חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:06 זריחה: 6:40 כ"ה בטבת התש"פ, 22/1/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1216 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת אחרי - קדושים, ט' באייר ה'תש"ע (23/04/10)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1216 - כל המדורים ברצף
אשליית עוצמתו של החומר
יש חדש
היכולת להכיל תחושות סותרות
תוכחה
שני יהודים
תרמיל הכתבים
כשהעולם יתעלה
לעולם לא אבוד
"הייתי שם וניצחתי"
כבוד אמיתי

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס
' 1216, ערב שבת-קודש פרשת אחרי-קדושים, ט' באייר תש"ע (23.04.2010)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

אשליית עוצמתו של החומר

אנחנו יכולים להינתק מהארץ, להתרומם לשחקים, לגמוא מרחקים בזמן קצר. מנועי המטוסים מייצרים כוח אדיר ועוצר נשימה. ופתאום בא אבק נידף ברוח ומשתק הכול

מיליוני בני-אדם תכננו תכניות, הזמינו כרטיסי-טיסה ובתי-מלון, קבעו פגישות – וברגע אחד הכול השתבש. הדיווחים בתחילת השבוע סיפרו על יותר משישים אלף טיסות שהתבטלו באירופה, ובהערכה גסה מדובר בכעשרה מיליון בני-אדם שקורקעו וטיסותיהם התבטלו.

אילו היו שואלים את כל בני-האדם האלה מה הסיכויים שהשבתת טיסות בסדר-גודל כזה תקרה – היו משיבים שהסבירות לכך שואפת לאפס. אירוע כזה יכול להתחולל בעקבות מלחמה גדולה או פיגוע-טרור יוצא-דופן בעוצמתו. אבל שהתפרצות הר געש בקצה היבשת תשתק את כל התעבורה האווירית באירופה – זה דבר שלא היה אפשר להעלותו על הדעת.

הכול 'בעזרת השם'

אבל דוד המלך ניסח זאת בספר התהילים בפסוק אחד (קד,לב): "המביט לארץ וַתרעד, יִגע בהרים וְיֶעֱשָׁנוּ". אירוע כביר כזה, בכל יבשת אירופה, נמשל לנגיעת אצבע של הקב"ה בלבד. ברצותו – הכול זורם על מי מנוחות, וברצותו – הכול משתבש ברגע אחד.

האירוע הזה ממחיש את אפסותו של עולם החומר. אנחנו נוטים להתרשם מעוצמה חומרית, ונדמה כאילו היא מציאות יציבה ואיתנה. המטוסים מסמלים במובן מסויים את העוצמה הזאת. הנה אנחנו יכולים להינתק מהארץ, להתרומם לשחקים, לגמוא מרחקים בזמן קצר. מנועי המטוסים מייצרים כוח אדיר ועוצר נשימה. ופתאום בא אבק נידף ברוח ומשתק הכול.

לכן יהודים מקפידים להוסיף תמיד 'בעזרת השם', 'אם ירצה השם'. נוהגים לומר זאת לא רק בדברים גדולים, אלא גם בפעולות יום-יומיות פשוטות: "אתקשר אליך בעוד שעה, בעזרת השם". "אעשה זאת, בעזרת השם, מחר בבוקר". "אחזור הביתה בערב, אם ירצה השם". כי גם הדברים הפשוטים והטבעיים ביותר תלויים בידו של בורא העולם ומנהיגו.

והלוא כולנו יודעים כמה מציאות חיינו שברירית. אדם בריא עשוי ללכת לישון בערב בהרגשה מצויינת, וחלילה לא להתעורר בבוקר. משפחה מאושרת נוסעת במכונית, במצב-רוח עליז ועם תכניות רבות, ובשבריר של שנייה הכול עלול להתהפך, ה' ישמרנו. תחושת הביטחון העצמי שבני-אדם נתפסים לה לפעמים אין לה על מה לסמוך, כמו שאנחנו אומרים בתפילות הימים הנוראים, שחיי האדם משולים "כחרס הנשבר... כצל עובר, וכענן כלה, וכרוח נושבת, וכענן פורח, וכחלוף יעוף".

