נושאים נוספים
	התקשרות 854 - כל המדורים ברצף
	אור הפנימיות והרוחניות הופך את חושך העולם
	מסירות-נפש להביא את משיח
	מעלין בקודש במבצע חנוכה
	פרשת מקץ
	"מבצע חנוכה"
	הלכות ומנהגי חב"ד

רבים וחזקים בידי מעטים וחלשים זה נס, אולם מה הנס כשמנצחים טמאים, רשעים וזדים? * ניצחון הרוחניות בעולם של ההיפך ממנו לגמרי, הוא נס אמיתי * גם "עוסקי תורתך" – בהפצת היהדות ואור החסידות, ינצחו את מי שמוסיפים להתנגד לה במזיד, למרות הוודאות בצדקתה * מחנוכה למדים שהדרך לחינוך היא על-ידי קירוב ותוספת השפעה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בנוסח "ועל הנסים" אומרים: "מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך".

ולכאורה אינו מובן¹: בשלמא "גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים" – מובן הנס שבדבר, שאף-על-פי שבדרך הטבע יש בידי ה"גבורים" וה"רבים" כוח רב יותר, מכל מקום נעשה נס ונצחו ה"חלשים" וה"מעטים"; אבל "טמאים ביד טהורים כו'" – מהו הנס שבדבר? וכי למה היה מקום לקא סלקא דעתך שינצחו דווקא ה"טמאים", עד שמסירתם בידי ה"טהורים" לנס תיחשב?

וביאור העניין – על-פי הידוע, שככל שתגדל הכמות כך תתמעט האיכות. והיינו, שככל שנרגש יותר הגשם והחומר שבדבר (כמות), כך נרגש פחות הרוחני שבו (איכות).

וכמו בגוף האדם, שנחלק לג' חלקים: ראש גוף ורגל – הרי חלק הרגלים גדול בכמות לגבי חלק הגוף (שעיקרו – הלב), וחלק הגוף גדול בכמות לגבי המוח; ומהאי טעמא גופא – הנה בחלק הגוף, ובפרט בחלק הרגל, אין מאירים כוחות נעלים כל כך כפי שמאירים במוח².

וכללות העניין – שגשמיות ורוחניות הם שני הפכים, ולכן, ככל שהגשמיות היא בתוקף יותר, הרי היא מעלמת יותר על הרוחניות, וככל שהרוחניות היא בגילוי יותר, אינה נותנת מקום לגשמיות. וכמאמר הזהר³: "תוקפא דגופא – חולשא דנשמתא, ותוקפא דנשמתא – חולשא דגופא".

וזהו הטעם לכללות ההסתר שבעולם הזה הגשמי, כדאיתא בתניא⁴ בשם הע"ח⁵ שעולם הזה "נקרא . . עולם הקליפות וסטרא אחרא . . והרשעים גוברים בו" – כי, להיותו גשמי, הרי הוא הפכי מעניין הרוחניות.

ועל-פי זה יובן גודל הנס שבעניין "מסרת . . טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים כו'" – שלאמתו של דבר הוא נס גדול יותר מהנס של "מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים":

ההבדל בין "חלשים" ו"מעטים" לגבי "גבורים" ו"רבים" – הוא הבדל שבערך, שהרי גם "חלשים" ו"מעטים" הם בגדר מציאות, אלא שהם מציאות מעוטה וחלושה; מה שאין כן "טמאים" ו"טהורים" וכו' – הם ב' הפכים, ומצד טבע עולם הזה הגשמי שהוא מלא קליפות – הרי "טהורים", "צדיקים" ו"עוסקי תורתך" אינם מציאות כלל, ואף-על-פי-כן אירע הנס ד"מסרת . . טמאים ביד טהורים כו'".

ב. ובנס זה גופא ישנם כמה מדריגות – מ"טמאים ביד טהורים" עד "זדים ביד עוסקי תורתך", וסדר הדברים הוא – מלמטה למעלה בנוגע לגודל ההפכיות שבין שני העניינים (כמובן מזה שכללות עניין "טמאים ביד טהורים כו'" בא לאחר עניין "מסרת גבורים ביד חלשים כו'"), עד להפכיות הגדולה ביותר – "וזדים ביד עוסקי תורתך", שהם שני ההפכים הגדולים ביותר.

