חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:16 זריחה: 6:10 כ"א באב התשע"ט, 22/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע גליון 1243 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת חיי-שרה, כ"א במרחשוון ה'תשע"א (29/10/2010)

מדורים נוספים
שיחת השבוע גליון 1243 - כל המדורים ברצף
האמת תדחה את השקר
יש חדש
מן הכוח אל הפועל
אברהם אבינו
השפלה הכרחית
הניגון האחרון
עלייה מלמטה
הכול לטובה
הגנן של מערת המכפלה
מספר המאזינים

 

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס
' 1243, ערב שבת-קודש פרשת חיי-שרה, כ"א במרחשוון ה'תשע"א (29.10.2010)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

האמת תדחה את השקר

למרבה הצער, נציגי ישראל אינם נחלצים תמיד להוקעת השקר. לעיתים הם מגמגמים או מסיטים את הדיון, במקום לומר בקול רם וצלול שאלה דברי שקר וכזב

אחד הכללים הנהוגים בידי תועמלנים קובע כי שקר שחוזרים עליו שוב ושוב נכנס לתודעת הבריות ונהפך לבסוף לאמת כביכול. יתרה מזו, ככל שהשקר גדול יותר, הוא מתקבל בקלות רבה יותר, כי בני-האדם אומרים בליבם שלא ייתכן לומר דבר-שקר פרוע כל-כך, ואם בני-אדם מכובדים אומרים דבר כזה, בהכרח שיש בו מן האמת.

אנחנו חיים בעולם שבו תעמולת השקר מתנהלת במלוא עוזה, במיוחד בכל הקשור לענייני העם היהודי וארץ-ישראל. למרבה הצער, נציגי ישראל אינם נחלצים תמיד להוקעת השקר. לעיתים הם מגמגמים או מסיטים את הדיון, במקום לומר בקול רם וצלול שאלה דברי שקר וכזב.

הרצחת וגם ירשת?!

פרשת השבוע מנפצת את אחד השקרים שהערבים מנופפים בהם. לא-אחת הם טוענים לבעלות על מערת-המכפלה בטענה שהם, הישמעאלים, צאצאי אברהם אבינו. אבל כשמעיינים בפרשת חיי שרה מתברר עד כמה הטענה הזאת רחוקה מן האמת.

את מערת-המכפלה קנה אברהם אבינו בעבור קבורת שרה, אימו של יצחק אבינו. בהמשך הפרשה מסופר כי אברהם נתן את כל רכושו ליצחק, ואכן, בהמשך נקברו במערה יצחק ורבקה ויעקב ולאה. איזו זכות יש לישמעאלים על קברי האבות והאימהות של העם היהודי?!

הערבים נוהגים בדיוק בשיטת 'הרצחת וגם ירשת'. הן במערת-המכפלה הן בהר-הבית הקימו מסגדים במקום המקודש ליהודים, ועכשיו הם באים בצביעות וטוענים שאלה 'מקומות קדושים' שלהם. אין איש מטיח בהם את השאלה באיזו זכות העזו להקים מסגדים במקומות המקודשים כל-כך לעם-היהודי.

השקר של הערבים מתקבל בתודעת הציבור משום שהם חוזרים עליו שוב ושוב, בנחישות ובתוקפנות. אצלם אין 'יפי-נפש' שקוראים להבין את הצד השני או שמנסים לטעון כי לא ראוי להשמיע נימוקים דתיים. כל טענה שיכולה לחזק את עמדתם זוכה לגיבוי מוחלט של בני-עמם, גם אם היא המופרכת ביותר.

וכך הערבים אינם מתביישים להתכחש לזיקה היהודית להר-הבית. דובריהם אינם מהססים להכחיש את הידוע לכל אדם בעולם, כי בהר-הבית עמדו במשך מאות שנים בית-המקדש הראשון ובית-המקדש השני. לגביהם הכול שקר וכזב ו'המצאות' של יהודים.

הם סותמים את פיהם רק כאשר קם מישהו ומטיח בפניהם את האמת, כי ירושלים מוזכרת בתנ"ך יותר משבע-מאות פעמים, ואילו בקוראן אין היא מוזכרת אפילו פעם אחת. או שיהודים בכל הדורות ובכל המקומות על-פני תבל מתפללים ופניהם לעבר ירושלים, ואילו הערבים, בעומדם בירושלים, מתפללים לעבר מֶכָּה, ואחוריהם לעבר ירושלים.

