נושאים נוספים
	התקשרות 837 - כל המדורים ברצף
	שתי דרכים בעבודת ה'
	ממשיח הפרטי למשיח הכללי
	קשרי מכתבים עם בגין
	פרשת ראה
	"הלומד מחברו פרק אחד"
	הלכות ומנהגי חב"ד

כיצד ייתכן לומר ש'קללה' ניתנת ליהודי בפנימיותו ("לפניכם"), באותה מידה כפי שהדברים הם ב'ברכה'? * דווקא הדרגות הנעלות ביותר הם מחסדים המכוסים אשר למטה הם מתפרשים כדבר הפכי * להגיע לפנימיות שלמעלה זהו על-ידי עבודת התשובה שבפנימיות האדם * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. התחלת פרשתנו היא: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, את הברכה אשר תשמעו גו' והקללה אם לא תשמעו גו'".

וידועה השאלה¹: מדוע גבי ברכה נאמר לשון "אשר" ("אשר תשמעו"), הרי ברכה זו היא על תנאי [וכפי שמבהיר רש"י: "את הברכה – על מנת אשר תשמעו"], ואם כן הוה ליה למימר בלשון "אם", כמו שכתוב גבי קללה "אם לא תשמעו", ולמה נאמר בלשון "אשר"?

יש מתרצים², שכיוון ש"לא ידח ממנו נדח"³, הרי בודאי שסוף כל סוף יזכה כל אחד ואחד מישראל לברכה, ולכן לא נאמרה הברכה בלשון "אם", אלא בלשון "אשר", שהוא לשון ודאי; מה שאין כן בנוגע לקללה אי אפשר לומר בלשון ודאי, אלא רק בלשון "אם", דכיוון שהאדם הוא בעל בחירה, הרי בידו לבחור בטוב, ולהיות במדריגת הבינוני (ש"היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך"⁴) ש"לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם"⁵, ואז לא יהיה צורך בעניין הקללה כלל.

אבל, אין זה ביאור מספיק, שהרי מצינו שנאמר לשון "אם" גם בנוגע לקו הטוב, כמו: "אם בחוקותי תלכו"⁶, "אם בקולו תשמעו"⁷.

ויש מתרצים⁸, שהטעם שנאמר לשון "אשר" הוא לפי שלשון זה הוא סיוע ונתינת כוח מלמעלה לקבלת הברכה (על-ידי עניין "תשמעו אל מצוות גו'").

אבל, גם תירוץ זה אינו מספיק, שהרי גם לשון "אם" מורה על סיוע ונתינת כוח, כדברי הגמרא⁹ על הפסוק "אם בחוקותי תלכו", "אין אם אלא לשון תחנונים", וידוע שעניין התחנונים שלמעלה הוא סיוע ונתינת כוח¹⁰.

ב. ויש להקדים – שלא מדובר כאן על הזמן העתיד, כאשר "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"¹¹, וכל העניינים יהיו בקו הטוב, דכיוון שלא יהיה אז עניין הבחירה (ולכן יהיו אז "שנים אשר גו' אין גו' בהם חפץ"¹²), הרי גם עניין הברכה לא יהיה אז בשלימות; אלא המדובר הוא על הזמן דעתה, ימים אשר יש בהם חפץ, ואף-על-פי-כן ישנם חילוקי לשונות – שבפסוקים "בחוקותי תלכו" ו"בקולו תשמעו" נאמר לשון "אם", ואילו בפרשת ראה נאמר לשון "אשר".

והביאור בזה¹³:

"אם בחוקותי תלכו" – קאי על עבודת הצדיקים, שעבודתם היא הליכה בדרך ישרה, עבודת התורה והמצוות: "בחוקותי תלכו" – "שתהיו עמלים בתורה" (כפירוש רש"י, מספרא), "ואת מצוותי תשמרו" – קיום המצוות.

"אם בקולו תשמעו" – קאי על עבודת התשובה, כדאיתא בגמרא¹⁴ ששאלו את משיח "אימתי קאתי מר", והשיב "היום" – "היום אם בקולו תשמעו"⁷, והרי ההכנה לגאולה היא תשובה, כמאמר רז"ל¹⁵ "ישראל שעושין תשובה נגאלין" (וכהוספת הרמב"ם¹⁶ ורבנו הזקן באגרת התשובה¹⁷ – "מיד"). וכן מוכח מכללות הסוגיא שם, שקאי על עניין התשובה.

ואילו בפרשתנו מדובר אודות ב' העבודות, עבודת הצדיקים ועבודת התשובה, שזהו "ברכה וקללה": "ברכה" – עבודת הצדיקים, ו"קללה" – עבודת התשובה, כדלקמן.