זעזועים שמפיחים תקווה

סביר להניח שבעוד כמה ימים הדברים יחזרו לסדרם ונשוב אל השגרה, אבל גם בימי שגרה צריך לזכור כי הכול ביד ה'. קמנו בבוקר בריאים ושלמים, אנו אומרים "מודה אני לפניך... שהחזרת בי נשמתי". ישבנו לאכול, אנו מברכים את הבורא "המוציא לחם מן הארץ", ולאחר הארוחה מקפידים להודות לה' ולברך ברכת המזון. יש לנו אישה וילדים, בית ועבודה – ראוי לזכור למי התודה.

ועוד נקודה למחשבה: בנביאים ובדברי חז"ל מתוארים זעזועים אדירים שיפקדו את העולם סמוך לביאת המשיח. איננו יודעים לפרש בוודאות את נבואות הנביאים ואת רמזי חז"ל ולשרטט תרחישים מדוייקים, אבל דיי לנו בעצם העובדה, שקודם ביאת המשיח יתחוללו בעולם אירועים דרמטיים מסעירים.

מכיוון שהתקופה הזאת היא, לכל הדעות, התקופה שבה צריכה לבוא הגאולה המיוחלת, אך טבעי שכל זעזוע עולמי בסדר-גודל כזה מעורר את התקווה והציפייה לגאולה הקרובה. אולי הטלטלה הזאת נועדה להכין אותנו לקראת הדבר הגדול.

על-כן זה הזמן להתחזק יותר בדברים המקרבים את הגאולה – תשובה ומעשים טובים, הוספה במעשי צדקה וחסד, לימוד סוגיות הגאולה, תפילה לישועת ישראל, חיזוק האמונה והציפייה לביאת המשיח. ונזכה בקרוב ממש לראות את ניסי הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.

  יש חדש

סיום הרמב"ם היומי

בשבת-קודש זו, י' באייר, מסתיים מחזור הלימוד העשרים ושמונה של הרמב"ם היומי, ונפתח מחזור הלימוד העשרים ותשעה. את לימוד הרמב"ם היומי תיקן הרבי מליובאוויטש, ומעלתו המיוחדת היא, שהמוני בית-ישראל לומדים יחדיו את כל הלכות התורה. חגיגות הסיום ייפתחו בע"ה במוצאי שבת, ליד ציון הרמב"ם בטבריה, בשעה 10 בערב. מטה הרמב"ם היומי, שעל-יד צעירי-חב"ד, הפיק לוח-לימוד למחזור החדש. אפשר להשיגו גם בטל' 072-2770100.

נערכים לתהלוכות

בתי-חב"ד ברחבי הארץ עוסקים בהכנות לקראת תהלוכות הילדים המסורתיות של ל"ג בעומר, שבהן יופגנו אחדות העם והזיקה הבסיסית של כל ילד יהודי לעם-ישראל ולתורת ישראל. התהלוכות יאובטחו בידי המשטרה, ויבטאו את העוצמה הרוחנית של עם-ישראל. מרכז צעירי-חב"ד מכין את כל הדרוש לתהלוכות, ובכלל זה שני ספרונים חדשים של סיפורי צדיקים, שיחולקו לילדים שישתתפו בתהלוכות. התהלוכה הגדולה ביותר תהיה בע"ה בירושלים, ובה ישתתפו יותר מעשרת-אלפים ילדי תלמודי-התורה מכל רחבי העיר.

'ח"י רוטל' לתהלוכות

מנהג לתרום מידה מסויימת של משקה ('ח"י רוטל') לכבוד רבי שמעון בר-יוחאי. ועד האברכים יוזם גם השנה מבצע ארצי, שמאפשר לתרום משקה בעבור ילדי ישראל המשתתפים בתהלוכות ל"ג בעומר. תמורת 120 ש"ח יחולקו לילדים שקיות שתייה במידה זו ('ח"י רוטל'). שמות התורמים יועברו לברכה לציון רשב"י והרבי מליובאוויטש. מוקד התרומות 03-9606343, או בדואר לת"ד 600 כפר-חב"ד 60840.

  שלחן שבת

היכולת להכיל תחושות סותרות

בפרשת קדושים מופיעה המצווה לירא מן המקדש, כפי שכתוב: "ומקדשי תיראו". המצווה הזאת מחייבת את האדם לשמור על כבוד המקדש בהתנהגותו במקום, כפי שהרמב"ם מפרט בהלכות בית-הבחירה, ויש בה גם הוראה כללית – לחוש תחושת יראה במקום המקדש.

