תרע"ה. ימי מלחמת-העולם הראשונה. הקרבות גברו והתרחבו. בערי ליטא, שהיו בשליטת האימפריה הרוסית, גברה הדאגה לנוכח התקרבות צבאות הקיסרות הגרמנית.
רבי ישראל-מאיר הכוהן, מהעיירה ראדין, המוּכר בכינויו 'החפץ חיים', הכריז כי אם יתקרבו הגרמנים, יעזוב מיד את העיירה וייסע אל מרכז רוסיה.
לא עברו ימים רבים והם נאלצו לארוז את מיטלטליהם במהירות ולצאת לדרך. בימים ההם, ימי מלחמה טרופים, לא היו רכבות רבות, והן נסעו בתדירות נמוכה. מסילת ברזל ראשית אחת שימשה לתנועת הרכבות שחצו את המדינה.
ה'חפץ חיים', אשתו ושני ילדיו, ועמם הרב אלחנן וסרמן ובני משפחתו וחבורה מצומצמת של תלמידים, הצליחו לעלות אל רכבת שיצאה ביום ראשון בשבוע לעבר פנים רוסיה.
הקרונות היו דחוסים והנסיעה איטית. בגלל תנועת רכבות צבאיות נאלצה הרכבת לעצור תכופות לשעות או אף לימים. במשך כל השבוע הצליחה הרכבת להתקדם אך מעט, וביום שישי הייתה קרובה אל העיר מולודצ'נה, שבה התגוררו יהודים רבים.
אולם למרבה האכזבה, דווקא בהיותה קרובה כל-כך, האטה הרכבת את קצב הנסיעה. בני החבורה נשכו את שפתותיהם, והביטו בשמש הנוטה מערבה. בליבם רחשו תפילה שהרכבת תצליח להגיע אל העיר קודם כניסת השבת.
תקוותיהם נמוגו. היה ברור כי בקצב הזה תגיע הרכבת לעיר לאחר כניסת השבת. ה'חפץ חיים' היה שקוע בשרעפיו, ופתאום ננער ואמר: "אתם יכולים להמשיך בנסיעה, כי הירידה מהרכבת כרוכה בפיקוח נפש, אך אני מעדיף לשבות בשדה מלחלל את השבת".
הנוכחים נדהמו. הם ניסו להבהיר לו את חומרת הסכנה הצפויה למי שיימצא בשטח פתוח. בעיתות מלחמה כל אדם זר נחשד כמרגל, ועלולים לירות בו בלי דין ומשפט. אולם ה'חפץ חיים' היה נחוש ואמר כי הוא מוכן למסור את נפשו בעד קדושת השבת.
לאחר שהתברר כי אין סיכוי להניאו מהחלטתו הודיע רבי אלחנן וסרמן כי יצטרף אליו. בעקבותיהם החליטה כל החבורה לרדת מהרכבת ולשבות בשדה.
הם ניצלו עצירה רגעית של הרכבת ומיהרו לרדת ממנה הם ומיטלטליהם. כדי לזרז את הירידה פנו הנשים והילדים אל הדלת שהייתה בצד אחד של הקרון והגברים ירדו מהצד השני. אך פתאום התברר להם שלא יוכלו לאחד את הקבוצה. זקיף ששמר על המסילה חשד בחבורה המוזרה כי בכוונתה לגרום נזק למסילה, ואסר עליהם להתקרב אליה.
אלה היו רגעים של אובדן עצות. הגברים עומדים מצד אחד, ובצד השני עומדים הנשים והילדים ובוכים. רק לאחר זמן רב, כאשר הזקיף התרחק, חמקו הנשים והילדים ועברו את המסילה, ושוב היו כולם יחד. הגברים עמדו להתפלל קבלת שבת.
כשהאיר הבוקר הופיעו בשדה חיילים שהיו בדרכם אל החזית. הללו הביטו בלעג בחבורה השוהה בשדה הפתוח. כמה מהם אף השליכו לעברה לפידים בוערים ששימשו אותם לתאורה בלילה. התלקחה אש ואך בנס לא הגיעה אל חפציהם.
בני החבורה עמלו עתה לשכנע את ה'חפץ חיים' כי המשך השהייה במקום בלתי-אפשרי, וכי עליהם לעלות אל הרכבת הראשונה ולהתקדם למקום יישוב. ה'חפץ חיים' חשש מחילול השם העלול להיגרם כשייוודע שנסע בשבת, אך לבסוף הסכים.
סוף-סוף נראתה רכבת מתקרבת. בני החבורה התקרבו לעבר המסילה, הרכבת האטה אך לא עצרה. האכזבה הייתה רבה. אלא שאז הבחינו כי אחד מהם, ר' מרדכי-דב מברדיצ'ב, נעדר. דאגה חדשה מילאה את ליבם.
באותה עת היה ר' מרדכי-דב ברכבת. הוא הצליח להיתלות ברכבת בעת שהאטה ולהשתחל פנימה. מוחו עיבד תכנית להצלת כל החבורה. מיד בבואו למולודצ'נה פנה אל בית-הכנסת. המתפללים הביטו בו בחשדנות. מה האיש שחילל עתה את השבת מחפש בבית-הכנסת?
אולם כשניגש ר' מרדכי-דוב אל הרב, קפץ הרב ממקומו. חיש-מהר נודע לכול כי ה'חפץ חיים' נמצא בשדה והוא שרוי בסכנה גדולה. הרב האיץ בנכבדי הקהילה לצאת בעגלות כדי לאתר את הקבוצה ולהביאה אל העיר.
כמה עגלות יצאו מיד אל המקום, אך לא הצליחו לאתר את הקבוצה ושבו ריקם. בעיר גברה החרדה לשלום בני החבורה, ובבתי-הכנסת התכנסו לאמירת תהילים. השעה כבר הייתה ארבע אחר-הצהריים, ואז קם יהודי כפרי וטען כי הוא יצליח למצוא אותם.
שוב יצאו העגלות ובהן הכפרי ור' מרדכי-דוב. גשם עז ניתך על הארץ והשמש פנתה לשקוע. ופתאום, לשמחתם הרבה, מצאו את חבורתו של ה'חפץ חיים'.
שמחה והתרגשות אחזו בכולם. הללו שמחו לפגוש את ר' מרדכי-דוב בריא ושלם, וכמובן את מציליהם מהעיר, ואף אלו שמחו על הזכות הגדולה לפגוש את ה'חפץ חיים'.
באותה שעה ישב ה'חפץ חיים' בסעודה שלישית. הוא סיפר לבני העיר כי בחסדי ה' עברה עליהם השבת בשלום, וכי אף הזקיף נעשה לידידם הנאמן וסייע להם בכמה דברים.
וכך, רק במוצאי השבת, לאחר ההבדלה, עלו בני הקבוצה על העגלות ונסעו יחדיו למולודצ'נה. שם התקבלו על-ידי בני העיר בשמחה רבה ובכבוד גדול.
בסיכומו של דבר הבינו הכול כי ההשגחה העליונה הייתה בעזרו של ה'חפץ חיים' כדי שלא ייאלץ לחלל את השבת. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
