עיקר החידוש במתן תורה – היכולת לחבר מעלה ומטה על-ידי תורה ומצוות * חודש סיוון, 'השלישי', מחבר בין ניסן – גילוי מלמעלה, לאייר – עבודת הנבראים * מניין בני-ישראל גם הוא ייתכן על-ידי התורה המגלה בישראל את פשיטות העצמות, שבבחינה זו כולם שווים למניין * בבוא חודש סיוון בכל שנה ושנה יש נתינת כוח מיוחדת בעשיית הנברא כלי לאלוקות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בכל חודש ישנו עניין עיקרי והוא הנקודה התיכונית של חודש זה.
לדוגמא: חודש ניסן – ענינו העיקרי הוא יציאת מצרים שבחג הפסח, ולכן "באחד בניסן ראש השנה . . לרגלים"1, דכיון ש"רגל שבו (חג הפסח) ראש השנה לרגלים"2, לכן נעשה כבר "אחד בניסן" "ראש השנה לרגלים", כיון שחג הפסח הוא ענינו העיקרי של חודש ניסן.
וכמו כן בנוגע לחודש סיון, שענינו העיקרי והנקודה התיכונית של חודש זה הוא – מתן תורה שבחג השבועות:
הקביעות של חג השבועות היא – "פעמים חמשה פעמים ששה פעמים שבעה"3, אבל לעולם חל חג השבועות בחודש סיון דווקא, "בחודש השלישי"4, שזהו מצד שייכות מתן-תורה ל"חודש השלישי", כמבואר בארוכה בתורה אור5.
וגם בנגלה שבתורה מצינו את שייכות מתן-תורה לחודש השלישי – כדאיתא בגמרא6 "בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי על-ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי", שבזה מודגשת השייכות של התורה ("אוריאן תליתאי"), לחודש סיון, חודש השלישי ("ירחא תליתאי") דווקא.
ב. במתן-תורה גופא ישנם כמה עניינים, אבל העניין העיקרי והנקודה התיכונית של מתן תורה, הוא – החיבור של מעלה עם מטה, כדאיתא במדרש7 שקודם מתן תורה היתה גזירה שמעלה ומטה אינם יכולים להתאחד, "עליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים", ובמתן תורה נתבטלה הגזירה, ונעשה חיבור מעלה עם מטה.
וזוהי השייכות של מתן תורה לחודש השלישי – כיון שעניינה של התורה הוא עניין השלישי: ישנו מעלה וישנו מטה, והתורה היא העניין השלישי שמחבר את המעלה עם המטה8.
ג. והעניין בזה – באותיות של עבודה:
נבראים – הם בהגבלה, וכל עניינם הוא בהגבלה, והיינו, שגם כאשר מגיעים על-ידי עבודתם למעלה ביותר, הרי זה רק תכלית שלימות הבריאה, ולא מציאות הבורא. כלומר: גם כפי שמגיעים בעולם האצילות, ולמעלה יותר בעילוי אחר עילוי, עד לפני הצמצום – הרי זה רק דרגת הנבראים (שרש הנבראים), ולא מציאות הבורא.
אמנם, החידוש במתן-תורה הוא – שנברא יכול להגיע ("דערלאַנגען") ב"בורא", ולא רק להגיע סתם, אלא לפעול יחוד של נברא עם הבורא, היינו, שנברא ובורא נעשים דבר אחד, כיון שמתגלה מציאותו האמיתית של יש הנברא – יש האמיתי9.
וזהו מה שכתוב במדרש10 על הפסוק11 "לריח שמניך טובים שמן תורק שמך", "כל המצוות שעשו לפניך האבות ריחות היו" – כי לאחרי כל העליות שלהם הרי זה רק בחינת נברא, ואילו במתן תורה נעשה "שמן תורק שמך", שלוקחים את עצם המהות12.