הציווי הזה סותר לכאורה את מצוות השמחה במקדש, כמו בחג-הסוכות שיש בו מצווה מיוחדת: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים". ואכן, השמחה שהייתה בחג-הסוכות בבית-המקדש הייתה שמחה מיוחדת במינה, עד שחז"ל אמרו עליה "מי שלא ראה שמחת בית-השואבה, לא ראה שמחה מימיו". ולכאורה שמחה גדולה כזאת אינה מתיישבת עם תחושת יראה.

למה הגבלות?

התשובה רמוזה בתיאורו של הרמב"ם על שמחת בית-השואבה. הוא אומר ש"לא היו עושין אותה עמי-הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין, והזקנים ואנשי מעשה", ואילו "כל העם, האנשים והנשים, כולן באין לראות ולשמוע".

הגבלה זו בשמחת בית-השואבה מעוררת פליאה גדולה. הלוא השמחה הזאת היא מצווה גדולה, וכל ישראל, גם המוני העם, חייבים לשמוח בה. אחת ממטרותיה של השמחה הזאת "לחבב את המצוות" על עם-ישראל. מדוע אפוא הוגבלה השמחה רק לגדולי העם, ואילו כל העם נאלצו להסתפק בראייה ושמיעה בלבד?!

נדרשת גדלות-נפש

השמחה במקדש הוגבלה לגדולי העם בלבד בגלל ההתנגשות שעלולה להיווצר בין השמחה ובין מצוות מורא המקדש. גם בשעת השמחה הגדולה בחג-הסוכות צריך היה לחוש במלוא העוצמה את היראה מהמקדש. הרוקדים והשמחים בשמחת בית-השואבה היו צריכים לשלב את שתי התחושות המנוגדות הללו – שמחה והתפשטות הנפש, לצד יראה והתכווצות.

היכולת להכיל שתי תנועות נפשיות מנוגדות דורשת גדלות נפש, ולא כל אחד ואחת היה יכול לעמוד בכך. לכן הוגבלה השמחה רק לגדולי העם, שהיה בכוחם להכיל את שתי התחושות האלה, ואילו המון העם, ששמחתם הייתה עלולה לפגום ביראת המקדש, נאלצו להסתפק בראיית השמחה בלבד, כדי שלא לפגוע ביראת המקדש, הקודמת למצוות השמחה.

אפשר לשלב

היכולת לשלב את שתי התנועות הנפשיות האלה בלטה במיוחד אצל דוד המלך. כשהעלה את ארון האלוקים לעיר-דוד, שמח שמחה גדולה ביותר, עד שהיה "מפזז ומכרכר לפני ה'", ויתרה מזו, שבמבט מהצד היה יכול להיראות "כאחד הריקים". ועם זה היה שרוי באותו זמן ביראה גדולה, כמו המלאכים ש"מוראך עליהם".

וכך אמרו חז"ל: "אין אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה (מכיוון שאלה תנועות נפשיות מנוגדות) אלא במידת הקב"ה בלבד". אך כשיהודי מתמסר לעבודת ה', הוא יכול להכיל את שתי התחושות האלה, ועד שהשמחה לא תפריע ליראה אלא להפך – השמחה תסייע ליראה והיראה תסייע לשמחה.

(תורת מנחם כרך יג, עמ' 16)  

  מן המעיין

תוכחה

תקן עצמך תחילה

"הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" (ויקרא יט,יז). בשעה שאתה בא להוכיח את זולתך, תן דעתך שתהיה שלם עם עצמך תחילה. "לא תישא עליו חטא" – שלא ידבק בך אותו חטא שעליו אתה בא להוכיח את זולתך.

(כתב סופר)

דוגמה אישית

כשם שיש חולי הגוף, כך יש חולי הנפש. על המוכיח את הזולת להתמסר אליו כשם שרופא מתמסר לחולה בגופו. כשם שהצלחת הרופא תיתכן רק כאשר הוא עצמו נזהר ונשמר מהדברים שהוא מציע, גם הצלחת המוכיח היא רק כשהוא מוכיח את עצמו תחילה.

(לקוטי דיבורים)

תוכחה לחברים

"לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה" (שבת קיט). אסונה של ירושלים היה שהמנהיגים היו מוכיחים ומענישים רק את מי שלמטה מהם, את ההמון, אבל לא "הוכיחו זה את זה"; הם התעלמו מהמשגים של חבריהם, ועברו עליהם בשתיקה.

