כוונת המבצע בעיקר היא – להרבות בלימוד עם אחרים * לפחות רגעים אחדים במשך היום צריך להיות במצב של 'תורתו אומנתו', ואז התורה הולכת עמו ומעניקה לו כוח * עסקן שאין לו קביעות עיתים יש שאלה על כל העסקנות שלו! * "הגרוע הוא: שמתרצים הנהגה מבהילה זו בהתעסקות בעניינים שלי, וממילא אני ה'אשם'" – התבטא הרבי בכאב לאחד השלוחים
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
להרגיש חביבות ויוקר התורה
'מבצע תורה' הוא אחד מעשרת המבצעים שעליהם הכריז הרבי. לראשונה עורר עליו הרבי בקיץ תשל"ד, במסגרת חמשת המבצעים שעליהם הוכרז באותה תקופה.
למעשה, כבר בט"ו בשבט תשל"א יצא הרבי בקריאה לכבוש את העולם בלימוד התורה, ובהמשך לכך גם בחודש ניסן תשל"א.
מאוחר יותר, בחודש תשרי תשמ"ה, שוב עורר הרבי על צירוף רבים לשיעורי תורה וכו'. כבר עסקנו בכך בעבר במדור זה, אולם אנו חוזרים לעסוק בו משום דבר שנתחדש בו – 'מבצע תורה', והעניינים הקשורים בו בין השנים תשל"ד ותשמ"ה.
כך לדוגמה התבטא הרבי בשבת קודש פרשת נח תשמ"ג לגבי מהות המבצע (התוועדויות תשמ"ג כרך א' עמ' 430):
...מבצע תורה? – לימוד התורה כפשוטו, היינו, להוסיף בלימוד התורה בכמות ובאיכות, הן בלימוד הנגלה והן בלימוד החסידות... ומ"מבצע תורה" באים לשאר המבצעים...
בהזדמנות נוספת, בשבת פרשת בשלח תשמ"ב (התוועדויות תשמ"ב כרך ב' עמ' 823), אמר הרבי:
...זאת אומרת: נוסף על זה שלימוד התורה שלו הוא על-ידי עשר כוחות נפשו (האופן של "עשרה שיושבים כו'" במובן הרוחני), הרי אין עניין יוצא מידי פשוטו, היינו, שפועל על הזולת ועל רבים מישראל שילמדו תורה ברבים... וההכנה לזה על-ידי כך שמרגיש בעצמו את גודל ויוקר חביבות התורה, שאז מתעסק ב"מבצע תורה" ופועל כן על הזולת, והפעולה על הזולת היא באופן שהזולת נעשה טופח על מנת להטפיח, "נר להאיר"... ודברים היוצאים מן הלב, הרי בודאי נכנסים אל הלב, והעיקר – שפועלים פעולתם.
מוכרח לימוד הנגלה
בהתוועדות ל"ג בעומר תשל"ז (שיחות קודש תשל"ז כרך א' עמ' 711-708) שוחח הרבי באריכות אודות לימוד התורה ו'מבצע תורה'. הנה עיקרי הדברים:
בעומדנו בל"ג בעומר, שהוא מתן תורה דפנימיות התורה – הרי זה הזמן המסוגל ומיוחד לעורר אודות תוספת והשתדלות בלימוד פנימיות התורה, וכההכנה ו"כלי" לזה נדרש לימוד נגלה דתורה, כפי שמובן מדברי אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה (ואתחנן ו, ב ואילך, שיר השירים כב, ד) בביאור מאמר רז"ל "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", שלכאורה מהו הדיוק (ותלמודו) בידו, ודי היה ב"מי שבא לכאן" ולמד תורה בהיותו נשמה בגוף? – והביאור שכדי שיוכל ללמוד תורה בגן-עדן (פנימיות התורה) נדרש שיהיה "בידו" לימוד התורה שלמד בעולם הזה בהיותו נשמה בגוף (גליא דתורה), ולפי התלמוד שבידו נותנים לו את עניין לימוד התורה בגן עדן.
