חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:13 זריחה: 6:12 כ"ד באב התשע"ט, 25/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

"ברכה אחרונה" על הגלות...
ניצוצי רבי

נושאים נוספים
התקשרות 832 - כל המדורים ברצף
מסירת נפש – כלי לגילויי העתיד לבוא
מבטו של משיח פועל פעולתו
"ברכה אחרונה" על הגלות...
פרשת פינחס
ויהי מורא שמים עליכם
עניית דבר שבקדושה בעת הלימוד
הלכות ומנהגי חב"ד

הכרזת הרבי בעקבות הנהגת הרמ"א ביום הפורים * דיון מרתק על הצורך בתזכורת להתפלל ערבית בזמנה, ועל החומר בברכה אחרונה לעומתה * מדוע בכל-זאת הזכיר הרמ"א על ערבית ולא על ברכה אחרונה? * הרבי מעיד – מנהג חשוב זה גרם לכמה וכמה לברך ברכה אחרונה, ורק בשל כך כדאית כל ההכרזה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

כתב הרבי בכ"ח במרחשוון תשי"ח (אגרות-קודש כרך טז עמ' קז):

ונוהגים כאן שסמוך לסיום ההתועדות מכריזים שכל אלו שאכלו כשיעור, בטח יברכו ברכה שנתחייבו בה וכו', וכמדומה שמובא כן בספרים שהרמ"א וגדולי ישראל נהגו להכריז בכגון דא...

זהירות, לא לשכוח!

בעשור הראשון לנשיאותו של הרבי אנו מוצאים שורה של התבטאויות בנושא:

ויש להזכיר שלאחרי-זה לא ישכחו לברך ברכה אחרונה כפי שהיה נוהג הרמ"א בכגון דא (שמחת בית השואבה תשי"ב – תורת מנחם כרך ד' עמ' 71).

איתא בספרים שהרמ"א היה נוהג בפורים לחזר ולהכריז שלא ישכחו – מצד ה"לבסומי עד דלא ידע" – לברך ברכה אחרונה (פורים תשי"ט – תורת מנחם כרך כה עמ' 163).

בהזדמנות מסויימת בשנת תשי"ב (תורת מנחם כרך ד' עמ' 144) ציין הרבי שכך נהג חותנו כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ: "כ"ק מו"ח אדמו"ר היה נוהג להזהיר שלא ישכחו לברך ברכה אחרונה, ושיקפידו על סדר הברכות".

בסיום התוועדות כ"ד טבת תשי"ב (תורת מנחם כרך ד' עמ' 263) מתבטא הרבי:

יש להזכיר ולעורר שכל אלה שנתחייבו בברכה אחרונה לא ישכחו לברך ברכה אחרונה; ואלה שאינם יודעים את הברכה בעל-פה, אל יתביישו לברך מתוך הסידור, ותבוא עליהם ברכה, ואנחנו נאמר (נענה) אמן.

היו הזדמנויות בשנת תשי"ג (תורת מנחם כרך ט' עמ' 67) תשי"ד (שם כרך יו"ד עמ' 82) ותשי"ח (שם כרך כא עמ' 859) שהרבי טרח להדגיש שעל-פי דין צריכים לברך בישיבה. בסיומה של התוועדות יו"ד שבט תשי"ד (שם כרך יא עמ' 49) הורה הרבי, ש'ועד המסדר' יכריז על-דבר חיוב השולחן-ערוך לברך ברכה אחרונה, וכעבור משך זמן (לאחרי שהכריזו בקול חלושה) אמר הרבי בעצמו:

מכריזים בשם "ועד המסדר", שכל אלו שאכלו כשיעור או שתו כשיעור, יברכו ברכה אחרונה קודם שהולכים איש איש למקומו.

ובפעם אחרת הציע שוב כאמור, במהלך התוועדות יו"ד שבט תשי"ז (תורת מנחם כרך יט עמ' 66): "כדאי ונכון ש"ועד המסדר" יכריז אודות ברכה אחרונה (כדאיתא בספרים)".

מאז, בשנים שלאחר-מכן, נהפך הדבר לנוהג של קבע, כאשר הרבי מכריז בסיום כל התוועדות את תוכן ההודעה האמורה.

