חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:49 זריחה: 5:35 י"ג בסיון התשע"ט, 16/6/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

על-ידי רצון מתאים יהיה "ייכול" ו"יפסח" גם בגלות
דבר מלכות

נושאים נוספים
התקשרות גליון 818 - כל המדורים ברצף
על-ידי רצון מתאים יהיה "ייכול" ו"יפסח" גם בגלות
אילו היו דופקים על השולחן...
מבצע פסח – בהוספה
פרשת צו
הלכות ומנהגי חב"ד

מה עניין ה"חפירות" לפסח? * ההוראה מההפכים המאפיינים את החג: דווקא מן השפל מגיעים אל המרחב האמיתי * הפלא שבחציית המצה, והרמז הטמון בהטמנת החלק הגדול * "הא לחמא עניא" מתאר את מצב הגלות; הבטחת ה' ל"כל דכפין" ו"דצריך" – לרעבים לאלוקות; ואשר זה יביאם ל"ארעא דישראל" ולהיות "בני חורין" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר פעם בהתוועדות חג הפסח1, שבשנת תרס"ד, שהיתה אז מלחמת יפן, השתדל אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, לשלוח מצות וכל צרכי הפסח לחיילים היהודים שהיו בחזית, ואחר כך נתקבלה טלגרמה להכרת תודה על זה, וחתמו: "סאָלדאַטי אַקאָפּי שאַנהאַיי" (כלומר: אנשי חיל הנמצאים בחפירות (כפי שנקרא באנגלית: "טרענטשעס") אשר על גבול שאַנהאַיי).

וסיפר אז כ"ק אדמו"ר נ"ע בשם רבינו הזקן, שהבעל-שם-טוב היה לפעמים חותם שמו: ישראל מ"אַקוּפּ", אף-על-פי שהיה מ"טלוסט" (כפי שחותם בכמה וכמה מכתבים2), כי, טלוסט היתה עיר או עיירה שמסביבה היתה חומה, ובמשך השנים נחרבה החומה, ונשארו רק החפירות שהיו היסוד של החומה. וכיוון שהוריו של הבעל-שם-טוב היו עניים, ולא היה להם בית דירה בתוך העיר, דרו בחפירות אלו. ועל שם אותם חפירות היה הבעל-שם-טוב חותם מ"אקופ", כלומר, מן החפירות.

וסיים כ"ק אדמו"ר נ"ע, שבכוח "אַקאָפּעס" אלו יכולים לדחות "אַקאָפּעס" אחרים, כי כוח הבעל-שם-טוב הוא בלתי נפסק, רק צריכים לעמוד בקרב. עד כאן סיפור דברי הרב.

ב. והנה, כיוון שכ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר זאת בחג הפסח, מוכח, שעניין זה שייך לחג הפסח:

ובהקדים – שבחג הפסח ישנם ב' עניינים הפכיים: מחד גיסא – היו אז בני-ישראל בתכלית העוני והשפלות, וכמבואר בכתבי האריז"ל3 הטעם שהגאולה הוצרכה להיות "כהרף עין"4, דכיוון שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה5, הנה אם היו נשארים במצרים עוד רגע, היו נופלים גם בשער הנו"ן, ואז לא היה משה רבינו יכול להוציאם מן הגלות.

ומאידך גיסא – היה אז הגילוי היותר נעלה, ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו"6, וכפירוש כ"ק אדמו"ר נ"ע7: בכבודו – מלכות דאין-סוף, ובעצמו – תפארת הנעלם, והרי בכל דברי ימי-ישראל, אפילו בזמן שבית המקדש היה קיים, ובזמנים היותר טובים, לא היו גילויים נעלים כמו בשעת יציאת מצרים.

והעניין בזה – שדווקא מתכלית השפלות באו לתכלית המרחב של הגילוי היותר נעלה, וכמו שכתוב8 "מן המיצר קראתי גו'", שדווקא מן המיצר באים ל"מרחב י-ה", ועד למרחב העצמי.

