"זוהי ההנהגה שלו (של הרבי), ואין זה ראיה שגם אנו - שלא מבינים בעניינים של רבי - צריכים לכתוב כן", אומר הרבי בעניין נוסח הפ"נ * "הנהגה זו היא עניין פרטי השייך אליי, על-פי מה שהבנתי מדבריו של כ"ק מו"ח אדמו"ר" * "מכיוון שנהגו כן ברבים ובפרסום הרי זה הוראה לרבים - מה-שאין-כן ההנהגות שלא נתגלו לכל מכיוון שאינן הוראה לכל" * רשימה שנייה

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

בליל ב' באייר ה'שי"ת התוועד הרבי ובין השאר ('תורת-מנחם - התוועדויות' כרך א עמ' 39-40) התייחס לנוסח הפ"נים שהיו חסידים נוהגים לכתוב לרבי הקודם -  "אנא לעורר רחמים ממקור הרחמים כו' על דרך מכניסי רחמים כמבואר בתשובת מהרי"ב ז"ל". הרבי השיג על נוסח זה במילים לא שגרתיות - "אילו איישר חיילי הייתי מבטל הנוסח" - ונימק את השגתו בשני טעמים:

א) "על דרך מכניסי רחמים כמבואר בתשובת מהרי"ב ז"ל" הוא ביאור ההיתר על נתינת פדיון לרבי (דלכאורה הרי זה עניין של ממוצע), על-פי המבואר בתשובת מהרי"ב ז"ל בנוגע לאמירת "מכניסי רחמים", ובמילא, אין זה נוגע ושייך לנוסח הפדיון שעניינו בקשת רחמים ("אנא לעורר רחמים רבים"), ולא ביאור ההיתר על זה.

ב) ובנוגע להנוסח "ממקור הרחמים" - אין צורך ליתן לרבי "כתובת" מהיכן לעורר רחמים, הוא יודע בעצמו מהיכן לעורר רחמים... ואולי רצונו לעורר רחמים ממדריגה נעלית יותר מאשר "מקור הרחמים".

והוסיף הרבי ואמר, דברים הנוגעים לענייננו:

כ"ק מו"ח אדמו"ר היה אמנם כותב נוסח זה, אבל, זוהי ההנהגה שלו, ואין זה ראיה שגם אנו - שלא מבינים בעניינים של רבי ("רבי'סקע זאכן") צריכים לכתוב כן.

איבר חי חושב רק על המוח שלו

חיקוי הרבי בכל עניין איננו ראיה להתקשרות אמיתית, כשם שהימנעות מחיקויו בכל עניין אינה פגם בהתקשרות. ומעניינים ביותר דברי הרבי בהמשך להנ"ל (על כך שהנהגת הרבי אינה מתאימה בהכרח לכל חסיד וחסיד) - דברים המבטאים התקשרות פנימית עצומה אל הרבי הקודם:

לפני ימים אחדים נכנס אליי אברך וסיפר, מתוך התפעלות, שפעם אמר לו כ"ק מו"ח אדמו"ר שעל-ידי זה שיהיה מקושר אליו יהיה מקושר (על-ידו) אל מי שהוא (הרבי עצמו) מקושר...

בהיותו בהתפעלות, לא רציתי לקררו, אבל, לאמיתו של דבר אין זה נוגע לנו (למי הוא - הרבי - מקושר), אנו מקושרים אליו, ובשבילנו אין למעלה מזה ("העכער פון דעם איז פאר אונדז ניטא").

דוגמה לדבר: על איבר בגוף האדם שייך לומר ששואב חיותו מהכבד, מהלב (שלמעלה מהכבד),  ועד מהמוח (שלמעלה גם מהלב), אבל אין מקום לומר ולחשוב על-דבר שאיבת חיות ממוח של אדם אחר. איבר חי שרוצה בחיותו ואינו רוצה להיות איבר המדולדל ח"ו, חייב לקבל חיות מהמוח שלו. ועל-דרך זה בנוגע להתקשרות להרבי, שהוא הראש (מוח) והכתר של דורנו זה.

"הנהגה פרטית אישית"

בליל ב' דחג הפסח תש"ל ('המלך במסיבו' כרך ב עמ' קיב-קיג) התייחס הרבי למנהגו שלא להשתמש בסעודה בסכין, וכך אמר:

לאחרונה נפוצה "אופנה" ("מאדע") שאוכלים בשני מזלגות, ורוצים להראות שהם אנשים מודרניים ("מאדערנע מענטשען"). והרי הנהגתי שלא להשתמש בסכין היא הנהגה פרטית אישית ("פערזענלעכע הנהגה"), עניין של כיבוד אב שמחוייבים בזה לא רק בחייו כי-אם גם לאחרי זה, ומכיוון שלאאמו"ר היתה זו הנהגה טובה - הרי טובה היא גם עבורי.

