מה ההיגיון לקחת פעוט בן שמונה ימים, לחתוך בבשרו, ועוד לחגוג זאת בסעודת-מצווה? אך גם הרחוקים ביותר מאורח-חיים דתי מלים את בניהם
לפני כעשרים וחמש שנים, כאשר תופעת החזרה בתשובה החלה לגאות, התראיין לאחד העיתונים אב לבן שחזר בתשובה. הוא תיאר בצבעים קודרים את השינויים שחלו בבנו, וכשרצה להמחיש עד כמה הרחיק הבן לכת אמר: "הוא טובל במקווה שמונה פעמים בשבוע" (הבן נהג כמנהג החסידים לטבול בכל בוקר וכמו-כן ביום שישי לפני כניסת השבת) ...
בעיניו של אותו אב הטבילה במקווה בכל יום נראתה דבר תמוה ומוזר ביותר, אף-על-פי שבעצם מעשה הטבילה במים אין שום דבר חריג. האם יש מקום לתמוה על מי שנוהג לפתוח את היום בטבילת התרעננות בים? זה נראה דבר טבעי לחלוטין. מה מוזר אפוא בטבילה מרעננת במקווה? אלא שהרחצה בים מוּכרת וידועה לכולנו, ואילו בעיני אותו אב המקווה נתפס דבר זר ולא-ידוע.
כוחה של ברית
הדוגמה הזאת ממחישה עד כמה השיפוט שלנו אינו אובייקטיבי. קחו, למשל, את מצוות המילה. כל ילד יהודי זוכה להיכנס בבריתו של אברהם אבינו. גם הרחוקים ביותר מאורח-חיים דתי מלים את בניהם בהיותם בני שמונה ימים. הכול מתייחסים אל מצוות מילה בחרדת-קודש, ואיש לא יעז ללעוג לה.
אך בעצם קל הרבה יותר להסביר את השבת והתפילין מלהסביר את ברית-המילה. מה ההיגיון לקחת פעוט בן שמונה ימים, לחתוך בבשרו, ועוד לחגוג זאת בסעודת-מצווה? מכל המצוות, דווקא זו הייתה צריכה להיות היעד הראשון להתקוממות. והנה דווקא את המצווה הזאת הכול מקיימים באהבה וברצון.
קשה להסביר בהיגיון מדוע דווקא מצוות המילה נשמרת גם אצל יהודים שכמעט אינם מקיימים שום מצווה אחרת. ההסבר האמיתי הוא שזה כוחה של הברית שכרת הקב"ה עם היהודי הראשון, אברהם אבינו. זו הייתה ברית נצחית, ולכן היא מתקיימת לנצח. לפני אלפי שנים כבר אמרו חז"ל כי על מצוות המילה נכרתו שלוש-עשרה בריתות, וכי המצווה הזאת תישמר לעולם בידי עם-ישראל.
אבל גם ההבטחה הזאת מתלבשת בלבושים טבעיים. ההסבר הגלוי לקונסנזוס המוחלט הקיים סביב ברית-המילה נעוץ בכך, שכל יהודי נימול בפועל. עוד בטרם האדם מתחיל לחשוב ולגבש את השקפת-עולמו – הוא כבר נימול. המילה נעשית חלק בלתי-נפרד מהווייתו, וכך היא נהפכת לדבר מובן מאליו. לכן היא אינה עומדת למבחן ולפקפוק. אדם אינו יכול להתנגד לדברים שהם חלק ממהותו.
דרושה היכרות
הבעיה הגדולה שנוצרה בדורות האחרונים היא ההתרחקות של יהודים רבים ממושגי-יסוד יהודיים. למרבה הצער יש יהודים שבראש-השנה וביום-הכיפורים הם מטיילים בעולם, ובחג-הסוכות מבלים בפסטיבלים. ייתכן שאף פעם בחייהם לא חוו את חוויית התקיעה בשופר בימים הנוראים או אחזו בידיהם את ארבעת המינים בחג-הסוכות. ואז, מה שרחוק מהעין – רחוק מהלב.
מנקודת המבט הזאת מבינים את עומק ראייתו של הרבי מליובאוויטש, שקרא לצאת אל חוצות הערים, להניח תפילין עם יהודים, לזכות אותם בנטילת ארבעת המינים בחג-הסוכות ובשמיעת קול השופר בראש-השנה. נוסף על עצם קיום המצווה, המראות האלה מונעים את תחושת הזרות והניכור. גם מי שאינו נענה בעצמו להצעה להניח תפילין, לפחות רואה לפניו יהודים העומדים עטורים בתפילין. כריכת 'רצועות שחורות' על הזרוע לא תיראה בעיניו דבר מוזר.
ואולי זה הדבר הנחוץ לנו ביותר בעת הזאת – היכרות, מוּדעות. גדל כאן דור שאינו מכיר כלל את ההוויה היהודית של חיי תורה ומצוות. הוא רואה יהודים שומרי מצוות רק באירועים חדשותיים, כמו הפגנות ומחאות. לכן הוא גם חש מאויים, כי הלא-נודע מאיים ומפחיד. ככל שנלמד להכיר זה את זה ניווכח שאין מה לפחד, ולהפך, היהדות יכולה להעשיר את עולמו של כל יהודי באשר הוא. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
