חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:37 זריחה: 6:33 י"ד בכסליו התש"פ, 12/12/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 788 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת תצא, ח' באלול ה'תשס"ט (28/08/09)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 788 - כל המדורים ברצף
לא ייתכנו 'גירושין' בין ישראל לקב"ה
להפוך את ה'חרפו' ולברר את ה'רפ"ח'
מקבציאל – לקט הוראות והדרכות
פרשת תצא
"הרואה את הנולד"
פסוק אחרון / זמן ערבית בניו-יורק
יד לספר-תורה
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 788, ערב שבת-קודש פרשת תצא, ח' באלול ה'תשס"ט (28.08.2009)

 

  דבר מלכות

לא ייתכנו 'גירושין' בין ישראל לקב"ה

למה דווקא המזבח מסמל את ההפך מגירושין, ולכן "מוריד עליו דמעות"? * גם בזמן הגלות נמשכת פעולת המזבח, כי באמת אין זה מצב של גירושין * הקב"ה דופק וממתין לכל יהודי, שעל-ידי התשובה יסיר את ה'ים' המפריד, וכשהוא ברשותו של הקב"ה – לא תיתכן מסירת גט! * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בסיום מסכת גיטין בגמרא – "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר1 וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה גו' על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך":

בביאור הטעם ש"מזבח מוריד עליו דמעות" – מבואר במפרשים2, ש"המגרש אשתו אשת נעורים ממעט אכילת זבחים, דאשת הנעורים מצויה שמביאה קיני זיבה ולידה למזבח, והיינו דקאמר קרא מאין פנות אל המנחה, שהיתה מביאה בזיבה ולידה".

* * *

ב. [. .] ועניין זה (שלילת עניין הגירושין עד כמה שאפשר, שלכן, הלכה כבית שמאי [לדעה אחת3], ובכל אופן, "אין ראוי למהר לשלח כו'") מודגש יותר בדברי הגמרא בסיום מסכת גיטין – "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות".

ובהקדם ביאור השייכות לעניינו של ה"מזבח" דווקא:

במסכת כתובות4 דרשינן תיבת "מזבח" בדרך נוטריקון (שבאות מ' שהיא ראש התיבה, נרמזו המעלות של המזבח)5, ולא עוד אלא שיש גם שקלא-וטריא בדרשה זו6: "מזבח – מזיח ומזין (בזכות הקרבנות העולם ניזון, שהקרבנות באים מן המזון וגורמין לו ברכה) מחבב (את ישראל אל אביהם) מכפר", ופריך, "היינו מכפר היינו מזיח" (קא-סלקא-דעתך מזיח עונות), ומשני, "מזיח גזירות (רעות מעל ישראל) ומכפר עונות".

וצריך להבין סדר הדברים (כידוע שסדר בתורה הוא גם תורה7, והדיוק בזה הוא לא רק בתורה שבכתב, אלא גם בתורה שבעל פה), "מזיח (גזירות) ומזין מחבב מכפר" – דלכאורה איפכא מסתברא:

לכל לראש ענינו של המזבח הוא – שבו מקריבים קרבנות לכפר על עונות בני-ישראל, ועל-ידי זה נעשה "ריח ניחוח"8, נחת רוח לפני הקב"ה9, ואז נותן הקב"ה כל הברכות למלא בקשתם של בני-ישראל.

וכפי שמבאר רבינו הזקן באגרת התשובה10 בנוגע לעניין הקרבן – שזהו כמשל ל"אדם שסרח במלך ופייסו על-ידי פרקליטין ומחל לו, אף-על-פי-כן שולח דורון ומנחה לפניו, שיתרצה לו לראות פני המלך", ואז יוכל לבקש בקשותיו כו'.

ואילו סדר הפוך – שתחילה ימלא המלך הבקשות, ואחר כך יכפר לאדם שסרח בו – לא מצינו במלכותא דארעא, ובמילא, גם למעלה אין הסדר באופן כזה, שהרי "מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא"11.

ואם כן, לכאורה הוצרך להיות סדר הדברים – בדיוק להיפך מסדר דברי הגמרא – מכפר מחבב מזין מזיח: לכל לראש מכפר הקב"ה עונות בני-ישראל, ואחר כך גם מחבב את ישראל, ולאחרי שישראל נעשים חביבים אצלו, אזי נותן להם מזונות, ואחר כך גם מזיח גזירות רעות בנוגע לעתיד (שהרי גזירה אינה דבר שישנו עתה, אלא על העתיד).

