דרכם של השניים התארכה. בתחילת השבוע יצאו לדרך והתכוונו להגיע לקוצק לפני השבת, אולם בגלל כמה וכמה עיכובים נאלצו לשבות בעיר זקליקוב.
שני החסידים, חסידי קוצק, ידעו כי בעיר הזאת חי רבי לייביש מזקליקוב. אף הוא היה מחבורת 'האריות', כפי שהיו מכונים תלמידיו של 'החוזה' מלובלין. השניים רצו לראות כיצד הוא עורך את 'שולחנו', אולם התלבטו קשות בגלל הבדלי הגישות שבין החסידויות.
ידוע היה רבי מנחם-מענדל מקוצק בחתירתו חסרת-הפשרות למידת האמת. הוא דרש מחסידיו לעבוד את ה' באמת, ולא לשגות בדמיונות. בשנינות ובחריפות היה מבקר כל דבר שריח של שטחיות וחיצוניות נודף ממנו. לעומתו, הצדיק מזקליקוב סבר שאמת טהורה כמעט אינה אפשרית. לדעתו, כל מאמץ לעבוד את ה', אף שאינו על טהרת האמת, יש לראותו בחיוב.
לאחר לבטים החליטו השניים בכל-זאת להיכנס לבית-מדרשו של הצדיק. בהיכנסם שמעו את הצדיק מתחיל לספר סיפור על רבו ה'חוזה' מלובלין:
בין הבאים להסתופף בצלו של ה'חוזה' היה סוחר יהודי מגרמניה. לבושו היה מודרני, אך הוא הקפיד לבקר אצל 'החוזה' כמה פעמים בשנה.
החסידים לא ידעו מי הוא ומדוע הוא נוהג לבוא אל הצדיק. הוא לא נראה בעל-תורה ואף לא ירא-שמים ובעל-מצוות. החסידים אמרו בליבם כי מוטב שיהודי כזה יימצא בלובלין משיימצא במקומות אחרים. עם הזמן דבק בו הכינוי 'הדייטש' (=הגרמני).
בהיותו עשיר גדול נהג לתת בכל פעם סכום נכבד לגבאי החצר, לאחזקת ביתו של הרבי ובעבור תלמידיו שהם אביונים. בכספו הציל לא-אחת משפחות יהודיות מחרפת רעב.
עברו שנים. 'החוזה' נסתלק לגנזי מרומים, והיהודי 'הדייטש' אף הוא נפטר. בבואו לבית-הדין של מעלה לא ידעו להכריע מה לעשות בו. לגיהינום אי-אפשר לשלחו, שכן נתן סכומי צדקה גדולים פעמים רבות בחייו. עם זה, לגן-עדן אי-אפשר להכניסו, שהרי רוב ימיו היה שקוע בתאוות.
פסקו אפוא שדינו יהיה לנוע ולנוד בעולם הדמיון. הוא יעבור במקומות, יחווה חוויות ויראה דברים, שכולם פרי הדמיון. אולם בְמקום שנשמתו תאחז בו ולא תרפה, שם תהיה מנוחתה.
פתאום מצא האיש את עצמו בחברת ידידיו ומכריו משכבר הימים. הוא ניסה שוב להתהולל עמם ולהשתתף בחגיגותיהם, אך הללו הִפנו לו עורף, קיללוהו ולעגו לו, עד שגורש מהם בחרפה. לאחר שכבודו הושפל עד עפר החליט לעוזבם לנצח.
התנחם האיש בעובדה כי עשיר הוא ואיש-עסקים מצליח. השקיע אפוא את כל מרצו בעסקיו. קנה ומכר, וקיווה להרוויח יפה. אך לדאבונו, כל עסקיו התמוטטו, ואף הכסף המזומן שהיה עמו נשדד.
קרש ההצלה האחרון שנותר לו היה המשפחה. נותרו לו רק אשתו וילדיו, ומהם ציפה לקבל רוח תקווה של עידוד ותנחומים.
אך לתדהמתו, אשתו וילדיו בזו לו וגירשו אותו. "לך מכאן, נבזה שכמותך", קראו לעברו. הוא ניסה להתחנן ולמצוא מסילות ללבבם, אך הם הפנו לו עורף, וכמעט סקלוהו באבנים.
באין-ברירה עזב גם את ביתו. בקושי הצליח לשרך את רגליו. ייאוש עצום אפף אותו. אפסה כל תקווה. אין עוד צורך בו. אין איש מוכן להביט בו.
פתאום נזכר ב'חוזה'. הלוא פעמים רבות נתן סכומים נכבדים ל'חוזה', ודאי ה'חוזה' יעזור לו עכשיו. הוא ניסה ללכת ללובלין, אך לא מצא את הדרך. מכשולים רבים עמדו לפניו. הוא מעד וכשל שוב ושוב, אך לא הִרפה. אדיר היה חפצו להגיע ללובלין, וסוף-סוף, לאחר תלאות וייסורים רבים, מצא את עצמו לפני ביתו של ה'חוזה'.
הבית נראה מוזר ושונה. איש לא נראה בסביבתו, ואף שעריו היו נעולים בבריח. האיש כמעט איבד את תקוותו האחרונה, אולם אזר אומץ וניסה להיכנס. פתאום ראה מולו את איש האלוקים, ה'חוזה' מלובלין. כל רגשותיו התפרצו בבכי מר, והוא זעק מקירות ליבו: "רבי, הושיעני! ידידיי הִפנו לי עורף, עסקיי ירדו לטמיון, ואף אשתי וילדיי בגדו בי וגירשוני. אנא, רבי, הושיעה!".
קולו של הצדיק הדהד בחלל: "למה לך ידידים ומכרים, למה לך עסקים וכספים, ולמה תבקש את אשתך וילדיך – הלוא מת אתה, ובעולם הדמיון אתה שרוי!".
בכיו של האיש גבר והלך והוא זעק בקול לא-לו: "אם מת אני, שישַלחוני לגיהינום. מוטב לסבול את ייסורי הגיהינום ובלבד שלא אשוטט עוד בעולם הדמיון".
השיב לו ה'חוזה': "אמנם בעולם הדמיון אתה שרוי, אולם מכיוון שהגעת לכאן, אם תאחז ולא תרפה, תבוא על תיקונך"...
סיים רבי לייביש מזקליקוב את סיפורו, ואמר: "הנה, לפעמים יכול אדם לקנות את עולמו גם אם הוא שרוי בעולם של דמיון, אם יצליח לאחוז ולא להרפות"...
חסידי קוצק הממולחים הבינו מיד את המסר. לאחר השבת באו לקוצק, ומיד בהיכנסם לחדר הרבי, עוד בטרם הספיקו לפצות פה, קרא לעברם הצדיק בחריפותו הנודעת: "דעו, כי טובים כל פתחי שאול מדמיון אחד! טוב הכלב המת, שיודע שהוא מת, מן הארי החי, שאינו יודע שהוא חי!"... | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
