חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:49 זריחה: 5:35 י"ג בסיון התשע"ט, 16/6/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

לרצות רק מה שרוצה הרצון העליון
דבר מלכות

נושאים נוספים
התקשרות גליון 828 - כל המדורים ברצף
לרצות רק מה שרוצה הרצון העליון
תיכף ומיד נכנסים לארץ
כללים להבדל בין בבלי לירושלמי
פרשת שלח
"חלק לעולם-הבא"
הלכות ומנהגי חב"ד

בעבודת ההשתוות של "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" שלושה אופנים * מה בין הנאמר בתחילת השולחן ערוך לביאור בצוואת הריב"ש * לבוא להשתוות בכל ענייניו ושיהיה איכפת לו רק הרצון העליון – זוהי "מדרגה גדולה מאוד" * כיצד יכול גם בינוני בדרגתו לעבוד עבודה כזו הדורשת "ביטול במציאות", ומהי הוראת החסידות בזה? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כבר דובר בהתוועדויות שלפני זה1 אודות מאתיים שנה להילולת הבעל שם טוב, ודובר גם אודות ספר צוואת הריב"ש, ונתבארו2 השורות הראשונות שבו על-פי תורת חב"ד, כאמור, שפנימיות עתיק לוקחים מפנימיות אבא.

ובהמשך לזה יש לבאר עתה סיום הפיסקא: "שלא יניח שום יום מעשיית מצווה הן קלה הן חמורה, וסימנך הוי זהיר במצווה קלה [כבחמורה], פירוש זהיר מלשון והמשכילים יזהירו, רוצה-לומר הנשמה תזהיר ותאיר ממצווה קלה כבחמורה, כי רחמנא ליבא בעי".

[הביאור בזה – שכללות העבודה צריכה להיות בגדרי הזמן3, שהוא עניין "בא בימים"4, ימים שלמים, שלכן "לא יניח שום יום מעשיית מצווה", ובאופן שגם במצווה קלה צריך להיות כל האור הבלי גבול (כשם שגם בכלי קטן מאיר כל האור כמו שהוא5) – הוגה על-ידי כ"ק אדמו"ר ונדפס בלקו"ש ח"ד ע' 1193 ואילך].

(וסיים כ"ק אדמו"ר:)

זהו סיום הפיסקא הראשונה שבצוואת הריב"ש [. .] ובהתאם לכך, צריכים לקחת על כל השנה את כל ההוראות הנ"ל מספר צוואת הריב"ש כפי שנתבארו בתורת חסידות חב"ד, מצד העניין של פנימיות אבא פנימיות עתיק.

ומזה באים לפיסקא הב', שהתחלתה: "שויתי ה' לנגדי תמיד6, שויתי לשון השתוות וכו'", היינו, שכל העניינים הם אצלו בהשתוות, מצד זה ש"הוי' לנגדי תמיד" – לא אלקים בגימטריא הטבע7, אלא הוי' שלמעלה מהטבע, ועניין זה ממשיכים ומגלים גם בשם אלקים [. .].

* * *

ב. בספר צוואת הריב"ש – לאחרי הפיסקא הראשונה שנתבארה בהתוועדויות הקודמות2 – ממשיך בפיסקא הב':

"שויתי ה' לנגדי תמיד6, שויתי לשון השתוות, בכל דבר ומאורע הכל שוה אצלו, בין בענין שמשבחין [אותו] בני אדם או מבזין אותו, וכן בכל שאר דברים. וכן בכל האכילות, בין שאוכל מעדנים בין שאוכל שאר דברים, הכל ישוה בעיניו כו'".

ולאחרי שממשיך עוד עניינים (שיתבארו בעזה"י בהתוועדויות הבאות), מסיים: "וזה מדרגה גדולה מאד".

ג. והנה, בנוגע לעניין ההשתוות אינו מביא ראייה לדבר, ומזה מובן, שמפרש שזהו הפשט בפסוק "שויתי הוי' לנגדי תמיד", שמצד זה ש"הוי' לנגדי", נעשים אצלו כל העניינים בהשתוות.

אך צריך להבין:

א) למה מפרט כמה פרטים, ואומר גם "וכן בכל שאר דברים" – דממה-נפשך: אם מפרט פרטים, אינו צריך לומר "וכן בכל שאר דברים", ואם אומר "וכן בכל שאר דברים", אינו צריך לפרט פרטים?

ב) גם אם מפרט כמה פרטים ומוסיף גם כלל – היה צריך הכלל לבוא לפני או לאחרי הפרטים, ומהו הסדר שתחילה אומר פרט, ואחר כך הכלל, ואחר כך עוד פרט?

