תחושת מועקה מילאה אותו. זה היה בי"ב בתמוז תשי"ז. הוא היה בנסיעה מבואנוס-איירס שבארגנטינה לברזיל. כשהגיע לנקודת מעבר הגבול, שעל גדת הנהר פָּרָנָה, גברה התחושה הקשה. פתאום הרגיש את עצמו בודד מאוד.
הרב בערל בוימגרטן היה אז שליח צעיר, שפעל להפצת היהדות בארגנטינה. באותה תקופה עדיין לא התגורר שם דרך קבע, אלא היה נוסע ובא. מצב היהדות בדרום-אמריקה בכלל היה עלוב, והאווירה הכללית הייתה שחיי תורה ומצוות שייכים לעבר הרחוק.
הוא לא ידע להסביר לעצמו את פשר המועקה שמילאה אותו. נסיעות ארוכות היו לחם-חוקו, והוא היה רגיל להימצא לבדו במקומות רחוקים. תחילה נטה לחשוב שהתחושה הזאת נובעת מן העובדה שהיום הוא חג-הגאולה, ואילו הוא תקוע במקום נידח, אך גם ההסבר הזה היה דחוק למדיי.
הוא החליט לשגר מברק אל הרבי מליובאוויטש. ממשרדי מעבר הגבול הבריק לניו-יורק, כתב שהוא מרגיש בודד מאוד וביקש שהרבי 'יחשוב עליו'.
שיגור המברק עודד אותו. הוא עבר את ביקורת הגבולות והתכונן לחצות את הנהר. למעשה, הוא בא למקום במכונית אמריקנית גדולה מסוג לינקולן קונטיננטל, בבעלות נהג גוי. המכונית הועלתה על לוח עץ גדול, שהונח על שתי סירות, ואלה נקשרו לספינה גדולה יותר, שעליה עלו הנוסעים.
כשעלה הרב בוימגרטן אל הספינה, התקשה למצוא לו פינה שקטה. הסיפון היה קטן, והייתה שם קבוצת יהודים שהתברר כי באו במקורם מרקע דתי אך פרקו עול. הללו החלו להציק לבחור החסידי וללעוג לו.
הרב בוימגרטן נוכח שאין לו סיכוי לפתח עמם שיחה מועילה, ושהוא צפוי לסבול מהם כל משך הנסיעה. הוא פנה אל אנשי צוות הספינה וביקש לשבת בתוך המכונית. הללו נענו לבקשתו, הוא נכנס לבדו אל המכונית והספינה הפליגה.
כאשר הספינה הגיעה ללב הנהר, אירעה התנגשות בין סירה ששטה בנהר לבין שתי הסירות שעליהן הונחה המכונית. בעקבות ההתנגשות החליקה המכונית וצללה אל תוך הנהר, והרב בוימגרטן בתוכה.
קודם שצלל אל המים הספיק לראות את הבעת פניהם הנסערת של הנוסעים שעל הספינה הגדולה. הללו צעקו לעברו, אך בתוך שנייה כבר הייתה המכונית בתוך המים.
באותו רגע ראה את כל חייו עוברים לנגד עיניו. "אני עומד למות", הִכתה בו המחשבה הנוראה, "עליי לומר וידוי". מולה באה מחשבה שאולי לא-נכון לומר וידוי בחג-הגאולה י"ב בתמוז...
ואז שמע קול פוקד עליו: "פתח את הדלת!". הוא ניסה לפתוח את הדלת ולא הצליח, בגלל הלחץ העצום של המים. "פתח את הדלת!", שמע שוב את הקול, והפעם ביתר תקיפות. הוא אינו מבין כיצד קרה הדבר, אך בניסיון השני הצליח לפתוח את הדלת ולהיחלץ מן המכונית.
אין לו הסבר מה קרה בדקות הבאות. הוא לא ידע לשחות, אך כאילו יד נעלמה משתה אותו מן המים עד שראשו צף ועלה. אנשי הספינה הגיבו בהתרגשות למראהו, וניסו להשליך לעברו חבל, אך הוא לא הצליח לתפוס אותו. ואז זרק לעברו אחד המלחים גלגל הצלה, ובעזרתו הצליח לצוף, עד שהגיעה אליו סירת מנוע והוא עלה עליה.
הסירה הביאה אותו אל מעבר הגבול שממנו יצא, והכול הביטו בו כלא-מאמינים. איש עדיין לא שמע שבן-אדם יצליח להיחלץ ממכונית הצוללת אל תוך מי הנהר העמוקים. הכול הביטו בו בהערצה, ואמרו כי הוא איש קדוש ומן השמים הצילו אותו.
הרב בוימגרטן היה מוטרד בעיקר מכך שהתפילין שלו היו במכונית, ועתה אין לו תפילין להתפלל בהן ביום המחרת. הוא חיפש את הדרך המהירה ביותר להגיע לבואנוס-איירס, ואף הזמין לשם כך טיסה במטוס פרטי, אך התברר לו כי גם אחרי כל המאמצים ינחת בנמל-התעופה זמן קצר לפני השקיעה ביום המחרת.
הוא מיהר אפוא לשגר מברק אל הקהילה היהודית בבואנוס-איירס וביקש שיביאו לו תפילין לנמל-התעופה למחרת לפנות ערב.
הנסיעה התנהלה כמתוכנן, וכל הזמן הזה ליבו מלא צער על שאין לו תפילין. הוא נאחז בתקווה שיספיק להניחן עם נחיתתו בבואנוס-איירס. ואכן, בצאתו מנמל-התעופה מצא את אנשי הקהילה מקבלים את פניו, אוחזים בידיהם ...ספר-תורה. הם חשבו שמכובד יותר לקדם רב חשוב כמותו בספר-תורה מבתפילין...
תקוותו הייתה למפח-נפש. השמש שקעה והוא לא הניח תפילין באותו יום. הדבר הסב לו צער רב, והעיב על שמחת הצלתו מהטביעה בנהר.
כאשר חזר לניו-יורק, נכנס ל'יחידות' אל הרבי. מיד בהיכנסו קידם הרבי את פניו בחיוך רחב ואמר: "נו, האם חשבתי עליך?"...
הרב בוימגרטן ביקש תיקון על שלא הניח תפילין באותו יום. הרבי הורה לו לשנן את הלכות התפילין, וללמוד עניינים בתורת החסידות המדברים על שעבוד הלב והמוח (שזו הכוונה בהנחת התפילין).
לאחר מכן נודע לו, כי בהתוועדות י"ב בתמוז שנערכה ביום שבו אירעה הטביעה, פנה פתאום הרבי אל אחיו, ר' מענדל בוימגרטן, ושאל: "איפה בערל?", והורה לו לומר 'לחיים' בעבורו. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