והעניין בזה:

הפירוש ב"עוסקי תורתך" – הוא על דרך המבואר⁶ בנוגע להבדל בין "לומד תורה" ל"עוסק בתורה", ש"עוסק בתורה" הוא כמשל העסק כפשוטו של בעלי עסק.

וכפי שהאריך בזה כ"ק מו"ח אדמו"ר, ש"בעל עסק" אין פירושו שיש לו בית-עסק אי-שם בקצה העיר ("הינטערן שטאָט"), מקום שלעתים רחוקות עובר שם אדם. . . אלא "בעל עסק" פירושו שהוא מקים את בית-העסק שלו במקום שבני-אדם עוברים ושבים בו, ושם גופא – מעמיד הוא את סחורתו מבחוץ, כדי שכל העוברים והשבים יוכלו לראותה, ואינו מסתפק בכך, אלא הוא עצמו מדבר ללא-הרף עם העוברים והשבים כדי להסביר להם מעלת הסחורה, וגם בכך אינו מסתפק, אלא עושה כל מיני המצאות והשתדלות כדי לפרסם את סחורתו כו'.

וזהו פירושו של "עוסק בתורה" – שעושה כל מיני השתדלות בהרבצת התורה, כדי להאיר את העולם באור התורה.

ועל-פי זה מובן ש"זדים" ו"עוסקי תורתך" הם ההפכים הגדולים ביותר:

כאשר ישנם אלו שבבחינת "עוסקי תורתך", שעוסקים בהפצת התורה ומאירים את העולם כולו – הרי אם עדיין נשארו "טמאים" ו"רשעים", בהכרח שהטומאה והרשעות שלהם אינה משום שאור התורה עדיין לא הגיע אליהם, אלא משום שהם "זדים", "יודעים את רבונם ומכוונים למרוד בו"⁷.

ג. ובדקות יותר – ישנו עניין זה גם בנוגע לפנימיות התורה⁸:

בדורות הראשונים, קודם שנתפרסמה פנימיות התורה בכל ישראל – היתה ההתנגדות לתורת החסידות מצד כמה טעמים של יראת-שמים, שחששו שמא ח"ו כו';

מה שאין כן עתה, שהכול יודעים כבר מהי חסידות, ואין עוד ספק בלב שום אדם לומר שחסידות היא עניין שהוא היפך התורה ח"ו, ואדרבה: הכול יודעים שחסידות מוסיפה ביראת-שמים,

– ואפילו אלו שאינם דוגלים בשיטת החסידות, הרי כששואלים אותם מהו חסיד, וברצונם לתאר מה הם חסידים, מסבירים הם, שחסיד הוא מי שהוא מהדר במצוות, מגדל זקן שלם, מניח שני זוגות תפילין, הולך למקווה, עוסק בהחזקת היהדות וכו' –

הרי ההתנגדות שישנה עתה על תורת החסידות – מובן מנין היא באה כו'. ואף שהמנגדים נותנים טעם זה או טעם אחר, הרי אמיתית הסיבה ופנימיות כל הטעמים היא כנ"ל.

ד. ועל זה נאמר "מסרת . . וזדים ביד עוסקי תורתך" – שגם חושך כפול ומכופל זה, עד לחושך של בחינת "זדים", הנה לא זו בלבד שביטלו חושך זה, אלא יתירה מזו – שהפכו את החושך גופא לאור, שזהו פירוש תיבת "מסרת".

וזה היה גודל הנס דחנוכה – שגם חושך כפול ומכופל כל כך הפכו לאור, והאירו אותו באורם של נרות החנוכה.

ועניין זה הוא מעין הגילוי לעתיד, כמאמר רז"ל⁹ "עתיד חזיר ליטהר", דהיינו שאפילו את החושך היותר גדול – מלכות אדום הרשעה, הנקראת¹⁰ בשם "חזיר"¹¹ – יעלו אז לקדושה.

* * *

ה. חנוכה הוא גם מלשון חינוך – "חנוך לנער על-פי דרכו"¹².

והנה, מבואר בדיבור-המתחיל ברוך שעשה נסים [הנ"ל¹³], שעניין "חנוך לנער על-פי דרכו" הוא על-ידי "תוספת התקרבות והגבהה, או מתנה יתירה".

ויש לומר שג' האופנים הנ"ל ("תוספת התקרבות", "הגבהה" ו"מתנה יתירה") הם ג' שלבים בעניין החינוך (שצריך להיות בסדר והדרגה): בתחילה – המחנך מקרב את הנער; אחר כך – המחנך מגביה את הנער; ולבסוף – המחנך נותן לו "מתנה יתירה".

