נושאים נוספים
	התקשרות גליון 793 - כל המדורים ברצף
	הסוכה המאחדת
	ההוספה בשמחה, תזרז את הגאולה
	חג הסוכות / ממעייני החסידות
	חג הסוכות / דרכי החסידות
	הלכות ומנהגי חב"ד

הוראה נפלאה מפסק ההלכה בשאלת בני חצר ששכחו לערב בשבת סוכות * בגלל שנאת חינם קבע לו רשות לעצמו ואינו יכול להתאחד עם שאר בני-ישראל * העצה היא המשכת המקיף של סוכה, הכולל את כל ישראל בשווה * לכל החסידים והמקושרים יש מקיף אחד – זהו המקיף של הרבי המאיר על כולם * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כאשר אאמו"ר ז"ל . . למד לקבל "סמיכה" לרבנות, החליט – מאיזה טעם שהוא – לנסוע להבחן ולקבל סמיכה אצל כמה וכמה גדולי-ישראל שלא היו מחוגי החסידים ("עולם'שע גדולים"), כמו הגאון רבי חיים מבריסק, והגאון רבי אליהו חיים מייזל מלודז', ועוד הרבה מה"עולם'שע גדולים" בזמן ההוא.

כיוון שעל-פי לבושו היה ניכר על אאמו"ר עובדת היותו חסיד, ומה גם שנודע שהוא ממשפחת בית הרב – הרבה ר' חיים בריסקער לייגעו בבחינה ("ער האָט אים גוט געמאַטערט"), שמא יצליח להשתמט ("זיך אויסדרייען") מלתת לו סמיכת חכמים. וכשנוכח לדעת, בסופו של דבר, שלא יעלה בידו להשתמט מנתינת הסמיכה, הפטיר ואמר: "געוואַלד ר' לויק! אַזאַ גוטע קאָפּ, אין וואָס האָט איר עס אַריינגעלייגט!..." [=חבל נורא ר' לויק! ראש טוב כל-כך, ובמה השקעת אותו...] – כוונתו היתה לכך שאאמו"ר ז"ל השקיע את ראשו בלימוד חסידות וקבלה! (כ"ק אדמו"ר חייך, וחזר עוד הפעם:) "אַזאַ גוטע קאָפּ, אין וואָס האָט איר עס אַריינגעלייגט!..."

כדי לקבל סמיכה הוצרך המועמד לקבלת הסמיכה לשהות במחיצתו של ר' חיים בריסקער – בחדר הבית-דין ("בית-דין שטיבל") – בשעה שהיה פוסק שאלות, והיה מתבקש – על ידי ר' חיים בריסקער – לחוות דעתו איך צריך לפסוק בעניין זה.

בין השאלות שהופנו אליו היתה גם שאלה שהגיעה לר' חיים בריסקער בעיצומו של חג הסוכות – ביום טוב שחל בשבת או בשבת חול המועד, ובכל אופן, לאחר כניסת השבת – על דבר אנשי החצר שמשתמשים בסוכה אחת ושכחו לעשות "עירוב-חצירות". כשר' חיים בריסקער הפנה את השאלה לאאמו"ר, נענה אאמו"ר והשיב מיד – שהסוכה עצמה מערבת. ר' חיים בריסקער נהנה מה"המצאה", ואישר שהפסק הוא כדברי אאמו"ר.

ב. ויש לבאר הלימוד וההוראה מעניין זה בעבודת האדם¹:

תוכנו של עירוב – שכל בני החצר שגובין מהם דבר-מאכל, כגרוגרת פת לכל אחד, משתתפים יחדיו בסעודה, ובאופן "שלא יקפיד שום אחד מהם על עירובו אם יאכלנו חבירו, ואם מקפיד אינו עירוב, כי מה שמו עירוב שמו, שיהיו כולם מעורבים ומרוצים בו, שלא ימחה אחד בחבירו, אלא שותפות נוחה ועריבה"² – שבזה מודגש עניין אהבת-ישראל ואחדות-ישראל.

וכאשר שוכחים לעשות עירוב – הרי זה מורה שנמצאים במעמד ומצב של חסרון בעניין אהבת-ישראל ואחדות-ישראל, וזוהי הסיבה לשכחה על דבר עשיית עירוב, שענינו אחדות-ישראל.

