הבחור היה נרגש מאוד לקראת הנסיעה המיוחלת אל הרבי מליובאוויטש. באותה עת, בשנת תשל"ג, טיסה לניו-יורק לא הייתה דבר שבשגרה וההתרגשות הייתה גדולה.
הרב שבתי סלבטיצקי, כיום שליח הרבי באנטוורפן שבבלגיה, סיים אז שלוש שנות לימודים בישיבת 'תומכי-תמימים' בכפר-חב"ד, ועמד לנסוע לשנת לימודים בחצר הרבי. את ההכנות לנסיעה עשה בבית הוריו בתל-אביב.
שבתי סיפר לשכניו ולמכריו על נסיעתו, והציע להם לשגר באמצעותו מכתבים לבקשת ברכה מהרבי. מפעם לפעם נשמע צלצול בפעמון הבית ועוד מכר בא למסור מכתב הממוען לרבי.
הוא כבר עמד לסגור את מזוודותיו לקראת הטיסה כאשר נשמעה דפיקה בדלת. עמד שם שכן ושמו אפרים גולן, מהנדס במקצועו. התברר שבעת האחרונה הוא סובל מבעיה בעמוד השדרה. הוא נבדק בדיקות מקיפות אצל רופאים מומחים, אך הם לא הציעו פתרון לבעיה.
"שמעתי שאתה נוסע אל הרבי מליובאוויטש", אמר האיש. "רציתי לבקש ממך להזכיר אותי לפני הרבי, שיתפלל לרפואתי". שבתי שאל את האיש לשמו ולשם אימו, כמקובל בבקשת ברכה, והאיש השיב כי שמו אפרים בן דבורה. בגלל הלחץ של ההכנות האחרונות לנסיעה לא טרח שבתי לרשום את השמות, והאמין כי יזכור אותם. הוא הבטיח לאיש לבקש ברכה בעבורו.
הנסיעה עברה בשלום. שבתי הגיע אל בית-מדרשו של הרבי, ועתה הוא מתכונן לכניסתו ל'יחידות'. כנהוג, הוא מעלה את בקשותיו על הנייר, ואת הדפים האלה ימסור לרבי בהיכנסו אל חדרו.
דברים רבים יש לו לכתוב. עד מהרה הוא מגלה כי כבר מילא שבעה עמודים. הוא חש אי-נוחות להטריח את הרבי בקריאת המכתב הארוך, ולכן הוא יושב לכתוב מחדש את מכתבו, בתמציתיות ובקיצור.
סוף-סוף סיים. עתה בידו שלושה עמודי פוליו מלאים שורות צפופות. הוא מרגיש מוכן להיכנס אל הרבי. ופתאום הוא נזכר בבקשתו של מר גולן, השכן מתל-אביב. "כיצד יכולתי לשכוח?!", כעס על עצמו. שבתי ישב לכתוב את שמו של האיש, אך התקשה למצוא מקום פנוי בדף. רק בסוף העמוד האחרון מצא מקום ריק לציון השם ותוכן הבקשה.
אך אבוי, הוא זוכר את שמו של האיש, אולם את שם אימו אין הוא מצליח לזכור. באין-ברירה נהג כפי עצת חכמים, לכתוב את שמה של הראשונה בארבע האימהות, שרה אימנו, כשם האם.
הוא נכנס לחדרו הרבי ומסר בידו את המכתב. הרבי, כדרכו, קרא את מכתבו במהירות בלתי-נתפסת, ומיד החל לענות על כל שאלותיו, על-פי הסדר שכתב. כשהגיע הרבי לסוף המכתב, למקום שבו צוין שמו של השכן, הרים את עיניו אל שבתי, ובמבט רציני שאל: "אפרים בן...?".
שבתי עמד נבוך. מצפונו ייסר אותו והוא חש כאילו הרבי אומר לו: את דאגותיך שטחת בשלושה עמודים ולא חיסרת דבר, ואילו את דאגת הזולת בקושי זכרת, וגם שכחת את שם אימו?!
הרבי שאל שוב: "אפרים בן...?", ממתין לתשובתו של שבתי, שלא ידע את נפשו. לבסוף לקח הרבי עיפרון וציין בצד הדף, ליד שמו של האיש, את המילים: "דבורה-אסתר".
שבתי יצא מה'יחידות' נרגש ונסער. הוא חש כי הרבי לימד אותו פרק באהבת-ישראל ואכפתיות מהזולת. בה-בעת נוכח זה עתה בגילוי רוח-קודשו של הרבי, שידע בעצמו את שם אימו של שכנו המהנדס.
בהזדמנות קרובה התקשר אל מר גולן, וסיפר לו בהתרגשות את מה שאירע בעת ה'יחידות'. הוא גם הסביר לו כי הרבי לוקח עמו את הדף, שבו ציין את שמו ושם אימו, כדי להזכירו בתפילה על ציון-קברו של הרבי הקודם, למען רפואתו השלמה.
מר גולן אכן היה נרגש ושמח מקבלת הברכה, אולם דווקא באשר לשם אימו הגיב בתמיהה. "מוזר מאוד", אמר, "אני מאמין כי הרבי הוא אדם גדול וקדוש, אבל אימי איננה נקראת אסתר ויש לה רק שם אחד – דבורה!".
שבתי, חסיד צעיר ונלהב, הסביר למר גולן כי אם הרבי כתב בכתב-ידו את השם דבורה-אסתר, אין ספק כי זה שמה המלא של האם. הוא הפציר בו לחקור אצל קרובי משפחת אימו, כדי לברר מה עומד מאחורי השם שהוסיף הרבי.
אפרים נשמע ספקן. בתחילה טען כי אין אצל מי לברר. לבסוף נזכר בדודה מבוגרת, שהתגוררה ברוסיה, והביע תקווה כי היא תוכל לשפוך אור על התעלומה. "אתקשר אליך כדי לשמוע מה העלית", הבטיח שבתי.
כעבור זמן שוב טלפן שבתי אל מר גולן. הפעם היה האיש נשמע נרגש ונפעם. לדבריו, שאל את הדודה מה היה שמה המלא של אימו, כמובן בלי לומר לה דבר על מה שכתב הרבי. הדודה השיבה ששמה היה דבורה.
אפרים ניסה לרענן את זיכרונה ושאל: "אולי היה לה עוד שם?". הדודה הגיבה בהמהום קל, ואז אמרה: "כן, ודאי. בלידתה נתנו לה הורינו את השם דבורה-אסתר, אולם כשבגרה לא אהבה את השם השני, אסתר, ולמעשה לא השתמשנו בו. כאשר עלתה ארצה החליטה לא להזכיר שם זה, וכך הוא נשכח לגמרי".
שבתי שמע את הדברים בהתרגשות, ומר גולן אמר: "מתברר שצדקת. יש לרבי ראייה שבני-אדם רגילים אינם יכולים לתפוס". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