בדותה של 'עם'

עוד שקר בוטה הוא שיש כביכול 'עם פלסטיני' ושהשטחים ששוחררו במלחמת ששת-הימים שייכים לו. קיומו של עם כזה הוא המצאה שכל מטרתה להילחם בעם היהודי. ערביי הארץ מעולם לא היו עם לעצמו. קודם שהחלה עליית היהודים לארץ כמעט לא היו כאן ערבים, כפי שעולה מתיאורי כל מי שביקר בארץ באותם ימים. הערבים החלו לנהור לכאן מהארצות השכנות במקביל לעליית היהודים, ומעולם לא היו עם בעל זהות לאומית.

לעומת זה, כל ילד בעולם שלומד 'בייבל' (=תנ"ך) יודע שארץ-ישראל ניתנה לאברהם אבינו מאת בורא-העולם, ושהעם היהודי חי בה יותר מאלף שנים, עד שגורש בכוח מארצו ומנחלתו. גם באלפיים שנות הגלות נשמר רצף ההתיישבות היהודית בארץ, אף שהיא הייתה ענייה ודלה. זו ארצנו ונחלתנו, והזיקה היהודית להר-הבית ולקבר-רחל, לחברון ולשילה, אינה פחותה מהזיקה לתל-אביב ולאשקלון, אלא עולה עליה פי כמה וכמה, כי המחוזות האלה הם ערש התנ"ך.

את האמיתות האלה צריך להשמיע בקול רם ותקיף, ללא היסוסים וללא גמגומים. וחזקה על האמת שתדחה את השקר.

  יש חדש

מתכנסים במוצ"ש

במוצאי שבת זו, בשעה 8:30 בערב יהיה אי"ה באולם בית-הכנסת 'בית-מנחם' בכפר-חב"ד הכינוס הארצי ה-51 של חסידי חב"ד. הכינוס יהיה בשילוב סעודת 'מלווה מלכה', ובו יישאו דברים, בין השאר, הרב חיים-שלום דייטש, ראש כולל 'צמח-צדק' בעיר העתיקה בירושלים, הרב שמעון אליטוב, רב אזורי מטה בנימין, הרב מרדכי-שמואל אשכנזי, מרא-דאתרא של כפר-חב"ד, ועוד.

בכינוס גם יימסרו רשמים מהשהייה בחודש החגים בחצר הרבי מליובאוויטש, ושלוחים צעירים יחלקו עם הקהל את חוויות היציאה לשליחות. מקהלת חב"ד, עם ר' נמואל הרוש, תנעים בניגוני התוועדות. הכינוס השנה יעמוד בסימן מלאות מאה וחמישים שנה להולדתו של אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש, מייסד ישיבת 'תומכי-תמימים'. מקומות מיוחדים לנשים. פרטים בצעירי-חב"ד 072-2770100.

כינוס השלוחים העולמי

ביום רביעי השבוע ייפתח אי"ה בחצר הרבי מליובאוויטש בניו-יורק הכינוס העולמי השנתי של שלוחי הרבי. ישתתפו בו יותר מאלפיים שלוחים מרחבי העולם, ובהם כארבע-מאות שלוחים מישראל. בכינוס יהיו עשרות מושבים וסדנאות, בכל קשת העניינים הנוגעים לחיי היהדות בקהילות היהודיות ברחבי העולם. זו הזדמנות יחידה מסוגה לחוש את דופק העם היהודי בעולם כולו ואת האתגרים העומדים לפני היהדות בימינו.

ניגונים חסידיים לילדים

ביוזמת המלמד רפאל בכר מבאר-שבע הופיע התקליט רק בך אני רוצה – כעשרים שירים מחורזים, על ניגונים חסידיים מקוריים. הביצוע: מקהלת ילדי חב"ד, בניהולו של ר' מרדכי ברוצקי. טל' 052-7707215.

  שלחן שבת

מן הכוח אל הפועל

שרה אימנו מתייחדת מכל האימהות בכך שהתורה מפרטת את שנותיה: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים". גם פרשה מיוחדת בתורה נקראת על שמה. הזוהר אכן שואל במה ייחודה של שרה, והוא מסביר שדווקא שרה "נַחְתַת וְסַלְקַת". כלומר, שרה ירדה למצרים ('נחתת'), ועם זה נשארה בשלמותה ובמעלתה העליונה ('וסלקת').

