שתי תקופות בחיים: לימוד התורה למעלה מהתעסקות עם ענייני עולם, והיציאה לעולם בתיקון הגוף ונפש הבהמית * אדמו"ר הזקן גילה את שיטת הבעל-שם-טוב והראה, כיצד יש לעזור ליהודי בגשמיות, ובאופן של לפנים משורת הדין * כאשר הפדייה היא "בשלום", משיגים הסכמה הן מצד האשה והן מצד הגוף והנפש הבהמית * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בהמשך למוזכר לעיל אודות מאתיים שנה להסתלקות הבעל-שם-טוב, הרי כיוון שתורת חב"ד "היא היא תורת הבעל-שם-טוב ז"ל", צריך עניין זה להשתקף גם בתורת חב"ד, וגם בעניין שהוא "מעין" רצונו של הבעל-שם-טוב.
ובכן, ישנו עניין שני בשנה זו – מאתיים שנה מהחתונה של רבינו הזקן, מייסד תורת חסידות חב"ד, שהיתה גם כן בשנת תק"כ.
ויש לבאר השייכות בין שני העניינים.
ב. ובהקדמה – שכללות הנהגתו של יהודי נחלקת לשתי תקופות:
לכל לראש ישנה התקופה ש"נפשי חשקה בתורה"1, שאז נמצא בעולם שכולו אור, עולם התורה, עליה נאמר2 "הלא כה דברי כאש", "מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה"3;
ואחר כך באה התקופה שצריך לעסוק בתיקון הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם, לצאת לעולם כו', שכן, הנהגת רוב העם היא באופן ד"הנהג בהם מנהג דרך ארץ", כמו שכתוב4 "ואספת דגנך גו'", וישנם רק יחידי סגולה שהנהגתם כשיטת רשב"י ש"בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על-ידי אחרים, שנאמר5 ועמדו זרים ורעו צאנכם", ואילו כאשר "הרבה עשו כרשב"י" אזי "לא עלתה בידן"6.
והמעבר מתקופה לתקופה הוא עניין החתונה, שאז מסתיימת התקופה ד"נפשי חשקה בתורה",
– שלכן, בן עזאי שהיה במעמד ומצב ד"נפשי חשקה בתורה" כל ימי חייו, לא נשא אשה, או שנשא וגירש7. אבל לא זהו הסדר כפי ש"לשבת יצרה"8, "נכנס בשלום ויצא בשלום"9 –
ומתחילה העבודה של התעסקות עם העולם, שהרי "ריחיים בצווארו"10, שמוטלת עליו מצוה מן התורה לפרנס את בני ביתו, ובשביל זה צריך לעסוק בענייני העולם, כמו שכתוב11 "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה".
וכפי שמבאר רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה12 ש"תחלת זמנה (של מצות פרו ורבו) הוא מבן שמונה עשרה (כמאמר13 "בן שמונה עשרה לחופה", דהיינו בתחילת שנת הי"ח14), כי גם אחר הנישואין יוכל ללמוד ב' או ג'15 שנים בלי טרדה גדולה כל כך בטרם יוליד בנים הרבה", עד שיהיה "בן עשרים (שאז הוא הזמן) לרדוף" אחר מזונותיו16.
ג. ועל-פי זה יש לבאר הקשר והשייכות שבין הסתלקות הבעל-שם-טוב לחתונת אדמו"ר הזקן שהיו באותה שנה:
אצל הבעל-שם-טוב היה ה"געשמאַק" [=עונג] לעשות טובה ליהודי שהיה שלא בערכו כלל – שהרי הבעל-שם-טוב היה בדרגא נעלית ביותר, וכאמור לעיל שבתחילה היה צדיק נסתר אפילו לגבי הצדיקים הנסתרים שבדורו, שגם הם לא ידעו גודל העילוי של הבעל-שם-טוב כמו שהוא לעצמו, ובהיותו במדריגתו הנעלית, היה אצלו ה"געשמאַק" לעשות טובה ליהודי, עד לילד קטן ששייך רק לאמירת ברכה ואמן יהא שמיה רבא.
