חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:39 זריחה: 6:12 י"ט בחשון התש"פ, 17/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התנא האלוקי רבי עקיבא
ניצוצי רבי

נושאים נוספים
התקשרות 843 - כל המדורים ברצף
הלימוד מהיותו של יונה הנביא מעולי הרגלים
עבודת יום-הכיפורים – בבית-המקדש
התנא האלוקי רבי עקיבא
יום-הכיפורים
היום הקדוש במחיצת רבותינו
הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי המסורת נהרג רבי עקיבא ביום-הכיפורים * מה ניתן ללמוד מהשינוי שחולל רבי עקיבא בחייו * האם בר-כוכבא היה ראוי להיות המשיח, ועל סמך מה תמך בו רבי עקיבא ובמלחמתו תמיכה בלתי-מסוייגת? * בעקבות התנא שקבע את יסודות התורה שבעל פה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

מידי שנה בשנה, ביום הכיפורים, בהגיע הקהל לסדר העבודה שבתפילת מוסף, נזכרים המוני בית-ישראל (על-פי נוסחנו) בסיפור עשרה הרוגי מלכות, וביניהם רבי עקיבא. אולם לא הכול יודעים על מסורת, ולפיה יום הריגתו של רבי עקיבא ויום ההילולא שלו היה ביום הכיפורים עצמו.

וכך נכתב בספר דבר יום ביומו (י' תשרי כב, ב): "בו [=ביום הכיפורים] נהרג רבי עקיבא לדעת סדר הדורות". למקורות נוספים בנושא ראה גם מדרש משלי רמז תתקמ"ד. שיח יצחק (להגר"י וויס) הוצאת מכון ירושלים, ובעוד מקומות.

מן השמים גילו

במכתב הרבי מכ"א במרחשוון תשי"ז (אגרות-קודש כרך יד עמ' קד) אל אישיות תורנית מסוימת, כותב בין השאר:

...במה שכותב על-דבר הספק [עיין בזה טורי זהב בשמות גיטין מערכת עקיבא, ובברכי יוסף שם, שם הגדולים לחיד"א מערכת רי"צ מוינא – (בשער הכוונות להאריז"ל ענין ספירת העומר ובלקוטיו לש"ס סוף ברכות עקיבא, אבל בלקוטי תורה להאריז"ל לתהלים צז; אור זרוע גו' סופי-תיבות עקיבה) – שאלות-ותשובות חתם-סופר חלק אבן העזר, ומרש"ל בים-של-שלמה מובא אשר לא דקדקו הסופרים בכתיבת השמות בש"ס] – בכתיבת שם עקיבא והראו להריא"ז בחלום אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, סופי תיבות עקיבה בה"א, הלא לא בשמים היא ואין משגיחין בבת קול –

כבר שקלו-וטרו בזה ובכגון דא בכמה מקומות [האריך בזה גם-כן בשם הגדולים לחיד"א מערכת ר' יעקב החסיד ושם-נסמן]. והנקודה בזה היא אשר לא בשמים היא בנוגע לפסק הלכה, מה שאין כן בבירור מציאות, ובכגון דא – לדעת איך היה שמו של רבי עקיבא שעמו מקושרים השמות עקיבא גם בדורות שלאחריו, וקל-להבין.

בהתוועדות שבת קודש פרשת בלק תשל"ז (שיחות קודש תשל"ז כרך ב' עמ' 245-243) הוסיף הרבי לבאר את השינוי שמצינו בין דרך כתיבת השם בתלמוד בבלי – ר' עקיבא – באל"ף, ובתלמוד הירושלמי – ר' עקיבה – בה"א.

ותוכן הדברים: תלמוד בבלי ענינו "אור חוזר" ותלמוד ירושלמי ענינו "אור ישר". מצד "אור ישר" אופן הכתיבה צריך להיות בה"א המצביעה על ה' אחרונה דשם הוי' (ספירת המלכות הנמשכת בג' העולמות בריאה יצירה עשיה – ג' הקוין שבציור ה"א – באופן דאור ישר). אחרת הוא הדבר בתלמוד בבלי, כי מצד "אור חוזר" אופן הכתיבה צריך להיות באל"ף שעניינה אתהפכא.