אמנם גם אצל רבקה היה מצב של ירידה, כאשר נלקחה על-ידי אבימלך מלך גרר, אבל אי-אפשר להשוות זאת לעוצמת הירידה למצרים. לכן דווקא אצל שרה, שירדה למצרים ועלתה משם בשלמותה ובטהרתה, מודגשת המעלה של העמידה בקשיי הירידה, מתוך שמירה על הדרגה הרוחנית הגבוהה.

לא דיי שיודעים

אין ספק שגם האימהות האחרות עמדו בדרגה רוחנית עליונה ביותר, ואילו היו נדרשות לרדת למצרים היו נשארות בשלמותן ובמעלתן, אלא שדבר זה נשאר אצלן בכוח, בפוטנציאל, בלבד. לעומת זה, אצל שרה הדבר בא לידי ביטוי בפועל.

אך מדוע חשובה כל-כך הבאת הכוח לידי פועל? אם אנו יודעים בוודאות גמורה שהאדם יכול לעשות דבר מסויים או יעמוד בניסיון ובמבחן כלשהו – מדוע חשוב כל-כך שהדברים אכן ייבחנו במציאות ולא דיי בעצם הידיעה והביטחון שיש לו הכוח לכך?

טעם הבריאה

כאן בא לידי ביטוי יסוד מרכזי: פסגת השלמות והמעלה של כל דבר היא דווקא כאשר הוא יורד ובא לידי פועל ואינו נשאר בכוח ובפוטנציאל בלבד. גם אם יש ודאות גמורה שהדבר יכול להיעשות, ושאם יצטרך לעמוד למבחן יעמוד בו בכל העוצמה והתוקף – עדיין לא הגיע לשלמותו כל עוד לא התבצע בפועל.

ההוכחה לכך היא מבריאת העולם עצמה. אחד הטעמים המובאים בספרים לכך שהקב"ה ברא את העולם הוא "שיתגלו שלמות כוחותיו". כלומר, קודם הבריאה לא באו כוחותיו האין-סופיים של הקב"ה לידי ביטוי בפועל, ולכן הוא ברא את העולם כדי שהכוחות השלמים והמופלאים האלה יבואו לידי ביטוי בעולם.

בן מלך במבחן

וזה גם אחד הטעמים לירידת הנשמה לעולם הזה התחתון. הנשמה נמשלת לבן מלך מושלם במעלות, שהמלך שולח אותו למרחקים כדי שיגלה את כישוריו המיוחדים ויוכיח שהוא יודע לחיות ולפעול בכוחות עצמו. והלוא הקב"ה יודע מראש שהנשמה תגלה את כוחותיה המיוחדים ותשלים את כוונת ירידתה לעולם הזה, ולשם מה דרושה הירידה בפועל?

אלא שזו המעלה המיוחדת של דברים שבאים לידי פועל על המצב שבו הם קיימים בכוח בלבד. ולכן הקב"ה ברא בפועל את העולם הזה, והוא הוריד את נשמותינו לתוך גוף גשמי, כדי שהכוחות המופלאים והפנימיים יתגלו ויבואו לידי פועל. זו גם מעלתה של שרה אימנו, שירדה בפועל למצרים ועלתה משם שלמה בכל מעלותיה.

(תורת מנחם כרך ד, עמ' 319; לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 283)

  מן המעיין

אברהם אבינו

בכל הכוחות

"ואברהם זקן בא בימים וה' בירך את אברהם בכֹל" (בראשית כד,א). אברהם התברך בסגולה של 'בכֹל', הוא עבד את ה' בבחינת "בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך".

(החוזה מלובלין)

תפילה בעד הכלל

הצדיק האמיתי אינו מתפלל בעד עצמו בלבד, אלא בעד הכלל כולו. כל זמן שכלל הציבור לא נתברך אין הוא בא על סיפוקו. זו הכוונה שה' "בירך את אברהם בכל". הברכה הייתה בזה שבירך את הכול.

(קדושת לוי)

שליטה מלאה

חז"ל אומרים שאברהם "היה שולט ביצרו". אברהם שלט ביצרו לא רק בענייניו הפרטיים אלא 'בכול' – גם בענייני הכלל והציבור. עפר ואפר היה בהתנהגותו לבני-אדם, ומעולם לא בא לידי התנשאות וגאווה.