[וזהו גם הטעם ש"קא-סלקא-דעתך מזיח עונות", ורק בגלל הקושיא "היינו מכפר היינו מזיח", מוכרחים לפרש "מזיח גזירות" – כי, במושכל ראשון לא יעלה על הדעת לפרש שהעניין הראשון בפעולת המזבח, "מזיח", היינו "מזיח גזירות"; על-פי שכל צריכה להיות התחלת פעולת המזבח – "מזיח עונות", כנ"ל].

ועל כורחך צריך לומר, שבדברי הגמרא מרומז פנימיות ענינו של המזבח, שפעולתו היא בסדר זה דווקא: "מזיח ומזין מחבב מכפר", היינו, שלכל לראש – גם כאשר לא היה עדיין העניין ד"מכפר", ועל אחת כמה וכמה שלא היה עדיין עניין ה"מחבב" – הרי הוא "מזיח ומזין"!

לכל לראש מבטל הקב"ה את כל הגזירות הרעות שיכולים להיות בעתיד ("מזיח"), ובמילא, הרי הוא חי וקיים; ואז, טוען יהודי, שלא מספיק הענין ד"חיי", אלא צריך גם העניין ד"מזוני", ואכן, "מאן דיהיב חיי יהיב מזוני"12 – "מזין".

ובפרטיות יותר:

כיון שמדובר אודות מעמד ומצב שעדיין לא היה העניין ד"מכפר", הרי מובן, שהנתינה מלמעלה אינה באופן של מכירה, שהמוכר נותן לפי הדמים, כי אם, לפנים משורת הדין, באופן של מתנה, וכיון שכן, הרי, זה באופן ד"כל הנותן בעין יפה הוא נותן"13.

ובלשון הכתוב14: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", "לפי רצונו ותאוותו"15, היינו, לא לפי מה שמגיע לו על-פי שכל, אלא לפי רצונו ותאוותו, וכיון שהוא קטן (שהרי עדיין לא נתכפרו עוונותיו, והרי "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות"16, היינו, שהוא קטן בדעת), ואם לא יתנו לו תאוותו עלול שיגעה בבכייה – אזי נותנים לו לפי רצונו ותאוותו כל צרכיו הגשמיים שנקראים בשם "מזונות" ("מזין").

וכל זה – בהיותו עדיין במעמד ומצב שעדיין לא נתכפרו עוונותיו, שאז נוגעים לו רק ענייניו הגשמיים, ולא ענייניו הרוחניים;

ולאחרי כן, כשמתעלה למדריגה נעלית יותר, אזי נותנים לו גם השפעות רוחניות – שזהו העניין ד"מחבב", היינו, שמגלים לו אהבתו של הקב"ה וחיבתו.

ולאחרי זה בא העניין ד"מכפר" – דאף שמצד הקב"ה הרי "רבו פשעיך מה תעשה לו"17, ויכול להיות גם מעמד ומצב ד"השוכן אתם בתוך טומאותם"18, מכל מקום, נותנים לו עילוי גדול יותר: "מכפר", שאז נעשה בדרגת בעלי תשובה, שלמעלה מצדיקים, כמאמר רז"ל19 "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם יכולין לעמוד בו".

ג. ועל-פי זה יובן הטעם ש"כל המגרש . . מזבח מוריד עליו דמעות" – מזבח דווקא:

מציאותו של המזבח היא – שגם במעמד ומצב שקודם כפרת עונות, "בתוך טומאותם", פועל הוא להיות "מזיח ומזין כו'", ואז בטוחים שסוף כל סוף יהיה גם העניין ד"מכפר".

וכיון שכן, הרי, כאשר ישנו אדם שמגרש את אשתו ומפסיק הקישור בין איש ואשה למטה ששכינה שרויה ביניהם, בגלל ש"מצא בה ערות דבר", ועל אחת כמה וכמה אם מגרשה רק בגלל ש"הקדיחה תבשילו", או בגלל שלא מצאה חן בעיניו – הנה בנוגע לכל שאר העניינים שבעולם אין זה נוגע, אבל בנוגע למזבח, הרי זה נוגע ("עס רירט אָן") לכל מציאותו של המזבח, שהרי זה היפך עבודת המזבח!

ד. ומזה באים לסיום המסכת ממש – "ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר . . היא חברתך ואשת בריתך":

ובהקדם דברי הגמרא20 בנוגע לעניין הגלות, שדומה לגירושין21 – שאז טוענים בני-ישראל "נהיה כגוים כמשפחות הארצות גו'"22, באומרם: "עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום (ומאחר שמכרנו הקב"ה לנבוכדנצר וגרשנו מעליו, יש לו עלינו כלום), אמר לו הקב"ה לנביא, לך אמור להן, אי 23  זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו הן בעונותיכם נמכרתם ובפשעיכם שולחה אמכם".