ג) כיצד אפשר לומר שעניין "שויתי הוי' לנגדי תמיד" הוא "מדרגה גדולה מאד" – הרי התחלת השולחן ערוך8 הוא בעניין "שויתי הוי' לנגדי תמיד", שעניין זה צריך להיות מיד כשניעור משנתו, עוד לפני נטילת ידיים, ולפני אמירת "מודה אני", שאז בודאי אינו שייך עדיין למדרגות גדולות?!

ועל כורחך צריך לומר, שעניין "שויתי" אודותיו מדובר בשולחן ערוך, ועניין ה"שויתי" שאודותיו מדובר בצוואת הריב"ש, הם עניינים שונים.

ועל פי המדובר בהתוועדויות שלפני-זה שהביאורים בתורת הבעל שם טוב נלקחים מתורת חסידות חב"ד, ש"היא היא תורת הבעל שם טוב" – יובן גם עניין זהעל-פי המבואר בתורת חסידות חב"ד.

ד. מבואר בכמה מקומות9 שעיקר עבודת האדם היא בבירור המדות חסד גבורה תפארת, אלא שבכדי שתהיה העבודה במדות צריכה להיות ההתחלה מחב"ד, ולבסוף צריכה להיות ההמשכה גם בנצח-הוד-יסוד, אבל העיקר הוא העבודה במדות חג"ת, שזהו עיקר האדם, ועל שם זה נקרא "איש", כידוע10 שתואר "איש" מורה על המדות.

ובעבודת המדות ישנה כמה מדריגות, ובכללות הוא עניין אתכפיא ואתהפכא.

והנה, כיוון שהאדם צריך לעסוק בעבודת המדות, עליו להתבונן תחילה כדי לידע היטב ("גוט פאַנאַנדערקלייבן") פרטי מדותיו – איזה עניין הוא מצד מדת החסד, שהיא בתנועה של התרחבות והתפשטות, ואיזה עניין הוא מצד מדת הגבורה, שהיא בתנועה של כיווץ וצמצום, וכיוצא-בזה בשאר המדות.

והנה, טבע האדם הוא שכאשר משבחים אותו הרי זה נוגע במדת חסדו, ומצד זה עומד בתנועה של התגלות, התרחבות והתפשטות; ולאידך גיסא, כאשר מבזים אותו, הרי זה נוגע במדת גבורתו, ומצד זה נעשית אצלו תנועה של כיווץ וצמצום.

והמדובר הוא אפילו בנוגע לאדם שמנושא מהזולת שמכבד או מבזה אותו, ואף-על-פי-כן הרי זה פועל עליו. וכמסופר בגמרא11 אודות מלך אדיר – והרי המלך הוא מנושא מכל העם ועד להתנשאות עצמית – שכאשר העבירו לפניו שונאו, פעל הדבר כיווץ בגופו הגשמי. וכל זה – אפילו כאשר רק ראה את השונא, היינו, שראה שישנה מציאות שמבזה אותו, ומכל שכן כאשר הלה מבזה אותו בפועל, הרי זה בודאי פועל בו כיווץ.

אמנם, כל זה הוא בשעה שהוא עדיין במציאותו, והיינו, שאף-על-פי שעסק בבירור המדות בבחינת אתכפיא ואתהפכא, מכל מקום, הרי הוא עדיין במציאותו, ולכן, כאשר מכבדים אותו הרי זה נוגע במדת חסדו, וכאשר מבזים אותו הרי זה נוגע במדת גבורתו; אבל כאשר מגיע לביטול במציאות לגמרי, אזי לא נוגע לו כלל לא מה שמכבדים אותו ולא מה שמבזים אותו, שזהו אצלו בהשוואה ממש.

וזוהי דרישת תורת הבעל שם טוב – שיהיה עניין של השתוות ("שויתי") בכל עניני מדותיו, כך, שגם כאשר מישהו מבזה אותו, הרי אף שיודע מעלת עצמו (כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר12 שכשם שצריך לידע חסרונות עצמו כך צריך לידע מעלות עצמו), שעסק בבירור המדות בבחינת אתכפיא ואתהפכא, מכל מקום, אין זה נוגע לו כלל, כיוון שאינו מציאות לעצמו, כי אם, "הוי' לנגדי תמיד", ולכן, אם המדובר אינו אודות "הוי' (ש)לנגדי תמיד", אלא אודות מציאותו, הרי זה אצלו באופן של השתוות, כיוון שאינו מציאות לעצמו, ומה שנוגע לו אינו אלא רצון העליון.

