור בטל לבשר – כי, דין הביטול הוא רק כשאי אפשר באופן אחר, מה שאין כן בנדון דידן, שאפשר להפשיט את כל העור על-ידי זה שמשקין את הבהמה קודם השחיטה, הרי בודאי צריך להשקותה תחילה, כדי שלא יבוא להקריב העור על גבי המזבח.
ועל דרך זה בנוגע לטעם שההשקייה היא בשביל הבדיקה – יש מקום לומר שבקדשים צריך להשקות, כי, במקרה שיבדוק את הבהמה אחר השחיטה (אף שמעיקר הדין אינו מחוייב בכך, משום דאזלינן בתר רובא), וימצא סירכא ויטריף אותה – אף שבאמת מותרת היא, כיון שאינה אלא סירכא חלושה, וקמיה שמיא גליא שאילו היה משקה את הבהמה קודם השחיטה היתה הסירכא נשמטת ונכרתת – נמצא שבהמה זו שהיתה ראויה לקרב על גבי המזבח, הרי הוא מאבד את צורתה לחוץ, ומקריב אחרת תחתיה, אף שלאמתו של דבר עלתה לו לחובת קרבן.
מה שאין כן בשחיטת חול – כיון שאין הכרח בהשקייה קודם השחיטה מטעמים הנ"ל, הוה אמינא שאין צריך להשקות (ובמילא אסור להשקות ביום-טוב, כיון שהיא מלאכה שלא לצורך9), ולכן הוצרך להשמיענו שגם בשחיטת חול "לשקי אינש בהמתו והדר לשחוט".
ד. ...ונוסף על הטעם האמור על-פי נגלה – יומתק ויובן יותר על-פי חסידות:
על הפסוק10 "אדם כי יקריב מכם וגו'", מבאר רבינו הזקן11 שהקרבן הוא "מכם", היינו, להקריב את נפש הבהמית לאלקות.
והנה, הזמן לעניין זה הוא – בעיקר – בראש השנה ועשרת ימי תשובה, כדרשת חז"ל12 על הפסוק13 "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", "ביחיד אימת (מצוי לו) אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים", והיינו, שבעשרת-ימי-תשובה הוא קירוב המאור אל הניצוץ14, וזהו גם עניין הקרבנות, כדאיתא בספר הבהיר15 ש"קרבן" הוא מלשון קירוב.
ולכן קודם מסכת ראש השנה (בסוף מסכת ביצה) נאמר סדר השחיטה – כדי לידע סדר הדברים בנוגע לעבודת הקרבנות בראש השנה.
והסדר הוא: "משקין ושוחטין . . לשקי אינש בהמתו והדר לשחוט, משום סירכא דמשכא" – שיש בזה שני עניינים: א) כדי להפשיט את העור מן הבשר, ב) כדי להסיר הסירכא, שלא יהיה חשש של טריפה, ושני עניינים אלו נעשים על-ידי עבודת ההשקייה ("משקין"), כדלקמן.
ה. ובהקדם ביאור החילוק שבין עור לבשר:
בשר – הוא עניין של אכילה, שנעשה דם ובשר כבשרו, מה שאין כן עור אינו ראוי לאכילה, ורק עושים ממנו לבוש וכלי תשמיש. כלומר: בשר – נכנס בפנימיות האדם, מה שאין כן עור אינו נכנס בפנימיותו, אלא האדם רק משתמש בו.
ועניינם בעבודה הרוחנית – עבודת הבירורים, שהאדם צריך לברר את גופו ונפשו הבהמית וחלקו בעולם – שיש בה שני אופנים: יש עניינים שבהם צריכה להיות העבודה בפנימיות, היינו, להתמסר ולהיות מונח ("אָפּגעבן זיך און ליגן") בעניין זה בפנימיות, ויש עניינים שבהם אין צריך להיות מונח בפנימיות, כי אם להשתמש בהם, והיינו, שעבודה זו בכללותה היא בדרך מקיף, אשר, עם היות עבודת המקיף נעלית יותר, הרי היא בכל זאת בדרך מקיף בלבד.
ועל דרך המבואר בתניא16 ההבדל שבין תורה למצוות, שתורה היא בחינת מזון, כמו שכתוב17 "ותורתך בתוך מעי", שהוא באופן פנימי, ומצוות הם בחינת לבוש, שהם בבחינת מקיף – הרי אף שעבודת המקיף היא נעלית יותר, מכל מקום, צריכים לעשותה רק בדרך מקיף.