ולכאורה הרי זו סתירה מרישא לסיפא: בתחילת הפסוק נאמר "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה", היינו, שאין זה עניין של גירושין; ואילו בסיום הפסוק נאמר "ובפשעיכם שולחה אמכם", שזהו עניין של גירושין על-ידי "ספר כריתות"?!

והביאור בזה:

מצד "פשעיכם" יכול אמנם להיות עניין של גירושין חס-ושלום, כיון ש"מצא בה ערות דבר" (ככל פרטי הדרגות שבדבר); אבל, ישנה פעולתו של המזבח ש"מזיח ומזין מחבב מכפר",

– כפי שמצינו בזמן בית שני, שאף-על-פי שחסרו בו ה' דברים24, ולא היתה השראת השכינה בשלימותה, מכל מקום, היתה בו עבודת המזבח בשלימותה, כולל גם פעולת השראת השכינה שבאה לידי ביטוי באש שלמעלה25 שהיתה נמשכת על-ידי האש שבאה מן ההדיוט24,

ועל דרך זה גם בזמן הגלות, ישנו המזבח בבית המקדש של מעלה, ואליהו עומד ומקריב עליו שני תמידין בכל יום (כדאיתא במדרשים והובא בעשרה מאמרות26) –

היינו, שגם במעמד ומצב ד"בתוך טומאותם", ישנה פעולת המזבח שמזיח גזירות, ומזין כל אחד לפי רצונו ותאוותו, ומחבב את ישראל אל אביהם, ועד שמכפר על כל עוונותיהם,

ולכן, אומר הקב"ה לנביא לומר לבני-ישראל: אף-על-פי ש"בפשעיכם שולחה אמכם", מכל מקום, "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה"?!... ולאמתו של דבר – "היא חברתך ואשת בריתך"27.

* * *

ה. ועניין זה (גודל שלילת עניין הגירושין) מודגש גם בהתחלת מסכת גיטין – "המביא גט ממדינת הים"28:

בהתחלת מסכת גיטין צריכים להבהיר לכל לראש כיצד שייך שיהיה עניין של פירוד בין הקב"ה לבני-ישראל, שמזה יכול לבוא עניין של פירוד באיש ואשה למטה שהם "בצלמנו כדמותנו", ושכינה שרויה ביניהם.

ועל זה אומרת המשנה: "המביא גט" – כיצד יכולה להיות אפשרות למציאות של גט – בגלל שישנה מציאות של "מדינת הים":

ענינה של "מדינת הים" – שהיא בריחוק מקום29 מארץ-ישראל: ארץ-ישראל נקראת "ארץ" על שם "שרצתה לעשות רצון קונה"30, והיא "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"31; ואילו "מדינת הים" היא בריחוק מקום מארץ-ישראל, היינו, ששם לא רואים ולא מרגישים גילוי אלקות, ולא זו בלבד שהיא בריחוק מקום מארץ-ישראל, אלא עוד זאת, שישנו "ים" המפסיק ביניהם, כך, שגם כאשר רוצה לבוא לארץ-ישראל, אזי מגיע לים המפסיק, שאין אפשרות לעבור בו (אלא אם כן על-ידי תחבולות שונות).

וענינו בעבודה הוא הפסק חומר הגוף ונפש הבהמית, ועד כדי כך הוא ההפסק, שאין יכול לעבור שם אדם – שענינו שכל 32, והיינו, שזהו מעמד ומצב של היפך השכל – "רוח שטות", כמאמר רז"ל16 על הפסוק33 "איש כי תשטה אשתו", "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", שאז נעשה כבהמה, שלכן קרבנה מן השעורים, מאכל בהמה34.

ועל-פי מאמר רז"ל35 "דע מה למעלה ממך", שכל העניינים למעלה נעשים "ממך"36 – הרי על-ידי זה גורמים שגם למעלה נעשה מעמד ומצב שהלך בעלה (זה הקב"ה) למדינת הים.

וזהו "המביא גט ממדינת הים" – שכל האפשרות לעניין הגט (הפירוד בין הקב"ה ובני-ישראל) הוא רק בגלל שישנה המציאות ד"מדינת הים".

ו. אמנם, על-פי זה יכולים לחשוב שכאשר ישנה מציאות של "מדינת הים", אזי אבדה תקוותו ואבדו סיכוייו ח"ו.