וכיוון שתורת חסידות חב"ד מבארת את תורת הבעל-שם-טוב בהבנה והסברה, הרי גם ה"געשמאַק" של הבעל-שם-טוב בעשיית טובה ליהודי בא על-ידי רבינו הזקן בהתלבשות ב"סדרי העולם" – שישנו הזמן ש"נפשי חשקה בתורה", ואילו העבודה דעשיית טובה ליהודי מתחילה לאחרי החתונה, כאשר "ריחיים בצווארו", שאז מתחילה העבודה בעולם.
וזהו שבשנת הסתלקות הבעל-שם-טוב (שלימות עבודתו) היתה החתונה של אדמו"ר הזקן – שאז התחילה אצלו העבודה של עשיית טובה ליהודי בפועל ממש, כמסופר ברשימות של כ"ק מו"ח אדמו"ר17 אודות תולדות רבינו הזקן, שכאשר הסכים על השידוך, התנה שיעמידו לרשותו את ה"נדן", וכאשר קיבל את ה"נדן" – שהיה הון רב, כיוון שהיו חפצים ביותר בשידוך, לפי שרבינו הזקן היה מהגאונים כבר בהיותו בן ט"ו שנה18 – הקדיש את כל ה"נדן" עבור עשיית טובה לבני ישראל, לסדרם בפרנסה על-ידי זה שיתעסקו במלאכת האדמה.
כלומר: אותו עניין שהיה אצל הבעל-שם-טוב באופן שהוא מן הקצה אל הקצה, מרזין דרזין בהעלם הכי גדול אפילו מצדיקים נסתרים, עד לאמירת ברכה ואמן יהא שמיה רבא עם תינוק קטן – התלבש אצל רבינו הזקן באופן של הבנה והשגה וסדר השתלשלות, לקחת את ה"נדן", ולהלוות ולהעניק ממנו ליהודים שיוכלו לעסוק במלאכת האדמה, ובזה יתקיים אצלם "וברכך הוי' אלקיך בכל אשר תעשה".
ד. ויש להוסיף בזה:
בחסידות ישנו עניין נוסף – שהנהגתו של חסיד היא לפנים משורת הדין19, כך, שגם הנהגתו בעשיית טובה ליהודי היא לפנים משורת הדין.
וכידוע20 פתגם אדמו"ר הזקן בנוגע למהותו של חסיד (כאשר שאלו אותו מהו חסיד, ורצה להשיב בקיצור) – שחסיד עושה לטובת זולתו גם בדבר המזיק לו. וכאשר שאלוהו היכן הוא המקור לכך בנגלה דתורה, השיב, שזוהי גמרא מפורשת21: "ג' דברים נאמרו בציפורניים, שורפן חסיד, קוברן צדיק, זורקן רשע", כי, כאשר זורקן, "אשה מעוברת עוברת עליהן ומפלת", וכדי לשמור שלא יבוא דבר בלתי טוב, הנה צדיק קוברן, אבל עדיין איכא למיחש שמא יתגלו; ולכן חסיד שורפן, שאז "ליכא למיחש שמא יתגלו", ואף ש"שרפת צפורן ("וכן כל דבר הבא מן האדם") מזקת לאדם", הנה "לכך הוא חסיד, שמחמיר לשורפן אף על גב שמזיק לו"22.
וזוהי כללות ההנהגה של לפנים משורת הדין – שאינו מתחשב בכך שהדבר יכול להזיק לו, ובלבד לעקור מן השורש מציאות שיכולה לגרום היזק לזולת.
ובנוגע לענייננו:
מצד הדין, היה רבינו הזקן יכול להתחיל בעבודה של עשיית טובה ליהודי – הקשורה עם עניין החתונה (כנ"ל) – בהיותו "בן שמונה עשרה לחופה"; אבל מצד ההנהגה דלפנים משורת הדין – התחיל רבינו הזקן בעבודה זו שלש שנים לפני כן, בהיותו בן ט"ו שנה (בשנת תק"כ),
כדי שכאשר יהיה בן י"ח, שאז מחויב הוא בעבודה זו בחיוב גמור, אזי תהיה חזקה של שלש שנים לעבודתו בעשיית טובה לבני ישראל לסדרם בפרנסה על-ידי מלאכת האדמה (הקשורה עם חזקת שלש שנים23).