ו. והעניין בזה:
כאשר מדובר אודות מוחין, לימוד התורה, שעל-ידי זה נעשה "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות"16 – צריכים להתמסר לכך בכל פנימיותו, היינו שנעשה דם ובשר כבשרו, ללא הגבלות כלל.
– בודאי צריכה להיות ההקדמה ד"תרעא לדרתא"18, שתהא "יראתו קודמת לחכמתו"19, אבל לאחרי שישנה הקדמה זו, צריך האדם להיות מונח בתורה בכל הפנימיות שלו ללא הגבלות כלל.
אבל כאשר מדובר אודות מצוות שמלובשים בדברים גשמיים, הנה במצוות שכל מהותם היא רוחניות ("היילע רוחניות"), שאין לגוף הנאה בהם, ואין מקום לחשש שהאדם ינצל את ההגשמה שלו במצוה – אזי צריכים להתמסר אליהם בכל פנימיות נפשו, באופן שהמצוה נעשית כל מהותו; אבל מצוות שהגוף נהנה מהם, כמו מצוות שבאכילה ושתייה –
בהם לא צריכים להיות מונח בכל מהותו20; יש להשתמש בהם כפי הדרוש, אבל צריכים ליזהר שלא להיות מונח בהם לגמרי, שכן, צריכים לידע שבמקום שמסתיימת ה"מצוה" מתחיל עניין ה"רשות", ולאחרי כן בא גם עניין ה"איסור".
ולדוגמא במצות אכילת הפסח – שיש אופן של אכילה "על השובע"21, ויש אופן של "אכילה גסה" שעל-ידה אינו יוצא ידי חובתו, ועד שעל זה נאמר22 "ופושעים יכשלו בם" (על דרך עניין "פרש חגיכם"23).
ונמצא, שבמצוות אלו צריכה להיות העבודה (לא באופן של בשר, שנכנס בפנימיותו, אלא) רק באופן שמנצל את הדבר כדרך שמנצלים עור לתשמיש.
ז. והנה, בכדי להפריד את העור מן הבשר, שהעניינים של עור לא יתערבו עם העניינים של בשר – שהרי לפעמים יכולים לטעות ולחשוב על עור שהוא בשר או על בשר שהוא עור – אזי צריכים להשקות את הבהמה מים קודם השחיטה, שעל-ידי זה יהא נוח להפשיט את העור מן הבשר.
והעניין בזה:
מים – קאי על תורה, כמאמר רז"ל24 "אין מים אלא תורה", כשם ש"מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך"25, כך התורה ירדה ממקום כבודה למעלה לנשמות בגופים, ונתלבשה בשכל אנושי ובענייני עולם הזה ועד לטענות של שקר, כדי לבררם.
ואין לנו שיור אלא התורה הזאת26. בנוגע לכל שאלה – יש לעיין בשולחן-ערוך.
וזהו "משקין ושוחטין . . לשקי אינש בהמתו והדר לשחוט, משום סירכא דמשכא" – שכאשר משקין את הבהמה מים, דהיינו תורה, שהתורה מובנת היטב בשכלו עד שמסביר זאת גם לנפש הבהמית, אזי נקל יותר להפריד את חלקי העור מן הבשר.
ח. ובפרטיות יותר:
האמור לעיל ש"מים" קאי על התורה, הרי זה בכללות, אבל בפרטיות – יש בתורה גופא כמה חלקים: מים, יין ושמן.
והחילוק ביניהם [נוסף על המבואר במקום אחר27 שמים יין ושמן שבתורה הם גליא דתורה, רזין ורזין דרזין] – שיין ושמן יש להם טעם, מה שאין כן מים אין להם טעם, שלכן, רק השותה מים לצמאו צריך לברך28, לפי שהמים מצד עצמם אין להם טעם, ורק מצד הצימאון נעשה אצלו טעם במים. וענינו בלימוד התורה – שהלימוד אינו מצד העריבות ("דער געשמאַק") שיש לו בזה, אלא מצד הצימאון שהוא צמא לדבר השם.
וכדי לידע אם לימודו הוא לא מצד רגש העריבות שלו ("דער אייגענער געשמאַק"), אלא מצד הצימאון לדבר ה' – הנה הבחינה לזה היא אם ישנו עניין הב' שב"מים", שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך:
כאשר לומד תורה ועושה חשבון שיהיה "למדן", יאמר "פלפול" וכו', וכך, תוך כמה שנים יוכל לחבר "חיבור" ולהיות "רשכבה"ג"... – הרי אין זו תכונת המים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך; אדרבה – הוא הולך למעלה מעלה.