וזהו גם פירוש כ"ק מו"ח אדמו"ר באחת משיחותיו13 ש"גזירה" הוא מלשון "אָפּשניט", היינו, שקודם מתן תורה היה המטה גזור וחתוך מהמעלה, הנברא היה גזור וחתוך מהבורא, ואילו במתן תורה בטלה הגזירה, היינו, שעל-ידי תורה ומצוות מתגלה ביש הנברא יש האמיתי.
ד. והנה, כיון שעל-ידי תורה ומצוות נעשה הנברא דבר אחד עם הבורא, הרי מובן, שכשם שהבורא הוא בעל-הבית על סדר ההשתלשלות וכל העניינים שבו, כמו כן נעשה גם הנברא – על-ידי תורה ומצוות – בעל-הבית על סדר ההשתלשלות וכל העניינים שבו.
אלא, שעניין זה הוא ככל העניינים שעכשיו הם בהעלם, ויתגלו לעתיד לבוא – שזהו שאמרו רז"ל14 "עתידין צדיקים שנקראין על שמו של הקב"ה":
שמו של הקב"ה היינו שם הוי', שלמעלה מהטבע. ועניין זה אינו שייך לנבראים, ששייכותם היא רק לשם "אלקים", בגימטריא הטבע15, שכן, לאחרי כל העליות של הנבראים מגיעים הם רק עד שרש הנבראים.
אך על-ידי קיום תורה ומצוות, שעל-ידי זה מתאחדים עם הבורא – אזי נעשים שייכים לשם הוי' שלמעלה מהטבע, וכאמור, שעל-ידי קיום תורה ומצוות נעשה יהודי בעל הבית על הטבע.
אמנם, עכשיו עניין זה הוא בהעלם, אך "עתידין צדיקים שנקראין על שמו של הקב"ה" – "נקראין" מלשון קריאה והמשכה מן ההעלם אל הגילוי16 – שלעתיד יראו בגלוי איך שיהודי הוא דבר אחד עם הבורא שלמעלה מהטבע.
והיינו, לפי שלעתיד לבוא "הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה"17, ויקויים היעוד18 "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו'", ואם כן, על דרך המבואר בתניא19 בעניין הראיה (השגחה) למעלה, שאי אפשר להפריד זאת מעצמות ומהות, הנה על דרך זה כאשר יקויים היעוד "וראו כל בשר", אזי תהיה ההתאחדות עם הדבר, ומה גם שכללות עניין הראיה הוא באופן שהראיה מאחדת את האדם הרואה עם הדבר הנראה.
ה. וזהו ענינו של חודש סיון, חודש השלישי:
חודש הראשון הוא חודש ניסן, שבו היתה יציאת מצרים [מלמעלה]. ולאחריו בא חודש אייר, "חודש זיו"20, "בירח שנולדו בו זיותני עולם"21, שהם האבות, אשר, כל עניני עבודתם [מלמטה] ריחות היו, כנ"ל. ולאחרי כן בא חודש סיון, חודש השלישי, שבו נעשה עניין נעלה יותר – עניין שלישי, "אוריאן תליתאי" – הקשר והחיבור של נברא עם בורא, שהתגלותו תהיה לעתיד לבוא, כנ"ל.
וכיון שכל הגילויים תלויים במעשינו ועבודתינו במשך שית אלפי שנין דהוה עלמא, ובפרט בזמן הגלות22, ובפרט בדור האחרון של זמן הגלות, שהרי "הכל הולך אחר החיתום"23, ו"אין המלאכה נקראת אלא על שם הגומרה"24 – שלכן עכשיו הוא הזמן שצריכים לפעול החיבור של נברא ובורא – צריכים לדעת, שבבוא חודש סיון בכל שנה, נמשך כוח מלמעלה לפעול חיבור נברא ובורא, ועל-פי המבואר בתניא25 שבכל שנה נמשך אור חדש כו', הרי בחודש סיון בכל שנה נמשכת נתינת כוח ממקום נעלה יותר לפעול שהנבראים יהיו "כלי" לאלקות.