(הנצי"ב)

מידת ההסתפקות

הקב"ה בירך את אברהם במידת 'כל', במידת ההסתפקות. אברהם הסתפק בכול ולא היה חסר לו דבר. זהו שנאמר (תהילים לד,יא) "ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב". מדוע "דורשי ה' לא יחסרו" דבר? משום ש"כל טוב" – שאצלם הכול טוב והם שמחים בחלקם.

(האדמו"ר מסדיגורה)

הבן הממשיך

רש"י אומר ש'בכל' בגימטרייה 'בן', ולאחר שהיה לו בן היה צריך להשיא לו אישה. לפי זה מה הכתוב מחדש כאן, והלוא ידוע לנו מכבר שלאברהם היה בן? אלא שהתורה רומזת כאן שבן הוא בבחינת 'בכל', כליל המעלות; הוא ה'בכל' של אברהם. לכן השתדל אברהם להשיאו אישה מבני משפחתו דווקא, כי הוא הממשיך של כל ענייני אביו.

(לקוטי שיחות)

ברכה לנלווים

ברכת ה' ניתנה לא בעבור אברהם בלבד, אלא "ה' בירך את אברהם" – גם את הנלווים אליו, שהם זרעו עד סוף כל הדורות. והברכה היא "בכול" – בכל ההמשכות הרוחניות הגבוהות מלמעלה.

(ספר המאמרים תש"ט)

אין לילה

במדרש נאמר ש"ויקרא אלוקים לאור יום" – אלו מעשיהם של צדיקים, "ולחושך קרא לילה" – אלו מעשיהם של רשעים. זהו שנאמר "ואברהם זקן בא בימים": כל ימיו של אברהם היו בבחינת 'ימים', שלא הייתה בו כלל בחינת 'לילה'.

(מי מרים)

  אמרת השבוע

השפלה הכרחית

רבי יחזקאל לנדא, רבה של פראג ובעל 'נודע ביהודה', הלך פעם אחת אל אחד מעשירי העיר, כדי להתרימו לצורכי צדקה. כשיצאו מביתו, העיר מלווהו של הרב כי לדעתו השפיל הרב את עצמו בבואו לבקש את חסדיו של הגביר.

נענה רבי יחזקאל: "אף על אברהם אבינו מסופר שכאשר נזקק להשיג טובה מעם-הארץ חלק לו כבוד ואף השתחווה לו, כמו שנאמר: 'וישתחו אברהם לפני עם-הארץ'".

והוסיף הרב בחיוך: "האדם הוא נזר הבריאה, ובכל-זאת, כשהוא צריך לחלוב את הפרה, הוא כורע ברך תחתיה"...

  מעשה שהיה

הניגון האחרון

בדרך העולה לאפטה נסעה עגלה רתומה לשני סוסים אבירים, ובה רבי משה-לייב מססוב. הוא ובני משפחתו, ועמם כל מיטלטליהם, עשו  את דרכם אל העיר אפטה.

דרכו של רבי משה-לייב הייתה לנצל כל הזדמנות שנקרתה לו לקיום מצווה. אף הפעם דאג להעמיס על העגלה מזון בשפע, אולי תזדמן מצווה בדרכם.

במהלך הנסיעה התקרבה עגלתו אל עגלה אחרת, רתומה לסוס כושל, שהתנהלה בעצלתיים. רבי משה-לייב רץ להקדים שלום לנוסעי העגלה. "שלום עליכם יהודים יקרים", קרא אליהם בפנים מאירות, "לאן פניכם?".

בפנים מכורכמות ענו יושבי העגלה כי נוסעים הם לחתונת בנם בעיר אפטה. רבי משה-לייב לא נזקק לשאול מדוע אין השמחה שורה על פניהם. בגדיהם העלובים והמרופטים של בני המשפחה, ובכלל זה החתן, אמרו הכול.

רבי משה-לייב לא התמהמה. "הלוא החתן דומה למלך, והוריו הם שושביני המלך", קרא בקול שמח. "ראוי אפוא שאתם תיסעו בעגלה הרתומה לשני סוסים, ואילו אנו ניסע בעגלתכם".

טרם הספיקו לעכל את דבריו וכבר מיהרו רבי משה-לייב ובני משפחתו להעביר את חפציהם לעגלת המחותנים, שלא היה בה דבר מלבד שני תופים עלובים. הצדיק גם הוציא ממזוודותיו בגדים נאים והלביש את החתן והוריו, ואלה נהפכו באחת למחותנים מכובדים.

