נושאים נוספים
	התקשרות גליון 792 - כל המדורים ברצף
	כל אחד יכול לשוב מאהבה – וברגע אחד!
	עשרת ימי תשובה
	הלכות ומנהגי חב"ד

ראיה על-פי נגלה מזה שרשע גמור שקידש על מנת שהוא צדיק גמור, שתשובתו היתה תשובה מאהבה * כיוון שהריחוק עצמו הוא הפועל את הצימאון לשוב מאהבה, נהפכים הזדונות לזכיות, ואילו בתשובה מצד פנייה אחרת – נשאר מהם רושם כשגגות * הכלי לאהבת ה' בלי גבול – אהבת-ישראל וצדקה ללא כל חשבונות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. [. .] כאשר כל בני-ישראל מבקשים ותובעים וסוף-כל-סוף פועלים הכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה – צריך כל אחד ואחד להיות במעמד ומצב שאין עליו עבירות כלל, אפילו לא בשוגג [שהרי גם שוגג צריך כפרה משום שנקרא חוטא¹, כמו שכתוב בקרבן חטאת – שבא על שוגג – "והתוודו את חטאתם אשר עשו"²], שאז ראוי הוא לקבל שנה טובה ומתוקה בכל הפרטים.

כיצד יכולים לבוא למעמד ומצב כזה אפילו אם במשך השנה היו עניינים שלא כדבעי למיעבד? – הרי זה על-ידי שלימות התשובה:

מצינו בגמרא³ שיש ב' אופנים בתשובה: (א) תשובה מיראה, שעל-ידה "זדונות נעשות לו כשגגות", (ב) תשובה מאהבה, שעל-ידה "זדונות נעשות לו כזכיות".

ומזה מובן שכדי שהעניינים הבלתי-רצויים שהיו במשך השנה יתבטלו לגמרי (ולא יישארו אפילו שגגות) – לא מספיקה תשובה מיראה [שמתאימה לימי הרחמים והסליחות וימי התשובה שנקראים "ימים נוראים"⁴, על שם העבודה במידת היראה ⁵], שעל-ידה נעשים הזדונות כשגגות, אלא צריכה להיות תשובה מאהבה, שעל-ידה נעשים הזדונות כזכיות.

וכיוון שכל אחד ואחד מישראל מבקש ומקבל מהקב"ה שנה טובה ומתוקה בכל הפרטים, משום שאין עליו עבירות כלל, אפילו לא בשוגג – על כן צריך לומר, שבכוחו של כל אחד ואחד מישראל להגיע לשלימות של תשובה מאהבה!

ב. ויש להביא ראייה לדבר מפסק-דין בנגלה דתורה – המקדש את האשה "על מנת שאני צדיק (גמור) אפילו רשע גמור מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו"⁶:

כדי להתהפך מרשע גמור לצדיק גמור (שאז קידושיו קידושין) – לא מספיק ש"זדונות נעשות לו כשגגות", דכיוון שהשגגות צריכים כפרה לפי שנקרא חוטא, הרי גם לאחרי ש"זדונות נעשות לו כשגגות" (שלכן אינו נקרא בשם "פושע" ו"מורד" ח"ו), נקרא עדיין בשם "חוטא", ובודאי שאינו "צדיק גמור"; ורק כש"זדונות נעשות לו כזכיות" נעשה צדיק גמור.

וכיוון שהעילוי ד"זדונות נעשות לו כזכיות" (שעל-ידי זה נעשה מרשע גמור לצדיק גמור) אינו אלא בתשובה מאהבה, ולא בתשובה מיראה, או לשם איזו פנייה אחרת,

[שהרי הכוונה ב"תשובה מיראה" (בניגוד לתשובה מאהבה שעל-ידה זדונות נעשות לו כזכיות) אינה ל"יראה" דווקא, אלא גם לכל שאר האופנים בתשובה שאינם מאהבה – כמובן מביאור רבינו הזקן בתניא⁷ בתוכנה של התשובה מאהבה שעל-ידה זדונות נעשות לו כזכיות: "אהבה רבה וחשיקה ונפש שוקקה . . וצמאה נפשו לה' כארץ עיפה וציה להיות כי עד הנה היתה נפשו בארץ ציה וצלמות היא הסטרא אחרא . . ולזאת צמאה נפשו ביתר עז . . ועל תשובה מאהבה רבה זו אמרו שזדונות נעשו לו כזכיות הואיל ועל-ידי זה בא לאהבה רבה זו", כלומר, כיוון שה"זדונות" גרמו לו לבוא למעמד ומצב של צימאון גדול ביותר, שזהו עניין התשובה מאהבה, לכן, נעשים ה"זדונות" עצמם ל"זכיות", מה שאין כן בשאר אופני התשובה שאינם מאהבה, תשובה מיראה, או לשם איזו פנייה אחרת, שבהם לא שייך טעם הנ"ל, נעשים הזדונות כשגגות בלבד],