ג. ובהקדם הביאור במה שנאמר בנוגע לשני העניינים ברכה וקללה – "ראה אנכי נותן לפניכם":

הפירוש "לפניכם" (ולא "לכם") הוא – "לפנימיותכם"¹⁸, על דרך המבואר בפירוש הכתוב¹⁹ "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ש"לפניהם" פירושו "לפנימיותם"²⁰.

ולכאורה, בשלמא בנוגע לברכה מובן הפירוש "לפניכם", "לפנימיותכם" – שקיום המצוות יהיה בפנימיות, ולא באופן של "פנו אלי עורף"²¹, ועל-ידי זה יהיה גם שכר המצוות (שהוא עניין הברכה) בפנימיות, דהיינו שיחדור ("דורכנעמען") באדם כולו, מן הקצה אל הקצה.

ובסגנון אחר – שהשכר דבני חיי ומזוני רויחי יהיה בפנימיות: "בני" – בנים עוסקים בתורה ובמצוות; "חיי" – לא סתם לחיות ("אָפּלעבן") מאה ועשרים שנה, אלא שהשנים יהיו מלאים בתוכן פנימי של תורה ומצוות; "ומזוני רויחי" – לא רק כדי להשקיט את רעבונו, אלא גם כדי להרגיש את "מוצא פי הוי'"²² שבמאכל.

אבל בנוגע לעניין הקללה – איך שייך שיהיה הדבר בפנימיות? הרי ידוע שיהודי אינו רוצה וגם אינו יכול להיות נפרד מאלקות²³, ומה שעובר לפעמים עבירה, אין זה אלא לפי ש"נכנס בו רוח שטות"²⁴, ואם כן מובן שאין זה בפנימיות אלא בחיצוניות בלבד. וכמו שכתב הרמב"ם²⁵ בביאור הטעם שגט מעושה בישראל כשר, כי בפנימיותו "רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות". ואם כן, איך שייך לומר בנוגע לעניין הקללה "לפניכם", "לפנימיותכם"?

וכן בנוגע ללשון "נותן" – עניין של מתנה, ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן"²⁶ – הרי זה שייך רק בנוגע לעניין הברכה, ולא על ההיפך ח"ו.

וכן בנוגע ללשון "אנכי" – שהוא למעלה משמות הוי' ואלקים, כמו שכתוב במתן-תורה²⁷ "אנכי הוי' אלקיך" (שהסדר בזה הוא מלמעלה למטה: "אנכי", אחר כך "הוי'", ואחר כך "אלקיך"), "אנכי מי שאנכי"²⁸, "דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ"²⁹ – איך שייך שמשם יומשך עניין של היפך הברכה?

ועל כורחך צריך לומר, שפירוש "קללה" כאן אינו כפשוטו חס-ושלום, אלא על דרך מה שכתוב³⁰ "ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה".

ועל דרך המבואר³¹ בנוגע לעניין הקללות שבתוכחה, בפרשת בחוקותי ובפרשת תבוא, שאינם קללות כפשוטו חס-ושלום, אלא אדרבה – ברכות נעלות יותר, ודווקא מצד גודל מעלתן נאמרו באופן שלא תזיק להן עינא בישא של המקטרגים. וכפי שמצינו בגמרא³² ברכות שנאמרו באופן שהזולת היה יכול לפרשם באופן הפכי, מטעם הנ"ל.

ותוכן העניין – שברכות אלו נמשכות מחסדים המכוסים שלמעלה מחסדים הגלויים, והכוונה היא שגם החסדים המכוסים יומשכו בטוב הנראה והנגלה.

ועל-פי הידוע שכל המשכה מלמעלה באה על-ידי עבודה המתאימה להמשכה זו, כיוון ש"כל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה"³³, הרי מובן, שכדי להמשיך מחסדים המכוסים, צריכה להיות העבודה ד"בכל מאדך" (שלמעלה מבחינת "בכל לבבך ובכל נפשך")³⁴, שהוא עניין העבודה בפנימיות הנפש, ובכללות הוא עניין עבודת התשובה שהיא "בחילא יתיר"³⁵ (למעלה מעבודת הצדיקים שהיא בסדר מסודר), ומגעת בפנימיות הנפש; ולכן גם למעלה מגעת עבודה זו בבחינת מאד שלמעלה, פנימיות אלקות.

וכשם שהתשובה פועלת באדם ש"זדונות נעשות לו כזכיות"³⁶ – הנה על-ידי זה פועלים גם למעלה "ויהפוך גו' את הקללה לברכה", כיוון שעבודת התשובה מגעת בבחינת מאד שלמעלה, ששם אין מקום לקללות (על דרך פתגם אדמו"ר האמצעי³⁷ "כשאבא קורא הערט זיך ניט קיין קללות"), והכל נהפך לברכה, בטוב הנראה והנגלה.