כדאית כל ההכרזה

בהתוועדות שבת-קודש פרשת מטות-מסעי תש"מ (שיחות קודש תש"מ כרך ג' עמ' 656) הסביר הרבי שאין מדרכו להזכיר ולעורר על הנהגות ומנהגי חסידים הנהוגות מדי שנה וכו', ואז הוסיף:

לאחרי כל זה בוודאי ישאלוני: אם-כן מדוע הנני נוהג להזכיר בכל התוועדות שיעשו ברכה אחרונה?!

הרי ההסברה בזה: על-פי דין השולחן-ערוך אין לי ה'ברייטקייט' [=כתפיים רחבות] לקחת את האחריות, שמא אחד לא יברך ברכה אחרונה.

ולכן, אף אם הלה שקוע היה בשינה וכתוצאה מהכרזתי ניעור הוא משנתו ומברך ברכה אחרונה – כדאי הדבר שכל הנוכחים כאן ישמעו ההכרזה, [ובלבד] שעל-ידה יברך הלה ברכה אחרונה!

[אמר הכותב: בבחרותי העברתי את הקטע (עם עוד מכתבים וקטעי מכתבים) שבו פתחנו, ממכתבו של הרבי בשנת תשי"ח, למערכת יגדיל תורה בירושלים ת"ו, שהדפיסה קטע זה בגיליון יט (תמוז תשמ"א) עמ' 10-9. בשולי-הגליון שם הוספתי לציין: ראה עוד באריכות בשיחות תשל"ז (הנחות הת'), כ' כסלו אות נח; יו"ד שבט אות מז; י"א ניסן אות מה; ל"ג בעומר אות כד.

בליקוטי שיחות כרך כד עמ' 381, העתיקו קטע זה מ'יגדיל תורה' [שעליו מצוין באגרות קודש כרך טז שם "קטע זה נדפס בלקו"ש חכ"ד ע' 381"] אך השמיטו את הציון לשיחות. תמורת זה הדפיסו את הוראת בעל המחבר ספר "שאילת שלום" (לשאילתות פרשת יתרו ס"ק סו), בהמשך להוראת הרבי כדלהלן].

סיפור הרמ"א בקראקא

בכמה התוועדויות בשנת תשל"ז התייחס הרבי בהרחבה למנהג זה. לראשונה היה זה בהתוועדות כ' כסלו (שיחות קודש תשל"ז כרך א, עמ' 354), שאז סיפר:

לפני שנים רבות ראיתי בספר (הרבי התבטא: אַ ספר'ל) שהרמ"א היה נוהג בסיום יום פורים לסובב בעיר קראקא ולהזכיר ליהודים – שקיימו את שמחת פורים – שלא ישכחו לברך ברכת המזון או ברכה אחרונה. מכיון ששמחת פורים היא באופן של "עד דלא ידע", הוא מצא לנכון לעוררם שלא ישכחו לברך ברכה אחרונה.

והמדובר היה בעיר כקראקא (בזמנו כו') שבה היו בוודאי למדנים מופלגים, ובפרט בנוגע לעניינים של ברכת המזון, שהיא מן התורה, וגם בנוגע ל"ברכת מעין שלוש" יש דעה (טור אורח חיים סימן רט. ט"ז שם ס"ק ג) שהיא מן התורה [אף שאדמו"ר הזקן אינו מביא זאת בסדר ברכת הנהנין שלו], וגם בנוגע לברכת משקין "בורא נפשות רבות" –

והרמ"א לא שיגר את השמש שלו אלא הטריח את עצמו והלך בעצמו להזכיר.

ומכאן מקורה של ההנהגה, הזהירות והמנהג, להזכיר בסיום כל התוועדות טרם שמתפזרים שלא ישכחו לברך ברכה אחרונה.

ובמכל-שכן וקל-וחומר:

אם בעיר ואם בישראל כקראקא היה מתאים להרמ"א להזכיר לא רק לנוכחים בשולחנו, אלא לסובב בחוצות העיר, ולעבור מבית לבית, ולהזכיר על דבר זה – על אחת כמה וכמה בימינו, אשר בעוונותינו הרבים נוכחים שברכה אחרונה אין נזהרים בה כל-כך!

