לך אל סבא

רבי מנחם-מענדל מווישווה שבמרמורש, בעל 'שארית מנחם', ראה פעם אחת ילד הפונה אל אביו בשאלה איזו ברכה מברכים על דבר-מאכל כלשהו. האב לא היה שומר תורה ומצוות, והוא השיב לילד שישאל את סבו, שעל-פי חזותו החיצונית נראה יהודי הקרוב יותר אל המסורת.

נאנח רבי מנחם-מענדל ואמר: "עכשיו הבנתי משמעות חדשה בפסוק 'שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך'. משה רבנו אמר לבני-ישראל כי יבואו ימים שכאשר ילד ישאל את אביו בענייני תורה ומצוות, ישיב לו האב: 'זקניך [ו]יאמרו לך' – לך אל סבא, הוא יוכל לענות לך"...

שבועת אמונים

האסֵפה הכללית, שהתכנסה בארמונו של המלך פרדיננד, שליט המדינות בוהמיה, מורביה ושלזיה (כיום צ'כיה וחלק מפולין), נהפכה לדיון סוער. בדיון השתתפו גם בניו, הנסיכים פרדיננד ומקסימיליאן, וראשי הכנסייה.

זה קרה לפני כארבע-מאות שנה, בימיו של רבי יהודה ליוואי, 'המהר"ל מפראג'. היהודים נהנו מיחס חיובי של המלך פרדיננד, והמדינה כולה הרוויחה מכך. היהודים היו אזרחים נאמנים וחרוצים, הקפידו לשלם את המיסים הגבוהים, והפריחו את הכלכלה.

אך רוח האינקוויזיציה, שהביאה כמאה שנים קודם לכן לידי גירוש יהודי ספרד ופורטוגל, החלה לנשב גם בפראג. ראשי הכנסייה הכפישו את היהודים והתסיסו את התושבים כנגדם. הם ניסו להפוך את לב המלך כנגד היהודים.

באותה אסֵפה פתח הקרדינל בדברי ארס כלפי היהודים. הוא תבע לגזור גזֵרת גירוש כללית ולסלק את כל היהודים ממדינות מלכותו.

המלך, שנזקק ליחסים טובים עם הכנסייה, נקלע למצוקה. הוא ניסה להסביר כי היהודים מיטיבים עם קופת המדינה, פירט את מעלותיהם, את נאמנותם וחריצותם, וסיים באומרו כי הוא מתנגד לגירוש. בניו החרו-החזיקו אחריו, וסיפרו בשבח המנהלים היהודים של אחוזותיהם.

אולם קולותיהם של אנשי הכמורה ותומכיהם היו רבים, והמלך ובניו מצאו את עצמם במיעוט. ברוב קולות הוחלט כי גזֵרת הגירוש תוכרז מיד, כדי שלא לאפשר ליהודים למכור את רכושם ולברוח.

בהחלטה נקבע מועד הגירוש לעוד שנתיים, ובינתיים הוטלו הגבלות קשות על היהודים. הם חויבו לבוא בכל יום ראשון אל הכנסיות, לשמוע את הטפות הכמרים, כהכנה לשלב שבו יידרשו להתנצר.

על כורחו חתם המלך על הצווים. הכמרים אף הוסיפו צו האוסר על הרבנים למנוע את היהודים מלבוא אל הכנסיות.

רץ מיוחד בא אל ביתו של ראש הקהל בפראג, רבי מרדכי מייזל, ומסר לו את צווי הגירוש. עיניו חשכו, ומיד עשה את צעדיו אל בית המהר"ל. לאחר שקרא המהר"ל את הצווים השתררה בחדר שתיקה. פתאום פנה המהר"ל אל ראש הקהל וביקש להוציא כרוז הקורא לכל היהודים, אנשים נשים וטף, לבוא לאסֵפה דחופה למחרת בבוקר, לאחר תפילת שחרית, בחצר בית-הכנסת.