והמענה לזה – "המביא גט", דקאי על שלוחו של הבעל:

אין זה באופן שהאשה מקבלת "גט כריתות" מהבעל שנמצא מעברו השני של הים, מבלי שיהיה קשר ושייכות ביניהם, אלא, את הגט מביא שלוחו של הבעל, ו"שלוחו של אדם כמותו"37 (דבלאו הכי אין לגט תוקף כלל),

והיינו, שגם כאשר "בפשעיכם שולחה אמכם", "בתוך טומאותם" – נמצא עמו שלוחו של אדם העליון, "השוכן אתם בתוך טומאותם", שזוהי נפש האלקית, ו"הקב"ה עוזרו"38, על-ידי זה ש"דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי"39, אף-על-פי ש"אני ישנה בגלותא"40 במדינת הים.

וכאשר שלוחו של הבעל עומד לפני האשה ואוחז את הגט בידו, שזהו מעמד ומצב ד"חרב חדה מונחת", שהרי ענינה של ה"חרב חדה" לעשות "כריתות" בין שני דברים – הרי "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים"41, כיון ש"שלוחו של הבעל" עומד וממתין שיהודי (האשה) יתעורר ברגע האחרון של נעילה ויחזור בתנועה קלה של תשובה, ויכיר בכך, שהוא וכל ענייניו, יחד עם ה"ספר כריתות", נמצאים כולם ברשותו של הבעל,

שאז, אין מקום לעניין של חטא (סיבת הגירושין) – שהרי בשעה שהיה הגילוי ד"אנכי הוי' אלקיך"42 ("ווען דער "אנכי" האָט גע'שטורעם'ט"), אזי לא היתה יכולה להיות מציאות של "אלהים אחרים", כמו שכתוב43 "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", "כל זמן שאני קיים", ו"בכל מקום אשר אני שם, וזהו כל העולם"44; ורק מצד ההעלם וההסתר – כאשר נסתלקה השכינה ועלתה למעלה, "במשוך היובל", שאז "המה (אפילו "בהמה") יעלו בהר"45, כיון שירד הר סיני מקדושתו, ועל-ידי זה ירד גם כל העולם כולו – הנה מצד ההעלם וההסתר יכול להיות מציאות של חטא ועוון ופשע,

ואין גם מקום לעניין של גט – שהרי הדין הוא שכל זמן שהגט נמצא ברשותו של הבעל46, או שהבעל (או שלוחו) אוחז בגט על-ידי חוט ומשיחה וכיוצא בהם47, אזי לא חל הגט, כיון שלא יצא מרשותו לגמרי.

וזהו תוכן הנחמה בדברי הקב"ה לנביא, שאף-על-פי ש"בפשעיכם שולחה אמכם", אומר הקב"ה, "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה", כיון שהגט נשאר ברשותו של הקב"ה, וכיון שכן, הרי בטל לגמרי כל עניין הגט.

(מהתוועדות כ' מנחם-אב ה'תשי"ט. תורת מנחם כרך כו, עמ' 162, 173-179, בלתי מוגה)

________________________

1)    מלאכי ב, יג-יד.

2)    חדא"ג מהרש"א לסנהדרין כב, א.

3)    שו"ת הרשב"ש סתי"א.

4)    יו"ד, ב (ובפרש"י).

5)    ראה גם חדא"ג מהרש"א שם.

6)    ולהעיר, שכללות הענין של ראשי- תיבות כו', ועאכו"כ בדרך של שקו"ט, להקשות ולתרץ בזה – אינו דבר הרגיל בדרך לימוד הגמרא (שהרי הגמרא אינה ספר של ראשי-תיבות), כי אם במקומות ספורים, וא' מהם – בנוגע למזבח.

7)    ראה של"ה חלק תושבע"פ, כלל לשונות בתחלתו (תב, ב).

8)    ראה תו"כ ופרש"י עה"פ.

9)    ויקרא א, ט. ועוד.

10)  פ"ב.

11)  ראה ברכות נח, א.

12)  ראה תענית ח, ב.

13)  ראה ב"ב נג, רע"א. וש"נ.

14)  תהלים קמה, טז.

15)  מצו"ד עה"פ.

16)  סוטה ג, רע"א.

17)  איוב לה, ו.

18)  אחרי טז, טז ובפרש"י.

19)  ברכות לד, ב. רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ד.

20)  סנהדרין קה, א (ובפרש"י).

21)  ראה פתיחתא דאיכ"ר ד.

22)  יחזקאל כ, לב.

23)  ישעי' נ, א. וראה ד"ה איכה עת"ר (סה"מ עת"ר ע' יג ואילך).

24)  יומא כא, ב.

25)  אע"פ שהיתה "רבוצה ככלב" (יומא שם), ואיתא בזהר (ח"ג ריא, א. תקו"ז תכ"א (סב, ב). ועוד) שזהו ענין בלתי רצוי.

26)  מאמר אכ"ח ח"ג סכ"ג.

27)  לאחרי קטע זה דהשיחה – צוה כ"ק אדמו"ר לנגן הניגון "שׁאַמיל".