(בינה לעיתים)

בלי חשבונות שמים

"הוכיח תוכיח את עמיתך... לא תיקום ולא תיטור" (ויקרא יט,יז-יח). אם אדם אינו שועה לדברי התוכחה שלך ולאחר מכן אירע לו אסון חלילה, אל תחשוב בליבך כי ראוי הוא לכך משום שלא שמע בקולך.

(רבי יחזקאל משינובה)

לתקן ולא לקלקל

בעניין התוכחה יש הטועים בזה טעויות גדולות. לפעמים כוונתם רצויה, אך אין הם מתקנים, ואדרבה, מקלקלים יותר. אילו הייתה התוכחה כדין התורה וכהוראת החסידות, היו זוכים לקרב  את הרחוקים.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

לחלק למאה מנות

"הוכיח תוכיח את עמיתך" – "אפילו מאה פעמים" (בבא מציעא לא). אין  לומר את כל דברי המוסר והתוכחה בפעם אחת, אלא יש לומר בכל פעם מעט. חלק את דברי המוסר למאה פעמים, כדי שיהיה קל יותר לזולת לקבלם.

(המגיד מקלם)

בלי לפגוע

כשיש צורך להוכיח אדם על חטא שבידו, אין להוכיחו על פניו, שלא יתבייש. יש להפנות את דברי התוכחה לאדם שאין בו חטא זה, ולעשות זאת בנוכחותו של החוטא, ואז ירגיש שהדברים מכוּונים גם אליו וייכנסו לליבו.

(אור תורה)

ניתוח בהרדמה

כשם שבעשיית ניתוח באיזה איבר מרדימים תחילה את מקום הניתוח, כדי למעט בצער ובכאב, כך גם בתוכחה, שכוונתה להבריא את הנפש, צריכים למנוע ככל האפשר צער מהזולת, ויש לסלק כל דיבור שיש בו פגיעה בו.

(אגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ)

  אמרת השבוע

שני יהודים

רבי נפתלי מרופשיץ סיפר לחסידיו, שכאשר היה ילד פעוט והחל ללמוד לקרוא, הסביר לו המלמד שאם מופיעות בסידור-התפילה שתי אותיות י' הצמודות זו לזו, הכוונה היא לשמו של הקב"ה. פעם אחת הגיע בקריאתו לסוף פסוק וראה שם נקודתיים, והן נדמו לו כשתי אותיות יו"ד, והוא קרא את שם ה'.

אמר לו המלמד: אם שתי אותיות יו"ד עומדות זו לצד זו – הן מציינות את שמו של ה', אבל אם יו"ד אחת עומדת מעל חברתה, הרי זה סוף פסוק.

"למדתי מזה כלל גדול", אמר הצדיק. "אם שני יהודים (שתי יו"דים) עומדים זה לצד זה, באהבה ובשוויון, הרי הם כלי לשם ה', אבל אם האחד מתנשא מעל חברו – הרי זה סוף פסוק"...

  מעשה שהיה

תרמיל הכתבים

התנהגותו ומעשיו של געצל-שלמה היו חידה בעיני תושבי העיירה הרקי. מחזר על הפתחים היה ושתקן עצום. מדי פעם בפעם עזב את ביתו לתקופות ארוכות, כיתת את רגליו בערים ובעיירות הסמוכות, וקיבץ נדבות.

הכול ידעו כי געצל-שלמה הוא עם-הארץ וחסר-דעה. נראה היה כי אף צורת אות אינו יודע. כל שאמר בכל עת היה – "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". פסוק זה השמיע בכל פעם שקיבל נדבה. גם אם מישהו סירב לתת לו נדבה היה משמיע את המילים האלה, ונראה היה כי אלה המילים היחידות שהוא מכיר.

אשתו ובנו, חיים-שמואל, חיו חיי דוחק וצער. כמעט לא היה מי שהתעניין בהם. חיים-שמואל גדל בור ועם-הארץ. רק בהגיעו לגיל בר-מצווה ריחם עליו המלמד המקומי, ולימד אותו להניח תפילין ולהתפלל.

לא-אחת תהו תושבי הרקי מה געצל-שלמה עושה בכסף שהוא מקבץ. על-פי מידת השקעתו בקיבוץ נדבות, והמסעות שערך מעת לעת, היה אמור להצטבר בידו סכום נכבד למדיי. מדוע אפוא אשתו ובנו מוסיפים לחיות בסבל ובמצוקה? אולם העיסוק בו ובמנהגיו המוזרים נחשב בזבוז זמן. הבריות נדו בראשם והפטירו ברחמנות: אדם תמהוני ומוזר.