ה. וזוהי גם ההוראה ונתינת-כוח לכל אחד ואחד,
– כדברי רבינו הזקן24 שעניין החסידות אינו רק עבור חלק מבני ישראל, אלא זוהי נחלת כל בני ישראל, ובמשך הזמן הרי זה יגיע לכולם –
שכאשר הולכים בסדר העבודה של "געשמאַק" בעשיית טובה ליהודי, אזי נעשה לא רק טובתו של הזולת, אלא גם תכלית העילוי בנוגע לעצמו – המעלה של "עובד" לגבי "משכיל" (כנ"ל ..).
וכאמור, שכאשר פודה תינוק שנשבה בין הנכרים, הרי זה "כאילו פדאני לי כו'" – פדיית השכינה.
ועל-ידי זה מגיע בעבודתו לעילוי ד"פדה בשלום נפשי" – כפי שמבאר אדמו"ר האמצעי בארוכה25 תורת רבינו הזקן26, שזוהי דרגת העבודה ד"בכל מאדך", שאין בו רע כלל, שלא זו בלבד שיצרו מסור בידו27, ולא זו בלבד ש"לבי חלל בקרבי"28, אלא יתירה מזה –
שהיצר-הרע נעשה מסייע, כיוון שנעשה כולו טוב, על דרך עולם האצילות ששם "לא יגורך רע"29, וכן הוא גם בעבודתו למטה, שאין לו רצון ותענוג בכל ענייניו הגשמיים, בלתי להוי' לבדו.
ומצד זה שכל ענייניו הם אלקות – נעשה פריצת כל גדרי העולם, וזוכה לבני חיי ומזוני רויחי כפשוטו.
* * *
ו. דובר לעיל אודות מאתיים שנה מהחתונה של רבינו הזקן, שמיד לאחרי כן לקח רבינו הזקן את כספי ה"נדן", והשתמש בהם כדי לסדר ליהודים עניין של פרנסה, ועניין זה היה התנאי קודם כניסתו לסדר החיים הקשור עם עבודה בעולם, לאחרי התקופה ד"נפשי חשקה בתורה", ללא שייכות לעניינים אחרים.
ויש להוסיף בזה, שכאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר ורשם סיפור זה, ציין גם, שעניין זה היה בהסכמתה המלאה של זוגתו הרבנית.
כמדובר לעיל שכאשר מורה-דרך בישראל מספר סיפור יש הוראות גם בפרטי הדברים, כך, שגם בפרט הנ"ל יש הוראה.
ז. ובהקדמה:
יש סדר הנהגה שהבעל מטיל אימה בבית30, ומובן, שהנהגה כזו אינה באופן שיש הסכמה מלאה של עקרת הבית, אלא היא ממלאת ציווי ופקודה.
אמנם, התורה "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", וכמוזכר לעיל פסק הרמב"ם ש"כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם". ולכן לא מספיק פדייה סתם, אלא צריך להיות "פדה בשלום". והרי עניין השלום הוא באופן שישנו ההסכם של שני הצדדים.
– בעניין הניצחון, מספיק רצונו של צד אחד, צד הגיבור, ללא נפקא-מינה מהו רצונו של החלש, שהרי ניצחו אותו; אבל עניין השלום הוא בהסכמת שני הצדדים.
ובזה היתוסף הביאור והאור של תורת החסידות, פנימיות התורה (שתכליתה לחדור גם בנגלה דתורה, ולחדור אחר כך גם בעולם עד שהעולם יהיה משכן ומקדש לו יתברך, והרי ענינו של בית המקדש הוא פנים ולא חוץ) – שלא מספיק עניין השלום סתם, אלא צריך להיות עניין השלום באופן של פנימיות (לא רק בחיצוניות ובשטחיות), שזוהי הדרך להבטיח שלא יישאר אחיזה כלל לעניין של מחלוקת לאחרי זה.
וכיוון שזאת היא התביעה והדרישה, ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו – יכולים לקיים זאת.
וזהו מה שנתבאר לעיל (במאמר31) שתכלית העבודה היא – לא רק "ואהבת גו' בכל לבבך"32, אף שגם עבודה זו בלבד היא "בשני יצריך"33, אלא צריך להיות גם "בכל מאדך", וכפי שמבאר אדמו"ר האמצעי בשער התפילה, בדיבור-המתחיל פדה בשלום25, שהעבודה ד"בכל מאדך" פועלת שהיצר-הרע ונפש הבהמית נעשים כולו טוב, שאז עבודתם היא לא רק בגלל שמצווים עליהם ומכריחים אותם לעשות זאת, אלא שגם הרצון והעונג שלהם הוא לעשות זאת.