28)  ראה גם שיחת יום ב' דחה"ש סכ"ז (לעיל ע' 39).

29)  ראה תוד"ה ממדינת – ריש גיטין.

30)  ב"ר פ"ה, ח. וראה תו"א בתחלתו (א, ג).

31)  עקב יא, יב.

32)  ראה לקו"ת שה"ש כה, א. ובכ"מ.

33)  נשא ה, יב.

34)  סוטה רפ"ב. הובא בפרש"י עה"ת שם, טו.

35)  אבות פ"ב מ"א.

36)  ראה לקו"א (סקצ"ח) ואו"ת (קיב, ב) להה"מ. "היום יום" יג אייר. וראה גם לקו"ש ח"ט שם ע' 148.

37)  ברכות לד, ב (במשנה). וש"נ.

38)  קידושין ל, ב. וש"נ.

39)  שה"ש ה, ב.

40)  זח"ג צה, א.

41)  ברכות יו"ד, סע"א.

42)  יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.

43)  יתרו שם, ג. ואתחנן שם, ז.

44)  פרש"י עה"פ.

45)  יתרו יט, יג ובפרש"י.

46)  ראה גיטין פ"ח. טושו"ע אה"ע סקל"ט.

47)  גיטין עח, ב. טושו"ע שם סקל"ח ס"ב. וראה לקו"ש ח"ט שם הערה 31.

 משיח וגאולה בפרשה

להפוך את ה'חרפו' ולברר את ה'רפ"ח'

להביא לגילוי המשיח בפשטות

ידועה השיחה וההכרזה אודות התפקיד של תלמידי התמימים – שנוסף על פעולת עניין התמימות בעצמם, צריכים הם לפעול עניין התמימות גם בכל הסביבה שלהם, כיון שמהעניינים העיקריים דתלמידי התמימים שצריכים להיות "נר להאיר", ועד "להאיר" בתכלית השלימות, על-ידי זה שפועלים שגם התלמידים והמושפעים שלהם יהיו "נרות להאיר" באותו אופן שהם השפיעו עליהם, והיינו . . שכל אחד ואחד מהמושפעים יפעול בהד' אמות שלו, בביתו הפרטי, אצל בני ביתו, ובחלקו בעולם – שיהיה מעין ישיבת תומכי תמימים.

ועוד ועיקר – כמבואר בשיחה הידועה של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע לתלמידי תומכי תמימים, שתלמידי הישיבה הם "חיילי בית דוד" שמנצחים את המעמד ומצב ד"חרפו עקבות משיחך", ופועלים ביאת המשיח באופן ד"אמן ואמן", כלשון הכתוב בסיום וחותם מזמור פ"ט בתהלים.

ויש להוסיף בדיוק הלשון "חרפו (עקבות משיחך)" – שבזה מרומז שמשנים ומהפכים את העניין הבלתי-רצוי לעניין של חריפות למעליותא, חריפות בתורה.

ועוד זאת, שבלשון "חרפו" נרמזת גם כללות העבודה דבירור וזיכוך העולם – על-פי המבואר בחסידות (מספרי קבלה) שכללות העניין דמעשינו ועבודתינו הוא בירור רפ"ח ניצוצין שנפלו למטה, אשר על-ידי הבירור מתעלים הניצוצין למעמד ומצב נעלה יותר מכפי שהיו קודם הנפילה (שבגללה הוצרך להיות הבירור).

ובגמר כל הבירורים מתגלה אורו של משיח – כמרומז במה שכתוב "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" (ששורש תיבת "מרחפת" הם האותיות ר' ח' פ', שרומזות על רפ"ח ניצוצין), ואיתא במדרש "זה רוחו (אורו) של מלך המשיח".

ועניין זה נעשה במיוחד על-ידי לימוד פנימיות התורה – שלימוד זה הוא החידוש בישיבת תומכי תמימים:

גילוי פנימיות התורה הוא עניין גילוי המשיח ברוחניות, כידוע דברי הצמח-צדק בזה. אלא שאדמו"ר מהר"ש אמר לו על זה, שרוצים שיהיה גילוי משיח בפשטות, ועל-ידי זה פעל את הדבר כו' – שתיכף ומיד הותחל גם עניין זה באופן אמירת התורה של הצמח-צדק בכלל.