ועל-ידי עבודה זו יקויים לעתיד לבוא היעוד "ונגלה כבוד הוי' וגו'", ותהיה דירה לו יתברך בתחתונים26.
ו. עניין זה קשור גם עם פרשת השבוע – פרשת במדבר, שבה מדובר אודות מנין בני-ישראל, ועל שם זה נקרא ספר במדבר כולו בשם ספר פיקודיא27:
עניין המניין הוא באופן שכולם נמנים בשווה, מהפחות שבפחותים עד הגדול שבגדולים, שהרי גם הפחות שבפחותים נמנה בתור מספר אחד שלם, לא פחות מאחד, וגם הגדול שבגדולים אינו נחשב יותר מאחד.
ולכאורה אינו מובן:
בני-ישראל חלוקים לי"ב שבטים, ע' נפש, עד לששים ריבוא. ומספר ששים ריבוא נוגע גם לגבי ההמשכה מלמעלה, כפי שמצינו גבי ברכת חכם הרזים – שזהו עניין של המשכה מלמעלה – שנאמרת על ששים ריבוא מישראל דווקא28.
וכיון שלמעלה לא שייך התחלקות במקום ושטח גשמי, הרי מובן, שהתחלקות בני-ישראל לששים ריבוא הוא עניין של התחלקות מדריגות. ואם כן, איך אפשר לחשב ולמנות את כל בני-ישראל בשווה?
ועל כרחך צריך לומר, שלמרות התחלקות המדריגות, ישנה נקודה משותפת שהיא אצל כולם בשווה, ומצד נקודה זו – שחודרת בכל הפרטים – נמנים כולם בשווה, מעומק תחת עד עומק רום, כיון שנקודה זו היא אצל כולם בשווה.
והעניין בזה:
ידוע שעניין ההתהוות הוא מהעצמות, כמו שכתב רבינו הזקן באגרת הקודש29 ש"מהותו ועצמותו של המאציל ברוך הוא שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו . . הוא לבדו בכוחו ויכולתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה", ולכן הרגש הנבראים הוא שמציאותם מעצמותם, כיון שהתהוותם היא מהעצמות שמציאותו מעצמותו.
וכיון שבבחינת העצמות הכול הוא באופן של אחדות פשוטה – הנה פשיטות העצמות היא הנקודה המשותפת שהיא אצל כולם בשווה.
ולכן מונים את כל בני-ישראל בשווה, מהגדול שבגדולים עד לפשוט שבפשוטים – כי, מצד פשיטות העצמות כולם בשווה, והרי פשיטות העצמות הוא עניין שישנו אצל כולם, גם אצל פשוט שבפשוטים, כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר30 שהפשיטות של איש פשוט מגלה את פשיטות העצמות.
ז. אמנם, עניין המניין קשור עם מתן-תורה:
קודם מתן תורה, כאשר המטה, נברא, היה נפרד ("אָפּגעשניטן") מהמעלה, בורא – לא היה שייך למנות את כולם בשווה, כיון שלא היה נרגש בנבראים הנקודה המשותפת שבהם שהוא עניין פשיטות העצמות, כיון שלא היתה להם שייכות לזה, שהרי לנברא לא היתה שייכות עם הבורא.
דווקא לאחרי מתן תורה, כאשר נתגלה ביש הנברא היש האמיתי (כנ"ל), שגילוי זה הוא בישראל על-ידי תורה ומצוות – אזי יכולים למנות את כל בני-ישראל בשווה, כיון שכל אחד מישראל נעשה חד עם הבורא, פשיטות העצמות, שבזה שווים כל בני-ישראל, מעומק תחת עד עומק רום.
וזהו גם מה שבני-ישראל נקראים "עם תליתאי":
אצל בני-ישראל יש אמנם ששים ריבוא חילוקי מדריגות, מעומק תחת עד עומק רום, אבל, חילוקי מדריגות אלו הם רק פרטי המדריגות שבבני-ישראל.