נמצא, שהמשמעות של פסק-הדין שקידושי רשע גמור על מנת שאני צדיק גמור נחשבים לקידושין כיוון שהרהר תשובה, היא – שאפילו רשע גמור יכול להגיע לתשובה מאהבה על-ידי הרהור תשובה בשעתא חדא וברגעא חדא!

ג. ויש להוסיף, שכשם שמצינו בנוגע לבעל המקדש את האשה ("על מנת שאני צדיק גמור כו'") – מצינו על דרך זה גם בנוגע לאשה המתקדשת:

המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים או מומים – "הלכה אצל חכם והתירה (מן הנדרים) מקודשת, אצל רופא וריפא אותה (מן המומין) אינה מקודשת, מה בין חכם לרופא, חכם עוקר את הנדר מעיקרו (נמצא כמי שלא היה עליה בשעת קידושין), ורופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא" (אבל עד עכשיו היו עליה, נמצא שבשעת תנאי הקידושין הטעתו)⁸.

ועל דרך זה בנוגע לקידושין בין הקב"ה וכנסת ישראל – שכאשר הקב"ה מקדש את כנסת ישראל על מנת שאין עליה עבירות (כמו נדרים ומומים), אזי לא מספיקה תשובה מיראה, שעל זה נאמר⁹ "ארפא משובתם", "משמע מכאן ואילך כבעל מום שנתרפא שמקצת שמו עליו"¹⁰ (כמו "אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת", כיוון ש"רופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא"), אלא צריכה להיות תשובה מאהבה דווקא, שעל-ידה "נעקר עוונו מתחילתו"שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת. (כמו "אצל חכם והתירה מקודשת", כיוון ש"חכם עוקר את הנדר מעיקרו"), וטעם הדבר, לפי שבתשובה מיראה "זדונות נעשות לו כשגגות", ששוגג צריך עדיין כפרה ותיקון, ובמילא "מקצת שמו עליו", מה שאין כן בתשובה מאהבה, ש"זדונות נעשות לו כזכיות", לא נשאר שום רושם כלל, ועד שלא שייך אפילו לומר "ארפא משובתם", כיוון שאין כאן "משובה" כלל, כי אם "זכיות" בלבד.

וכאמור, בעניין זה אין צורך באריכות זמן [על דרך מאמר רבינו הזקן¹¹ בנוגע לקביעות בלימוד התורה, ש"קביעות" היא לא (רק) בזמן, אלא בנפש], שכן, בשעתא חדא וברגעא חדא, יכולים – על-ידי "הסתכלות החזקה" (כלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר¹²) – להתהפך מן הקצה אל הקצה, ולבוא לתשובה מאהבה, שעל-ידה "זדונות נעשות לו כזכיות", כך, שכל העניינים הבלתי-רצויים מתבטלים לגמרי ולא נשאר מהם רושם כלל, ובמילא מקבלים בשעתא חדא וברגעא חדא כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.

* * *

ד. [. .] בהמשך למדובר לעיל אודות החילוק שבין תשובה מיראה לתשובה מאהבה – יש להעיר ממה שכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר שיצא לאור לקראת ח"י אלול¹³, וזה לשונו:

"היראה בנקל יותר להגיע אליה . . (ו)אהבה הוא קשה יותר", ומהטעמים לזה – כפי שממשיך לבאר במאמר – ש"תנועת האהבה תנועה אחרת מכמו היראה, דיראה הרי אפשר הדבר שהוא מה שהוא, ויש לו יראה ופחד מאיזה דבר שחוץ ממנו, ומכל מקום הוא במציאותו, והאהבה תנועתה בנפש קירוב והמשכה, ואם כן אינו לעצמו, כי אם הוא הדבר ההוא למה שיכסוף ויאהב וישתוקק, אשר מובן היטב דאי אפשר שיהיו ב' אהבות, ואם כן בהכרח להפוך לבבו מאהבת עולם הזה לאהבת הוי'", וכפי שמביא לפני זה "המאמר המפורסם¹⁴ דכשם שאי אפשר שישכנו האש והמים בכלי אחד, כן לא תשכון בלב המאמין אהבת הוי' ואהבת עולם הזה".