ג. ובהקדמה – שבנוגע לעניין השכחה נתגלה בימינו בחכמת הרפואה, שטבע האדם לדחות מכוח זכרונו דבר שאינו לפי רוחו, עד ששוכח ממנו.

ובאמת אין זה חידוש, אלא סברא ישנה ("אַן אַלטע סברא") שהובאה כבר בחסידות (וגם בספרים שלפני זה)³ – כמבואר באגרת הקודש⁴ ש"השגגות הן מהתגברות נפש הבהמית", כלומר, האפשרות לעבור עבירה בשוגג, ששוכח שזהו דבר האסור, היא, בגלל התגברות נפשו הבהמית [כמבואר במקום אחר בתניא⁵ ש"מהותו ועצמותו של הרע הוא בתקפו ובגבורתו . . כתולדתו . . ואדרבה נתחזק יותר בהמשך הזמן שנשתמש בו הרבה באכילה ושתייה ושאר עניני עולם הזה"], ש"משכיחה" ממנו עניינים אלה שלא כדאי לה (לנפש הבהמית) שיזכור אודותם.

ובנדון דידן – השכחה (שמצד התגברות נפש הבהמית) היא בנוגע לעניין אהבת-ישראל, כדברי הגמרא⁶ "(ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קיצם) אחרונים (ש)לא נתגלה עונם (לא נתגלה קיצם)", "רשעים היו בסתר"⁷, "שהיה להם שנאת חנם בלב, ולפנים כאילו אוהבים כו'"⁸,

– ויש לומר הביאור בזה: סיבת הרשעות "בסתר", היא, להיותה "שנאת חנם", כלומר, כיוון שאין לו טעם והסברה על כך ששונא את חברו, כי אם רשעות גרידא ("גלאַט שלעכטס'קייט"), הרי הוא מתבייש להודות בכך, ולכן מסתיר את שנאתו ומעמיד פנים כאילו אוהבו כו' –

אבל, כיוון שהשנאה קיימת (עם היותה בסתר), נעשה כל אחד מהם מציאות בפני עצמו, בעל הבית לעצמו, ואינו רוצה להיות ב"עירוב" ואחדות עם חברו, וכתוצאה מזה שוכח לעשות עירוב.

ד. והנה, כל זה הוא בימות החול, בהיותו במצב של חולין, שאז אין רצונו ב"עירוב" ואחדות עם חבירו, ובמילא, שוכח לעשות עירוב; אבל לאחרי זה, בבוא יום השבת, מצב של קדושה – כבר רוצה להיות בעירוב ואחדות עם בני-ישראל בענייני קדושה, תורה ומצוות, אלא שנזכר מדי מאוחר – לא רק בין השמשות, שאז מותר עדיין לעשות עירוב (כיוון ש"לדבר מצוה מותר לעשות בה (בין השמשות) כל דבר שהאיסור בשבת עצמה הוא מדברי-סופרים"⁹), אלא לאחרי שכבר קידש היום, שאז אסור לעשות עירוב.

ואז תופס את עצמו ("כאַפּט ער זיך") וצועק "געוואַלד געוויי געשריען"... [=נורא, כאב מר...] עכשיו כבר רוצה הוא להיות באחדות עם שכניו, אלא, כיוון שבימות החול, בהיותו במצב של חולין ("וואָכעדיק"), לא רצה להיות ב"עירוב" ואחדות עם שכניו, ובמילא שכח לעשות עירוב, לכן, נשאר כל אחד ברשות בפני עצמו, ובמילא, בחג הסוכות, אינם יכולים – לא רק השכנים, אלא גם הוא בעצמו – לטלטל הכלים והמאכלים מהבית אל החצר לתוך הסוכה, כך, שבחג הסוכות נשאר גם הוא רעב!... – לא רק "רעב" ברוחניות, בנוגע לנשמה בלבד, אלא גם בנוגע לנפש הבהמית והגוף, רעב כפשוטו!