כשהגיע געצל-שלמה לעת זקנה לא יצא עוד למרחקים, אך הוסיף לקבץ נדבות בעיירתו. חלפו השנים, ויום אחד הזמין אליו את נציג החברא קדישא. הקברן, שהיה אדם פשוט, היה סקרן לדעת מה יוכל געצל-שלמה לומר. הוא לא האמין שגעצל-שלמה מסוגל לומר דבר מלבד 'שמע ישראל', ופתאום שמע ממנו הוראות ברורות:

"הנני מבקש לקבור אותי בשורות האחרונות שבבית-העלמין, ליד העניים והאנשים הפשוטים. עם זה אני מבקש שקברי יהיה בראש שורה. ומכיוון שאין בידי לשלם את שכר הקבורה, השארתי כאן חבית מים לטהרה ובד תכריכים, כדי לחסוך מכם לפחות את הטרחה הקשורה בהכנת הדברים האלה".

געצל-שלמה הראה לקברן תרמיל בקצה החדר, והוסיף: "אבקש להניח עמי בקבר את התרמיל הזה".

משועשע חזר הקברן אל חבריו וסיפר להם על בקשותיו של הקבצן. "מי יודע אילו חידושים גאוניים יש בתרמיל, שמהם געצל-שלמה אינו יכול להיפרד גם במותו", גיחך. אולם דווקא הפרט הזה עורר את סקרנותו של הגבאי הראשי. הוא הורה לקברן למסור לידיו את התרמיל ולחזור אל הקבצן כדי לומר עמו וידוי לפני צאת נשמתו.

הגבאי לקח את תרמילו של הקבצן אל רב העיירה, הגאון נחמן-יצחק. יחד פתחו את התרמיל ומצאו בו דפים כתובים בכתב-יד צפוף. עיון בדפים האלה העלה לתדהמתם כי געצל-שלמה רשם במדוייק כל תרומה ונדבה שקיבל. בצידו השני של כל דף הופיע פירוט של העניים בעיירה, שקיבלו את הכספים.

הגבאי והרב הביטו זה בזה משתוממים. הם התקשו לעכל את התמונה שנתגלתה לפניהם. התברר כי הקבצן התימהוני הקדיש את כל חייו לעזרה לעניים, ולא לקח פרוטה לעצמו.

הרב לקח מיד את מעילו וכובעו, וזירז את הגבאי לבוא עמו אל ביתו של געצל-שלמה, כדי שיוכלו לבקש את סליחתו לפני פטירתו. כשנכנסו אל הבית קידם את פניהם הקברן, נרגש ומופתע, ואמר כי לפני כמה דקות נפטר הקבצן, לאחר שאמר את הווידוי בעצמו ובכוונה גדולה.

בהוראת הרב נערכה לקבצן הלוויה רבת-משתתפים, בכל הכבוד הראוי. הרב סיפר לנוכחים את סיפורו האמיתי של געצל-שלמה. לפתע קלטו הכול כי געצל-שלמה, אשר חי ביניהם כל השנים, לא היה אלא צדיק נסתר.

הרב הורה לכבד את רצונו של געצל-שלמה להיקבר בשורות הפחותות, אך העמידו על הקבר מצבה מכובדת, וקברו של 'הקבצן' נהפך למקום עלייה לרגל.

ופתאום עלתה השאלה: היכן הבן? חיים-שמואל לא נראה שנים רבות. בינתיים אמר הרב כי הוא רוצה לזכות באמירת קדיש אחר הנפטר.

חיים-שמואל עזב מכבר את הרקי ונדד בעיירות. את פרנסתו מצא בעבודות כפיים קשות. בהיותו בן שלושים נשא לאישה בת-כפר, שהייתה אישה קשה, והוסיף להתייגע לפרנסתו. את סבלו נשא בדומייה.

חיים-שמואל לא ידע קרוא וכתוב, אולם ליבו היה חם וטהור, מלא יראת שמים. לעיתים התענה ימים שלמים וחזר ואמר את פרקי התהילים שידע על-פה, כדי לזכך את עצמו לפני הבורא.

רק כעבור שנתיים הצליחו בני הרקי לאתרו, ואז נודע לו על פטירת אביו. הוא חזר להתגורר בהרקי, ואף ששמו של אביו נישא בהערצה, נותר עני מרוד.