הרבי הוסיף וציין:

רובם ככולם של בני-ישראל – וכן ראיתי כמה יהודים יראים וחרדים – נזהרים בברכה ראשונה (אם מפני האהבה, מפני היראה או מפני הרגילות דמצות אנשים מלומדה וכיוצא-בזה), ובכלל כמעט לא שייך שיגיעו למצב שיזדקקו להזכיר להם על דבר זה. מה שאין כן בנוגע לברכה אחרונה [אבל לא בנוגע לברכת המזון שנזהרים בה] – הרי מהיכי תיתי.

הרבי סיפר שבשנים הראשונות עקב והבחין בילדים העוזבים את מקום ההתוועדות בלי שיברכו ברכה אחרונה (כאלה שלא נחשדו (מפאת גילם) שכבר יודעים על-פה את ברכת 'מעין שלוש'), וזה היסוד למנהג ההכרזה שלו בסיום כל התוועדות על-דבר ברכה אחרונה.

הרבי המשיך לאחל ולברך, ושוב חזר להזכיר:

מפאת אריכות הדרשה – הרי כוונתי היתה שלא ישכחו לברך ברכה אחרונה.

לא ארכו הימים ובהתוועדות יו"ד שבט של אותה שנה (הנחות התמימים סעיף מז בשיחות-קודש תשל"ז שם עמ' 450) הוסיף ואמר:

העירני חכם אחד כי הנהגת הרמ"א היתה בנוגע לתפילת ערבית [=בפורים].

אפילו לגירסה זו – הרי נקודת העניין חד היא: הרמ"א, רבה הראשי של קראקא – שהיתה בתקופתו עיר מלאה גדולים וחכמים – הלך בעצמו לבתי התושבים לעוררם אודות תפילת ערבית. ומכאן יש ללמוד שבשעה שהדבר לא כרוך בטירחא ונמצאים באותו מקום ובאותו זמן – יש לעורר ולהזכיר אודות ברכה אחרונה.

ועוד מוסיף הרבי:

ואולי יש לומר שיש כאן קל-וחומר מתפילת ערבית לברכת הנהנין, שהרי תפילת ערבית רשות (ברכות כז,ב) ורק "האידנא קבעוה חובה" (טור או"ח סרל"ה), מה שאין כן ברכות (הן ברכה ראשונה הן ברכה אחרונה) אפילו אלו שכל חיובן מדרבנן – מלכתחילה נקבעו כחובה.

לדעת כמה פוסקים (טור או"ח סר"ט) הרי הן מן התורה, ואפילו לדעות (ראה ב"י שם) שזה מדרבנן...

והעיקר נבחן על-פי התוצאות של ההנהגה האמורה – הזכרת עניין ברכה אחרונה – שהביאה כמה וכמה יהודים לברך ברכה אחרונה, וכדאית כל הטירחא (אם בכלל שייך לכנות ענין זה בשם טירחא) להנ"ל.

מעריב – בזמן!

הציטוט המדויק של הסיפור אודות הרמ"א מובא בהקדמה לספר לב העברי (מהרב ר' עקיבא יוסף שלזינגר): "שמעתי מעשה מהרמ"א ז"ל . . שמנהג רמ"א ז"ל היה בכל פורים ללבוש פרצוף ולהתנכר עצמו בבגדים אחרים וצעק בכל בית צו [=גירסא אחרת: אשר] מעריב בזמנו..".

אחד מגדולי-ישראל ניהל התכתבות עם הרבי בנושא זה. זאת למדים אנו ממענה הרבי מה' באדר שני תשל"ז, שנדפס רק בשנים האחרונות (לקוטי שיחות כרך טל עמ' 282), וממנו מובן כי קדם לו לפחות עוד מענה-מכתב (השווה: "כמו שכתבתי במכתב הקודם"):

...להערה – בנוגע להכרזת הרמ"א – ד"אין קל וחומר לברכת הנהנין, כי אז היה חשש גם לקריאת שמע שהיא מן-התורה.