ולפי זה נמצא שה"כלי" ללימוד פנימיות התורה הוא ה"תלמודו בידו" – נגלה דתורה; וגם לימוד פנימיות התורה דעתה אינו אלא בבחינת "טועמיה" מעין לימוד פנימיות התורה שיהיה בביאת משיח צדקנו ומפיו של משיח צדקנו...
כאן אפוא המקום לעורר עוד-הפעם אודות עניין "מבצע תורה", ובהדגשה שעל-פי דברי הר"ן הידועים אודות השתוקקות בני-ישראל למתן תורה, הרי ימי ספירת העומר הם הימים שבהם יש להוסיף אומץ ב"מבצע תורה".
ועל-פי מאמר חז"ל "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות פ"ו משנה ב) – מובן שיהודי שיש ביכולתו להוסיף בלימוד התורה, הרי טרם ההוספה נמצא הוא במצב של ההיפך מ"בן חורין" [ולמרות שקודם לכן למד תורה – הרי בחירות עצמה כמה וכמה דרגות ואופנים].
הוספה בתורה מוציאה לחירות!
המורם מהאמור:
כאשר מוצאים יהודי ואפשר לפעול עליו שיתווסף אצלו בענין של לימוד התורה (בדיבור, ומה גם בהבנה והשגה – דבר המהווה תנאי בלימוד תורה-שבעל-פה) אין זה רק שמזכים אותו במצוה, אלא הרבה יותר מזה: מוציאים אותו משיעבוד לגאולה וחירות, וזאת אפילו על-ידי "פרק אחד, או הלכה אחת, או פסוק אחד, או דיבור אחד" של לימוד התורה. ואזי פועלים אצלו תכלית השלימות (עד לאותיות החקיקה).
ובמיוחד לאלה שהם במצב כזה שנמצאים ב"בית האסורים" או "בית הרופאים" (שזהו גם בעצם סוג של מאסר), יש להסבירם שעל-ידי הוספה בלימוד התורה, ישנה אצלם "בכוח" אפשרות להיות במצב של חירות, שכן לימוד התורה היא הוספה בענין החירות, וזה גופא ימהר ויקדים את ענין חירותם כפשוטו על כל הפרטים שבזה עד לחירות בשלימותה.
אמנם יש להדגיש ש"מבצע תורה" כולל גם אותם שיודעים אודות תורה ולומדים מכבר תורה, וכידוע הדיוק (בברייתא של "קנין תורה" – סיום מסכת אבות) "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה", לא "מי שהוא תלמיד חכם" אלא "עוסק בתורה" בלשון הווה – כלומר: אם עובר רגע אחד שבו יכול היה ללמוד תורה ואינו "עוסק בתורה", הרי באותו רגע הוא משועבד, ונמצא במעמד ומצב של היפך החירות.
והרבי סיכם:
הכוונה בכל האמור לעיל אינו ה"דרוש" שבדבר אלא המעשה בפועל: נמצאים אנו בל"ג בעומר יום ההילולוא דרשב"י שענינו הוא לימוד התורה "תורתו אומנתו", ועליו אמרו חז"ל "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק" (ברכות ט, א), וידוע הפירוש שכשנמצאים "בשעת הדחק" בנוגע לענינים הקשורים בתורה, אפשר להישען עליו שכל הענינים יסתדרו. תובעים אפוא מיהודי שלכל הפחות משך רגעים אחדים ביום יעמוד במצב של "תורתו אמונתו", וזה יעניק לו כוח על כל היום כולו, התורה הולכת עמו, והוא נמצא במעמד ומצב כפי שיהודי צריך להימצא בו.
