כשאויבינו יסכמו את הפרק הזה במאבק רב-השנים בינינו לבינם, יזקפו לעצמם ניצחון אדיר ומפתיע. אנחנו נוכל לספר לילדינו עוד פרק בסדרת האיוולת

אחת מבדיחות חלם מספרת על דג טורף שחדר לנהר המקומי וחיסל את הדגה. ירדו בני העיר לנהר, פרשו רשתות והצליחו ללכוד את הטורף. מכיוון שהיו אנשי חוק וסדר, הושיבו בית-דין וחרצו את דינו של הדג המפרפר ברשת - טביעה בנהר. ואכן, לקול תרועת הקהל השליכו את הדג אל המים...

כשאנו שומעים את תכנית ה'התנתקות' אי-אפשר שלא להיזכר בבדיחה זו, אלא שהפעם אנחנו משמשים בתפקיד חכמי חלם ואחרים צוחקים על גודל 'חכמתנו'. עומד ראש-הממשלה ומשלח איום כלפי ערביי יש"ע: אם תפסיקו את הטרור ותיכנסו למשא-ומתן על הקמת מדינה פלסטינית, נסכים לעקור יישובים ולתת לכם להקים מדינה עצמאית בהסכמה. והיה אם לא תפסיקו את הטרור, כי-אז נשלוף את נשק יום-הדין שבידינו -נעקור יישובים בלי הסכמתכם, נצא מהשטחים בלי רשותכם, ונאפשר לכם להקים מדינה עצמאית שלא בהסכמה.

התנתקנו. למה חזרנו?

מה לעשות, הקב"ה לא העניק לנו את מטעני החכמה של 'חכמי חלם' ועל-כן איננו מצליחים להבין את עומקה המופלא של תכנית ה'התנתקות'. לעומת זאת, מעט זיכרון יש לנו, ואנו זוכרים שכבר היינו בסיפור הזה. 'התנתקנו' מרצועת עזה, משכם, מג'נין ומרמאללה, ופתאום מצאנו את עצמנו מחדש בתוך הערים והסמטאות הללו, לאו-דווקא בגלל הגעגועים העזים לקסבה של שכם.

כוחות צה"ל חזרו לתוך השטחים שכבר 'התנתקנו' מהם מסיבה אחת ויחידה - כי ה'התנתקות' הזאת גרמה לפריחתה של ממלכת טרור ורצח ולהקמתה של תשתית חבלנית שהמיטה עלינו אסון. כשאנחנו חגגנו את היציאה מהערים הערביות, חגגו המחבלים שבעתיים. כשאצלנו התמוגגו מחזון ה'שלום', עסקו הם באיסוף נשק, באימון מרצחים, בבניית תשתית טרור שעל ברכיה התחנכו מאות-אלפי ילדים.

בסוף לא נותרה לנו ברירה אלא לחזור לכל אותם מקומות שמהם 'התנתקנו', ולעבור מסמטה לסמטה, מבית לבית וממנהרה למנהרה כדי להילחם בתשתית הרצחנית שקמה מתחת לאפנו, בגלל איוולתנו וקוצר ראייתנו. שלוש שנים של לחימה עקשנית, רוויה מסירות-נפש בלתי-רגילה מצד כוחות הביטחון, הביאו לידי הכנעתו היחסית של גל הטרור, שגבה מאיתנו מחיר דמים נורא כל-כך. והנה אך נוצרה תחושה של רגיעה ושקט, וכבר אנו שבים לרעיונות העוועים של נסיגות ו'התנתקות', ממש ככלב השב על קיאו.

לקום ולזעוק: לא! לא! לא!

חמור מכול הוא חוסר יכולתה של המנהיגות הנוכחית לנצח במערכה ולהנחיל תחושת הפסד לצד השני, בתקווה לצרוב בתודעתו כי הטרור והרצח אינו משתלם. שוב ושוב אנו מגיעים עד הניצחון עצמו, ובמו-ידינו הופכים את הקערה על פיה.

מה יישאר בתודעתו של האוייב אם תכנית ה'התנתקות' תצא חלילה אל הפועל? דבר אחד: הטרור משיג את מטרותיו. עובדה, גל הטרור והרצח גרם לעקירתם של יישובים והביא להקמתה של מדינה פלסטינית, בלא שהם נאלצו לתת שום תמורה. הלוא זו בדיוק שאיפתם - להקים מדינה בחלק מהשטח, מבלי לוותר במאומה על תביעותיהם לשאר חלקי הארץ.

כשהם יסכמו את הפרק הזה במאבק רב-השנים בינינו לבינם, יזקפו לעצמם ניצחון אדיר ומפתיע. אנחנו נוכל לספר לילדינו עוד פרק בסדרת האיוולת. אחרי יותר משלוש שנים של מסירות-נפש מצד תושבי יש"ע, אחרי קרבנות רבים וכואבים כל-כך, ראש-הממשלה בא ונותן להם ולכולנו 'פרס' על העמידה האיתנה - עקירת יישובים ותכנית 'התנתקות'.

העם בישראל צריך לדעת שאין מדובר ביישובים וב'שטחים' בלבד. ה'התנתקות' הזאת טומנת בחובה סכנה נוראה לשלומו של כל אחד מאיתנו. כל מי שחרד לשלום יקיריו, צריך לקום ולזעוק: לא! לא! לא!