ה. ולאחרי שהבעל שם טוב מבאר עניין ההשתוות במדות, מוסיף, "וכן בכל שאר דברים":

לא מספיק עניין השתוות במדות בלבד, אלא עניין ההשתוות צריך לחדור גם בחב"ד ובכל שאר כוחות הנפש – שזהו החידוש של תורת חסידות חב"ד, שלא מספיקה העבודה במדות בלבד, ואילו השכל יישאר במקום אחר, אלא העבודה צריכה לחדור בפנימיות בכל כוחות נפשו.

וזהו "בכל שאר הדברים" – שעניין ההשתוות צריך לחדור בכל פרצוף הקומה של כוחות נפש האדם, בחב"ד חג"ת ונה"י.

ו. ולאחרי כן מוסיף "וכן בכל האכילות":

ידוע שתכלית ירידת הנשמה אינו בשביל עצמה, שהרי "הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל כו' ולא הוצרכה להתלבש בעולם הזה וכו' רק כדי להמשיך אור לתקנם כו'"13, דהיינו, בירור עניני העולם. ולכן צריך להיות עניין ההשתוות גם בנוגע לעבודת הבירורים.

וזהו שאומר הבעל שם טוב "וכן בכל האכילות" – שהמדובר כאן אינו אודות עניני האדם עצמו, אלא אודות עניינים שמחוץ הימנו, שהוא עניין עבודת הבירורים בחלקו בעולם, הנה גם בזה צריך להיות עניין ההשתוות, שלא נוגע לו אם זוהי עבודה שיש בה עריבות ("אַ געשמאַקע עבודה") אם לאו, אלא הוא עושה את הכול בהשוואה, והיינו לפי שאינו מציאות לעצמו, אלא כל מציאותו היא "שויתי הוי' לנגדי תמיד".

ז. על-פי זה יובן מה שמסיים "וזה מדרגה גדולה מאד":

בהתחלת השולחן ערוך מדובר אודות עניין "שויתי הוי' לנגדי תמיד" כפשוטו, שזוהי התחלת העבודה, עוד לפני אמירת "מודה אני" (כנ"ל), ועניין זה נותן כוח לקיים את כל ד' חלקי השולחן ערוך;

ואילו עניין "שויתי" המבואר בצוואת הריב"ש הוא "מדרגה גדולה מאד", שבאה לאחרי כללות העבודה דאתכפיא ואתהפכא, עד שמגיע לבחינת ביטול במציאות, שאז נעשה אצלו עניין ההשתוות הן במדותיו, והן בכל עניני נפשו, ועד גם בחלקו בעולם, שבכל העניינים לא נוגע לו אם זוהי עבודה מתוקה או מאכל מר, כי, כל מה שנוגע לו אינו אלא שזהו רצון העליון, ו"באור פני מלך חיים"14, ו"מחיה החיים יתן לך חיים"15.

* * *

ח. התחלת השולחן ערוך הוא "שויתי הוי' לנגדי תמיד", שעניין זה הוא גם קודם אמירת "מודה אני", כמבואר בשולחן ערוך. ומזה מובן שזוהי מדריגה תחתונה בעבודת האדם. אמנם, לאידך גיסא, איתא בשולחן ערוך שם, שעניין זה "הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים", שמזה מובן שזוהי מדריגה נעלית בעבודה. וכמו כן ישנו העניין ד"שויתי" המבואר בצוואת הריב"ש (כנ"ל). וכן ישנו עניין ה"שויתי" שצריך להיות בתפלת שמונה עשרה16. ונמצא, שישנם כמה מדריגות בעניין "שויתי".

והנה, עניין "שויתי" שצריך להיות בתפלת שמונה עשרה אינו עניין בגדר האדם, אלא הוא גדר ותנאי בתפלת שמונה עשרה, שישנם כמה תנאים לתפלה, וכמו המקום, הזמן, הלבושים וכו'17, ואחד התנאים שבתפלה הוא גם עניין "שויתי".

כלומר: עניין "שויתי" שצריך להיות בכל היום אינו תנאי בעבודת כל היום, שהרי פשוט הדבר שגם כשעובד עבודתו באמירת הברכות, הנחת תפילין וכו', בלי העניין של "שויתי", יצא ידי חובתו, אלא שאין זה מצווה מן המובחר, אבל מכל מקום יצא ידי חובתו, לפי שהוא עניין השייך לאדם ולא לעבודת היום; מה שאין כן העניין של "שויתי" בשמונה עשרה הוא תנאי בתפלה, ולכן פסק הרמב"ם18 שאם התפלל בלי הכוונה של "שויתי" לא יצא ידי חובת תפלה.