זה לשון ההכרזה ב"לב העברי": צו מעריב בזמנו – ונוסף על שיש-לומר שמדויק "מעריב" – כיון דבקריאת שמע אפשר להיות כקריאת שמע דרבי יהודה הנשיא (ברכות יג, ב וראה נושאי-כלי שולחן ערוך אורח חיים ריש סימן סז) – ובאמצע הסעודה, הרי הדיוק "בזמנו" (גם) בקריאת שמע הוא מדרבנן – [ובתפלה ניתוסף גם זה דרשות הוא כו', כמו שכתבתי במכתב הקודם], ובפרט באונס שכרות (דהרי בפורים עסקינן. והא דאין צריך אזהרה על כללות הענין דקריאת שמע ותפלה בנידון-דידן – יש-לומר בפשטות, דהרי רוב הסעודה צריכה להיות ביום) רמ"א (סתרצ"ה סעיף ב) – ויכול לקרותן עד [עלות השחר – תפלה, ויש-אומרים דגם תפלה – עד] הנץ החמה (אורח חיים שם סוף סימן רלה, פירוש המשניות [=להרמב"ם] ריש פרק ד (אבל ראה העתקת קאפח שם) ערוך השלחן שם – ואולי מקורו מזה דהרמ"א לא מחלק בין תפלה לקריאת-שמע, ודלא כמשנה ברורה שם) – ואין מקום (בזמן ארוך כל כך) לחשש.

ברכה אחרונה לאחר שכרות?

על תוכן המענה הנזכר חזר הרבי גם בהתוועדות י"א ניסן תשל"ז (שיחות-קודש שם עמ' 608-609) אז נזקק הרבי שוב לנושא, והפעם הזכיר לראשונה ברבים את ההקדמה לספר לב העברי, שבו הובאה הנהגת הרמ"א, והוסיף לדייק בפרטי הנאמר שם:

...שיתפללו ערבית בזמנה – לכאורה די בהזכרה אודות תפילת ערבית בכלל, מהי אפוא ההדגשה על "בזמנה"?

והביאור מובן בפשטות:

כיון שמדובר בימי אדר (פורים) שאז היה הלילה ארוך יותר מהיום (שכן עוד לא הגיעו ימי ניסן); וזמן תפילת ערבית (כולל קריאת-שמע של ערבית) בדיעבד הוא עד עלות השחר (שו"ע אורח-חיים סרל"ה ס"ז), ואם היה אנוס מפני השכרות הרי זמנה עד נץ החמה (שם סעיף ד), ומכיון שעל-פי פסק דין הרמ"א (או"ח סתרצ"ה ס"ב) יש להתחיל סעודת פורים מבעוד יום, ורוב הסעודה הרי היא אז – נמצא שיש, על-כל-פנים אחת עשרה או שתים עשרה שעות לתפילת ערבית. ולכן, אף אם תמצי לומר, שהרמ"א סובב קודם סיום הזמן דחצות הלילה – לא היה לו לעשות כן, שכן נותרו עוד כמה וכמה שעות, ודוחק לומר שחשש שיירדמו לשש שעות רצופות – מציאות רחוקה ובפרט בקראקא עירו של הרמ"א, שם שימש כמרא דאתרא.

ולכן הדגש בהנהגת הרמ"א הוא על תפילת ערבית בזמנה, קודם חצות לילה.

והרי עניין זה (תפילת ערבית בזמנה) הוא לכל הדיעות עניין מדרבנן [ובפרט כשיש חשש שכרות – שאז עניין זה אינו אלא הידור], מה שאין כן ברכה אחרונה הרי היא חיוב גמור על כל פנים מדרבנן, ויש סברא שזהו מן התורה (טואו"ח סוף סימן רט).

ושוב הסיק הרבי קל-וחומר:

אם בקראקא סובב הרמ"א בעצמו ועורר על דבר תפילת ערבית בזמנה ולא הסתפק בשיגור השמש שלו, תלמידיו וכיוצא-בזה. והרי מכיוון שנאמר שהרמ"א היה מתחפש, אזי לא היה הכרח שידעו שהוא הרמ"א המעורר – שאולי נלוו אליו מלווים.

על-אחת-כמה-וכמה בדורותינו אלו ובכרך גדול ובנוגע לברכה אחרונה – שבו נוגע עוד יותר מהדיוק אודות תפילת ערבית בזמנה בפורים (שהרי הוא המשך לסעודה שבה קיימו "לבסומי עד דלא ידע").