אות א' תביא לריבוי בלימוד
ישנם הטוענים – התבטא הרבי בשבת-קודש פרשת במדבר תשל"ט (שיחות קודש תשל"ט כרך ב' עמ' 720) – כיצד דורשים ממנו ללכת לעסוק ב'מבצע תורה', כאשר ידיעותיו מסתכמות (שלא באשמתו כלל, מכיוון שהוא תינוק שנשבה בין העכו"ם) ב'פרק אחד' או 'אות אחת'?!
התשובה לטענה זו: הקשב, לא נותר זמן! הנה בא משיח! רוץ אפוא ברחוב ולמד תורה עם יהודים! יודע אתה לא יותר מ"פרק אחד" – למד עמו "פרק אחד"!
יתר על כן: גם אם הנך יודע לא יותר מ"דיבור אחד או אפילו אות אחת", לימדוך אל"ף בי"ת ויודע אתה צורת האות אל"ף, צא לרחוב והכרז אל"ף! תמצא יהודי שאינו יודע צורת אל"ף מהי, ואתה תסביר לו!
טוען הוא – נו, מה יצא מזה שהוא ילמד אותו צורת אל"ף מהי?!
אומרים לו על-כך – לא! אתה תתחיל באל"ף, וגם אם תעזוב אותו אחר כך – מכיון שזו "אות אחת" של תורה, הרי אין זו "אות אחת בלבד" אלא מכך יגדל ל"פרק אחד" ועד לריבוי ענינים בתורה.
את דבריו אלו סיים הרבי באיחול ("ויהי רצון") שמהדיבורים, ה'חזרה' וכו' – יצא עניין של מעשה בפועל.
לימוד ב"רבים" – ליהודי אחד
בשבת פרשת בשלח תשמ"ב (התוועדויות תשמ"ב כרך ב, עמ' 822) אמר הרבי:
גם כאשר מתחיל להתעסק עם הזולת בנוגע ל"מבצע תורה" (קודם שמתעסק לפעול עליו עניינים נוספים) ופועל על יהודי אחד שיקבע עתים לתורה – הרי זה קשור (בדקות על כל פנים) עם לימוד התורה ברבים, שכן הזולת היה קודם במעמד ומצב של רשות הרבים (אמנם שלא באשמתו כו', שכן היה תינוק שנשבה כו'), ואם-כן, כאשר פועל עליו ללמוד תורה, הרי זה בדוגמת הענין דלימוד תורה ברבים.
כאן הקדים הרבי:
כאשר מדובר אודות לימוד תורה ברבים – הנה לא כל אחד ואחד ניחן בחוש וכשרון ללמד תורה ברבים, לומר שיעור תורה ברבים וכו'. וגם כאשר מדובר אודות אלו המוכשרים לזה, הרי אין ודאות שהרבים אמנם יבואו ללמוד ולהשתתף בשיעורים אלו, באופן שהלימוד יהיה ברבים" ולכן גם כשפועל על אחד הרי זה (בדקות על כל פנים) ענין של רבים.
התמסרות לשיעורים מוסיפה כוחות
התבטאות מיוחדת מצויה במאמרו של הרבי דיבור המתחיל "עשרה שיושבין", שנאמר בט"ו תמוז שנת תשמ"ב (הוגה ונדפס בספר המאמרים מלוקט כרך ד' עמ' צב-צג):
והנה לשון רז"ל הוא הבא לטהר מסייעין לו. שכשבא לטהר אחרים, הסיוע הוא מיד כשבא לטהר. ומזה מובן, שכל אלה שמסרו עצמם למלאות שליחותו של בעל הגאולה בכלל, ובפרט בהשליחות לייסד שיעורים ברבים, שעל-ידי ההתמסרות עצמה (אַריינוואַרפן זיך אין דער אַרבעט [='להשליך' עצמו לתוך העבודה], עוד לפני העשייה בפועל) נמשך סיוע ונתינת כח נוספים להצליח עוד יותר במילוי השליחות.