בהרקי פעל מרכז חשאי של החסידות. כמה מהצדיקים הנסתרים, תלמידיו של הבעל-שם-טוב, התגוררו בעיירה. יום אחד הורה הבעל-שם-טוב לשניים מהם: "לחיים-שמואל נשמה גבוהה, וצריך ללמדו ולקרבו. אחרי כל הקשיים שעבר עתיד הוא להיות עשיר בגשמיות וברוחניות".

השניים חזרו להרקי והתמסרו למשימתם החדשה. עד מהרה נראו התוצאות. חיים-שמואל נעשה יהודי יודע-ספר. בה-בעת החלה ההצלחה להאיר לו פנים, ובזמן קצר נעשה עשיר נכבד ובעל צדקה מיוחד. אך כאביו, גם הוא הסתיר את מהותו, ורוב תושבי העיירה לא ידעו כי בנו של הקבצן הצדיק הוא מחסידיו הנסתרים של הבעל-שם-טוב.

  לומדים גאולה

כשהעולם יתעלה

בפי חסידים שגור הפתגם, שבימות המשיח העולם יתרומם בדרגה, וחסידים יעמדו בדרגת צדיקים. ואכן, אחד השינויים שיחולו בעולם בימות המשיח הוא, שגם אנשים רגילים יזכו לראות את העולם בעיניים של צדיקים, שזו, כמובן, ראייה שונה לחלוטין.

הראייה שלנו ושל הצדיקים היא ראייה אחרת לגמרי. צדיקים רואים בטבעיות גמורה את הרובד האלוקי שבבריאה, את הצד האמיתי שלה, זה הנסתר מעיני אנשים כמונו. לנו נראים הדברים להפך – המציאות הגשמית גלויה, ברורה, פשוטה וטבעית, ואילו המציאות הרוחנית והאלוקית נסתרת מעינינו, ואנו נזקקים להתבוננות ולמחשבה כדי להכיר בקיומה.

סוגים בנשמות

הבדל זה נעוץ בשורש נשמותינו לעומת שורש נשמות הצדיקים. נאמר (ירמיה לא,כו): "וזרעתי את בית-ישראל... זרע אדם וזרע בהמה". הזוהר (חלק ב, עמ' צד,ב) מבאר שנשמות ישראל מתחלקות לשני סוגים – 'זרע אדם' ו'זרע בהמה'. נשמות הצדיקים הן 'זרע אדם', ואילו נשמות רוב בני-האדם הן – 'זרע בהמה' (אין הכוונה לומר שאנחנו בבחינת בהמות, אלא לעומת הדרגה העליונה של נשמות הצדיקים נשמותינו נקראות 'זרע בהמה').

ההבדל העיקרי בין אדם לבהמה, שאדם יש לו דעת ואילו בהמה אין לה דעת. שכל יש גם לבהמה, אבל דעת אין לה. דעת פירושה – תפיסת משמעות הדברים, הכרה במהותם הפנימית. כוח זה ניתן לאדם ולא לבהמה.

זה ההבדל המהותי, מבחינת הכרת האלוקות, בין נשמות 'זרע אדם' לנשמות 'זרע בהמה': בנשמות 'זרע בהמה' יכולה להיות אמונה בקב"ה, השגה שכלית בגדולת ה', אבל מהות הדברים רחוקה מהן. הן אינן רואות את הגילוי האלוקי כמות שהוא, אלא זקוקות לאמצעים חיצוניים – כמו שכל והבנה – כדי להגיע להכרה כלשהי במציאות האלוקית.

בעלי הנשמות של 'זרע בהמה' יכולים להיות בני-אדם נעלים ביותר, שמגיעים לדרגות גבוהות בהבנת גדולת ה' ובדבקות הנשמה בקב"ה, ועם זה הם נמשלים ל'בהמה'. בתורת החסידות (תורה-אור תחילת פרשת משפטים) מבואר, ש'זרע בהמה' "הם כמעט כל הנשמות שבדורותינו, כי נשמות דאצילות הן בני-עלייה שהם מועטים, אפילו בדורות הראשונים".

הנשמות שבבחינת 'זרע אדם' רואות את המציאות בעיניים אחרות לגמרי. הן חשות את הגילוי האלוקי כדבר טבעי ומובן מאליו. לפניהן לא קיים ההסתר שמכסה את האמת האלוקית. המציאות האלוקית פשוטה בתכלית בעבורן, ממש כשם שאנו תופסים את העולם הגשמי, בפשטות, בטבעיות.

