ענייני התורה נעשים "חייו" של יהודי

ידוע פתגם רבינו הזקן (שנמסר, נתגלה ונתפרסם על-ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו) ש"צריכים לחיות עם הזמן", לחיות עם ענייני התורה השייכים לזמן זה, החל מפרשת השבוע, כלומר, שענייני התורה נעשים חייו של יהודי, "חיינו ואורך ימינו", עד לחיים גשמיים כפשוטם.

ויש לומר, שבעניין זה יש רמז בפרשת השבוע, פרשת משפטים - להיותה הפרשה הי"ח (מהתחלת התורה), שסימנה "חי", לרמז שיהודי צריך "לחיות" עם "ואלה המשפטים", "ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני", היינו שצריכים לחיות עם העניין ד"סיני" - תורה.

לימוד תורה וקיום מצוות מתוך חיות ושמחה

ועוד עניין עיקרי בנוגע להוראה "לחיות" עם התורה - שצריך להיות באופן של שמחה:

"חיות" - קשורה עם ומביאה שמחה. ולכן, כשיהודי חי עם התורה, היינו, שהתורה ("סיני") חודרת כל מציאותו עד שנעשית החיות שלו - הרי, בדרך ממילא לומד תורה ומקיים מצוות (לא מתוך כפייה והכרח, בגלל שמישהו אחר מצווה עליו כן, אלא) מתוך חיות ושמחה, כיוון ש"הם חיינו ואורך ימינו".

ועל-פי זה תומתק גם שייכותה של ההוראה "לחיות" עם התורה (בפרשת משפטים) להזמן (בשנה זו) שבו קורין פרשה זו בתורה - שבת מברכים חודש אדר, שתוכנו ועניינו "החודש אשר נהפך גו' לשמחה.

 (מהתוועדות שבת-קודש פרשת משפטים, מברכים-החודש וערב ראש-חודש אדר ראשון ה'תשמ"ט
- 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ט כרך ב' עמודים 312,307)

הוספה בנתינת צדקה, בגשמיות וברוחניות

שבת פרשת שקלים ושבת מברכים אדר (שנקודתו היא פורים, קשור במיוחד עם צדקה, "משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים") - צריכים לעורר אצל כל אחד ואחד להוסיף בנתינת הצדקה, הן בגשמיות - בממון גשמי, ואכילה ושתייה גשמית, והן ברוחניות - על-ידי עצה טובה, לימוד תורה עם הזולת וכיוצא בזה.

ועוד וגם זה עיקר - בנוגע לצדקתו של הקב"ה, כולל בגילוי פנימיות התורה (האבן יקרה בכתר המלך, מלך-מלכי-המלכים הקב"ה) - על-ידי הוספה בלימוד פנימיות התורה, נוסף על הוספה בלימוד  התורה בכלל, וכפי שנתגלתה בתורת החסידות ותורת חסידות חב"ד, באופן דהבנה והשגה, שזה נכנס בו בפנימיות, עד שזה מתאחד אצלו ביחד עם נגלה דתורה.

ונוסף על הלימוד בעצמו - גם לעורר אחרים ללמוד (או ללמוד בעצמו איתם) פנימיות התורה, תורת החסידות.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת משפטים, פרשת שקלים, מברכים החודש אדר ה'תנש"א -
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תנש"א כרך ב עמ' 287 - תרגום מאידיש)