ועל פי זה נמצא, שהעניינים שב"שויתי" הנוגעים לאדם עצמו, הם ג' עניינים: א) טרם אמירת מודה אני. ב) מעלת הצדיקים ההולכים לפני האלקים. ג) המבואר בצוואת הריב"ש.

והעניין בכללות יובן על-פי המבואר בתניא19 בעניין צדיקים ובינונים, שעבודת הבינונים היא בנוגע למחשבה דיבור ומעשה, אבל כוחותיו הפנימיים נשארו כמו שהיו בתחילה, מה שאין כן עבודת הצדיק היא ששינה גם את כוחותיו הפנימיים.

וזהו עניין ב' אופנים הראשונים שב"שויתי": עניין הא' הוא בנוגע לפועל במחשבה דיבור ומעשה, שבפועל הוא קם משנתו ואומר מודה אני וכו', שהוא עניין "שויתי" שבפועל. ועניין הב' הוא מעלת הצדיקים, היינו שפועל גם על כוחותיו הפנימיים שיהיו בהשתוות, כי, כל הרצון והתענוג שלו הוא רק באלקות, וכמו עבודת העבד נאמן שהתענוג של האדון הוא התענוג שלו, כמבואר בהמשך תרס"ו20.

אמנם עניין הג' המבואר בצוואת הריב"ש, הוא גם כן בנוגע לכוחות פנימיים (ולא רק בנוגע לפועל), אבל אין זה ממדריגת הצדיקים דווקא, אלא – כמו כל הוראות הבעל שם טוב – עבור כל ישראל.

וביאור הדברים:

כאשר יהודי מתבונן איך שהקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית בכל רגע ורגע21, ונתאמת אצלו איך שכח הרצון והתענוג שלו מתהווים בכל רגע ורגע מאין ואפס המוחלט על-ידי הכוח האלוקי, אזי במילא לא ירצה בעניין אחר שהיפך האלקות, כי מאחר שמרגיש בנפשו אשר כוח הרצון שלו מתהווה מהכוח האלוקי, הרי בודאי לא ירצה בעניין הפכי כו'.

ועניין זה אינו מדריגת צדיק כלל, כי, מדריגת צדיק הוא שבאמת שינה את הכוחות שלו עד שאין לו שום מציאות לעצמו כלל, וכמו העבד נאמן שמסור ונתון לגמרי לרבו; מה שאין כן כאן מדובר אודות מעמד ומצב שבעצם הוא מציאות לעצמו, ומצד עצם כוחותיו יכול לרצות גם ההיפך ח"ו, אלא שמצד ההתבוננות שמרגיש איך שנתהווה מאין, לא ירצה בשום דבר כו' כנ"ל, ולכן בכל רגע צריך להתבוננות, וכשיופסק אצלו הרגש זה אפשר שירצה בהיפך, מאחר שהרע אצלו בתקפו.

וזוהי הוראת תורת החסידות לכל ישראל, להתבונן איך שמחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, שעל-ידי זה לא ירצה בשום דבר, ויהיו אצלו גם כוחותיו הפנימיים – לפי שעה על כל פנים – בהשתוות.

ט. הבעל שם טוב כותב לר' אדם בעל-שם הטעם שאינו רוצה להתגלות, כי אינו רוצה במחלוקת כו', וגם מה חסר לו בהיותו בהתבודדות כשלומד תורה עם רבו הידוע. ור' אדם כתב לו, הרי כן הוא רצון הבורא, ובמילא מה איכפת ליה22. והיינו, שבמכתבו זה פעל ר' אדם אצל הבעל שם טוב את עניין ההשתוות, שהכול יהיה בהשוואה אצלו, ולא יהיה נוגע לו שום דבר, כי אם להשלים את הכוונה העליונה.

ומתוך סגנון המכתבים מוכח שהתגלות הבעל שם טוב לא היה בדרך קבלת עול וכפייה, כי אם, שחבריו הצדיקים הנסתרים פעלו אצלו שירצה להתגלות, כי, הגם שגדלה מעלת הבדידות, ובפרט שעל-ידי ההתגלות יצטרך למחלוקת כו', מכל מקום, בשמעו שזהו רצון הבורא, הרי נעשה כן רצונו. והיינו שעניין ההשתוות אצלו היה גם בכוח הרצון והתענוג, שנעשה רצונו כפי רצון העליון.