כלומר: כיוון שתנועת האהבה היא קירוב והמשכה אל הדבר האהוב, מוכרח הוא לצאת ממקומו (מעמדו ומצבו) הקודם ולהתקרב אל הדבר האהוב, וכמו כן אינו יכול להיות בתנועה של קירוב והמשכה לעניין אחר, ובודאי לא לעניין הפכי.

ה. ובנוגע לענייננו – תשובה מאהבה:

אף שאהבה היא עבודה קשה, הרי, הפעולה והתוצאה מזה היא שלא בערך יותר – שכאשר משתדל בעניין האהבה מתוך תנועה של קירוב והמשכה לדבר האהוב, הולך ומתקרב לדבר האהוב, ועד שבמידה ידועה (ובמשך הזמן – גם ללא מידה) נעשה הוא בעצמו הדבר האהוב,

היינו, שהדבר האהוב הוא כל ענינו ומציאותו, ועד שאי-אפשר לחלק בינו לבין הדבר האהוב!

ויש להביא דוגמא לדבר – שמצינו בנוגע לרצון ש"במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא"¹⁵, וכן הוא בנוגע לאהבה, כפי שמצינו ב"שרפים" – שעבודתם היא (לא בעניין הרצון, אלא) באהבה ותשוקה גדולה לאלקות עד שנשרפים מגודל האהבה והתשוקה – שנאמר עליהם "שרפים עומדים ממעל לו"¹⁶ ("ממעל" לשם אד'), דכיוון שאהבתם ותשוקתם להיכלל בעצמות אור אין סוף שלמעלה משם אד' ("ממעל לו"), הרי הם נמצאים שם, "ממעל לו". ועל דרך זה בנוגע לתנועת ההמשכה והקירוב שבאהבה, שהולך ומתקרב לדבר האהוב עד שהדבר האהוב נעשה המציאות שלו, ואי-אפשר לחלק ביניהם.

והתוצאה מזה בעבודה בפועל – שאין שום דבר שיוכל למנוע אותו לקיים רצונו של האהוב, עד כדי מסירת-נפש, ועוד יותר מזה!

וכמו שכתוב¹⁷ "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", היינו, לא רק "בכל נפשך", "אפילו הוא נוטל את נפשך"¹⁸, אלא גם "בכל מאדך", "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך"¹⁸, שזהו עניין נעלה יותר מ"בכל נפשך" – כפי שמצינו בנוגע לחנניה מישאל ועזריה, שאף שקיימו הציווי "בכל נפשך", "אפילו הוא נוטל את נפשך", שעמדו במסירת נפש ליפול לכבשן האש, מכל מקום, "אילמלי נגדוה כו'"¹⁹; ולמעלה מזה, "בכל מאדך", "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך"¹⁸, ללא מדידה והגבלה כלל – שלא שייך שום דבר איזה שיהיה ("אָט וואָס דער ענין זאָל נאָר זיין"), אפילו "נגדוה", שימנע ממנו לקיים רצונו של האהוב, כיוון שהוא והאהוב הם מציאות אחת!

ו. והנה, כדי שהקב"ה ייתן כוח וסיוע לעבודת אהבת ה' [כולל גם התשובה מאהבה] שתהיה "בכל מאדך", בלי גבול – צריכה להיות גם ההנהגה באהבת-ישראל [שהיא חד עם אהבת ה', כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר²⁰ שאהבת ה', אהבת התורה ואהבת-ישראל כולא חד] בלי גבול:

ההתעסקות באהבת-ישראל, "ואהבת לרעך כמוך"²¹, יכולה להיות באופן שעושה חשבונות באיזו מדה ועד כמה חייב הוא לעזור ולסייע לזולת, עד פה ותו לא. ולדוגמא: במצות צדקה, ייתן רק כמה שמחויב על-פי שולחן ערוך – מעשר, ולכל היותר – משום מצוה מן המובחר – חומש, ולא יותר, ומה גם – טוען הוא – שיש תקנת אושא ש"המבזבז אל יבזבז יותר מחומש"²². ועל דרך זה לא יעזור לזולת במקום שעל-ידי זה יכול לגרום לעצמו היזק – כיוון שעל זה אין חיוב בשולחן ערוך.