– הן אמת שאיתא בתוספות29 שכאשר הלימוד אינו על מנת לקנתר, אלא על מנת שיקרא רב, אין זה חמור כל כך ("עס איז ניט אַזוי גוואַלדיק"), אבל אף-על-פי-כן, אין זה עניין של "מים"; אין זה יורד ממקום גבוה למקום נמוך.
וכיון שאין בזה תכונת המים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך – הרי זו הוכחה שחסר בזה גם עניין הא' שב"מים", ששתייתם היא לצימאונו, והיינו, שהלימוד שלו הוא (לא מצד הצימאון לדבר ה', אלא) מצד רגש העריבות שיש לו בזה.
כאשר לימוד התורה הוא באופן של "מים" ששתייתם היא לצימאונו, היינו, שלימודו הוא (לא מצד רגש העריבות שלו, אלא) בגלל שהוא צמא לדבר הוי' שבתורה – אזי פועלת התורה ביטול בנפשו, שמרגיש שדברי התורה יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, היינו, שמרגיש שהוא נמצא במקום נמוך ביותר; הוא אינו ראוי אפילו למקצת שמשיג בתורה, לפי שנמצא בשפל המצב ביותר, ואין זה אלא שנותנים לו מלמעלה, שזהו שהתורה יורדת ממקום גבוה למקום נמוך – אליו.
ט. ועניין זה שמשקין את הבהמה קודם השחיטה – הרי זה ב"מים" דווקא.
יין ושמן – לא זה נותנים ל"בהמה", ולא זה מה שיפעל עליה; דווקא מים – זהו מה שיפעל על ה"בהמה".
כאשר משקים את הבהמה ב"מים" – הרי זה חודר בה ("דאָס דערנעמט איר"), ועניין זה פועל להפריד את העור מן הבשר, היינו, שהעבודה בקיום המצוות שיש לגוף הנאה מהם היא באופן שלא מתערבת ה"מציאות" שלו – (כנ"ל) שעניין העור מורה שלא צריך להיות מונח בזה בפנימיות, בכדי שלא לערב בזה את מציאותו, ולזה מועיל הקדמת השקאת ה"מים", שאז נרגש בנפשו עניין הביטול, שהוא נמצא במקום נמוך, ונותנים לו תורה ממקום גבוה [...].
י. ...בהמשך למדובר לעיל בעניין "משקין ושוחטין . . משום סירכא דמשכא", שיש בזה ב' פירושים, כדי שיהא נוח להפשיט את העור מן הבשר, וכדי להתיר הסירכא – יש להוסיף ולבאר גם תוכן הפירוש השני בעבודת האדם:
ובהקדמה – שעור ובשר הם עדיין דברים טפלים, שהרי הם לבושים בלבד, כמו שכתוב30 "עור ובשר תלבישני", ולכן, גם אם ישנו קלקול וחולי בעור ובשר – בין אם הוא מעלה ארוכה ובין אם לאו – אין זה פוגע בעצם החיות. מה שאין כן כשישנו קלקול באברים הפנימיים, כמו סירכא בריאה, הרי זה פוגע בעצם החיות, ולכן הבהמה היא טרפה, כי טריפה אינה חיה31.
וכשם שהדברים אמורים לגבי בהמה גשמית, שישנם עניינים שאינם פוגעים בעצם החיות (כמו עור בשר), ויש עניינים שפוגעים בעצם החיות (איברים פנימיים, כמו הריאה) – כן הוא גם בנוגע לנפש הבהמית, מכיוון שנקראת בתורה בשם "נפש הבהמית", הרי שם זה הוא מכוון, היינו, שכל העניינים שישנם בבהמה גשמית ישנם גם בנפש הבהמית.
ובנוגע לענייננו:
גם כאשר העבודה בענייני עור ובשר אינה כדבעי, היינו, שלא הפריד בין העור לבשר והם מעורבים אצלו, הרי זה אמנם שלא כדבעי, אבל אף-על-פי-כן, אין זה נוגע לעצם המציאות שלו, שהרי אין זה פוגע בעצם החיות.
סדר ההנהגה כפי שצריך להיות על-פי תורה הוא באופן שצריך להפריד העור מן הבשר – כמדובר לעיל שבענייני מצוות המלובשים בדברים גשמיים והנאת הגוף צריכה להיות זהירות גדולה: מה שמוכרח לבריאות הגוף – הוא עניין של מצוה, כמו שכתב הרמב"ם32 "היות הגוף בריא ושלם מדרכי (עבודת) השם הוא", אבל עניינים של מותרות – צריך ליזהר מהם. ולכן, עניינים הקשורים עם גשמיות הגוף – לא צריכים להיות מונחים בהם בפנימיות, בחינת מזון (בשר), אלא צריך רק לנצל אותם כפי שמנצלים כלי תשמיש (כמו עור).
