חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:16 זריחה: 6:10 כ"א באב התשע"ט, 22/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

נס המים
מעשה שהיה

מדורים נוספים
שיחת השבוע גליון 1228 - כל המדורים ברצף
החזון הכפול: גלות וגאולה
יש חדש
השלום מחבר קטבים
משיח בשער
ספר לזמן קצר
נס המים
בציפייה למקדש
עיקר הגלות – השכחה
הנקמה: ניקוי אבני הכותל
לימוד תורה בתשעה באב

בערב שבת חזון ניתנה הפקודה. השנה שנת תש"ד. רגע לפני מרד התושבים הפולנים בוורשה, כאשר ברקע נשמעו תותחי הצבא הסובייטי, החליטו הגרמנים להעביר בחופזה את היהודים שנותרו במחנה הריכוז בוורשה לעבודות כפייה בדאכאו. יום שישי חל אז בח' במנחם-אב, ערב תשעה באב שחל בשבת.

היהודים האומללים היו חלושים, מורעבים ומותשים. לעומת זה, הנאצים התחלפו במשמרות כדי לשמור על כוחם, ועשו הכול כדי להתאכזר ליהודים ולהתעלל בהם. בכל יום היה עליהם לצעוד כשלושים וחמישה קילומטרים, בלי מים לשתות. רבים נפחו את נשמתם בתלאות הדרך. מתוך ששת-אלפים שיצאו מוורשה הגיעו לדאכאו רק כאלפיים איש.

בין הצועדים היה גם האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, רבי יקותיאל-יהודה הלברשטאם. הוא היה לסמל של עמידה איתנה. שוב ושוב עודד את הסובבים אותו לאזור את שארית כוחם ולא להתייאש. על-אף הייסורים הקשים ועינוי הגוף דבק כל העת בתפילה ובקיום המצוות, ככל שהיה יכול.

בתחילת המסע ובמהלכו קיבלו השבויים מנות דלות של שימורים מלוחים, אולם אף לא טיפת מים אחת. הימים היו ימי קיץ לוהטים, ולשונם דבקה לחיכם מצמא. היו שניסו ללקק את מי השופכין שבצידי הדרכים. הצדיק מקלויזנבורג התחנן לפניהם שלא להסתכן בהרעלה.

איכרים טובים ניסו להגיש מים ליהודים הצמאים, אך הם גורשו בחרפה על-ידי חיות-הטרף. הללו אף שפכו את המים מול עיניהם הכלות של היהודים.

היום השלישי למסע, יום ראשון, תשעה באב נדחה, היה הקשה ביותר. הנאצים הפליאו את מכותיהם באכזריות רבה וללא הבחנה. במגלבים ובמוטות ברזל דחקו בשבויים ההולכים לפניהם ברגליים כושלות, קודחים מחום ומאיבוד נוזלים. מספר החללים באותו יום הגיע לשיאו. הללו נשארו מוטלים בדרך באין קובר, ושורות הצועדים נידלדלו והלכו.

ואז ניתנה סוף-סוף הפקודה: "מנוחה! לרדת מן הכביש שמאלה!". היהודים התרכזו בשדה רחב-ידיים, על שפת נהר. זיק של תקווה ניצת בעיניהם. כמה יהודים מיהרו לרדת אל שפת הנהר והרטיבו את שפתותיהם היבשות. הם לא הספיקו להרים את ראשם ומטר כדורים נורה לעברם בידי המרצחים. דמם התערבב במי הנהר.

מפקד המצעד, קצין שטני ואכזר במיוחד, הסביר לנותרים כי עשה זאת מתוך 'אחריות' לגורלם, שלא יטבעו חלילה... הוא הורה לפקודיו להמשיך במסע. החיילים, שזה עתה הרוו את צימאונם במי הנהר, פתחו בצריחות חייתיות: "לאהופן!" [=לרוץ!].

במשך אותו יום נשמע הצדיק מקלויזנבורג ממלמל את מילות מגילת איכה והקינות. רבים מההולכים השילו את נעליהם, בגלל החום הנורא. גם האדמו"ר עשה כן, בגלל איסור נעילת הסנדל בתשעה באב. לאסונו, זקיף גרמני נטפל אליו ופקד עליו ללכת בשולי הכביש, הזרועים חצץ ושברי זכוכית...

הערב ירד. שלדי האדם נצטוו להתארגן למנוחת לילה בשדה. הגופים הרצוצים צנחו כאבן על האדמה, מייחלים לקורטוב של מנוחה. הדרך המפרכת שברה את גופם, והצימאון הנורא גרם סבל לא-יתואר.

חושך ועלטה שלטו סביב. שקט השתרר. האנשים היו שרועים בדממה, מלקקים את פצעי הגוף והנפש, תוהים על עצם העובדה ששרדו. גם החיילים, הסתבר, היו עייפים, ואט-אט עזבו את משמרתם ליד מכונות הירייה ושקעו בשינה.

ופתאום עברה לחישה מפה לאוזן: "הוא אמר... שכל אחד יחפור באדמה תחתיו... ישועת ה' כהרף-עין". היה ברור לכול מי הוא 'הוא'. אם הצדיק מקלויזנבורג אומר שיש לחפור, יש לעשות זאת.

חיש-מהר נטלו האנשים כל מה שמצאו בהישג-יד. בכפית או בגזיר עץ, בידיים ובציפורניים, החלו לחפור. ופתאום התרחש הלא-ייאמן: קילוחים דקים של מים זכים פרצו מהאדמה!

ק' חרמץ, שלא נמנה עם חסידי האדמו"ר, מתאר בספרו 'קאשמארן' את הנס שהתרחש: "חששנו להרים קול, שלא ירגישו בנו הצוררים, אך בעיני כולנו ניצתה שלהבת. מים... מים חיים... האנשים המיואשים התחבקו והתנשקו מרוב אושר וגיל... יהודים מעולפים ומתים-למחצה חזרו בִן-רגע לחיות...". כך מסופר גם ב'ספר סאסנאוויץ', בעדויותיהם של אריה לידא ומאיר-שרגא פרדלסקי, אשר היו שותפים לאירוע, וחוו את נוראות המסע מוורשה לדאכאו.

הכול הרוו את צימאונם, הרטיבו את גופם היבש, והודו לה' על החסד שעשה עמם. כוחות מחודשים ניסכו בהם.

לפתע התעוררו השומרים, ורצו אל היהודים להביט במתרחש. הם בהו משתאים בשבויים, אולם ככל הנראה לא רצו לעורר מהומה או התקוממות נגדם, והעדיפו לשתוק ולחזור לרבצם.

בבוקר, כאשר באו המפקדים ונוכחו בנס, החליפו בעיניהם השטניות מבטים משתאים, ובלא אומר ודברים הסתובבו לאחור בבושת-פנים.

מעתה העצים האדמו"ר את מאמציו לעודד את השרידים בצעדה האיומה, באומרו: "הנה לנו ראיה, כי למרות כל הצרות והסתר פניו של הקב"ה כביכול, הקב"ה אוהב אותנו...".

(על פי הספר 'לפיד האש')


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)