וזוהי גם הוראה לימינו אלה:

כאשר אומרים ליהודי שיש אפשרות ("ס'איז רעכט") שברגע הבא יבוא משיח, מתחיל להתבונן במצב העולם בכלל, חושך כפול ומכופל כו', ובמצבו בפרט, וטוען, איך יתכן שברגע אחד יהיה דילוג כזה מתכלית השפלות לתכלית המרחב, הרי זה דבר שאין לו מקום בשכל הפשוט, ואפילו לא בשכל דקדושה.

והמענה על זה, שכך היה ביציאת מצרים, ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"9, שדווקא מן המיצר באים למרחב העצמי, וברגע אחד יבואו מתכלית העוני והשפלות לתכלית המרחב דגאולה העתידה. שאז, יהיו גילויים נעלים יותר מהגילויים דיציאת מצרים, וכמו שכתוב10 "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך", שבעיני בשר הגשמיים תהיה ראיית העצמות.

ג. ועל פי זה יש לבאר שייכות סיפור הנ"ל לחג הפסח:

בזמן לידת והתגלות הבעל-שם-טוב היו בני-ישראל בתכלית העוני והשפלות, וכידוע11 שלידת והתגלות הבעל-שם-טוב בזמן ההוא היא כמשל קריאת השם באוזנו של אדם שהתעלף בהתעלפות חזקה ביותר, שאין תרופה להקיצו אלא על-ידי סגולה הנ"ל, והיינו, שבאותו זמן היו בני-ישראל במצב של התעלפות, ועל-ידי התגלות נשמת הבעל-שם-טוב – שנקרא בשם העצם של כל אחד מישראל – התעוררו בני-ישראל מהתעלפותם.

ונוסף על המצב הירוד של כללות בני-ישראל בזמן ההוא, היתה לידת הבעל-שם-טוב במצב של עוני – לא בדירה בתוך העיר, אלא במקום החפירות כו', כנ"ל.

ואף-על-פי-כן, הנה דווקא מן המיצר באים למרחב העצמי של הגאולה, כידוע12 שהפצת מעיינות תורת הבעל-שם-טוב תביא את הגאולה העתידה בקרוב, כך, שמזמנו של הבעל-שם-טוב, הנה מדור לדור ומשנה לשנה נעשית הגאולה קרובה יותר, והיינו, שעם היות שבגלוי ובחיצוניות שורר חושך בעולם, הנה בפנימיות, פעלו מעיינות הבעל-שם-טוב זיכוך בעולם, שלכן נעשה עתה ראוי לגילוי המשיח.

וזהו עניין ה"אַקאָפּעס" של הבעל-שם-טוב, כאמור לעיל שכוח הבעל-שם-טוב הוא בלתי נפסק, והיינו, שעל-ידי ה"אַקאָפּעס" של הבעל-שם-טוב והפצת מעינותיו, מנצחים את כל המלחמות – "מלחמה לה' גו' מדור דור"13 עד לדורנו זה, ועד שנעשה "השם שלם והכסא שלם"14, ד"כסא" הוא עניין "השמים כסאי והארץ הדום רגלי"15, ועניין הכסא שלם היינו שבשמים וארץ הגשמיים יאיר בגילוי שלימות העצמות, אין שלם אלא אחד16, בגאולה העתידה, בקרוב ממש.

* * *

ד. על-פי זה יש לבאר גם עניין ה"יחץ" – שפורסים המצה לשנים, חלק אחד גדול מחבירו, חלק הגדול עבור האפיקומן, ומניחים אותו בין הכרים (כמבואר הטעם על-פי קבלה17), והקטן מניחים בין ב' המצות:

כאשר פורסים מצה לשנים, חלק גדול וחלק קטן – הרי שני החלקים הם שני עניינים הפכיים.

ובהקדמה – שג' העניינים העיקריים "פסח מצה ומרור", הם עניינים הפכיים:

פסח – הוא עניין של חירות, הן שחיטת הפסח, שהרי שחיטת הפסח מבלי להתפעל מהמצריים שיראו ששוחטים את אלהיהם18, הוא עניין של חירות, והן אכילת הפסח, שהרי צריכים לאכלו דרך חשיבות וגדולה19, כאכילת קדשים שנאמר בהם "למשחה"20, כלומר, לגדולה וחשיבות, ולכן "נאכל על השובע"21, כדרך אכילת העשיר, שבגמר הסעודה, לאחרי שכבר שבע, מוסיף לאכול מאכל ערב.