השלימות שבכל יהודי – בחינת משיח שבו

...השלימות של יהודי מתבטאת בכך שיש בו העניין דמשיח, והוא נמצא במעמד ומצב של משיח – על-ידי זה שנמצא במעמד ומצב של "כוכב" (כמו שכתוב "דרך כוכב מיעקב", דקאי על משיח, וקאי גם על כל אחד ואחת מישראל), שתיבה זו מורכבת משני חלקים – "כו-כב": כ"ו – הגימטריא דשם הוי', שנמשך בעולם הזה התחתון על-ידי כ"ב אותיות התורה (כמאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא"), ובאופן ששני עניינים אלו (כ"ו וכ"ב) נעשים תיבה ומציאות אחת ויחידה, ועד למציאות האחדות של הקב"ה כפי שהיא בגלוי אצל כל אחד ואחת מישראל – ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד...

(משיחת ט"ו אלול ה'תנש"א, 'התוועדויות' תנש"א כרך ד, עמ' 242, בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

מקבציאל – לקט הוראות והדרכות

אם הרופאים מציעים להתאשפז – יש לציית * "הרי אתה סומך עלי"... אמר הרבי ליהודי שביקש להיכנס לחדר ה'יחידות' דווקא * היכן טוב ללדת, התלבטויות בשידוך, והסגולה בלימוד בכולל אחר החתונה * מופרך לעכב חתונה בכלל, ומחוסר אמצעים בפרט * מדוע נקבר הרב טלושקין בניו-יורק? * מוגש לרגל סיום שנת הקהל

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

הנה קטע ממכתבו של אחד התמימים ב-770, מיום ה', אור ליום ו' ערב שבת קודש תזריע-מצורע תשכ"ח:

היום כשנכנס כ"ק אדמו"ר שליט"א לתפילת מנחה ניגש אליו יהודי זקן וביקש להיכנס ל'יחידות'. כ"ק שאל אותו לשם מה, והשיב שברצונו להיוועץ אם להיכנס להתאשפז בבית-רפואה. כ"ק הגיב ואמר:

[מכיון ש]התורה אומרת ורפא ירפא [ואמרו חז"ל "שניתן רשות לרופא לרפאות"] עליכם אפוא [לשמוע בקול הרופאים] להתאשפז, ותהיה לכם אריכות ימים ושנים טובות.

היהודי מסר פתק לרבי והרבי אמר לו שהוא ייקח את הפתק ל'אוהל' ויקראנו שם.

לא זז היהודי משם עד שאמר לרבי שברצונו להיכנס לחדרו של הרבי, מכיוון ששם המקום מסוגל יותר לקבל ברכה. הרבי הצביע כאומר: הרי כאן – בית כנסת – הוא מקום קדוש, והוסיף:

הרי הנכם סומכים עלי, הנני מציע שתבקרו אצל רופא והנני נותן את ברכתי.

בסיום אמירת "קדיש דרבנן" (אחרי מנחה) ניגש הרבי אל היהודי ובירכו שוב באריכות ימים ושנים טובות.

התחזקות בביטחון

בכ"ב שבט תשל"ג כתב הרבי ליהודי מסוים בנושא רפואי:

שיתחזק במדת הבטחון וישמע להוראות הרופא.

באותה הזדמנות השיב על השאלה, אם ללכת לעוד רופא:

תלוי בהחלטת בנו שי' בזה וכן צ[ריך] ל[היות] שיתוף "פעולה" שלו בנוגע להצלחת טיפול הרפואי. אזכיר ע[ל] הצ[יון].

כדאי אם מועיל לפרנסה

הנה איגרת מעניינת בנושא קבלת אזרחות ארצות-הברית:

ב"ה, י"ג תמוז תשל"ג

ברוקלין, נ.י.

הוו"ח אי"א נו"נ וכו' מו"ה.. שי'

שלום וברכה!

...הפ"נ שבמכתבו יקרא בעת רצון על הציון הק'. סברתו להשתדל באזרחות דמדינה זו כיוון שמועיל לפרנסה – נכונה היא.

סיפר הרב יחיאל-מיכל טוקצינסקי, מנהל תלמוד-תורה עץ חיים בירושלים ת"ו ('משפחה' י"א תשרי תשס"ט עמ' 60):

"בשעתו הרבי מליובאוויטש ביקש להוציא את אחד המלמדים, הרב א' ב', שהיה חסיד שלו, מהתלמוד-תורה, מפני סיבה מסויימת. אך לאחר שכתבתי לו מכתב שבו הצגתי את תמונת המצב המלאה, שלח שליח שיודיע לאותו מלמד ולי, כי הוא מורה למלמד להישאר בסגל ההוראה של עץ חיים".

מקום הלידה

בחודש מנחם אב תשל"ח שאלו בני זוג את הרבי היכן כדאי שתהיה הלידה, במקום מגוריהם בניו-יורק או במקום מגורי הורי האשה (באיטליה). הרבי השיב:

בכלל – במקום שתרגיש נוח יותר. במקום ספק – שב ואל תעשה שיהיה כאן, ובכל אופן בשע[ה] ט[ובה] ומ[וצלחת].