ראייה של צדיקים

מבחינה זו, הצדיק הוא אדם שונה במהותו מבני-האדם הרגילים. הוא רואה דברים אחרת לגמרי. הוא רואה את העולם כפי שהוא נראה מלמעלה, מתוך ההוויה האלוקית. לכן חשוב כל-כך לדבוק בצדיקים וללכת בדרכם, כדי להתקרב עד כמה שאפשר אל האמת הפנימית שמשתקפת בעיניהם.

אולם בימות המשיח ייפקחו גם עינינו-שלנו. גם אנשים כמונו, נשמות 'זרע בהמה', יזכו ביכולת לראות את מהותו האמיתית של העולם. העולם כולו יתעלה בדרגה, ונשמות כולנו יתעלו לדרגת ראיית העולם כפי שכיום רק צדיקים יכולים לראותו. ראייה זו לא תהיה בגדר ידיעה והכרה שכליות בלבד, אלא ראייה טבעית, פשוטה, של הרבדים האלוקיים שבבריאה. כאילו ייפקחו עינינו ובבת-אחת נראה שהעולם שונה לגמרי מכפי שהכרנוהו.

ומה יהיה אז על הצדיקים? – הם יתעלו לדרגה עליונה לאין-ערוך, ואנו נוסיף להיות קשורים איתם כדי לקבל משהו מאותו עולם עליון שייפתח לפניהם.

  פתגם חסידי

לעולם לא אבוד

"פסח שני מלמדנו ששום דבר אינו אבוד. גם מי שהיה טמא או בדרך רחוקה, ואפילו אם הדבר היה מרצונו החופשי – ניתנת לו הזדמנות לתקן" (אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש)

  חיים יהודיים

"הייתי שם וניצחתי"

"אני אושי ואני חקיין. שנים חיכיתי על-יד חדר המנהל של בית-הספר. אני חקיין טוב", כך פותח אושי גרוס, זמר, חקיין וזה מקרוב גם סופר טרי, את ההצגה שלו העוסקת בקשיי למידה אצל ילדים. אושי (37) נולד בירושלים. בילדותו נחשב היפראקטיבי וסבל בבית-הספר ומהצקות של חברים, אך הוא מעדיף שלא לשכוח את שנות ילדותו. ככלות הכול, מזיכרונות הילדות הוא עורך הצגות ועכשיו גם ספר זיכרונות משעשע.

כשהתבגר גילה אושי את כישרונו בשירה והחל להופיע ברחבי הארץ. בהמשך החל לעסוק בחקיינות, אך בשלב מסויים החל לחוש אי-נחת. "לפני שלוש שנים התחלתי להרגיש ריקנות", הוא מספר. "הייתי חוזר לביתי אחרי הופעה ומרגיש שחסר לי משהו. לא ידעתי מה לעשות. באותה תקופה הציעו לי חברי-ילדותי לעשות הצגה על סיפור חיי, כדי להעביר מסר חינוכי בדרך משעשעת. החלטתי לעשות זאת, ועכשיו אחרי כל הצגה אני חוזר מלא תחושת סיפוק".

אין ילד רע

צמד המילים 'ילד רע' ליווה את אושי בימי ילדותו. את התגובה הוא נותן בשמו של ספרו החדש – "אין דבר כזה ילד רע". מסביר אושי: "בעבר אנשי חינוך התקשו להתמודד עם ילדים בעייתיים. 'ילד רע' היה ההסבר הפשוט למה הילד אינו מתאים לבית-הספר. המסר שלי הוא שאין ילד רע. יש ילד שיש לו בעיה, ואחרי שנאבחן אותה, נוכל לטפל בה כראוי".

בתוך שלוש שנים נחשפו להצגה שלו יותר ממאתיים אלף ילדים ומבוגרים. "אני רואה ילדים בעלי קשיי למידה, הפרעות קשב ובעיות חברתיות, מתחברים לסיפור שלי", הוא אומר. "בהצגה אני למעשה אומר להם: הייתי שם, וניצחתי". ההצגה משולבת בהומור ובסיפורים מהחיים. "אחד הסיפורים שלי בהצגה הוא על מורה שהיה מורה לי לצאת החוצה מיד בתחילת השיעור. כשהייתי שואל 'מה עשיתי?', היה משיב: 'עוד מעט תעשה'"...