כמה ימים קודם לכן, בי"ג תמוז תשמ"ב (שם עמ' פב), קבע הרבי במאמר נוסף:
על-ידי המאמר "עשרה שיושבין ועוסקין בתורה" שניתן מבעל הגאולה ללומדו בחג הגאולה [=די"ב תמוז], עשה את כל אחד לשלוחו של בעל הגאולה לעסוק בעניין זה, ונתן לו נתינת כוח מיוחדת להצליח בזה, הצלחה בהתייסדות שיעורים ברבים והצלחה בכל העניינים (המבוארים בהמאמר) הנמשכים על-ידי עסק התורה דרבים.
בליל י"ב סיון תשד"מ (התוועדויות תשד"מ כרך ג' עמ' 1983) הבהיר הרבי:
מבצע תורה, שעיקר הכוונה בזה – לא כל כך הלימוד לעצמו, כי אם הלימוד עם הזולת, "ושיננתם לבניך – אלו התלמידים"...
הצלחה רק על-ידי קביעות עתים!
ב'יחידות מחודש תשרי תשל"ז תבע הרבי בחריפות מאחד השלוחים להשקיע יותר בקביעות עיתים לתורה (תוכן הדברים התפרסם בעלון מיוחד שיצא-לאור השנה לרגל כינוס השלוחים):
אינני שומע ממך אף פעם על קביעות עיתים לתורה, ומכיוון שאינני שומע – סימן שאין לך קביעות עתים, כי אם היה לך קביעות עיתים בוודאי היית מדווח לי, שכן בוודאי רצונך לגרום לי נחת.
וזה שאין לך קביעות עיתים לתורה, זה מעמיד בספק ובסימן שאלה את כל העסקנות הציבורית שלך. וכפי שאומרים כל שבת "וכל מי שעוסקים בצורכי ציבור באמונה – הקב"ה ישלם שכרם", מהו ה"שכרם"? לכל לראש שיהיה להם הצלחה רבה בלימוד התורה. שהעסקנות הציבורית שלו לא תפריע ללימוד התורה שלו.
וכפי ששאלו פעם את הצמח צדק שהיה לו אלפי אלפים של חסידים איך הוא מספיק לכתוב כל כך הרבה דברי תורה, וענה הצמח צדק שכשיש סייעתא דשמיא יש גם "נביעת הקולמוס". ואף שאף אחד לא יוכל להשוות את עצמו להצמח צדק, אבל שמץ מנהו יש לכל אחד.
וכאמור, המבחן אם הוא באמת "עוסק בצרכי ציבור באמונה" – כשזה לא מפריע ללימוד התורה ולעבודת ה' שלו. ומי שבכלל אין לו קביעות עיתים, איז דאָס אַ ווילדע זאַך און אַ ווילדע הנהגה [=זה דבר מבהיל והנהגה מבהילה]...
כל זה הוא בקשר לעצמו, אבל האמת היא שמי שאין לו קביעות עיתים – זה פוגם בכל העסקנות הציבורית שלו. וכפי שרואים במוחש שעסקן או שליח שיש לו יותר קביעות עיתים לתורה כך גדולה יותר ההצלחה בפעילות שלו. וכן להיפך.
און די הבהלה [=וההבהלה] שבדבר – אַז דו שלעפסט מיר אַריין אין דעם [=שאתה 'גורר' אותי לתוך זה]. כי ההצדקה שלך שאין לך זמן ללימוד התורה מכיון שאתה עוסק בענינים שלי, און אַלעס בין איך שולדיג [=ובהכול אני אשם!].
ועל כל פנים שמכאן ולהבא יתוקן הדבר, ובהחלטה נחושה באופן של "אַזוי און ניט אַנדרעש" [=כך ולא אחרת], שלא יעבור שום יום בלי קביעות עיתים לתורה, וכל המוסיף מוסיפין לו בכל העניינים, לכל לראש בהצלחה רבה ומופלגה בכל העסקנות הציבורית שהוא ממונה עליה, ועד לחיים הפרטיים בבני חיי ומזונא רויחא, כפשוטו, למטה מעשרה טפחים. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