מרור – "על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו, שנאמר22 וימררו את חייהם גו'"23 – הוא עניין של עוני ושפלות.

ואילו מצה – יש בה שני העניינים24: (א) מצה נקראת "לחמא עניא". (ב) אכילת המצה היא "על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם"6. וזהו גם שמחד גיסא המצה היא מאכל עבדים, כפי שמצינו25 שהיו נותנים לעבדים מצה, שמחלישה את הרעבון, ומאידך גיסא, הרי המצה היא "מיכלא דמהימנותא" ו"מיכלא דאסוותא"26.

ונוסף על ב' ההפכים במצה בכלל, גדול יותר הפלא שבדבר בב' הפכים שבמצה אחת – המצה ד"יחץ", שהחלק הקטן אומרים עליו "הא לחמא עניא", ואילו החלק הגדול מניחים לאפיקומן, זכר לפסח, תכלית העשירות.

ועניין זה מודגש יותר בכך ש"יחץ" הוא קודם "מגיד", כדי שאמירת ההגדה תהיה על החלק הקטן דווקא27 – אף-על-פי שאמירת ההגדה ענינה סיפור יציאת מצרים שהוא עניין של חירות, ואם כן הרי זה שייך לחלק הגדול – שמזה מוכח שחלק הגדול שמניחים לאפיקומן הוא מושלל לא רק מעניין "לחמא עניא", אלא גם מעניין סיפור יציאת מצרים, "שעונין עליו דברים הרבה"28, כי, האפיקומן קשור עם הגאולה העתידה29, שהיא למעלה מיציאת מצרים (שהרי יציאת מצרים לא היתה גאולה שלימה, ואילו הגאולה העתידה תהיה גאולה שלימה), שלכן לעתיד לבוא יזכירו יציאת מצרים רק בדרך טפל30, ולכן עושים "יחץ" קודם מגיד, כי, לא רק "לחמא עניא", אלא אפילו העניין ש"עונין עליו דברים הרבה", הוא באין ערוך לגבי העשירות האמיתית המרומזת ב"אפיקומן".

ועל פי זה תמוה ביותר שבמצה אחת עצמה יש ב' הפכים: אותה המצה שממנה נוטלים החלק הקטן ואומרים עליו "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", תכלית הקטנות – ממנה גופא לוקחים את החלק הגדול שמרמז על הגאולה העתידה, תכלית הגדלות?!

אך העניין הוא – כאמור לעיל שדווקא מן המיצר באים למרחב העצמי, וכן הוא גם בעניין המצה, שהמצה שעליה אומרים "הא לחמא עניא", ממנה דווקא נוטלים גם את החלק הגדול שרומז על הגאולה,

אלא, כיוון שלעת-עתה הגאולה העתידה היא בהעלם, לכן צריך להחביא את החלק הגדול 'בין הכרים', אבל, גם עתה הנה בתכלית הקטנות ישנו כבר תכלית הגדלות שבגאולה העתידה, שתתגלה במהרה בימינו.

* * *

ה. "הא 31 לחמא עניא . . לשנה הבאה בני חורין":

הפיסקא הראשונה שבאמירת ההגדה32 היא "הא לחמא עניא"33. פיסקא זו אינה נאמרת מיד בהתחלת עריכת הסדר, לפני קידוש, או מיד לאחריו, אלא בהתחלת ההגדה34, שעניינה הוא הסיפור ביציאת מצרים35,

ולכן: א) מקומה מיד לאחרי הסימן "מגיד", ב) בפיסקא זו מגביהין את הקערה36, או כמנהגנו שמגלין מקצת המצות, כי ההגדה וסיפור ביציאת מצרים צריכה להיות "על המצות"37.