בעוד הנסיעה נמשכת פצחו רבי משה-לייב ובניו בשירה במלוא גרונם לכבוד החתן. הם הִכו בשני התופים שנותרו בעגלה, וכל הדרך שרו ללא לֵאות. אט-אט הפשירו פני המחותנים והשמחה נראתה על פניהם.

בבואם לעיר אפטה ירדו רבי משה-לייב ובניו מן העגלה והחלו לרקוד אל מול החתן. שמחתו של רבי משה-לייב הדביקה עוברים ושבים, וכעבור זמן קצר נוצרו סביבו מעגלים-מעגלים, כולם רוקדים לכבודו של החתן, עד בית אבי הכלה, ישראל-יצחק השמש.

ביתו של השמש היה אף הוא עלוב וקטן, ולא הוכן מראש לקבלת אורחים רבים. המשפחה התכוננה לערוך חתונה צנועה וקטנה. עתה, בבואם של רבי משה-לייב וכל המשמחים, התמלא הבית עד אפס מקום, ורבים הצטופפו סביב החלונות והביטו בשמחה המופלאה.

אשתו של רבי משה-לייב נכנסה עם הכלה לחדר צדדי, הלבישה אותה בגדים נאים שהיו עמה, ואף קישטה אותה בתכשיטיה-שלה.

לאחר החופה הוציא רבי משה-לייב את כל המזון שהיה בעגלתו, וכל הנוכחים הסבו לסעודת-מצווה כיד המלך. השמחה התעצמה והלכה מרגע לרגע. הקהל לא פסק לרגע מלרקוד ולשיר, ורבי משה-לייב מנצח על השמחה, מפזז ומכרכר סביב החתן ופניו בוערות באש-קודש.

ה'כליזמרים' של אפטה נודעו לשם-דבר בכל הסביבה, ורק בעלי האמצעים יכלו להזמינם לשמחותיהם. בלילה הזה היו בטלים ממלאכתם, אולם כאשר שמעו על השמחה הגדולה בבית ישראל-יצחק השמש, מיהרו להשתתף בה. עם בואם גאתה השמחה, והם ניגנו את מיטב ניגוניהם.

בעיצומו של ניגון אחד ומיוחד השתלהבו פניו של רבי משה-לייב והוא בער כלפיד אש. הכול הביטו בו בעיניים משתאות, והנגנים ניגנו את הניגון בדבקות עד שכלה כוחם. או-אז התעורר רבי משה-לייב משרעפיו, ואמר לנגנים: "אני מתפלל להקב"ה שאזכה כי תנגנו ניגון זה אחר מיטתי בבוא יומי...".

שמחת החתונה נמשכה עד אור הבוקר, ורבי משה-לייב השמיע דברי ברכה, שזורים בפסוקים ופתגמים, וגם חידודים כדרך ה'בדחנים'. הכול סברו כי האיש המופלא הוא קרוב משפחתו של החתן, שבא עמה לחתונה. הכול הביטו בו בהשתאות. דמותו כמראה איש אלוקים, פיו שופע דברי תורה כאחד הגאונים, אך התנהגותו בפשטות רבה, כאחד האדם.

זו הייתה ההיכרות הראשונה של תושבי אפטה עם רבי משה-לייב מססוב, שקבע את משכנו בעיר אפטה.

שנים עברו. רבי משה-לייב עבר לעיר ססוב שבגליציה ומשם הפיץ את אורו. כאשר באה עת פטירתו, בדיוק הייתה אמורה להתקיים חתונת בת אחד מנכבדי העיר. רבי משה-לייב ביקש לקרוא למחותנים, וגזר עליהם שלא ימעיטו משמחתם כמלוא נימה. "אשמח אם גם תשמחו אותי בשמחתם", הוסיף.

דבריו נשמעו סתומים אך לא נותר זמן לעסוק בהם, כי כעבור שעה קלה השיב רבי משה-לייב את נשמתו ליוצרה. אבל כבד ירד על תושבי העיר, שיצאו ללוותו בדרכו האחרונה.

בעוד הקהל עושה את דרכו לעבר בית-העלמין והדמעות זולגות כמים, נשמע קול שקשוק מרכבותיהם של ה'כליזמרים' מאפטה, שבאו לחתונה.