אבל אף-על-פי-כן, גם אם לא הפריד העור מן הבשר, ונשאר על גבי הבשר מקצת מן העור, דהיינו, שנשארו על בשרו עניינים שלא היה צריך להיות מונח בהם בפנימיות (אלא כמו עור בלבד), והוא מונח בהם – הרי זה אמנם עניין של קלקול, אבל הקלקול הוא רק בעניינים חיצוניים שהם בבחינת לבושים ("עור ובשר תלבישני") בלבד.
אמנם, עניין זה מהוה סיבה שכתוצאה מזה עלול לבוא אחר כך קלקול גם באברים הפנימיים, כמו סירכא בריאה, שעניין זה פוגע בעצם החיות.
וזהו הקשר והשייכות בין ב' הפירושים ב"סירכא דמשכא" – שההתחלה היא אמנם בנוגע לעניין הפשט העור מן הבשר (כפירוש הא'), אבל מזה יכול לבוא אחר כך לעניין של סירכא בריאה (כפירוש הב').
יא. וביאור עניין סירכת הריאה הבאה מצד העדר העבודה בהפרדת העור מן הבשר:
מבואר בלקוטי-תורה33 שסירכת הריאה היא מצד ההתלבשות בנפש הבהמית ש"היא בבחינת ישות וגסות רוח, דהיינו שהרוחניות היא בבחינת גסות ועביות, ולזאת נמשכת אחר דברים גסים ועבים ואינה מתפעלת מדברים דקים ורוחניים, כי גסות וחומריות הגוף הם המלבישים את הנפש כו'".
והיינו, שכאשר האדם שקוע בתאוות, אפילו בתאוות היתר, אזי מתנתק ("ער רייסט זיך אָפּ") מהרגשת עניין של רוחניות, שאין לו רגש בקדושה, ואין לו רגש אפילו בדקות ("איידלקייט") שבענייני העולם, ועד שגם הרוחניות שלו היא בהגשמה, שזהו עניין "גסות הרוח".
ומצד זה נעשה סירכת הריאה – "שהריאה נסרכת ודבוקה ומושרשת עד שאינה יכולה להניף על הלב, כי אין לה כוח להעלות כנפיה – כנפי הריאה, שהם אהבה ויראה – לפרחא ולסלקא קדם מלכא כו'" (כמבואר בזהר34), שזהו עניין שנוגע כבר בעצם המציאות!
יב. וההתחלה לכל זה היא – שחסר עניין השקאת הבהמה ("משקין") במים:
אמנם הוא לומד תורה, אבל לימודו אינו באופן של מים, אלא באופן של יין ושמן (כנ"ל), היינו, שהלימוד הוא רק במה שקשור עם ה"מציאות" שלו, אבל כשאומרים לו שצריך ללמוד גם עניינים של אגדתא, פנימיות התורה – אזי אם הוא בעל-גאוה בגלוי, טוען הוא, שנמצא ב"עולם השכל", ואין לו מה להתעסק בעניינים של אגדתא; ואם הוא בעל-גאוה בצנעא, טוען הוא: מה לו להיכנס ("וואָס דאַרף ער קריכן") לעניינים של "נסתרות" – "הנסתרות לה' אלקינו"35, ואילו הוא ילמד עניינים שהם "הנגלות לנו"35.
ובכן: הרמב"ם כותב36 "היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן וכו'", וכיון שכן, הרי בהכרח ללמוד עניני התורה שבהם מדובר אודות גדולתו יתברך, שזוהי פנימיות התורה.
וכמו כן איתא בגמרא37 "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש",
– ולהעיר, שאף שאפשר לומר עניין זה גם בלשון של חיוב, שקודם התפלה צריך להיות כובד ראש, מכל מקום, נאמר עניין זה בלשון של שלילה ("אין עומדין להתפלל אלא כו'"), ללמדך, שללא עניין "כובד ראש" לא יכול להיות עניין התפלה כלל38 –
ועניין "כובד ראש" הוא – כפסק-דין הרמ"א39 שקודם התפלה צריך להתבונן "מרוממות הא-ל יתעלה ובשפלות האדם", היינו, שלא מספיקה ההתבוננות בשפלות האדם, אלא צריך להתבונן גם בגדלות הא-ל, ובשביל זה מוכרחים ללמוד פנימיות התורה.