ח. וזהו גם תוכן ההוראה מסיפור הנ"ל:
כיוון שה"נדן" בא מבית האב, ובלשון הכתוב34: "מאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה" – הרי מצד טבע בני-אדם מרגישה הבת, האשה, שיש לה שייכות ל"נדן" יותר מאשר לחתן, הבעל. ובמילא, האשה היא זו שצריכה להצטער יותר כאשר נוטלים את כל ה"נדן" עבור אחרים.
וזוהי ההוראה מסיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות רבינו הזקן – ש"שמץ מנהו" יכול להיות אצל כל אחד מישראל – שלא זו בלבד שצריך להיות "געשמאַק" בעשיית טובה ליהודי (שלכן נותנים בשביל זה את כל ה"נדן"), אלא עוד זאת, שעניין זה צריך להיות בהסכמתם המלאה של הגוף ונפש הבהמית (שיחד עמם צריכה להיות העבודה, כנ"ל בפירוש "עזוב תעזוב עמו"), שגם להם יש "געשמאַק" בעשיית טובה ליהודי.
ועניין זה נמשך אחר כך בעולם, בסדר החיים של איש וביתו, שכל העניינים הם בהסכמתה המלאה של עקרת הבית, שאז ישנם חיים מאושרים, ש"שמחה שרויה ביניהם"35, כיוון ש"שכינה שרויה ביניהם"36.
ט. ומזה באים לעניין נוסף ששייך לאשה:
באחת ההתוועדויות של י"ט כסלו37, אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר:
רבינו הזקן מתחיל את ספר התניא בעניין "משביעין אותו" – דקאי על הוולד, והיינו, בשעת יצירת הוולד, אלא, שכיוון שבפשטות לא שייך עניין של ציווי בנוגע לוולד, ולכן השבועה היא (גם) בנוגע להורי הוולד, שהם צריכים להתנהג באופן כזה שאצל הוולד הנולד תהיה תשוקה וחשק להיות צדיק ולא רשע.
והרי עניינים אלו הקשורים עם לידת ולד – תלויים באשה, עקרת הבית.
ועל-פי האמור לעיל שהפירוש "משביעין אותו" הוא גם מלשון שובע, שהוא עניין המשכת רב טוב למי שצריך לקיים את השבועה, שיהיה מושבע בכל טוב – הרי כיוון שעבודתה של האשה קשה יותר ודורשים ממנה יותר מאשר דורשים מהבעל, ממשיכים לה תוספת סיוע ותוספת כוח ותוספת ברכה והצלחה, שתהיה מושבעת בכל טוב, ותוכל למלא שליחותה לבנות בית ולגדל ילדים שידעו שעניינם הוא "תהי צדיק ואל תהי רשע".
י. וזהו גם מה שנתבאר במאמר שלפני זה38, בפירוש הכתוב39 "ויהיו חיי שרה וגו' שני חיי שרה" – "אתת שרה ונחתת וסלקת כו' ובגין כך זכתה לחיין עלאין", ועד ש"דילה הוו חיין"40:
אף-על-פי שגם אברהם נחית וסליק כו', ואדרבה, שרה "סלקת" בגלל היותה אשת אברהם ובכוחו של אברהם, מכל מקום, גדלה מעלתה של שרה, כמו שכתוב41 "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", "שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות"42.
וטעם הדבר – לפי שנביאות הוא עניין הפשטת הגשמיות (כמו שכתב רבינו הזקן בסיום ספר התניא43), ועניין הפשטת הגשמיות קשה לפעול אצל האשה, הגוף ונפש הבהמית, יותר מאשר אצל נפש האלקית, וכיוון ש"לפום צערא אגרא"44, הרי מצד הקושי שבדבר, מגעת האשה לדרגא נעלית יותר בעניין הנבואה.
ולהעיר גם מהשייכות לדורנו זה, דרא דעקבתא דמשיחא, שהוא הגלגול של דור המדבר, שבו גדלה מעלת הנשים שלא נתנו נזמיהם עבור העגל (מה שאין כן אצל האנשים כו'), וזהו הטעם שתלמידי חכמים שבדרא דעקבתא דמשיחא נשמעים לנשותיהם45.