[ועל דרך המבואר בקונטרס ומעין¹⁰ בפירוש הכתוב¹¹ "והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו וגו'", שיש מי שמדמה לעצמו שכאשר ילך בשרירות לבו (במקום לילך בדרך התורה ומצות) אזי יוכל להמשיך ולמלא תאוותיו בטוב גשמי, אבל, טעות היא בידו, כי, אצל בני-ישראל נמשכת גם ההשפעה הגשמית מצד הקדושה דווקא, ואין להם שייכות ללעומת זה שיוכלו לקבל משם אפילו השפעה גשמית.

– כדי שתהיה אפשרות לבחירה חופשית, יכול להיות שלפי שעה יקבל החוטא השפעה גשמית מלעומת-זה, ולא עוד, אלא מפני שהוא הוא (החוטא) הממשיך להם ההשפעה (שממשיך חיות בלעומת זה) לכן נוטל חלק בראש (כמבואר באגרת התשובה¹²), אבל, מצב זה יכול להיות לפי שעה בלבד, וסוף כל סוף בהכרח שתופסק ההשפעה, כיוון שבני-ישראל מקבלים השפעתם מצד הקדושה בלבד, ולולי זאת אינם יכולים לקבל גם השפעה גשמית.

ודוגמתו בנדון דידן – שבגלל שלא רצה ולכן שכח לעשות העירוב, נעשה אצלו חסרון (לא רק בעבודתו הרוחנית בעניין אהבת-ישראל ואחדות-ישראל, אלא) גם בהשפעה גשמית, שאינו יכול לאכול ולשתות, ונשאר רעב, כיוון שללא עירוב, אסור לטלטל המאכל והמשקה מהבית אל החצר שבו נמצאת הסוכה].

ובסופו של דבר – תופס את עצמו – כשעתיד הקב"ה לעשות סוכה מעורו של לויתן¹³ ולהושיב בה את כל בני-ישראל השייכים לתורה ומצות, אזי ימצא את עצמו, ח"ו, מחוץ לסוכה!...

ה. והתיקון לזה – על-ידי הסוכה, שהסוכה עצמה מערבת¹⁴:

אמרו חז"ל¹⁵ "כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת", ומבואר בזה¹⁶, ש"סוכה" הוא עניין המקיף, ומצד המקיף נמצאים כל בני-ישראל באחדות, "בסוכה אחת", ואינם רוצים שיהיה פירוד ביניהם ח"ו, כשם שאינם רוצים להיות נפרדים מאלקות ח"ו (כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁷ בשם רבינו הזקן, שיהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות ח"ו נפרד מאלקות, ומשום זה אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד משאר בני-ישראל).

וכיוון שהמקיף דסוכה הוא מקיף כזה שצריכים להמשיכו בפנימיות, בשכל והשגה, טעם ודעת,

– כמפורש בקרא¹⁸ "למען ידעו דורותיכם וגו'", וכדרשת חז"ל¹⁹ (בטעם שסוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה) "עד עשרים אמה אדם יודע כו' למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע כו'", היינו, שקיום המצוה תלוי בהידיעה²⁰ –

נמשכת אחדותם של ישראל שמצד המקיף ("כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת") ופועלת גם בנוגע לענייני אכילה ושתייה בפועל ממש – שהסוכה מערבת את כל בני החצר להיות נחשבים כאנשי בית אחד, ובמילא יכולים לטלטל מהבית לסוכה מאכלים ומשקאות גשמיים!

ו. וההוראה מזה בנוגע אלינו:

גם כאשר חסר בעניין העירוב והאחדות, וישנם כאלה שלא הגיעו עדיין לדרגא כזו שינדבו את העצים שלהם בשביל קרבנו של הזולת (כמדובר לעיל²¹ בעניין "קרבן העצים"), "מ'האַלט נאָך ניט דערביי", ועל כל פנים לא נמצאים בדרגא כזו בכל עת ובכל שעה, ותלוי הדבר בשינויי הזמנים – צריך לידע ולזכור שבנוגע ל"סוכה", עניין המקיף, כולם שווים, שיש לכולנו מקיף אחד – המקיף של הרבי ("דעם רבי'נס מקיף")... שמקיף אותנו כמו סוכה שמקיפה את כל מציאות האדם, מהראש ועד הרגלים, וגם הערדליים ("מיט די קאַלאָשן")...