"מי הנפטר?", שאלו הנגנים.

"רבי משה-לייב מססוב", הייתה התשובה. באותו רגע הבריק בזיכרונם סיפור חתונת בתו של ישראל-יצחק השמש. הם נזכרו פתאום בבקשתו המיוחדת של רבי משה-לייב בעניין אותו ניגון, שלא נזדמן להם לנגנו מאז...

בטרם נסתם הגולל הושיבו בית-דין לדון אם אפשר לקיים את בקשת הנפטר. ההכרעה נפלה כי יש לקיים את הבקשה, ובפרט לנוכח דבריו הסתומים אל בני משפחת העשיר שישמחוהו בשמחתם.

מעמד כזה לא נראה מעולם. בית-העלמין מלא עם רב, כאוב ובוכה, וסביב הקבר הפתוח עומדים ה'כליזמרים', וכלי-הנגינה בידם, ובהשתפכות הנפש מנגנים את הניגון המיוחד...

  לומדים גאולה

עלייה מלמטה

מטרת העבודה בזמן הזה לרומם ולזכך את העולם, כדי שיוכל להיכנס לתקופת הגאולה האמיתית והשלמה. כשיש צורך להרים דבר-מה לדרגה גבוהה יותר, אפשר לעשות זאת בשתי דרכים: האחת, שהעליון ימשוך אותו ויעלהו אליו; השנייה, שהתחתון עצמו, בכוחותיו-שלו, יעלה ויתרומם.

לכל אחת משתי הדרכים הללו יתרון מיוחד: בדרך הראשונה, העלייה גדולה ועצומה. הואיל ועלייתו של התחתון נעשית בכוחו של העליון, הוא יכול בבת-אחת לזנק מהנקודה הנמוכה ביותר אל הנקודה העליונה ביותר. בדרך השנייה העלייה איטית וקשה הרבה יותר, מכיוון שהתחתון צריך לעלות בכוחותיו-שלו. אך כאשר התחתון עולה בכוחות עצמו זו עלייה אמיתית ופנימית יותר, והוא-עצמו מתעלה; ואילו כאשר העלייה נעשית בכוחו של העליון – אין היא משנה בהכרח את מהותו של התחתון, שהרי בעצם הוא נשאר במקומו, אלא שמישהו תפס אותו והעלה אותו למעלה.

הסרת ההסתר

שתי הדרכים האלה מיוצגות על-ידי אברהם ויצחק. אברהם עסק בגילוי אור אלוקי עליון בעולם – "וייטע אשל בבאר-שבע ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם". הוא פנה אף "לערביים שמשתחווים לאבק רגליהם" וגילה להם על דבר מציאותו של בורא-העולם, עד שגם הם התפעלו ונמשכו אחריו. זו הייתה כל עבודתו בימי חייו – להביא לעולם אור אלוקי עליון, מלמעלה. הדבר גם תואם את מידתו העיקרית – מידת החסד – שעניינה נתינה, גילוי, שפע.

שונה הייתה מידתו של יצחק. אם על אברהם נאמר "אברהם אוהבי", הרי על יצחק נאמר "ופחד יצחק". מידתו הייתה הגבורה, שעניינה – ההתגברות מלמטה, עלייתו של התחתון. עבודתו הרוחנית התמקדה בהעלאתו של העולם התחתון, לא על-ידי שפע של גילוי אור אלוקי מלמעלה, אלא על-ידי זיכוך העולם וחשיפת הקדושה שקיימת בו-עצמו.

פעולתו זו מוצאת את ביטויה בסיפור חפירת הבארות על-ידי יצחק. יצחק עשה בחייו דברים רבים, ועליהם אין  התורה מספרת לנו; היא מספרת על חפירת הבארות דווקא. חפירת באר משמעותה – שבאים למקום צחיח ויבש, ואין מביאים מים ממקום אחר, אלא מסירים את כל המחיצות ואת כל השכבות המסתירות, ומגלים את המים שקיימים במקום זה עצמו. על-ידי חפירת הבאר מגלים שבתוך היובש והשממה טמונים מים חיים, וצריך רק לגלותם ולהוציאם. הדבר מסמל את קו-העבודה של מידת הגבורה – העלאתו של התחתון עצמו.