על כך אומרים לו שההתעסקות באהבת-ישראל צריכה להיות ללא חשבונות כלל, למעלה ממדידות והגבלות, כולל גם למעלה ממדידות והגבלות דהשולחן ערוך – על-פי מדת חסידות – כדברי רבינו הזקן²³ בפירוש השם "חסיד" על-פי דברי הגמרא²⁴ "שורפן חסיד קוברן צדיק", שלטובת הזולת (שלא תעבור עליהם אשה מעוברת) "מחמיר (החסיד) לשורפן (ולא לקוברן) אף על גב שמזיק לו" (ש"שרפת צפורן (וכל דבר הבא מן האדם) מזקת לאדם")²⁵, ולא עוד אלא שלמרות שההיזק לעצמו בשריפת הציפורניים עלול וקרוב יותר מאשר החשש הרחוק שבקבורת הציפורניים "דהדרי ומגלו"²⁶ – אינו מתחשב עם אפשריות ההיזק לעצמו, העיקר שימנע אפשריות מציאות רחוקה של היזק לזולת, אף שעל-פי שולחן ערוך בודאי אינו חייב בכך.

ועל דרך זה בנוגע לצדקה: אף-על-פי שכבר נתן מעשר, ולהיותו מהדר, ומהדר מן המהדר, נתן גם חומש, ונתן המעשר והחומש מכל סוגי הרווחים – הן מהשדות (מעשר עני של תבואה ופירות), והן מה"פרקמטיא" (מעשר כספים), מבלי להתחשב בחילוקי הדעות שבדבר אם גם מעשר כספים הוא מן התורה או שאינו אלא מדרבנן²⁷ – אינו מסתפק בכך, וממשיך ליתן יותר ויותר, וכשצועקים לו "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", צועק הוא שצריך לצאת מכל ההגבלות!

כשם שבאהבת ה' צריך להיות עד כדי מסירת-נפש, אף-על-פי שלא נתפרש בתורה החיוב דמסירת נפש²⁸, כמו כן פעל בעצמו שתהיה לו אהבת-ישראל באופן ד"בכל מאדך", ללא הגבלות, מבלי לעיין בשולחן ערוך אם צריך לעשות כך או כך, ולבדוק שמא "עבר" ח"ו וח"ו על תקנת אושא!...

– ועל דרך שמובא בספרים²⁹ על דרך הצחות הטעם שאין מברכים לפני קיום מצות הצדקה, כמו בכל המצוות, שאילו היה חיוב לברך לפני נתינת הצדקה, יהיו כאלה שירצו תחילה לטבול במקוה, או לומר תחילה "לשם יחוד", ובינתיים, מי יודע מה יקרה עם העני... יתכן שהמקוה יהיה סגור, והסידור לא יהיה בהישג ידו, וכיוון שקודם הטבילה במקוה ואמירת לשם יחוד אינו יכול לומר את הברכה, במילא, אינו יכול ליתן צדקה לעני...

בעניינים אלה – צדקה ואהבת-ישראל – אין לעשות חשבונות, ומה גם שחבל על הזמן שמבזבזים על עשיית חשבונות.

– מספרים³⁰ על אחד החסידים שהיה מקפיד לילך רגלי לליובאוויטש, וגם בזקנותו, כשבניו הציעו לשכור עבורו עגלה, לא הסכים לנסוע בעגלה, באומרו, שלאחרי מאה ועשרים שנה, כשיבוא לעולם העליון, אין רצונו לבזבז את הזמן על דיון עם... הסוסים שידרשו חלק בשכר הליכתו לליובאוויטש כיוון שהם סייעו לו בכך! שכן, אף שיוכל להתטען עמם, מכל מקום, חבל על הזמן!...

עשיית חשבון הוא אמנם דבר חשוב, אבל, יש להשאיר זאת עבור עניינים כאלה שבהם מוכרחים לעשות חשבונות³¹, ואילו בצדקה ואהבת-ישראל – אין לעשות חשבונות כלל.

ז. ובמדה שאדם מודד בה מודדין לו³²:

כאשר הנהגתו בצדקה ("החיית את נפש העני") ובאהבת-ישראל היא באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, אזי יכול לדרוש שיתנו לו צדקתו של הקב"ה ("לך הוי' הצדקה") באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, היינו, שההשפעה מלמעלה לא תהיה באופן של גבורות, מדידה והגבלה, אלא באופן של התרחבות והתפשטות, למעלה ממדידה והגבלה (כמבואר באגרת הקודש³³ ב' אופני ההשפעה מלמעלה).