רבי עקיבא היה בן גרים, דבר המצביע על עניין בירור הלעומת זה, בדוגמת ענינו של תלמוד בבלי. מאידך הרי "כולהו אליבא דרבי עקיבא" דבר הקשור בלימוד התורה דארץ-ישראל כו'.

על-פי זה מובן מדוע סופי-תיבות ד"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" הם "עקיבה" (בה"א), ו"אביר יעקב" הם אותיות "עקיבא" (באל"ף): כשמדובר ב"ישרי לב" המוסב על צדיקים שלבם ברשותם, ועבודתם היא באופן של "אור ישר" – שם "עקיבה" (בה"א), "לישרי לב שמחה";

מה שאין כן כשמדובר ב"אביר יעקב" (המורה על עניין הגבורה, ובגבורה עצמה באופן של "אביר", ובמיוחד כשהשם הוא "יעקב" ולא ישראל) הרי השם עקיבא הוא עם אל"ף, שעניינה אתהפכא ומיתוק הגבורות.

רבי עקיבא ויעקב אבינו

באחת השיחות (לקוטי שיחות כרך כ' עמ' 126) התעכב הרבי על העובדה שיעקב אבינו ירד דווקא לבית לבן, שיא הירידה, כדי שיקויים בו "ויפרוץ האיש מאוד מאוד". יעקב ראה את תכלית המכוון של ירידתו (כלומר, העלייה שתבוא בעקבות הירידה) לכן אמר אז (בבית לבן) "שיר המעלות".

וכאן ציין הרבי (בהערה 29):

להעיר ממאמר חז"ל (סוף מכות) דבראותו גודל החורבן והגלות היה רבי עקיבא משחק, ונתבאר בזה (בהדרן על מסכת מכות – לקוטי שיחות כרך יט עמ' 67 ואילך) שהוא משום שדוקא הוא ראה בתוקף הגלות את העילוי שבא מזה בהגאולה. ולהעיר מכתבי האריז"ל שר' עקיבא הוא גלגול (ואותיות) יעקב (ראה ספר הדורות ערך ר' עקיבא סעיף יא).

המים שחקו אבנים

על הנקודה העיקרית שחוללה שינוי בחייו של רבי עקיבא מן הקצה אל הקצה, דיבר הרבי בשיחתו לפני התלמידים הצעירים של ישיבות תומכי תמימים נ.י. ואחי תמימים מערי השדה, בל"ג בעומר תשי"ג (תורת מנחם כרך ח' עמ' 149-148):

מספרים לנו רז"ל, אשר כשנתן רבי עקיבא דעתו ללמוד תורה, לא ידע אז אם יצליח או לא, ומלבד זה היו לו קשיים רבים, כי עני גדול היה וחסר-כל. אף-על-פי-כן, ראה מעשה ובא לידי החלטה להקדיש ימיו לתורה. והמעשה שראה הוא, אשר טפין טפין של מים נופלות על אבן וחוקקין אותה.

אמר רבי עקיבא: האבן היא מוצקה וקשה, והמים הם רבים, והטפות קטנות. אף-על-פי-כן, כשיתמידו המים ליפול על האבן טפה טפה, מיום ליום, ומשבוע לשבוע ומחודש לחודש, הנה סוף כל סוף יפוצצו המים את הסלע.

על אחת כמה וכמה אם למרות כל הקשיים יחליט ללמוד תורה בכל רצונו, ויתמיד בלימודו מיום ליום ומשבוע לשבוע ומחודש לחודש שנה בשנה, אין כל ספק אשר סוף סוף יגיע למטרתו להיות בן תורה.

וכן עשה, וכן היה, שנעשה רבי עקיבא לגדול בתורה בדורו. ולא עוד, אלא אף שבתחילה היה עני גדול, ונתן דעתו ללמוד תורה ולא פנה אל רהבים, הצליחו ה' וברכו גם בעושר רב.