יא. ובנוגע לפועל:
כאשר ההנהגה בתוך הבית היא כדבעי, הרי, לא זו בלבד שאין הפרעה מצדה של עקרת-הבית, ולא רק שישנו הסכם בלית-ברירה, או אפילו הסכם באופן של מהיכא תיתי, אלא ההסכם הוא על דרך עניין "בכל מאדך", שעל-ידי זה נעשה עניין "פדה בשלום נפשי" – "נפשי" דייקא, דקאי על מלכות46, שזוהי המדריגה הכי תחתונה, אבל היא מגעת במדריגת היחידה (ולא כל כך במדריגות שבינתיים).
ועל דרך זה בנוגע לבנות ישראל הכשרות שבכל דור ודור, בנות שרה רבקה רחל ולאה, שהם אלו שבונים את בית ישראל, כמו שכתוב במגילת רות47: "כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל" – שמזה נעשה אחר כך "אלה תולדות וגו'" עד לידת דוד48, "דוד עבדי נשיא להם לעולם"49, מלכא משיחא, שיבוא במהרה בימינו.
(מהתוועדות י"ט כסלו, ה'תש"כ. תורת מנחם כרך כז, עמ' 207-210, 219-222, בלתי מוגה)
____________________________
1) לשון חז"ל – יבמות סג, סע"ב.
2) ירמי' כג, כט. וראה ברכות כב, א.
3) ברכות כב, א.
4) עקב יא, יד.
5) ישעי' סא, ה.
6) ברכות לה, ב.
7) ראה סוטה ד, ב. תוד"ה שיתקיים – יבמות שם.
8) ישעי' מה, יח.
9) ראה חגיגה יד, סע"ב. טו, סע"ב. ירושלמי שם פ"ב ה"א.
10) קידושין כט, ב. וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ג ה"א ואילך. וש"נ.
11) פ' ראה טו, יח.
12) שם סה"א.
13) אבות ספ"ה.
14) ראה רמב"ם הל' אישות פט"ו ה"ב.
15) ראה גם תו"מ ח"ז ע' 29. וש"נ.
16) אבות שם ובפי' הרע"ב.
17) נעתק בספר התולדות אדה"ז (הוצאת תשמ"ו) ח"א פ"ג (ע' 82).
18) ראה סה"ת שם (ע' 68 ואילך). וש"נ.
19) ראה אנציק' תלמודית ערך חסיד בתחלתו (כרך טז ע' שפה). וש"נ.
20) לקו"ד ח"א סח, א.
21) נדה יז, א.
22) תוד"ה שורפן – שם.
23) ראה ב"ב פ"ג.
24) ראה סה"ש תרפ"ט ע' 72. תש"ד ע' 93. ע' 163. אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ח ע' תרי. ח"י ע' דש. לקו"ש ח"ט ע' 344. ועוד.
25) ראה ד"ה פדה בשלום בשעה"ת פי"א (נה, ג ואילך).
26) ראה מאמרי אדה"ז הקצרים ע' רטז.
27) ע"פ קידושין ל, ב. וש"נ.
28) תהלים קט, כב. וראה ברכות סא, ב.
29) תהלים ה, ה. וראה לקו"ת במדבר ג, סע"ג. וש"נ.
30) ראה שבת קה, ב. רמב"ם הל' דעות פ"ב ה"ג.
31) פ"א (לעיל ע' 158).
32) ואתחנן ו, ה.
33) ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש"י עה"פ.
34) ויצא לא, א.
35) ראה יבמות סב, ב.
36) סוטה יז, א.
37) שיחת י"ט כסלו תש"ד ס"ב (סה"ש תש"ד ע' 50).
38) ד"ה ויהיו חיי שרה דש"פ חיי שרה (לעיל ע' 135 ואילך).
39) ר"פ חיי שרה.
40) זח"א קכב, א ואילך.
41) וירא כא, יב.
42) פרש"י עה"פ.
43) קו"א קנו, א.
44) אבות פ"ה מכ"א.
45) ראה ל"ת וסה"ל להאריז"ל שמות ג, ד. שער הגלגולים הקדמה כ'.
46) ראה יהל אור עה"פ (ע' רח).
47) ד, יא.
48) שם, יח ואילך.
49) יחזקאל לז, כה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