ומזה ברור, שאמירת פיסקא זו בהתחלת עריכת הסדר, היא, לא רק מפני שתוכנה הוא להזמין לשולחן-הסדר את כל אלו שאין להם צרכי הסעודה והפסח ("כל דכפין כו' דצריך – ייתי כו'"), ובמילא צריכים לעשות זאת בהקדם האפשרי – דאי משום הא היו צריכים לומר זאת לפני זה, מיד בבואו לביתו, או עוד לפני זה, קודם ההליכה מבית-הכנסת, ששם נמצאים הרבה אנשים שיכולים לשמוע את ההזמנה – אלא בעיקר לפי שזוהי התחלת הסיפור ביציאת מצרים38, שלכן אינה יכולה לבוא קודם הסימן "מגיד".

וצריך להבין: למה קבעו הפיסקא "הא לחמא עניא" בסדר "מגיד" – ויתירה מזה: כיוון שפיסקא זו היא התחלת ההגדה, משמע, שב"הא לחמא עניא" מרומז כללות הסיפור – הרי לפי הנוסח המקובל39 לא מסופר כאן לכאורה אודות יציאת מצרים?

גם צריך להבין תוכנה של הפיסקא שמורכבת משלשה פרטים שלכאורה אין קשר ביניהם: א) הודעה שהמצה המונחת על השולחן היא ה"לחמא עניא" שאכלו אבותינו בארץ מצרים; ב) הזמנת כל הרעבים והנצרכים לבוא לערוך את הסדר; ג) בקשה ובטחון שאף-על-פי ש"השתא הכא" ו"השתא עבדין" (שבשנה זו נמצאים אנו כאן, בגלות, ובמצב של עבדים), הנה "לשנה הבאה" נהיה "בארעא דישראל" ו"בני חורין".

ו. [...] ידוע מאמר רז"ל40 על הפסוק41 "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל": "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות"42, וכן מה שהוא מצוה לישראל לעשות הוא עושה.

ומזה מובן, שבליל הפסח אומר הקב"ה את הפיסקא "הא לחמא עניא". גם אצל הקב"ה שייך, כביכול, עניין של גלות וגאולה: כאשר בני-ישראל הם בגלות, אזי גם השכינה כביכול בגלות, כמו שכתוב43 "בכל צרתם לו צר", שכינתא בגלותא, ועל-ידי זה שבני-ישראל נגאלים אזי גם השכינה נגאלת מהגלות, שלכן אומר הקב"ה: "כי קרובה ישועתי (הישועה שלי) לבוא"44.

עניין הגלות הוא, שהנמצא בגלות הוא בתכלית המיצר וההעלם, גם כאשר מציאותו היא בשלימות, כמו בשעה שהיה בן חורין. וזהו עניין הגלות שלמעלה: אף-על-פי שגם בזמן הגלות יש בכל נברא חיות אלקי שבורא ומחיה אותו תמיד בכל רגע ורגע, הרי החיות אלקי אינו נראה כלל, והוא במיצר והעלם.

כיצד נעשה הגלות למעלה – הרי זה בגלל הגלות של בני-ישראל.

וזהו תוכן החלק הראשון של הפיסקא "הא לחמא עניא":

מצד העניות בדעת ("אין עני אלא בדעה"45) אצל בני-ישראל, נעשה "די אכלו אבהתנא", שנאכלה כביכול הבחינה ד"אבהתנא", דהיינו, שנתעלמו המוחין שלמעלה46 (שהרי המוחין נקראים בשם אבות, להיותם המקור למדות47), ולכן הנה גם למטה אין ידיעה באלקות – כפי שהיה "בארעא דמצרים" (שגלות מצרים היא שרש לכל הגליות, וכל הגליות נקראו על שם מצרים48), שפרעה, מלך מצרים, אמר "לא ידעתי את ה'"49, שאין רצונו לידע אודות כללות המציאות של אלקות, וכל הסביבה הסכימה עמו.

והנה, הגאולה שלמעלה באה על-ידי הגאולה של בני-ישראל.

ועל זה ממשיך בחלק השני – הבקשה וההבטחה שהקב"ה מבטיח לכל אחד מישראל, "כל דכפין ייתי ויכול":

מבלי הבט על חשכת הגלות, מבטיח הקב"ה, שכל יהודי שהוא רק רעב לאלקות, ישביע הקב"ה את רעבונו.