מזה הוראה ומוסר השכל לכל תלמיד העומד בראשית דרכו בלימוד התורה, ולפעמים נראית לו הדרך ארוכה וקשה, וספק גדול בעיניו אם יצליח בדרך זו, ומה תועלת בה בחיים, כו'.

הנה באו ימי הספירה האלה, הקשורים ברבי עקיבא, ומתירים הספיקות. מזכירים הם לכל תלמיד, אשר אם באמת ובתוקף יחליט ללמוד תורה, ברור הדבר שיצליח; ולא עוד, אלא – גם יצליח בעניניו האחרים, וכמו שאומר הכתוב בפרשת שבוע זה: "אם בחוקתי תלכו" – וכפירוש רש"י "תהיו עמלים בתורה" – "ונתתי גשמיכם בעתם גו'", ויבואו ויתקיימו כל הברכות האמורות שם בפרשה.

בשנת תשי"ז כתב הרבי (אגרות קודש כרך יד עמ' שצח) לתלמיד שהתלונן על קשיי תפיסה בלימודים, דבר שפעל עליו נמיכות-רוח:

במענה על מכתבו מט"ו בשבט ראש השנה לאילנות ונוגע גם לאדם וכמו שכתוב כי האדם עץ השדה, והתוכן בזה אשר בפעולות האדם כמה מהם בם נדמה לעץ השדה לצומח, זאת אומרת שהן באותם הענינים בהם גודל וחונך מבלי לשנות בהם שינוי עיקרי ורק להצמיחן מגרעין לשתיל ומשתיל לאילן.

בו כותב אודות התפיסה שלו שאינה מהירה כל כך כתפיסת חבריו בישיבה וכו' אשר זה פועל עליו נמיכת רוח ונפילת רוח ומה יהיה התכלית.

והנה ידוע סיפור רז"ל אבות דרבי-נתן פ"ו אודות רבי עקיבא שהתחיל ללמוד תורה בהיותו בן ארבעים שנה, ונקודת המפנה היה כשראה שטיפות מים יורדים על אבן טיף אחר טיף סוף סוף נקבו את האבן וכמו שכתוב אבנים שחקו מים, וסופו היה רבן של כל ישראל הקים תלמידים לאלפים ולרבבות, וידוע מאמר רז"ל סתם משנה תוספתא כו' וכולי אליבא דרבי עקיבא (סנהדרין פו, א).

והנה מי הוא זה אשר ערב לבו לדמות עצמו לרבי עקיבא, אבל מאידך גיסא תורתנו שבעל-פה ושבכתב אינם קובץ סיפורים ח"ו, כי אם תורה כמשמעה הוראה בחיים לכל אחד מישראל כיון שכל אחד מחויב בתלמוד תורה, ומסיפור הנ"ל מובן שאפילו אם לימוד התורה כדין טפת מים הנופלת על אבן ורואים במוחש שאין רישומה ניכר לעיני בשר כלל וכלל, בכל זה על-ידי תוקף הרצון והתמדה ושקידה ואי התרשמות מפיתויי היצר מגיעים לשיא היותר גדול, והנמשל בהנוגע לתוכן מכתבו מובן.

ויחדול מלהתעמק במדידת תפיסת שכלו, ותחת זה יתקע כח ההתבוננות בלימוד תורתינו תורת חיים וילמוד דוקא בדיבוק חברים, אשר אז קרוב לודאי שיעבור כאב הראש שכותב אודותו שמרגיש בעת הלימוד, ויבקש את הראש-ישיבה שלו שימציא לו חבר המתאים בשבילו, וכשילמוד מתוך שמחה הנה סוף-סוף יוכל לבשר בשורות משמחות מהצלחתו בלימודים.