לפי הנ"ל, מדוע אכן לא הזכיר הרמ"א גם אודות ברכה אחרונה (מלבד תפילת ערבית בזמנה)? – על כך השיב הרבי באותה התוועדות:

בנוגע לתפילת ערבית – הרי ודאי כל אחד מחוייב בזה בזמנה, ואין בזה חילוקי שיעורים (אלא אם כן מי שמחמת שכרות, שיכול להמתין עד נץ החמה). מה-שאין-כן בנוגע לברכה אחרונה הרי אם היה בנתיים מצב של שכרות גדולה, על אחת כמה וכמה אם היה זה באופן של עד דלא ידע (והרי לדעת הרמ"א (סתרצ"ה ס"ב) אפשר לצאת ידי חובת "עד דלא ידע" על-ידי שירדם בשינה), אזי נכנסים לשאלה אם מותר בכלל לברך ברכה אחרונה, שהרי ייתכן שעבר שיעור עיכול והיה הפסק והיסח הדעת וכו'.

נמצא שאם הרמ"א היה מעירם משנתם כדי לעשות ברכה אחרונה, היה עליו להיכנס לכל בית בנפרד ולערוך בירור מתי אכלו הכזית האחרון, אם נרדמו ואם עבר שיעור עיכול וכו', אבל בנוגע לתפילת ערבית בוודאי מחוייבים!

הרבי האריך להבהיר את העניין כראוי ("עניין של בירור כדי להעמיד העניין על תילו"), אך סיים ב"המעשה הוא העיקר" – שאלו החייבים בברכה האחרונה בטח יעשו כן...

האומנם 'חידוש' של ליובאוויטש?

בינתיים נטפלו לנושא כמה וכמה, וטענו שזהו 'חידוש' של ליובאוויטש. הרבי בהתוועדות ל"ג בעומר (שיחות קודש תשל"ז שם עמ' 721) הביא בתגובה לכך דברים שנכתבו בספר שאילת שלום ("ספר זה – ציין הרבי – נכתב ונדפס עוד לפני שנולדתי וכן טרם נולד אאמו"ר, וכך גם קודם שנולדו הנטפלים ואבותיהם..."):

"המון העם מקילים, ואנן בעונותינו ראינו כי גם מקצת בעלי תורה ויראי ה' נכשלים, כשיושבים בסעודת שהכלה יוצאת בהינומא וכן בסעודת ליל שבת שנולד זכר וכיוצא-בזה, ואוכלים מיני תרגומא ולביבות ופת בכיסנין וכהאי-גוונא, הולכים לביתם בלתי לברך במקומם ברכה הראויה לאחריו, ואני בחיבורי 'קטן שהגיע לחינוך' ערכתי בכלי קרב להוכיח אותם במישור, ומצווה על כל אחד מהמסובין להיות כזריז ומזכיר לחבירו טרם ישכח וילך לו, ואין כאן מקום להאריך בתוכחת על און איש".

החיד"א ב'שם הגדולים' (מערכת רב אחאי בסופו) כותב על הנ"ל "הוא הרב הגאון זה סיני" והיה אב"ד דברעסלוי והמדינה וכו'.

בהתוועדות הודה הרבי ביישר-כוח גדול למי שהעיר לו אודות דברי השאילת שלום ("העירני חכם אחד.. ומגיע לו יישר-כוח גדול").

טרם הודפסה חוברת ליקוטי שיחות פרשת בהר-בחוקותי תשל"ז, הורה הרבי לצרף אליה ולהדפיס את הדברים ב"הוספה", ושם נאמר כהקדמה:

"לתועלת הרבים מועתקת בזה הוראת בעל המחבר ספר שאילת שלום (לשאילתות פרשת יתרו ס"ק סו) עליה דובר גם כן בהתוועדות ל"ג בעומר ה'תשל"ז.

וזה לשונו בנוגע לדידן דידן:..." (משם הועתקו להערת המו"ל ב'לקוטי שיחות' כרך כד עמ' 381, כנ"ל).

[אגב, יצוין לסיום, גודל דיוקו של הרבי באיגרת בה פתחנו משנת תשח"י: "שהרמ"א וגדולי ישראל נהגו להכריז בכגון דא"].

אף אנו נסיים באמרתו של הרבי בריבוי הזדמנויות:

"ויהי רצון שבקרוב יעשו "ברכה אחרונה" על עניין הגלות...".


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)