אבל זהו רק "די מחסורו"50, היינו, שנותנים לו רק מה שחסר לו, כדי שלא יהיה רעב, ועדיין אין זו עשירות. אך לאחרי שבני-ישראל מקבלים "די מחסורם", אזי נעשית אצלם השגה נעלית יותר, ואז נדרשת עבורם גם עשירות.

ועל זה ממשיך: "כל דצריך", כל מי שרק צריך ודורש עשירות, יתנו לו גם זאת – "ייתי ויפסח", והרי "פסח נאכל על השובע"21, היינו, שאין ענינו להשביע את הרעבון, כיוון שהוא כבר שבע מקודם לכן, אלא זהו עניין של עשירות – דרך חשיבות וגדולה – למעלה יותר מ"די מחסורו".

ולאחרי כן, בחלק הג' של הפיסקא, מבוארת התוצאה והתכלית של "יכול" ו"יפסח":

העשירות בדעת שיקבלו בני-ישראל, תפעל אצלם שאף-על-פי ש"השתא הכא", הנה "לשנה הבאה (והרי אין הכוונה שצריכים להמתין עד לשנה הבאה דווקא, אלא הדבר יכול להיעשות מיד, ובמילא, הפסח הבא, לשנה הבאה, יהיה כבר51) בארעא דישראל": "ארץ" – מלשון רצון, כמאמר רז"ל52 "למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה", ו"ישראל" – ראשי-תיבות "יש ששים ריבוא אותיות לתורה"53. ו"ארץ-ישראל" היינו הרצון בתורה. ומצד העשירות בדעת – שמביאה גם עשירות בגשמיות (שהרי כל העניינים הגשמיים נלקחים מעניינם ברוחניות) – יהיה רצונו של כל אחד מישראל בתורה.

והיינו, לפי ש"בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן"54. כל יהודי, מצד רצונו האמיתי הרי הוא נאה וטוב55, אלא שהעניות מסתירה על הרצון. ולכן כאשר תסור העניות בגשמיות56 והעניות בדעת, אזי יבוא היופי היהודי גם בגילוי: "כולך יפה רעיתי ומום אין בך"57, אין מום אצל בני-ישראל, ולא יחסר אצלם באחד מרמ"ח מצות עשה שכנגד רמ"ח אברים58 ובאחד משס"ה לא תעשה שכנגד שס"ה גידים59.

והמצב ד"בארעא דישראל" יביא ש"לשנה הבאה בני חורין":

כאשר הרצון של כל אחד מישראל יהיה בתורה ומצוותיה, אזי יהיו בני-ישראל "בני חורין", שיגאלו מהגלות על-ידי משיח צדקנו (שיבוא ב"דור שכולו זכאי"60), ואז תתחיל הגאולה, כפסק דין הרמב"ם אודות הסדר בזה: "יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כו' ובנה מקדש במקומו (ואז) וקבץ נדחי-ישראל"61 – שילכו ל"ארעא דישראל" גם בגשמיות, בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.

ז. על-פי זה יובן גם מה שקבעו פיסקא זו בתור התחלת סיפור יציאת מצרים, כיוון שפיסקא זו מכילה את כללות סיפור יציאת מצרים:

כמוזכר לעיל, הרי מצרים היא שורש לכל הגליות, ויציאת מצרים היא שורש לכל הגאולות, עד לגאולה העתידה, שתהיה (בכמה פרטים) דומה ליציאת מצרים, כמו שכתוב9 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות",

תכלית הסיפור דיציאת מצרים הוא לעורר אצל בני-ישראל את האמונה בכלל ("בשעה שיש מצה לפניך" – "מיכלא דמהימנותא") והאמונה בביאת המשיח במיוחד, שאמונה זו תביא את הגאולה בפועל, כפי שהיה ביציאת מצרים, ש"בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים"62.

אך כאשר מתבוננים במצב שבו נמצאים, שחושך הגלות הולך וגדל מיום ליום, וכדברי הגמרא63 "אין יום כו'", אזי יכולים להתייאש חס-ושלום – הנה על כך מודיעים מיד בתחילת אמירת ההגדה, שמבלי הבט על גודל החושך, מבקש הקב"ה כביכול מכל אחד מישראל, שיהיה בבחינת "דכפין" ו"דצריך", שרק יבקש וידרוש מהקב"ה, והקב"ה מבטיחו שייתן לו לא רק באופן ד"יכול" אלא גם באופן ד"יפסח", ועל-ידי זה נבוא ל"ארעא דישראל", ונהיה "בני חורין" – בקרוב ממש.