ובפרטיות יותר:

לכל לראש – מקרב המחנך את הנער, שפעולה זו היא מלמעלה למטה, מצד המשפיע בלבד, ואינה פועלת שום שינוי בתלמיד, שנשאר כפי שהיה מקודם.

אחר כך המחנך מגביה את הנער – שעל-ידי זה נפעלת הגבהה בה"מטה" עצמו, שהתלמיד מתעלה למדריגה גבוהה יותר; אבל אף-על-פי-כן, פעולה זו היא בדרך "מקיף" בלבד, והעניין אינו חודר בפנימיותו של התלמיד.

ואחר כך המחנך נותן לו "מתנה (ולא מתנה סתם, אלא מתנה) יתירה" – שזהו עניין שבפנימיות, שהרי מתנה פירושה שהמקבל נעשה בעל-הבית על המתנה, שזה מורה שהעניין חודר בו בפנימיות. וכמובן גם מזה ש"אי לאו דעביד ליה נייחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה מתנתא"¹⁴, שזה מורה על השייכות בפנימיות.

ו. ומצד ה"מתנה יתירה" שניתנת בחנוכה (מלשון חינוך, כנ"ל) – הרי זה פועל גם על הזמן שלאחרי זה.

ועניין זה נוגע בפרט לאלו שנמצאים "באהלה של תורה", תלמידי הישיבות – שה"מתנה יתירה" שבחנוכה צריכה לפעול עליהם הוספה בשמירת הזמן, שמירת סדרי הישיבה, ולא שמירת הזמן בלבד, אלא גם לנצל את הזמן ללימוד בשקידה ובהתמדה, הן בזמני סדרי הישיבה והן בזמניהם הפרטיים, ובעיקר – שקידה והתמדה בה"מאור" שבתורה (עניין השייך במיוחד לימי החנוכה, שהרי השמן שבמנורה הוא "כתית למאור"¹⁵) – פנימיות התורה.

ועל-ידי זה זוכים לקבל מהקב"ה "מתנה יתירה" – שמבינים היטב את העניינים שלומדים, ועד שזוכים לכוון הלכה לאמיתתה ("וה' עמו"¹⁶, "שהלכה כמותו בכל מקום"¹⁷), שזהו עיקר עניין הלימוד (כמבואר בקונטרס עץ-החיים בארוכה¹⁸).

* * *

ז. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר¹⁹, שהיה נהוג אצל הצמח-צדק (וכן נהגו גם שאר הנשיאים), שבאחד מלילי חנוכה היו עושים "לאַטקעס-אָווענט", והצמח-צדק היה עורך התוועדות עם בני ביתו.

וזוהי הוראה לכל אחד – שצריכים להתעסק עם בני הבית לחנכם כו', ובפרט בזמן דחנוכה, שכן, נוסף לכך ש"אף הן היו באותו הנס"²⁰, כפי שמצינו גם בנוגע לפורים²¹, הרי חנוכה הוא מלשון חינוך²², "חנוך לנער"²³, כמבואר בכמה מקומות²⁴.

ועניין זה צריך להיעשות לא בדרך אגב, לצאת ידי חובתו בלבד, אלא באופן של התלבשות, ובהקדמת ההכנה הראויה – כמו כל עניין של השפעה הדורש הכנה, ובסבר פנים יפות, שאז יתקבלו הדברים.

ח. כמו כן ישנו מנהג ישראל ליתן "מעות חנוכה"²⁵ – שזהו עניין של השפעה נוספת, היינו, שנוסף לכך שבכל השנה נותנים להם כל צרכיהם במזון ולבוש, בגשמיות וברוחניות, נותנים להם גם "מעות חנוכה".

וכיון ש"מנהג ישראל תורה היא"²⁶, נכלל גם מנהג זה בעניין "מה שהוא מצווה לבניו לעשות הוא בעצמו עושה", ולכן, צריך הקב"ה ליתן לכל בני ישראל – שהם בניו – "מעות חנוכה", דהיינו, השפעה נוספת, כמו שנתבאר לעיל במאמר²⁷ בעניין סוד שורש וסוד תוספות.

– לא איכפת לי אם עניין זה נקרא בשם "מעות חנוכה" או בשם אחר, אבל העיקר הוא שתומשך השפעה נוספת, היינו, שלא זו בלבד שיהיה לבני ישראל כל צרכיהם (לא בצמצום אלא) בהרחבה, אלא עוד זאת, שתומשך להם השפעה בלי גבול: "והריקותי לכם ברכה עד בלי די"!