אווירה של רצינות מהולה בפחד אפפה את המוני היהודים שהתאספו בחצר בית-הכנסת, אף שלא ידעו במה מדובר. במשך הלילה הוקמה בחצר בית-הכנסת בימה מיוחדת, והדבר עורר ציפייה לבאות.

שקט מוחלט השתרר בקהל למראה המהר"ל, היוצא מבית-הכנסת עטוף בטלית ובידיו ספר-תורה. הוא עלה אל הבימה ובעקבותיו עלו רבי מרדכי מייזל וכמה מראשי הקהילה. כולם היו עטופים בטליתות ובידיהם ספרי-תורה. המחזה הרעיד את הלבבות.

בחלל נשמע קולו של המהר"ל הקורא בדבקות, מתוך סערת בכי: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". כל הקהל פרץ אף הוא בבכי של התרגשות. הכול הבינו כי אסון נורא מתרגש.

"הקשיבו יהודים", פתח המהר"ל, "בקריאת 'שמע ישראל' יהודים השליכו את עצמם אל תוך האש וקידשו שם שמים ברבים. גם עתה ידליק הפסוק 'שמע ישראל' את אש מסירות-הנפש בליבותינו, וייתן לנו כוח לעמוד בכל הניסיונות".

קולו של המהר"ל גבר והלך. הוא ציין את מלכותו של המלך הנוטה חסד ליהודים ודיבר בשבח הגויים הפשוטים המקיימים יחסי שלום עם היהודים. "האויבים הגדולים שלנו הם הכמרים, המבקשים את נפשנו", קרא.

כאן הציג המהר"ל את צווי המלך והקריאם לפני הציבור. פרץ חדש של בכי בקע מהקהל. נשים וקשישים התעלפו. המהר"ל המשיך: "הבה נחדל מבכי, המבטא חולשה. במקום זאת נפגין כולנו תוקף ועוז, ובכך נקדש שם שמים. נישבע כאן כולנו, אל מול ספרי-התורה, כי איש מאתנו לא יֵלך לשמוע נאום של כומר, ואם יגררו אותנו אל הכנסיות – נאטום את אוזנינו".

מפי הקהל נשמע כמו הד אדיר: "אנו נשבעים! אנו נשבעים!". מיד לאחר מכן ציווה המהר"ל לחזור אחר החזן מילה במילה על הפסוקים "שמע ישראל", "ברוך שם" ו"ה' הוא האלוקים". לאחר מכן תקעו בשופרות, ולסיום עלו הכוהנים ובנשיאת כפיים בירכו את הנאספים.

בשנתיים הבאות סבלו היהודים רדיפות קשות מידי הכמרים, שניסו לאלצם לבוא אל הכנסיות. מאמציהם היו לשווא, כי גם הגויים בזו לכמרים והגנו על היהודים. אותם יהודים שהוכרחו בידי גברתנים להיכנס לכנסייה, אטמו את אוזניהם. אכזבת הכמרים הייתה רבה.

בה-בעת פעל המהר"ל לביטול הגזֵרה. המלך חשש אף הוא מהגירוש, ביודעו כי הדבר יחמיר את המצב הכלכלי ויביא משבר כספי. המהר"ל נועד עם הנסיכים וביקש את עזרתם. הם המליצו לשלוח נציג מטעם היהודים אל האפיפיור החדש שנתמנה באותם ימים, ולבקש ממנו להתיר למלך את הבטחתו בדבר הגירוש.

אחד מנכבדי הקהילה, רבי מרדכי צמח, נבחר לנסוע לרומא אל האפיפיור החדש. דבריו עשו על האפיפיור רושם טוב, והוא השתכנע להתיר למלך את הבטחתו ולבטל את גירוש היהודים. הגזֵרה התבטלה וליהודים הייתה אורה ושמחה.

זִקנה אינה מחלה

בטקס צנוע ב'היכל שלמה' בירושלים הושק בשבוע שעבר הספר 'האדם המבוגר בפרשה'. מאחורי הספר מסתתרת עבודה יום-יומית של הד"ר אפרים יאול עם קשישים סיעודיים. הד"ר יאול (60) מנהל את מחלקת הגריאטרייה במרכז הרפואי 'הרצוג' בירושלים, והספר נולד מהניסיון למצוא בכל פרשה בתורה מסר כלשהו הקשור לעבודה עם קשישים.