וכאשר לימוד התורה הוא באופן של מים, שזהו עניין משקין את הבהמה קודם השחיטה,
– והיינו, שגם כאשר נפש הבהמית מכריזה שאין רצונה במים, מכל מקום, משקין אותה במים, שהרי כאשר הבהמה רוצה לשתות, מותר להשקות גם את המדבריות40, משום צער בעלי-חיים, ומה שכתוב "משקין", הרי זה אפילו בשעה שאין רצונה לשתות –
הרי זה מועיל שלא יהיה "סירכא דמשכא", היינו, שלא תהיה סירכא בריאה, ולא עוד אלא שאפילו העבודה בעור ובשר (הפרדת העור מן הבשר) היא כדבעי [...] שגם מדברים גשמיים עושים מצוה (סעודת יום-טוב), שזהו כללות עניין יום-טוב שהוא "מקראי קודש"41, מקרא מלשון הזמנה, להזמין ולהמשיך את הקודש גם בחול42, כיון שעושים מכל העניינים – גם הדברים הגשמיים – דירה לו יתברך.
(קטעים מ"סיום" בהתוועדות כ' מנחם-אב ה'תשט"ו. תורת מנחם כרך יד עמ' 246, 249-255, 258-261 – בלתי מוגה)
______________________
1) ראה גם "רשימות" חוברת כג ע' 12 ואילך.
2) פרש"י שם.
3) פרש"י שם. וראה גם רמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"א ה"ט.
4) פיהמ"ש להרמב"ם. וראה גם ש"ך יו"ד סל"ט סקל"ב.
5) כט, א. וש"נ.
6) ביצה יב, א.
7) ד"ה ה"ג – שם. ד"ה מתוך – כתובות שם.
8) ראה פרש"י ביצה לד, א (ד"ה מי מחזקינן). וראה אנציק' תלמודית ערך בדיקת ריאה בתחילתו. וש"נ.
9) ברשימת ההנחה צויין שפרט זה אינו בבירור (המו"ל).
10) ויקרא א, ב.
11) ראה לקו"ת ויקרא ב, ב ואילך. ובכ"מ.
12) ר"ה יח, א. וש"נ.
13) ישעי' נה, ו.
14) דרך חיים יג, רע"ד. כא, סע"ב. צא, א. קונטרס העבודה ספ"ה.
15) סמ"ו (קט). וראה גם זח"ג ה, רע"א. ועוד.
16) פ"ה.
17) תהלים מ, ט.
18) שבת לא, רע"ב.
19) ראה אבות פ"ג מ"ט.
20) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות חי"ב ריש ע' 105. וש"נ.
21) פסחים ע, רע"א.
22) הושע בסופו. וראה נזיר כג, א. וש"נ.
23) מלאכי ב, ג. וראה זח"ב פח, ב.
24) ב"ק יז, א. וש"נ.
25) ראה תענית ז, סע"א. תניא פ"ד.
26) ע"פ נוסח הפיוט "זכור ברית" בתפלת העמידה דנעילה. וראה לקו"ש חי"ב ע' 230 בהערה (ד"ה ואין לנו).
27) ראה סה"מ מלוקט ח"ב ע' ריג ואילך. וש"נ.
28) ברכות מד, א (במשנה). טושו"ע (ואדה"ז) או"ח סר"ד ס"ז (סי"ג).
29) ד"ה העושה – ברכות יז, א. ועוד (נסמן על הגליון שם).
30) איוב יו"ד, יא.
31) חולין מב, א. וש"נ.
32) הל' דעות רפ"ד (וראה לקו"ש ח"ב ע' 531 הערה 12. מכתב ח' מנ"א שנה זו (אגרות-קודש חי"א ע' שיט). חט"ז ס"ע סב ואילך, ובהנסמן שם).
33) דרושי ר"ה סב, א. וראה גם סה"ש תרפ"ט ע' 48. וש"נ.
34) בהגהת הצ"צ (ללקו"ת שם) מציין ל"רע"מ פ' פנחס דרכ"ז סע"ב ודרכ"ח ע"א . . דרל"א סע"א ודרל"ד א' ודרל"ה".
35) נצבים כט, כח.
36) הל' יסוה"ת פ"ב ה"ב.
37) ברכות רפ"ה (ל, ב).
38) לשלימות הענין – ראה גם אגרות- קודש כ"ק אדמו"ר חי"ז ריש ע' עדר.
39) או"ח רסצ"ח.
40) ראה תויו"ט סוף ביצה.
41) אמור כג, ב-ד.
42) ראה גם לעיל ע' 129. וש"נ. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