ועל-פי זה מובן שמה שכתוב "ראה אנכי נותן לפניכם" קאי על שני העניינים – עבודת הצדיקים ("ברכה") ועבודת התשובה ("קללה"), ואדרבה – עניין זה הוא בתוקף עוד יותר בעבודת התשובה, שמגעת בפנימיות יותר, כנ"ל.

ד. ועל-פי זה יובן טעם חילוקי הלשונות בכתובים – שגבי "בחוקותי תלכו" ו"בקולו תשמעו" נאמר הלשון "אם", ואילו בפרשתנו נאמר הלשון "אשר":

בשני הכתובים "בחוקותי תלכו" ו"בקולו תשמעו" – כיוון שבכל אחד מהם מדובר אודות קו אחד, הקו של עבודת הצדיקים ("בחוקותי תלכו") או הקו של עבודת התשובה ("בקולו תשמעו"), לכן נאמר בהם לשון "אם", כיוון שאין וודאות שהעבודה תהיה בקו זה, שהרי יתכן שתהיה העבודה בקו השני.

מה שאין כן בפרשתנו שמדובר אודות ב' הקווים – הרי ודאי הדבר שאצל כל אחד ואחד מישראל יהיה אחד משני הקווים,

– בביאת המשיח יהיה כל אחד ואחד מישראל שייך לשני הענינים, כמאמר³⁸ "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"; אבל גם קודם לכן, הנה מצד "לא ידח ממנו נדח", יהיה כל אחד ואחד מישראל שייך על כל פנים לאחת משתי עבודות אלו –

ולכן נאמר "אשר", לשון ודאי.

(מהתוועדות ש"פ ראה מבה"ח אלול ה'תשי"ט. תורת מנחם כרך כו עמ' 211-215)

___________________________

1)    ראה מפרשים עה"פ. וראה גם שיחת ש"פ ראה, מבה"ח אלול תשט"ז ס"ב (תו"מ חי"ז ע' 167). וש"נ.

2)    ראה כלי יקר עה"פ.

3)    ע"פ שמואל-ב יד, יד. וראה תניא ספל"ט. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד סה"ג.

4)    תניא רפי"ד.

5)    שם רפי"ב.

6)    ר"פ בחוקותי.

7)    תהלים צה, ז.

8)    ראה אלשיך עה"פ.

9)    ע"ז ה, סע"א.

10)  ראה סה"מ ה'ש"ת ע' 88. תש"ב ע' 114 (נעתק ב"היום יום" כד אייר).

11)  זכרי' יג, ב.

12)  קהלת יב, א. וראה שבת קנא, ב.

13)  ראה ד"ה ראה אנכי דש"פ ראה עטר"ת (סה"מ עטר"ת ס"ע תרט ואילך). וראה גם שיחת ש"פ עקב, מבה"ח אלול תשח"י סי"א (תו"מ חכ"ג ע' 262). וש"נ.

14)  סנהדרין צח, א.

15)  שם צז, ב.

16)  הל' תשובה פ"ז ה"ה.

17)  פי"א (ק, א).

18)  ראה לקו"ת פרשתנו יח, סע"ד. סה"מ שם ס"ע תרי.

19)  ר"פ משפטים.

20)  תו"א משפטים עה, ג.

21)  ירמי' ב, כז. וראה לקו"ת אחרי כו, ד. ובכ"מ.

22)  עקב ח, ג. וראה לק"ת להאריז"ל עה"פ.

23)  ראה אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ע' שפד (נעתק ב"היום יום" כה תמוז). שם ע' תקמז (נעתק ב"היום יום" כא סיון). ועוד.

24)  סוטה ג, א.

25)  הל' גירושין ספ"ב.

26)  ראה ב"ב נג, רע"א. וש"נ.

27)  יתרו כ, ב.

28)  לקו"ת פרשתנו שם. וראה זח"ג יא, א.

29)  לקו"ת פינחס פ, ב. וראה זח"ג רנז, ב.

30)  תצא כג, ו.

31)  ראה לקו"ת בחוקותי מח, סע"א ואילך. ובכ"מ.

32)  מו"ק ט, ב.

33)  סנהדרין צ, סע"א. וראה סוטה ח, ב ואילך.

34)  ואתחנן ו, ה.

35)  ראה זח"א קכט, ב.

36)  יומא פו, ב.

37)  "רשימות" חוברת קיב ע' 8 (נעתק ב"היום יום" יז אלול).

38)  ראה זח"ג קנג, ב. לקו"ת דרושי שמע"צ צב, ב. ובכ"מ.