מלאכתו נעשית על-ידי אחרים

בהתוועדות ש"פ בהר-בחוקותי תשי"ג (תורת מנחם כרך ח' עמ' 176) אמר הרבי:

...מצינו אצל יחידי סגולה שעבודתם היתה באופן הבירור דתורה, כמו רבי עקיבא ורבי אלעזר בן רבי שמעון, שמלאכתם היתה נעשית על-ידי אחרים – שזהו המעמד ומצב דלעתיד לבוא כמו שנאמר "ועמדו זרים ורעו צאנכם" – שלא הוצרכו להתעסק בדברים הגשמיים, אלא על-ידי פסק בתורה נעשה הדבר בדרך ממילא, כפי שמצינו בהעובדא דרבי עקיבא והמטרוניתא (ראה נדרים י, א ובפירוש רש"י ורבינו ניסים)..

והיינו שעבודתם היתה באופן ד"עושין רצונו של מקום", שהמשיכו את הרצון שלמעלה מהשתלשלות, בבחינת המקום, היינו בסדר השתלשלות.

"ומעין זה" – סיים הרבי – "צריך להיות גם אצל כל-אחד-ואחד מישראל".

בהזדמנות אחת, בליל ערב חג השבועות בשנת תשט"ו, נשאל הרבי בעניין מה שמופיע בסיום מסכת סוטה "משמת רבי עקיבא בטלו זרועי תורה", הרי הלשון "זרועי תורה" מצינו בגמרא (סנהדרין סח, א) על ר' אליעזר.

והשיב הרבי (תורת מנחם כרך יד עמ' 86):

ידוע מאמר הבעל שם טוב, שכל דבר שיהודי רואה ושומע הוא הוראה בעבודת השם.

– והדבר מובן על-פי הידוע שכל דבר הוא בהשגחה פרטית ו"אני לא נבראתי לשמש את קוני", וממילא, כל מה שמראים לאדם הוא הוראה בעבודת השם –

ולכן כששמע רבי עקיבא מעלה זו אצל רבי אליעזר ידע שזו הוראה בעבודתו, וממילא קיבל זאת, כך שגם אצלו נעשית מעלה זו.

תלה לימודו בזכות אשתו

ולהעיר – מציין הרבי באחת מהערותיו (לקוטי שיחות כרך יז עמ' 176 הערה 33) – מהשייכות המיוחדת של רבי עקיבא ל"ביתו זו אשתו", כמסופר בדברי חז"ל (כתובות סג, א) דרבי עקיבא תלה לימוד התורה שלו [שהיה באופן נעלה ביותר (וראה מנחות (כט,ב) דמשה "לא היה יודע וכו'"), עד ש"כולהו אליבא דרבי עקיבא (סנהדרין פו,א)] באשתו – "שלי ושלכם שלה הוא".

לגבי שירת האזינו (אף שנכללו בה דברי תוכחה) – מציין הרבי (לקוטי שיחות כרך כד עמ' 232) בשולי הגליון:

ובדוחק יש לומר שהשירה בזה היא, כי כאשר רואים קיום נבואה זו, הרי זה מוכיח שגם הנבואה על-דבר הנחמה והגאולה תתקיים (ראה רמב"ן האזינו לב,מ. אברבנאל), ועל דרך הסיום במסכת מכות שרבי עקיבא משחק.

אבל קשה לומר שזו תהיה הוראה לכל אחד, היינו שכן צריך להיות הנהגה והרגש אצל כל אחד בכל הזמנים. ובמכל-שכן מזה שגם שם רוב התנאים היו בוכין מתחלה.

מרד בר-כוכבא – מלחמת מצווה

אגב פולמוס עם אחד מרבני אירופה בדבר שלילת מסירת שטחים מאה"ק לאומות-העולם, הבהיר הרבי את קריאתו המפורסמת לכבוש את דמשק במהלך מלחמת יום-הכיפורים. בין השאר יצא הרבי להגן על כבודו של רבי עקיבא, שהיה מנושאי-כליו של בר כוכבא, כנגד הדעה האומרת שכביכול סיכן רבי עקיבא חיי רבבות יהודים במהלך אותם קרבות.