צריכים רק להבהיר ולהזהיר שריבוי ההשפעה וריבוי התענוג לא תגרום לכך שיהיו מונחים בגשמיות,

– על דרך המסופר בהתוועדות י"ט כסלו²⁸ אודות י"ט כסלו שנת תרמ"ח, שכ"ק אדמו"ר נ"ע התוועד היטב ("שטאַרק פאַרבראַכט"), במעמד חסידים בעלי צורה בהשכלה ועבודה, שהתענגו במאוד על העניינים שדיבר כ"ק אדמו"ר נ"ע,

[דרך-אגב: הנני להגיה הסיפור שסופר בי"ט כסלו שהתענוג היה מהמדובר בעניין כלות הנפש של רבינו הזקן, שכן, ברשימה נאמר שהתענוג היה מכללות תוכן הדיבור בהתוועדות בעניין התענוג בהשגת אלקות],

ובינתיים, ניצלו את התענוג על אכילת "גריקענע קאַשע" (דייסת כוסמת)... כנהוג שבסעודת י"ט כסלו היו אוכלים "גריקענע קאַשע" –

אלא באופן שיעשו מהגשמיות כלי לאלקות.

(קטעים מהתוועדויות שבת מקץ, שבת חנוכה, ה'תשכ"א; ה'תשט"ז; ה'תשח"י.

תורת מנחם כרכים כט עמ' 294-297; טו עמ' 320-1; כא עמ' 295-6)

_____________________________

1)    ראה גם אג"ק חכ"ז ע' דש. (טבת תשל"ב). לקו"ש ח"ל ע' 209 ואילך. וש"נ.

2)    ראה המשך תער"ב ח"א ס"ע נט.

3)    ראה זח"א קפ, ב. קמ, ב. סה"מ תש"ט ס"ע 63.

4)    פ"ו (יו"ד, סע"ב ואילך).

5)    שמ"ב ספ"ד.

6)    ראה סה"מ קונטרסים ח"א רנח, א ואילך. ועוד.

7)    ע"ד לשון חז"ל – תו"כ ופרש"י בחוקותי כו, יד. ועוד.

8)    ראה גם תו"מ חכ"ח ע' 130. וש"נ.

9)    של"ה פ' חיי שרה. מאו"א ח, ו. ועוד. הובא ונת' בתו"א וישלח כה, א. לקו"ת ראה ל, ב. סה"מ תקס"ז ע' שכח. המשך מים רבים תרל"ו פפ"ד. ובכ"מ (וראה השקו"ט בספרים שנסמנו בלקו"ש חכ"ט ע' 128 הערה 58 בשוה"ג).

10)  ויק"ר ספי"ג.

11)  חסר הביאור בענין העלאת החזיר ע"ג המזבח ע"י היוונים (כנ"ל ס"ו) – המו"ל.

12)  משלי כב, ו.

13)  אוה"ת חנוכה (כרך ה) תתקסא, ב.

14)  ראה מגילה כו, ב. גיטין נ, ב. ב"מ טז, א. ב"ב קנו, א.

15)  תצוה כז, כ.

16)  שמואל-א טז, יח.

17)  סנהדרין צג, ב.

18)  פכ"ו ואילך.

19)  סה"ש תרח"ץ ס"ע 252 (נעתק ב"היום יום" כח כסלו, ד חנוכה).

20)  שבת כג, א.

21)  מגילה ד, א.

22)  ראה חדא"ג מהרש"א לשבת כא, ב. וראה גם תו"מ ח"י ע' 288. וש"נ.

23)  משלי כב, ו.

24)  ראה סידור (עם דא"ח) שער החנוכה רעז, א. שערי אורה שער החנוכה ד"ה בכ"ה בכסלו פל"ז.

25)  "רשימות" חוברת קעא ע' 15 (נעתק ב"היום יום" שם). וראה לקוטי לוי"צ אג"ק ע' שנח.

26)  ראה תוד"ה נפסל – מנחות כ, ב. מהרי"ל הובא ברמ"א יו"ד סשע"ו ס"ד. שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס קפ. סתל"ב סי"א. סתצ"ד סט"ז.

27)  פ"ה (לעיל [כרך כ"א] ס"ע 281 ואילך).

28)  סמ"ד (לעיל [כרך כא] ע' 240).