זו הייתה פעולתו של יצחק אבינו – לגלות את הקדושה האלוקית החבויה בעולם הגשמי עצמו. לאחר שאברהם האיר את העולם באור אלוקי מלמעלה, הגיע השלב שבו העולם צריך להתעלות ולהזדכך מלמטה, מתוכו-עצמו. יצחק נאבק בהסתר שמכסה על האמת האלוקית. הוא גם נלחם בכוחות הרע שניסו לסתום את הבארות שחפר – שניסו לחזור ולכסות על האמת האלוקית שגילה יצחק.

"אתה אבינו"

חלוקה זו מקבילה לזמן הבית ולזמן הגלות. בזמן הבית האיר אור אלוקי בעולם, על-ידי בית-המקדש. ההתעלות באה על-ידי אור הקדושה, והוא רומם את העולם למדרגה עליונה יותר. אולם, כאמור, אין זו העלייה השלמה. זו מטרת הגלות – הקב"ה שיגר אותנו לעולם שבו האור האלוקי אינו מאיר, ואנו נדרשים לגלות בעצמנו את הקדושה החבויה בתוך העולם עצמו.

לכן בזמן הגאולה תשלוט מידתו של יצחק אבינו, ועל כך הגמרא אומרת (שבת פט,ב) שלעתיד-לבוא ייאמר ליצחק "כי אתה אבינו" – כלומר, מידתו תהיה אז המידה העיקרית והשלטת.

  פתגם חסידי

הכול לטובה

"על שרה אומר רש"י: 'כולן שווין לטובה'. והלוא הייתה חשוכת-בנים וסבלה טלטולי גלות? אלא על כל מאורע אמרה 'גם זו לטובה' והאמינה שהכול בא מיד הקב"ה" (רבי זושא מאניפולי)

  חיים יהודיים

הגנן של מערת המכפלה

בכל בוקר, אחרי תפילת שחרית ולימוד גמרא בכולל 'מנוחה רחל' שבעיר-האבות חברון, יוצא פסח פינצ'בסקי (59) לעבודתו היום-יומית: גינון במערת המכפלה. "קשה לי לתאר במילים את הכוח שזה נותן לי, כשאני מתחיל בעבודת הגינון במקום הקדוש הזה", אומר פסח במבטא רוסי ניכר. "לאחר כל מה שעברתי בשנות חיי, זה מקומי, זה הבית שלי".

סיפורו של פסח ייחודי, בעיקר משום שהתחיל להתקרב ליהדות כשהוא נושק לגיל יובל. הוא נולד בעיר אודסה שבאוקראינה. "לא ידעתי דבר על יהדותי", משחזר פסח. "רק הגויים, בני כיתתי, דאגו להזכיר לי את דבר היותי יהודי, כאשר מפעם לפעם קראו לעברי 'ז'יד' או הִכו אותי".

הרהורי חרטה

הקריאות האנטישמיות הזכירו לו שהוא יהודי אבל לא עוררו בו שום עניין ביהדותו. כשבגר עסק באילוף כלבים ונעשה מומחה בתחום. "הייתי שופט בתחרויות כלבים ומורה לאילוף כלבים. זה היה עיסוקי שנים רבות", הוא מספר. בשנת תשנ"ב עלו אימו ואחותו לארץ והשתכנו בקריית-ארבע. פסח בחר להישאר באוקראינה.

רק כמה שנים לאחר-מכן, בשנת תשנ"ח, בא פסח לישראל, לביקור משפחתי קצר. "נסעתי באנייה, כי זה היה חווייתי יותר. שהיתי בארץ כמה שבועות ובטרם עזבתי שאלה אותי אימי: 'מה שכחת שם, באוקראינה?'. השבתי לה בחזרה: 'מה שכחתי פה, בישראל?'". כשעלה לאנייה, בחזרה לאודסה, הרגיש הרהורי חרטה. "הרגשתי פתאום משיכה לארץ, אבל הספינה כבר הייתה בדרך ליעדה", הוא מחייך.

הכול מלמעלה

זמן קצר לאחר שחזר לאוקראינה גילה כי מפעל חייו מתרסק מול עיניו. "המצב הכלכלי הידרדר ולאנשים כבר לא היה כסף להשקיע בתחרויות. מצאתי את עצמי מובטל", הוא אומר. לימים, כשילמד את המושג 'השגחה פרטית', יבין כי הכול היה מכוּון מלמעלה. שנתיים לאחר ביקורו הראשון החליטו הוא ורעייתו לעלות לארץ, לצמיתות.