(משיחת ליל ב' חג הפסח ה'תש"כ. תורת-מנחם כרך כח עמ' 12-21)

______________________________

1)    שיחת ליל שש"פ תרצ"ו ס"ג (סה"ש תרצ"ו ע' 130).

2)    ראה ספר התולדות הבעש"ט (קה"ת תשמ"ו) ח"ב ע' 694 ואילך.

3)    סידור האריז"ל בהגש"פ פיסקא "מצה זו". וראה גם תו"מ חכ"ב ע' 287. וש"נ.

4)    מכילתא ופרש"י בא יב, מא.

5)    ראה גם זו"ח ר"פ יתרו.

6)    הגש"פ פיסקא "מצה זו", ושם לפנ"ז פיסקא "ויוציאנו".

7)    ראה סה"מ אעת"ר ע' עה. המשך תער"ב ח"ב ע' תתקכד. סה"מ תער"ב-תרע"ו ע' סז.

8)    תהלים קיח, ה.

9)    מיכה ז, טו.

10)  ישעי ל, כ. וראה תניא פל"ו (מו, א).

11)  ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סתי"ח. וש"נ.

12)  אגה"ק דהבעש"ט (כש"ט בתחלתו).

13)  ס"פ בשלח.

14)  פרש"י עה"פ.

15)  ישעי' סו, א.

16)  ראה גם מכתב ב' מנ"א שנה זו (אג"ק חי"ט ע' שפא). שיחת ליל ב' דחה"פ תשח"י הערה 26 (תו"מ חכ"ב ע' 222).

17)  ראה שיחת ליל א' דחה"פ תרח"ץ בתחלתה (סה"ש תרח"ץ ע' 260). תש"ה ס"ב (סה"ש תש"ה ע' 83).

18)  ראה שמו"ר פט"ז, ג. דעת זקנים מבעה"ת בא יב, ג.

19)  ראה שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס תעז. וש"נ. וראה לקו"ש חל"א ע' 58.

20)  קרח יח, ח.

21)  פסחים ע, רע"א. וראה שו"ע אדה"ז שם.

22)  שמות א, יד.

23)  נוסח הגש"פ פיסקא "מרור זה".

24)  ראה גם שיחת ליל ב' דחה"פ דאשתקד ס"ה (תו"מ חכ"ה ס"ע 204 ואילך). וש"נ.

25)  ראה אבודרהם בסדר ההגדה פיסקא "הא לחמא". וראה גם לקו"ש חי"ז ע' 81. שיחת ליל ב' דחה"פ תשט"ו ס"ה (תו"מ חי"ד ע' 7). תשי"ז ס"ו (תו"מ חי"ט ע' 258).

26)  זח"ב קפג, ב.

27)  ראה הגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים ע' יא (פיסקא "יחץ"). וש"נ.

28)  פסחים קטו, סע"ב.

29)  ראה גם שיחת ליל ב' דחה"פ תשט"ו סי"ח (תו"מ חי"ד ע' 17). תשח"י בסופה (תו"מ חכ"ב ע' 235).

30)  ברכות יב, סע"ב.

31)  פיסקא (שיחה) זו – הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפסה בלקו"ש ח"ג ע' 957 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

32)  וכאן מתחיל הענין הב' שהובא לעיל (ס"א) מסידור האריז"ל – ש"אומרים הגדה בקול רם ובשמחה רבה ובכוונה גדולה" (מהנחה בלתי מוגה).

33)  ונתקנה בלשון ארמי – בכדי שיבינו גם הנשים והקטנים (ראה הגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים ע' יב). – מהנחה בלתי מוגה.

34)  ראה דיוק הרמב"ם בלשונו בסוף הל' חמץ ומצה: סדר עשיית מצות אלו כו' קידוש (רפ"ח) כו' נוסח ההגדה כו' הא לחמא כו'.