ואילו העצמות של בני-ישראל היא – "עם תליתאי", העניין השלישי, דהיינו, פשיטות העצמות שישנו בכל אחד מישראל, שהיא המחברת עומק תחת עם עומק רום.
ח. על-פי זה יובן גם הטעם שלעולם קורין פרשת במדבר קודם חג השבועות, כסימן הגאונים31:
ובהקדמה – שטעם קריאת פרשת במדבר קודם מתן תורה כדי להפסיק בין העניינים הבלתי-רצויים שבפרשת בחוקותי32, אינו אלא טעם צדדי, שהרי עניין זה אינו נוגע לפרשת במדבר דווקא33.
אמנם הטעם הפנימי הוא – לפי שההכנה לעניין מתן תורה שהוא חיבור יש הנברא ויש האמיתי, היא אחדותם של ישראל, "ויחן שם ישראל"34, "כאיש אחד בלב אחד"35, היינו, לא פרטי המדריגות של בני-ישראל, אלא פשיטות העצמות שבבני-ישראל, שבזה שווים כולם, שזהו תוכן עניין המניין שבפרשת במדבר.
וזהו שקורין פרשת במדבר קודם מתן תורה, כיון שהיינו הך, והיינו, שעניין מתן תורה הוא עניין אחד עם העובדה שבני-ישראל נעשו דבר שבמניין, שהוא דבר חשוב, שחשיבות זו היא מצד פשיטות העצמות שבכל אחד מישראל, כנ"ל27.
(חלק מהתוועדות ש"פ במדבר, מבה"ח סיוון, ה'תשי"ז. תורת מנחם כרך כ עמ' 16-21)
____________________________
1) ר"ה בתחלתה.
2) שם ד, א.
3) שם ו, ב.
4) יתרו יט, א.
5) ר"פ יתרו.
6) שבת פח, א.
7) תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג.
8) ראה בארוכה תו"מ חי"ז ע' 11 ואילך. וש"נ.
9) ראה ביאוה"ז לאדהאמ"צ בשלח מג, ג. ובכ"מ.
10) שהש"ר פ"א, ג (א).
11) שה"ש א, ג.
12) ראה בארוכה לקו"ש ח"ח ע' 58 ואילך. וש"נ.
13) ראה גם תו"מ ח"א ע' 88. ועוד.
14) ב"ב עה, רע"ב.
15) פרדס שי"ב פ"ב. ר"ח שער התשובה פ"ו (ד"ה והמרגיל – קכא, ב). של"ה פט, א. קפט, א. ועוד. תניא שעהיוה"א רפ"ו. ובכ"מ.
16) ראה לקו"ת ר"פ ויקרא. ובכ"מ.
17) נדרים ח, סע"ב. וש"נ.
18) ישעי' מ, ה.
19) שעהיוה"א פ"ז (פג, ב).
20) מ"א ו, א.
21) ר"ה יא, א.
22) ראה תניא רפל"ז.
23) ברכות יב, א.
24) ראה סוטה יג, רע"ב. תנחומא עקב ו. ב"ר פפ"ה, ג. דב"ר פ"ח, ד. פרש"י עקב ח, א.
25) אגה"ק סי"ד.
26) ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.
27) ראה גם שיחת ש"פ במדבר, מבה"ח סיון תשי"ד בתחלתה (תו"מ חי"א ע' 273). חי"ד ע' 215. וש"נ.
28) ברכות נח, א-ב.
29) ס"כ (קל, סע"א ואילך).
30) ראה סה"ש תש"ו ע' 3. וש"נ.
31) סי' ר' עמרם גאון סוף סדר פורים. הובא בהגהות מיימוניות לרמב"ם הל' תפלה פי"ג ה"ב. טואו"ח סתכ"ח.
32) תוס' מגילה לא, סע"ב. הובא לרמב"ם שם.
33) ראה גם לקו"ש ח"ח בתחלתו הערה 1.
34) יתרו יט, ב.
35) פרש"י עה"פ. וראה מכילתא שם. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