המקום הטבעי למגורים היה ליד אימו, בקריית-ארבע. עד אותו רגע לא ידע דבר על ההיסטוריה היהודית, על חברון ועל האבות. "התחלנו ללמוד יהדות מאלף ממש", הוא מספר. "שמעתי שבמבנה גדול ליד ביתי קבורים האבות של היהודים, אבל לא הבנתי את משמעות הדברים".

השותף נרצח

לצד לימודי היהדות חיפש עבודה קבועה. "בדיוק באותה תקופה אמרו לי שמחפשים גננים בחברון. העניין מצא חן בעיניי, וחברת גינון מקומית קיבלה אותי. לפני כמה שנים מוניתי לגנן הראשי של מערת-המכפלה. אז גיליתי את הזלזול המתמשך של הערבים במקום. הם נהגו לזרוק בקביעות זבל ולכלוך על הדשא הירוק שליד המערה".

לפסח היה שותף, שהיה גם חבר קרוב: יצחק אימס. "השלמנו זה את זה", הוא אומר בכאב. "קשה לתאר את הקשר שהיה בינינו. לפני שלושה חודשים, כשעמדתי בתפילת ערבית, ניגש אליי מנהל העבודה שלי ושאל אם שמעתי על פיגוע הירי. השבתי בחיוב. הוא הביט בי ואמר: 'זה השותף שלך'...". אך למרות הקושי והאבל המשיך פסח במלאכתו. אנחנו תופסים אותו בעיצומה של עבודה. "אני שותל אלף שתילים לקראת פרשת חיי-שרה. יהיו כאן אלפים רבים", הוא מבטיח.

אלף שתילים יפרחו. פסח על רקע המערה

  פינת ההלכה ומנהג

מספר המאזינים

שאלה: האם החזן יכול להתחיל בחזרת הש"ץ כאשר אחד או שניים מהמתפללים עדיין עומדים בתפילה שמונה-עשרה ובלעדיהם אין תשעה עונים?

תשובה: בשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן (ובדומה לזה בשולחן-ערוך הבית-יוסף) נאמר: "כששליח-ציבור חוזר התפילה יש לכל הקהל לשתוק ולכוון לברכות שמברך הש"ץ ולענות אמן, ואם אין תשעה מכוונים לברכותיו – קרוב להיות ברכותיו לבטלה... לכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין תשעה זולתו, ויכוון לברכת הש"ץ".

מכאן עולה שיש להמתין עד שלפחות תשעה מהמתפללים יסיימו את התפילה ויוכלו לענות אמן.

לדעתו, רק ב'קדיש', 'קדושה' ו'ברכו' דיי בחמישה עונים (שעם הש"ץ הם רוב המניין), אבל לא בחזרת הש"ץ. וכן כתבו פוסקים רבים, ומהם: קיצור שולחן ערוך, בן איש חי וכף החיים (יש מקום להקל בזה אם הש"ץ טרם התפלל בלחש לעצמו, שאז אין חשש של ברכות לבטלה).

עם זה יש פוסקים (ומהם בעל 'יביע אומר', וכן פשטות דברי המשנה ברורה) הסבורים שכל זה לכתחילה, אבל בשעת הדחק, כשהמניין מצומצם ויש המאריכים בתפילה והזמן דוחק, אפשר לסמוך על המקילים (מגן אברהם, אליה רבא) ולהתחיל את החזרה כל עוד יש חמישה מאזינים.

אם בתחילת חזרת הש"ץ היו תשעה עונים, ומקצתם יצאו או שאינם מאזינים (ונשארו לא פחות מחמישה), אפשר לכל הדעות להמשיך בחזרת הש"ץ עד תומה, ולדעת הרמ"א ואדמו"ר הזקן עד קדיש תתקבל ועד בכלל (אך ללא נשיאת-כפיים וקריאת התורה).

מקורות: שו"ת הרא"ש כלל ד סי' יט. ב"י סי' נה ד"ה כתוב בהגהות מימוניות. שו"ע או"ח (ושו"ע אדה"ז) שם ס"ב (ס"ד) ס"ו וס"ח (ס"ז וסי"א, וסי' נו ס"ד), וסי' קכד ס"ד (ס"ו) ונו"כ. פסקי תשובות נה,יא. קכד,ט וש"נ. ילקוט יוסף (תשס"ד) שם הע' יד, וש"נ.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)