תשובות לשאלות

בכתיבת ספרו נעזר אושי באביו, שהוא רופא ילדים. "אבא נתן לי הרבה חומרים מעניינים. כתבתי את הדברים בשילוב חוש ההומור שלי, וכך הם מתאימים להורים ולילדים כאחד. הספר הוא למעשה מסע אל תוך חיי, לצד תשובות לשאלות מהורים וילדים ששמעתי בהצגות שלי", הוא אומר.

השאלות האלה הן שהולידו את כתיבת הספר. "אנשים שואלים אותי על שימוש בריטלין, על דיסלקצייה, איך מטפלים בהפרעות קשב אצל ילדים ועוד", הוא מסביר. "למעשה, לא תמיד אפשר להשיב לכל שאלה בקצרה, ובדיוק בשביל זה כתבתי את הספר".

בכי בשרשרת

בהצגה ובספר אושי עוסק גם בעולם המהיר, המסוכן, לדעתו, שבתוכו חיים הילדים בימינו. "בהופעות שלי אני מסביר את הבעיה של ילד השוהה זמן רב ליד המחשב", הוא מטעים. "אני מסביר שילד שכל הזמן צמוד למחשב – אין לו למעשה חברים, כי המחשב נהפך תחליף לחבר. מחשב – זה מחשבות. המחשבות מובילות לפעמים לדיכאון, וזו סכנה".

האם הצגה אחת יכולה לפתור בעיה כמו היפראקטיביות? – "בראש ובראשונה, אני מעסיק את הילד שעה ורבע, וזה עצמו כבר הישג", הוא אומר בחיוך. "שנית, ההצגה נותנת לילד הצצה ראשונית אל הבעיות שלו, וגם מנחילה לו הכרה שאלה דברים בני טיפול והתמודדות".

אושי. מסע אל חייו של ילד הסובל מקשיי למידה

  פינת ההלכה ומנהג

כבוד אמיתי

שאלה: האם מצוות כיבוד הורים אוסרת למעשה ויכוח בין הבן או הבת להוריהם?

תשובה: שאלה זו קשורה בעיקר למצוות 'מורא אב ואם', ככתוב "איש אימו ואביו תיראו", שמשמעותה – יראה ודרך-ארץ כלפי ההורים.

בתורה גם נאמר (דברים כז,טז): "ארור מַקְלֶה אביו ואימו", והכוונה למי שמזלזל בהם בכל דרך שהיא.

כתב הרמב"ם: "כיבוד אב ואם – מצווה גדולה, וכן מורא אב ואם... כדרך שציווה על כבוד שמו הגדול, כך ציווה על כבודם ומוראם. המקלל אביו ואימו [=המקללם באומרו שה' יפגע בהם] – בסקילה, והמגדף [את ה'] – בסקילה, הנה השווה אותן בעונש. הקדים אב לאם בכבוד והקדים אם לאב במורא, ללמד ששניהם שווין, בין לכבוד בין למורא".

ובהמשך: "איזהו מורא?  לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריע את דבריו (אפילו לומר "נראים דברי אבא"), ולא יקרא לו בשמו, לא בחייו ולא במותו, אלא אומר 'אבי מורי'.

"עד היכן כיבוד אב ואם? אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכוהו לפניו לים – לא יכלים אותם, ולא יצעק בפניהם, ולא יכעוס כנגדם, אלא יקבל גזֵרת הכתוב וישתוק. ועד היכן מוראם? אפילו היה לובש בגדי חמודות ויושב בראש בפני הקהל, ובא אביו או אימו וקרעו בגדיו, או הִכוהו על ראשו וירקו בפניו – לא יכלים אותם, אלא ישתוק ויירא ויפחד ממלך מלכי המלכים שציווהו בכך...".

מכל האמור ברור, שגם אם יש ויכוח בין הבן או הבת לבין האב או האם, וגם כאשר הבן או הבת בטוחים בצדקתם – עליהם להיזהר ביותר ולברור את הביטויים שהם נוקטים (ולפעמים עדיף שלא להיכנס לוויכוח כלל), והלוואי יזכו לקיים את המצווה כדינה.

מקורות: קידושין ל,ב – לב,א. רמב"ם הל' ממרים פ"ו ה"א-ז.טושו"ע יו"ד ס' רמ סעיפים: ב,ג,ח.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)