ובעומק יותר:

כיוון שאהבת-ישראל קשורה עם אהבת ה' (כמוזכר לעיל שג' האהבות, אהבת ה' אהבת התורה ואהבת-ישראל כולא חד), הרי, על-ידי אהבת-ישראל בלי-גבול נעשית גם אהבת ה' (תנועת הקירוב וההמשכה לעצמות ומהות א"ס ב"ה) בלי-גבול, עד שנעשה חד ממש עם מהותו ועצמותו יתברך, וכיוון שהוא יתברך תכלית הטוב, הרי בדרך ממילא יומשך לו גם למטה טוב בלי-גבול, שנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה.

(מהתוועדות ש"פ תבא, ח"י אלול, ה'תשי"א. תורת מנחם כרך ג עמ' 318-326, בלתי מוגה)

________________________________

1)    פרש"י נח ט, ה. שבועות ב, א (ד"ה תולה).

2)    נשא ה, כז.

3)    יומא פו, רע"ב.

4)    ראה אוה"ת ואתחנן ס"ע קעט ואילך. ועוד.

5)    ואעפ"כ, גם העבודה במדת היראה צ"ל באופן ד"גילו ברעדה" (תהלים ב, יא), אלא, שהגילה היא בהעלם, והרעדה היא בגילוי (ראה לקו"ת נצבים מז, רע"א).

6)    קידושין מט, ב. רמב"ם הל' אישות פ"ח ה"ה. טושו"ע אה"ע סל"ח סל"א.

7)    פרק ז. וראה לקו"ש חי"ז ע' 187 ואילך.

8)    כתובות עד, רע"ב (ובפרש"י).

9)    הושע יד, ה. יומא פו, סע"א.

10)  פרש"י יומא שם.

11)  לקו"ד ח"א ז, א. וראה גם סה"מ תשי"א ריש ע' 242. ועוד.

12)  ד"ה כי קרוב תרפ"א פ"ו – שי"ל בקונטרס ח"י אלול (סה"מ תשי"א ע' 335), ולאח"ז בסה"מ תרפ"א ע' שלח.

13)  ד"ה כי קרוב הנ"ל פ"ב (סה"מ תשי"א ע' 323. תרפ"א ע' שכו). וראה גם סה"מ מלוקט ח"ד ע' ה ובהערה שם.

14)  ראה חובת הלבבות שער אהבת ה' בתחלתו.

15)  ראה כש"ט הוספות סל"ח. וש"נ.

16)  ישעי' ו, ב.

17)  ואתחנן ו, ה.

18)  ברכות נד, א (במשנה). הובא בספרי ופרש"י עה"פ.

19)  כתובות לג, רע"ב.

20)  סה"מ תש"י ריש ע' 105. ועוד.

21)  קדושים יט, יח.

22)  כתובות נ, רע"א. וש"נ. שו"ע יו"ד ר"ס רמט וברמ"א שם.

23)  לקו"ד ח"א סח, א.

24)  נדה יז, א. וש"נ. הובא בשו"ע אדה"ז או"ח סר"ס ס"ד.

25)  תוס' שם.

26)  פרש"י שם.

27)  נקבצו הדעות בס' מעשר כספים (ירושלים תשל"ז) פ"ו.

28)  ראה הערת כ"ק אדמו"ר בסה"מ תש"ט ע' 121. וראה גם ד"ה כי קרוב הנ"ל פ"ג (סה"מ תשי"א ע' 327. תרפ"א ע' שלא).

29)  דעת זקנים (איטינגא) פ"ז בשם הרה"ק בעל "בני יששכר" מדינוב. שיח שרפי קודש (ח"א אות תרנז) בשם הרה"ק ר"ב מפשיסחא.

30)  ראה גם אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ו ס"ע רסט ואילך.

31)  וע"ד הסיפור בנוגע ליגיעה בתורה – שכאשר רבינו הזקן רצה ליתן להצ"צ עניני תורה באופן של מתנה, לא הסכים, באמרו, שרצונו להגיע אליהם ע"י יגיעה, ולאח"ז התחרט על זה, באמרו, שהי' לו ליקח במתנה, ואת היגיעה הי' יכול לנצל עבור ענינים נעלים יותר (ראה לקו"ש חט"ו ע' 81. ועוד).

32)  סוטה ח, ב ואילך.

33)  סי"ג (קיט, א).