"ובנוגע לרבים", הוסיף הרבי, "הרי לפי עניות דעתי דבר טוב ונכון הוא להשתמש בסכין כדי להזכיר את העניין ד'נהמא אפום חרבא ליכול'".

שייך ל"אנשים כערכי"...

בהתוועדות שבת-קודש פרשת בראשית תשד"מ ('תורת-מנחם - התוועדויות' תשד"מ כרך א עמ' 366-367) התייחס הרבי לאופן אמירת ההפטרה על-ידו באותה שבת ואמר:

התחלת ההפטרה דשבת זו  היא - "כה אמר ה'" וסיומה - "יגדיל תורה ויאדיר", למנהג הספרדים, ולמנהג האשכנזים - ממשיכים עוד כמה וכמה פסוקים עד "ואחרי לא יהיה".

והנה, הפטרות אלו שיש בהם חילוקי מנהגים בין ספרדים לאשכנזים, מנהגנו - על-פי רוב - כמנהג הספרדים, כפי שכותב כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע בהגהות לסידור, וכבר נדפס בסידור "סדר ההפטרות שיש בהם חילוקי מנהגים" (על-פי הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר) שההפטרה דפרשת בראשית היא מ"כה אמר ה'", עד "יגדיל תורה ויאדיר".

ועל-פי זה מתעוררת התמיהה: מדוע אמרתי את ההפטרה דשבת זו על-פי מנהג האשכנזים?

והמענה לזה: הנהגה זו היא עניין פרטי השייך אליי על-פי מה שהבנתי מדבריו של כ"ק מו"ח אדמו"ר שבשנת העיבור צריכים אנשים כערכי לומר את כל ההפטרה כולה, עד הסוף, כמנהג האשכנזים (מאיזה טעם שיהיה). אם הייתי שומע מכ"ק מו"ח אדמו"ר את טעם הדבר - הייתי מדפיס זאת ואז היה כל אחד מחליט אם זהו עניין השייך אליו כו', אבל מכיוון שלא שמעתי את טעם הדבר ומה גם שעניין זה שייך למיעוטא דמיעוטא, לא היה מקום לפרסם ולהדפיס זאת מכיוון שזהו בבחינת מילתא דתמיהה כו'.

אבל לאידך - מכיוון שכ"ק מו"ח אדמו"ר שיער שאבין מדבריו שבשנת העיבור צריכים (אנשים כערכי) לומר את ההפטרה כולה (מאיזה טעם שיהיה). ואף-על-פי-כן לא שלל עניין זה ואף שבנוגע לאמירת ההפטרה בציבור (לא רק כאשר מעבירים את הסדרה שניים מקרא ואחד תרגום), בברכה לפניה ולאחריה, הרי זה קשור עם חשש הפסק כו' ("גיי איך אויף אן אייזערנעם בריק" [צועד אני על גשר ברזל] מכיוון שיש לי הוראה מפורשת בעניין זה, ולכן, אף שזהו אמנם דבר תמוה הרי זה באופן ד"מצווה ועושה".

וכאמור - עניין זה שייך אליי, ואין זו הוראה לרבים.

לחקות בהידור בתורה ומצוות

ושוב, הרבי מגלה מנהג חותנו, מבארו ומטעימו אך מדגיש שאין צריך להתחיל לחקות במנהג זה, דווקא. מדובר במנהג התענית של הורי החתן והכלה ביום חופתם. הנה הדברים משיחת שבת-קודש פרשת קורח, ג' בתמוז תשח"י ('תורת מנחם - התוועדויות' - כרך כג עמ' 111):

חתן ביום חופתו מוחלין לו על כל עונותיו, וזהו אחד הטעמים שהחתן והכלה מתענין ביום חופתם, כיוון שאצלם הרי זה כמו יום-הכיפורים. ופשיטא שביום כזה אין להתעסק בעניינים חיצוניים.