וכה כתב הרבי בזאת חנוכה תשמ"א (לקוטי שיחות כרך כד עמ' 452):

...בקשתי והפצרתי נפשית בסיום "מלחמת יום-הכיפורים" – לסיים ולהשלים הנצחון דצה"ל או על-ידי כיבוש לשעות אחדות של דמשק – באה לאחרי שבאו לידי ידיעות ברורות – על-דבר המצב הפרוע בחזית ההיא ועל דבר הטעמים של המחייבים והשוללים את זה – ומיוסדת אך ורק על-פי ההלכה (עד רדתה אפילו בשבת, אומרת התורה הבא להרגך השכם כו'. ועוד).

לאחרי בקשת סליחה רבה – ארשה לעצמי להוסיף הערה, שלדעתי עקרית היא ועיקר: חס-ושלום חס-וחלילה לאמר על רבי עקיבא – דכולהו – (יסודי תורה שבעל-פה) אליביה – דהורה (ציווה) לרבבות בני-ישראל לסכן נפשם ובפועל מפני טעמים כו'!

הוראה כזו יכולה לבוא אפילו מרב פשוט, ואין צריך לומר כלל וכלל בנוגע לרבי עקיבא – כי אם אך ורק כשהתורה, הלכה ברורה – מכריחה אותו להורות כן. אלא – של"חכמי המשנה" ו"חכמי הגמרא" התוקף לפסוק-דין מהי מלחמת מצוה (או עוד יותר מזה), ואין לו לדיין ופשיטא לסנהדרין ועוד יותר מזה "כל חכמי דורו" – אלא מה שעיניו רואות (בלשון הרמב"ם שם "ודימה הוא וכל חכמי דורו") – שאז ההלכה מכריחה אותם להכריז שזוהי מלחמת מצוה (ומצוה המיוסדת על ביטול פקוח-נפש) ולהיות "נושא כליו" וכו'. ואין-כאן-מקומו.

ולהעיר: רבי עקיבא הוא הוא הפוסק דין דואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה.

עתה הזמן לגילוי המשיח

מצינו שרבי עקיבא היה סבור שגילוי המשיח יהיה בדורו והיה דורש מהפסוק (בלק כד, יז) "דרך כוכב מיעקב" על שמעון בר כוכבא, באמרו "דין הוא מלכא משיחא" (ירושלמי תענית פרק ד' הלכה ה').

ומבאר זאת הרבי (תורת מנחם כרך ח' עמ' 157):

בנוגע לרבי עקיבא מצינו (נדרים נ, א) ש"מן שית מילי איעתר רבי עקיבא" וידוע (ראה לקוטי שיחות כרך ז' עמ' 342 דיבור המתחיל אנשי אמת) שהוא עניין אות וא"ו (שמספרה שש), דא אות אמת, ספירת התפארת שנקראת אילנא דחיי (למעלה מספירת המלכות, שנקרא אילנא דטוב ורע). אלא שכל זה היה מצד רבי עקיבא, שמצד עצמו גמר את כל עניני העבודה והיה מוכן לגילוי המשיח, אבל הדור כולו לא היה ראוי לכך. ואכן נתברר שבר כוכבא אינו משיח, ולכן קראו לו בר כוזיבא.

"אמנם בדורנו" – סיים הרבי – דרא דעקבתא דמשיחא, לאחרי שהיה כבר גילוי פנימיות התורה – רשב"י, ורבותינו נשיאינו מדור לדור – יהיה גילוי המשיח, דרך כוכב מיעקב, בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים.

תחילת תקופת הגילוי

במענה לשאלה כיצד האמין רבי עקיבא במשיחיותו של בן כוזיבא, והרי לא היו לו הסימנים שמונה הרמב"ם: יקום מלך מבית דוד הוגה בתורה ומצוות וכו' ויכוף כל ישראל וכו' ויבנה מקדש כו' – השיב הרבי בשנת תשל"ב (אגרות-קודש כרך כז עמ' שב):

דעת רבי עקיבא בנוגע בן כוזיבא המלך – אינה סותרת מה שכתב הרמב"ם הלכות מלכים סוף פרק יא – כי היה קא-סלקא-דעתך דרבי עקיבא שזוהי תחלת תקופת הגילוי שלו.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)