וההוראה מזה אלינו בעניין ההשתוות בנוגע לפועל על כל פנים – בנוגע לעניין הפצת מעיינות פנימיות התורה, שאין לעשות שום חשבונות, אפילו לא חשבונות בנוגע לעניין השלום, כי אם להשתדל בכל מיני השתדלות בהפצת המעיינות, מכיוון שזהו רצון הבורא.

(קטעים משיחות ש"פ בראשית, ש"פ חיי-שרה ויום ב' חג השבועות, ה'תש"כ. תורת מנחם כרך כז עמ' 129-131, 150-153, וכרך כח עמ' 118-120)

_____________________________

1)    ברכת עיוהכ"פ (לעיל (תו"מ כרך כז) ע' 15); שיחות: יום ב' דחה"ס סי"א (לעיל ע' 31); ליל שמח"ת סכ"ב (לעיל ע' 91).

2)    שיחות: יום ב' דחה"ס סי"ב ואילך (לעיל ע' 32 ואילך); שמחת ביה"ש ס"כ ואילך (לעיל ע' 56 ואילך); ליל שמח"ת סכ"ב ואילך (לעיל ע' 91 ואילך).

3)    וע"ד תורת אדמו"ר הזקן (בתו"א (משפטים עה, ד ואילך), שנתבארה גם בדרושי אדמו"ר האמצעי (תו"ח שם) והצ"צ (אוה"ת שם)) על הפסוק (משפטים כא, ב) "שש שנים יעבוד":

"יעבוד" – מלשון עורות עבודים – קאי על העבודה בבירור העולם לאחרי ירידת הנשמה למטה (שעז"נ "כי תקנה עבד עברי"), ולא על עבודת הנשמה כפי שהיא באצילות, ששם לא שייך הענין דעורות עבודים, אלא העבודה היא רק בהמשכת אלקות.

ולכן, עבודה זו צריכה להיות בגדרי הזמן – "שש שנים", שזהו כללות ענין הזמן, ועי"ז נמשך גם בגדרי המקום, שהוא בהגבלה דאורך רוחב ועומק, כמו הגבלת הזמן.

ובזה יובן הסדר בכתוב, "שש שנים (ואח"כ) יעבוד" – דלכאורה הול"ל בסדר הפוך: לכל לראש עיקר הענין, שצריך להיות עבודה, ואח"כ משך זמן העבודה – כי, לולי הענין ד"שש שנים", גדרי הזמן, חסר כל ענין העבודה.

4)    חיי שרה כד, א.

5)    וע"ד משנת"ל (שיחת ליל שמח"ת שבהערה 2) במ"ש לפנ"ז "ועיקר ללמוד שיעור מוסר הן רב והן מעט" – שזהו ע"ד מארז"ל (משנה סוף מנחות. וש"נ) "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים", וכמבואר בכתבי האריז"ל (סה"ל ר"פ בראשית) – לאחרי שמבאר ענין בירור הניצוצות – שבענין זה לא נוגע הריבוי או המיעוט, כיוון שהדבר תלוי בענין נשמתו, אם בסיבת הגלגולים או סיבה אחרת, וזהו "שיכוין לבו לשמים", דקאי על הנשמה שבו שנקראת לב.

6)    תהלים טז, ח.

7)    פרדס שי"ב פ"ב. ראשית חכמה שער התשובה פ"ו (ד"ה והמרגיל – קכא, ב). של"ה פט, א. קפט, א. ועוד. תניא שעהיוה"א רפ"ו. ובכ"מ.

8)    ברמ"א, ובשו"ע אדה"ז במהדו"ב – ס"ה.

9)    ראה בארוכה ד"ה אל תצר את מואב לאדהאמ"צ (מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"א ע' ד ואילך).

10)  ראה סה"מ ה'ש"ת ע' 97. ועוד.

11)  גיטין נו, ב.

12)  ראה סה"ש תרפ"ז ע' 114. אגרות- קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ה ע' נא (נעתק ב"היום יום" כו חשון).

13)  תניא פל"ז (מח, ב).

14)  משלי טז, טו.

15)  יומא עא, א.

16)  סנהדרין כב, א.

17)  שו"ע או"ח ספ"ט ואילך.

18)  הל' תפלה פ"ד הט"ו-ז. וראה לקו"ש חכ"ב ע' 118 הערה 36.

19)  פ"י ואילך.

20)  ע' שי ואילך.

21)  תניא שער היחוד והאמונה בתחלתו.

22)  ראה "התמים" ח"א ע' כא.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)