כ"ק מו"ח אדמו"ר נהג להתענות ביום נישואי בנותיו. והנה בנוגע לתענית של החתן ביום חופתו מצינו שני טעמים: א) מצד כפרה, הנ"ל.  ב) כדי שיהיו הקידושין בדעה מיושבת וצלולה ושני טעמים אלו אינם שייכים אצל ההורים, שהרי עניין הכפרה הוא בנוגע להחתן והכלה דווקא, ולא בנוגע לההורים וכמו כן לא שייך אצל ההורים הטעם דקידושין בדעה צלולה.

ואין לומר שכ"ק מו"ח אדמו"ר התענה בגלל שהוא היה המסדר קידושין, וגם סידור הקידושין צריך להיות בדעה צלולה, שהרי טעם זה שייך לא רק בנישואי בנותיו דווקא, ועל-פי זה היה צריך להיות שכל מסדר קידושין יצטרך להתענות.

וכמו כן, אין לומר שהתענית דכ"ק מו"ח אדמו"ר היתה בשביל סיוע להחתן וכלה כו' שהרי הסיוע יכול להיות גם על-ידי עניינים אחרים כמו תורה, תפילה וצדקה וכיוצא בזה, שנעשה לזכותם של החתן וכלה, ואין צורך בעניין של תענית דווקא.

אמנם, יש טעם נוסף על עניין התענית:

אמרו חז"ל "ליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא" והעניין בזה, כידוע שעל-ידי הנישואין נעשה גילוי והמשכת כוח האין-סוף בנבראים, ולכן נעמד השטן כנגד זה ומעורר "תיגרא".

ועניין התענית הוא כדי לבטל את ה"תיגרא", ומובן, שטעם זה שייך גם אצל ההורים.

הרבי מוסיף מיד (שם ובהמשך עמ' 112):

מסתמא יהיו כאלו שיפרשו את הדברים, שברצוני להנהיג, שגם הורי החתן והכלה יתענו ביום החופה, ולכן ברצוני להבהיר שאין כוונתי לכך, כי אם, לבאר טעם להנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהיה נשמה כללית, והידר בכל מיני הידורים כו', ואין זה עניין שצריך לחקות את הנהגתו של הרבי. יעשו זאת תחילה בנוגע לשאר ענייני עבודתו והידוריו בכל ענייני תורה ומצוות, ולא להתחיל בעניין של תעניות, ובכל אופן יכולים ליתן צדקה במקום התענית.

שלושה מיני הנהגות

"להעיר מהידוע" - התבטא הרבי בשיחת שבת-קודש פרשת דברים תשמ"ז ('תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ז כרך ד עמ' 173 הערה 76) - "בנוגע להנהגות רבותינו נשיאינו - שיש בזה כמה אופנים: א) הנהגות שנתגלו בתור הוראה לרבים. ב) הנהגות שנתגלו אבל ביחד עם ההדגשה שזוהי הנהגת הרביים, מנהג בית הרב, וכיוצא בזה, ולא הוראה לרבים, אשר, עצם העובדה שסיפרו לנו על דבר הנהגות אלו, מוכיחה שיש בזה לימוד והוראה כו'. ג) הנהגות שלא נתגלו כלל, מכיוון שאין בהם אפילו לימוד והוראה לאנשים כערכנו.

לא כל "מעשה אבות" נכתב בתורה

בהתוועדות שבת-קודש פרשת וישב תשמ"ח (ספר-השיחות תשמ"ח כרך א עמ' 155; 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ח כרך ב עמ' 57) בעניין אופן חגיגת י"ט בכסלו, מתבטא הרבי: "מכיוון שנהגו כן ברבים ובפרסום הרי זה הוראה לרבים". ומוסיף בהערה: "מה-שאין-כן ההנהגות שלא נתגלו לכל (ועל-אחת-כמה-וכמה ההנהגות שלא נתגלו אפילו ליחידי סגולה) מכיוון שאינן הוראה לכל".

והרבי מוסיף ומבסס את הדברים:

דוגמה לדבר - ב"מעשה אבות", שכל פרטי המאורעות דיעקב ש"פירש לך... בדרך ארוכה" (פירוש רש"י ריש פרשתנו) אינן אלא מעט מזעיר מכל ריבוי המעשים וההנהגות כו' במשך שניי חיי יעקב. קמ"ז שנה [ועל-אחת-כמה-וכמה אצל אברהם שחי קע"ה שנה, ויצחק חי קפ שנה] כי רק העניינים ד"מעשה אבות סימן (והוראה) לבנים" נתגלו בתורה.

ויש לומר שעל-דרך זה נהגו רבותינו נשיאינו ("מעשה אבות סימן לבנים") לגלות רק העניינים שהם הוראה לרבים.