– כידוע הפתגם²² אודות גודל מעלת מצות סוכה, שהיא המצוה היחידה שנכנסים בתוכה לא רק עם כל הגוף אלא גם עם הערדליים, אשר, עם היותם לבוש המגן מפני הרפש, נכנסים גם עימהם לתוך הסוכה, כך, שמצות סוכה מקיפה את האדם יחד עם הרפש ("מיט די בלאָטע") שנדבק אליו –

וכיוון שיש לנו את המקיף שהרבי נתן לנו, מקיף שמאחד את כל המקושרים והחסידים – הרי מקיף זה יפעל סוף כל סוף שכל ישראל ישבו (בפנימיות) בסוכה אחת, להיות לאחדים כאחד, "כאיש אחד חברים"²³.

וזו תהיה הכנה והקדמה לביטול אריכות הגלות – שתמורת "שנאת חנם" שהיא סיבת אריכות הגלות ("אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קיצם", כנ"ל ס"ג), תהיה ההנהגה באופן של אהבה גם כשנדמה לו שזוהי אהבת חנם [למה תובעים ממנו – טוען הוא – להניח את עצמו ולחשוב אודות טובתו של יהודי שאינו מכירו ומעולם לא ראהו²⁴ ובודאי שלא עשה לו איזו טובה?! זוהי "אהבת חנם", כיוון שלא יהיה לו מזה שום דבר], שכן, "אהבת חנם" זו תבטל את ה"שנאת חנם" ההיא (סיבת הגלות), ועל-ידי זה תבוא הגאולה השלימה²⁵.

(מהתוועדות כ' מנחם-אב ה'תשי"א. תורת מנחם כרך ג, עמ' 257-262, בלתי מוגה)

______________________________

1)    ראה גם לקו"ש ח"ט ע' 91 ואילך.

2)    שו"ע אדה"ז או"ח סשס"ו ס"ח.

3)    ראה גם הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב סה"י. וש"נ.

4)    סו"ס כח (מלקו"ת להאריז"ל פ' ויקרא).

5)    פרק יג (יח, רע"ב).

6)    יומא ט, ב.

7)    פרש"י שם.

8)    חדא"ג מהרש"א שם.

9)    שו"ע אדה"ז או"ח סרס"א ס"א.

10)  מאמר ו' פרק ג' ואילך.

11)  נצבים כט, יח-יט.

12)  פרק ו.

13)  ב"ב עה, א.

14)  בהביאור דלקמן חסרים כמה פרטים שנאמרו בהתוועדות (המו"ל).

15)  סוכה כז, ב.

16)  ראה סה"מ תשי"א ע' 58. סה"מ מלוקט ח"א ע' רמט ואילך. ע' שנח. ועוד.

17)  אג"ק שלו ח"ד ע' שפד (נעתק ב"היום יום" כה תמוז). שם ע' תקמז (נעתק ב"היום יום" כא סיון). ועוד.

18)  אמור כג, מג. וראה סה"מ מלוקט שם ע' שנה ואילך. וש"נ.

19)  סוכה ב, א. וש"נ. וראה סה"מ תש"ד ריש ע' 32. תש"ה ע' 43. ועוד.

20)  דלא כבקידוש, שאומרים בו "זכר ליציאת מצרים", או מצות תפילין, שנאמר בה (בא יג, ט) "והי' לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך . . כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים" – רק זכרון, ולא ידיעה (ראה סה"מ תשי"א ע' 46 הערה 1 – נדפס בתו"מ ח"ב ע' 11).

21)  בשיחת כ' מנחם אב שם.

22)  ראה ס' אור ישרים (לר' משה חיים קליינמאַן) ע, ד – בשם הרה"ק ר' משה מקאברין.

23)  ס' שופטים כ, יא. וראה חגיגה כו, א. תניא אגה"ק סו"ס כב.

24)  ראה אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ע' קצא (נעתק ב"היום יום" ג אדר א). ח"ה ריש ע' פט (נעתק ב"היום יום" טו כסלו). ועוד.

25)  ראה גם מכתב א' אלול שנה זו (אג"ק ח"ד ריש ע' תמ) –"וכבר מלתי אמורה בההתוועדות כו'".