בית נאמן לה'

להלן מכתב הסכמה וברכה להצעת שידוכין, ובהדגשת הצורך בהסכמת ההורים:

ב"ה, כ"ה ניסן תשל"ג

האברך.. שי'..

שלום וברכה!

במענה למכתבו בו כותב אודות הצעת נכבדות עם בת-גילו... תחי' ואשר החליטו שניהם [לייסד] בית נאמן לה' על-פי תורת החסידות,

טוב השידוך ויהא בשעה טובה ומוצלחת – אלא (ובודאי) יקבלו הסכמת הוריהם שיחיו. כן – יסדרו החתונה במשך הקיץ בהצלחה. אזכיר על הציון.

בברכה.

לבחון ההרגשה מחדש

לבחורה שהעלתה את לבטיה בנושא שידוכין (בשנת תשל"ג), כתב הרבי:

(1) מובן – שפגישות בחשאי וכיו[צא] ב[זה] אינן רצויות כלל.

(2) ע[ל] פ[י] הנ[זכר] ל[עיל] – כדאי שיפסיקו [=המדוברת והמדובר] כל קשר ביניהם (גם בטלפון ובמכתבים) עד לאחרי הקיץ ולאחרי זה תדון בזה לפי הרגשה אז.

"בטח ילמד [החתן] בכולל"

בחודש אלול תשל"ז כותב הרבי לאם כלה בקשר עם שידוך בתה:

מכתבה נתקבל, נכון השידוך וטוב וכו' ויהיה בשע[ה] ט[ובה] ומ[וצלחת], מתוכן מכתבה הרי בטח ילמד בכולל ויתוסף בכל המצטרך להם עוד יותר.

 אזכ[יר] ע[ל] הצ[יון], תבשר טוב.

פלא שבנם של תמימים יחשיב כסף

שנים רבות קודם לכן – בג' כסלו תשי"ח – הביע הרבי את פליאתו על הרעיון לעכב חתונה בגלל חוסר אמצעים, וכך כתב ('לב הארי' עמ' 187):

במ[ה] ש[כותב] הטעם בהנוגע לחתונת... שי' להמשיך בזה כיוון שדחוק מחובות וכו' וכו', אף שהמחותנים אומרים שמצידם אין כל מניעה, ואינו יודע מה לעשות בזה.

הנה תמיהה ופליאה, שהרי ידוע מאמר רז"ל ומבואר בלקו"ת סוף פ' ברכה דנותנים פרנסה לאיש בשביל אשתו, ואם כן – אפשר מה שדחוק הוא מפני שעדיין לא נתחתן, והטענה דאין בגדים מתאימים וכו', מובן עד כמה מגוחכת היא בענין עיקרי כהנ"ל, ושנוגע לכל החיים כולם – כחתונה, ואפילו אם היה ברור שיש מלעיגים, הנה התחלת כל הד' חלקי שולחן ערוך הוא שאל יבוש וכו'.

ובפרט שזהו ענין מדומה, שאין מלעיגים ע[ל] ד[בר] ז[ה] אפילו בארצות הברית ששם להן בכל העולם שכאן הכסף תופס מקום ביותר – וכמה מבני-ישראל כאן, ואפילו אלו שלא נתחנכו בבית חסידותי ודתמימים מתחתנים ע[ל] מ[נת] אח[ר] כ[ך] ללמוד בכולל כמה שנים בהסכמת שניהם של החתן והכלה, אף שחיים חיי דוחק. על אחת כמה וכמה כשמדובר בבנו של תמימים וכו' וכו'.

ולפלא שאפילו בדבר פשוט כזה צריך לשאול מעבר לים, וכשעונים בזה – ספק אם יועילו הדברים ואם יפעלו פעולתם. ופלא עוד יותר – שכנראה אצל ההורים טעמים הנ"ל תופסים מקום לא פחות מאשר אצל הבן. האפשרי כי יסופר?, ובמ[ה] ש[כותב] שאומר למה למהר, מובן תמיהת טענה זו, ועוד יותר מהנ"ל, שהרי ידע אינש בנפשיה, וכידוע מאמרי רז"ל בזה, וקל להבין.

ויהי רצון שיבשר טוב בכל האמור, ושיהיו הבשורות ברוח חסידותי.

בקברי אשר כריתי...