הד"ר יאול נולד בתל-אביב, במשפחה דתית. אחרי שירותו הצבאי כחובש קרבי נסע ללמוד רפואה ברומא. בשובו לישראל עשה התמחות ב'שערי צדק' ובהמשך שימש מנהל מחלקות בכמה מרכזים רפואיים. לפני עשרים שנה נכנס לעבודה ב'הרצוג'.

טיפול מתמיד

הטיפול בקשישים השוהים במחלקה שלו מעסיק אותו יום ולילה. "זו עבודה מורכבת, שבה חוברות בעיות גופניות לקשיים נפשיים", הוא מסביר. "אני מטפל בבני-אדם שסובלים מבעיות תפקודיות, אבל הן מלוּות בעיות רבות המסתעפות ממחלות מגוּונות ותחושת תסכול קשה".

הספר, המיועד לקשישים עצמם ולמי שמטפלים בהוריהם, נוגע בשאלות כמו מהי הזדקנות מוצלחת, איך משפיעים גורמים גופניים, נפשיים וחברתיים על הזקנה, ואיך נבחין בין תהליך הזדקנות למחלה. הספר מוקדש לאימו של הד"ר יאול, ניצולת שואה, שהייתה שותפה בשנותיה האחרונות לכתיבת הספר, והוא מעוטר בציוריה.

זקנה בפרשה

הספר נולד ממנהגו של הד"ר יאול להשמיע למטופליו ולבני-משפחותיהם מילת עידוד השאובה מפרשת השבוע. "לפני כשנתיים עלה במוחי רעיון – להדפיס עלון שבועי, ובו נקודה מהפרשה הקשורה לזקנה", הוא מספר. "בכל שבוע הייתי מייגע את מוחי למצוא נקודת-הקשר בין הפרשה ובין הזקנה, ותמיד הצלחתי למצוא נקודה כזאת. את העלון חילקתי למטופלים במחלקה, לבני-משפחותיהם ולמתפללי בית-הכנסת שלי, בשכונת תלפיות בירושלים".

בכל עלון הוא מביא פסוק מהפרשה, לצד פירוש של אחד המפרשים, ולזה הד"ר יאול מצרף נקודה מהזווית הרפואית."אינני מפרש, אלא מאיר ומחדד את הנקודה", הוא מסביר. "בני-אדם חוששים מהמילה זקנה. הדבר נובע מהכחשה, הגנה, או רתיעה. איש אינו רוצה לראות את עצמו סובל מקשיי הזקנה. ועדיין אפשר להגיע לגיל הזה בכבוד ובבריאות נכונה".

הזקנה כתהליך

גם בפרשיות שאין בהן שום אזכור לזקנה הוא מצליח למצוא קשר. "למשל, בפרשת ויקרא, העוסקת בקרבנות, קישרתי זאת להקרבה של מטפל לקשיש. בפרשת צו קישרתי בין 'אש תמיד' להמשכיות הטיפול במטופל. בפרשת כי-תצא קישרתי בין מצוות 'שכחה' לשכחה השכיחה אצל זקנים", הוא מגלה מעט מתוכנו של הספר.

"הזקנה אינה מחלה אלא תהליך", הוא מסביר את משנתו על רגל אחת. "לפעמים אני שומע אמירה כמו: 'אני לא רוצה להיות זקן'. ואני אומר: 'טיפשים, אתם מעדיפים למות צעירים חלילה?'. אנחנו צריכים להתפלל שנגיע לזקנה, ועדיין נישאר עם ראש צלול ועם רגליים על הקרקע. אני לא מקבל את המשפט 'מה לעשות, זה הגיל'. לכל דבר יש פתרון, גם אם הוא חלקי. הזקנה קופצת עלינו, לא המחלות".