אף-על-פי שהחסידות מדגישה בעיקר את גדולת ה' ומעוררת את הלב לאהבו ולהידבק בקדושה האלוקית, בכל-זאת היא השרישה יראת-שמים פנימית ועמוקה ביותר. לא יראה מפני העונש, אלא יראה מהקב"ה ופחד מעצם החטא.

רבנו הזקן מסביר בספרו 'לקוטי-תורה' (קרח נג,ד) שעיקר הפירוש ב'יראת חטא' הוא - להתיירא מן החטא עצמו. היראה מפני העונש אינה ממצה את חומרתו של החטא עצמו, שכן העונש מביא תיקון לנפש ומאפשר לה לקבל את הארות העולם הבא, ואילו החטא עצמו מרחיק את האדם מאור ה'.

כאשר כ"ק אדמו"ר הרש"ב הגיע לגיל התחלת הנחת תפילין, אמר לאביו, הרבי מהר"ש, שרצונו להיות ירא-שמים באמת. הוא שאל מה עליו לעשות כדי להגיע לכך. אמר לו אביו: "עליך להיות בקי בשולחן-ערוך רבנו, עם כל ה'ויש אומרים'. 'בקי' הכוונה - כשהדברים מאירים את כל המהות. כל הלכה צריכה להיות מורגשת באותו איבר בגוף השייך להלכה זו. איברי הגוף צריכים 'לשמוע' מה עליהם לעשות". ואכן, מסופר עליו, שהרגיל את איברי גופו שיעשו בעצמם מה שכתוב בשולחן-ערוך.

נברשת בלי נורות

פעם אחת חזרו לפני הרבי הרש"ב אמרה של החסיד רבי הילל מפאריטש, שכל גודל זהירותו ביראת-שמים הוא כדי שייקלטו בליבו ענייני חסידות (והוא אכן היה ירא-שמים מופלא). הגיב הרבי: "ואני אומר, שכל ענייני חסידות וטיב קליטתם הוא כדי להרגיש יראת-שמים בחיות פנימית. המתיקות הגדולה ביותר של השכלה חסידית - אינה בעלת ערך כלל לגבי הידור דהידור של מצווה".

כ"ק אדמו"ר הריי"צ פירש את המושגים 'יראה תתאה' (=יראה תחתונה) ו'יראה עילאה' (=יראה עליונה), מושגים שמוזכרים לרוב בתורת החסידות, ואמר: "'יראה תתאה' - שהאדם ידע שהוא תחתון; 'יראה עילאה' - שירצה להיות עליון". ופעם אחת אמר לבחור-ישיבה: "תורה בלי יראת-שמים למה היא דומה? לנברשת חשמלית בלי נורות ולטלית-קטן בלי ציציות".

מסופר על רב אחד שהתאונן באוזני החסיד רבי הילל מפאריטש, שאין דבריו נשמעים בקרב אנשי קהילתו ופרנסי העדה אינם מקבלים את דעתו. אמר לו רבי הילל: "מקיימים הם את דברי חז"ל 'כל אדם שיש בו יראת-שמים דבריו נשמעין'"... הרב התמרמר מאוד והוציא את תעודות הסמיכה שקיבל מגאונים וכן מכתבי שאלות ותשובות מרבנים נודעים, שחולקים לו כבוד בתור גאון ומרבים בשבחו. נענה רבי הילל: "אלה ראיות של נייר, ואילו הראיה מן הגמרא היא ראיה חיה. הוסף ביראת-שמים ודבריך יישמעו"...

הכול מתבטלים

אדמו"ר מהר"ש פירש את מאמר חז"ל "הכול בידי שמים חוץ מיראת-שמים", וכך אמר: "הכול בידי שמים - כשרוצים נותנים וכשלא רוצים לא נותנים; חוץ מיראת-שמים - כשמבקשים יראת-שמים, נותנים תמיד"...

באחת מאיגרותיו של הרבי ריי"צ הוא כותב: "האמת שובר את החיץ היותר חזק, ויראת-שמים אמיתית פורצת גדר של אבנים וברזל. בפני אמת ויראת-שמים - הכול מתבטלים!".

ובאחת משיחותיו הוא מתאר את ההבדל בין ימי-קדם לימינו אלה: "פעם הייתה דרך-ארץ לפני אותיות התורה, מצד יראת-שמים. אפילו יהודי פשוט, כשהיה צריך לעשות ברכה, היה נוטל תחילה את ידיו, או שניקה אותן לפחות בעשבים ובעפר. בילדותי שיחקתי פעם בעשיית סירה, ותוך כדי כך שמעתי איך גנן מברך 'שהכול נהיה בדברו' - ונחרדתי. היום - לא האדם שומע את הברכה ולא הברכה שומעת אותו".