35)  הגדה ע"ש "והגדת לבנך". וי"מ הגדה שהוא לשון הודאה ושבח להקב"ה על שהוציאנו מארמ"צ, כמו שמתרגם בירושלמי: "הגדתי היום לה' אלקיך", "שבחית יומא דין". וכן תרגמו ר' סעדי' בערבי (אבודרהם). – ראה הגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים ע' ה (פיסקא "השם"). וש"נ.

36)  רא"ש סוף פסחים. שו"ע אדה"ז חאו"ח סתע"ג סל"ו.

37)  שו"ע שם וס"כ.

38)  ראה גם שיחת ליל ב' דחה"פ תשח"י בתחלתה (תו"מ חכ"ב ע' 218 ואילך).

39)  משא"כ בנוסח הרמב"ם: "ואומר בבהילו יצאנו ממצרים הא לחמא כו'".

40)  שמו"ר פ"ל, ט, ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג.

41)  תהלים קמז, יט.

42)  וזהו אתדל"ע שקדמה לאתדל"ת, קדשנו במצותיו, ואח"כ כל השונה כו' הקב"ה שונה כנגדו, ציצית שלמטה מעוררים ציצית שלמעלה בתוס' אורות וכו', באתדל"ת אתדל"ע. וזהו מש"כ בפנים: וכן מה שהוא כו'. ועיין תו"א (מקץ לה, ב ואילך) ביאור לד"ה כי עמך מקור חיים, ובכ"מ (וראה גם תו"מ סה"מ כסלו ע' קמה. וש"נ).

43)  ישעי' סג, ט. וראה תענית טז, א.

44)  ישעי' נו, א. – מרז"ל (מגילה כט, א) גלו שכינה עמהן כו' ושב עמהן מבין הגליות, מבאר רק (מדרי') השכינה שהיא עמהן; מוסיף בכתובים שבפנים (מדרי') השכינה שהיא שם ג"כ במצב של גלות וצ"ל ישועתי. וכנוסח בהושענא: "גוי ואלקים דרושים לישע כו'", ובש"ב (ז, כג) "פדית לך ממצרים גוים ואלקיו". וק"ל. ואכ"מ.

45)  נדרים מא, רע"א.

46)  ראה גם שיחת ליל ב' דחה"פ תשי"ז ס"ה (תו"מ חי"ט ע' 256). וש"נ.

47)  תניא פ"ג.

48)  ויק"ר פי"ג, ה.

49)  שמות ה, ב.

50)  פ' ראה טו, ח. וראה כתובות סז, ב. ספרי ופרש"י עה"פ.

51)  שיחת ליל א' דחה"פ תש"ה בתחלתה (סה"ש תש"ה ריש ע' 83). תש"ח ס"ה (סה"ש תש"ח ע' 200).

52)  ב"ר פ"ה, ח.

53)  מגלה עמוקות אופן קפו (הובא בילקוט ראובני ר"פ בראשית. בילקוט חדש ערך תורה סימן קעח. ועוד). ויש שהעירו מזו"ח רות (פח, ד) עה"פ וזאת לפנים בישראל. ואף שמספר בנ"י הוא יותר מששים ריבוא כ"י, הנה נודע שמספר זה הוא מספר השרשים וכל שרש מתחלק כו' – תניא פל"ז עיין שם (ראה גם לקו"ש ח"כ ע' 419. וש"נ).

54)  נדרים סו, רע"א.

55)  ראה רמב"ם הל' גירושין ספ"ב.

56)  מעבירין את האדם כו' על דעת קונו כו' דקדוקי עניות. וראה שם חדא"ג (עירובין מא, ב).

57)  שה"ש ד, ז. וראה לקו"ת נצבים מה, ג.

58)  מכות כג, סע"ב. זח"א קע, ב.

59)  זהר שם.

60)  סנהדרין צח, א.

61)  רמב"ם הל' מלכים פי"א ה"ד. וראה מכתב כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (בקובץ מכתבים ח"א מכתב ט. ולאח"ז באג"ק שלו ח"א ע' שט ואילך).

62)  מכילתא בשלח יד, לא.

63)  סוטה מח, א.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)