בכ' אדר שני תש"ל נפטר בניו-יורק הגאון החסיד רבי ניסן טלושקין. לאחר פטירתו, פרסם הרב ח' קרלינסקי רשימה לזכרו ("זיכרונות ושרטוטים לדמותו"), בספר 'שנה בשנה' תשל"ב, ובין הדברים הוא מבקש לפתור את החידה אודות קבורתו. בהקשר לכך הוא מביא את מכתב-הצוואה שלו בכתב-ידו בנידון (שם עמ' 414):

"חביבה עלי ארצנו הקדושה, אף חביב עלי זכרון כ"ק אדמו"ר ריי"צ זצוק"ל שאהב אותי, ואין אני יודע להחליט אם יהיה מקומי בארץ הקודש או מקומי אצל כ"ק אדמו"ר שליט"א רמ"מ שיחי' לאוי"ט לנהל את בית-ישראל עד ביאת משיח צדקנו. כ"ק אדמו"ר הרמ"מ שליט"א יאמר דעתו בשאלתי, וכדעתו כן יעשו".

מהמשך רשימת הרב קרלינסקי עולה כי התברר, שתיכף אחרי שכ"ק אדמו"ר הריי"צ נטמן בציונו הק', קנה הרב טלושקין בכסף מלא כברת-אדמה לקבר, סמוך לציון הריי"צ. וכאשר פנה בנו, ר' שלמה טלושקין, לאחר פטירת אביו, בשאלה אל הרבי אם לקבור את אביו בקבר אשר קנה שם או להוליכו לקבורה בארץ-ישראל, השיב: מכיוון שקנה את הקבר בחייו ובמתכוון סמוך לקברו של אדמו"ר הריי"צ, יבוא בו למנוחות.

כספי חינוך

עסקן יהודי ברוסיה, שחי בדוחק, שאל את הרבי אם מותר להשתמש בכסף שקיבל לפעילות, לחינוך בנו וכו'. הרבי השיב:

מותר להוציא מכספי צדקה בשביל הוצאות בנו הקטן.

 ממעייני החסידות

פרשת תצא

כי תצא למלחמה (כא,י)

כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק היה מייעץ לנערים המתחילים בעבודת התפילה להתבונן לפני התפילה בדרגות נעלות ביותר, שבכך יתבטל הרע ויוכלו להתפלל בכוונה.

וכך היה אומר:

"כי תצא למלחמה" – כשיוצאים למלחמת היצר בעת התפילה, צריכים להתבונן בדרגה שהיא "על אוייביך" לגמרי, שאין לרע קשר ואחיזה בה כלל.

(מפי השמועה)

על אויביך (כא,י)

כאשר תצא למלחמת היצר מתוך ביטחון שהקב"ה אכן עומד לימינך לעזור לך, הנה עצם היציאה, אפילו לפני שהמלחמה עצמה החלה, כבר תהיה באופן ד"על אויביך" – למעלה מהאוייב.

(ליקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 697)

ושבית שביו (כא,י)

ביד האדם לא רק לנצח את היצר, אלא גם לקחתו בשבי, כלומר – לנצח את היצר בעזרת היצר עצמו. שכן תפקידו של היצר הוא לפתות את האדם לחטוא, והוא זריז במלאכתו זו כדי לעשות שליחות בוראו. מזה גופא יכול האדם ללמוד – להזדרז בקיום רצון הקב"ה ולא להישמע לפתויי היצר. זאת ועוד: מרצונו של היצר-הרע ניתן ללמוד מהו רצונו של היצר-הטוב.

(כתר-שם-טוב עמ' יז,נה)

* * *

"ושבית שביו" – תוכל להוציא מיד הקליפה דבר השבוי אצלה, כמבואר בתניא (פרק ז) ש"מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למלאות תאוות גופו... יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור... עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת ה'".

(ליקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 697)

האחת אהובה והאחת שנואה... והיה הבן הבכור לשניאה (כא,טו)

אהובה – היינו נפש האלוקית.

שנואה – היינו נפש הבהמית.

"והיה הבן הבכור לשניאה" – לנפש הבהמית שורש נעלה יותר מלנפש האלוקית, בהתאם לכלל ש"כל הגבוה-גבוה ביותר יורד למטה-מטה ביותר", נמצא שמבחינה זו הנפש הבהמית היא ה'בכור'.

(ליקוטי-תורה – דברים, עמ' לז)

והאם רובצת על האפרוחים (כב,ו)

ידוע ש'אם' רומז לבינה, ו'אפרוחים' – למידות אהבה ויראה. שכן ההתבוננות בגדולת ה' מולידה אהבת ה' ויראתו.

הרמזים לכך:

א) 'אפרח' בגימטרייה 'חסד גבורה' (אהבה ויראה). ב) האותיות א' ופ' של תיבת 'אפרח' הן ראשי תיבות אהבה ופחד. ג) בתיבת 'האפרחים' ישנן האותיות יראה.

(ליקוטי לוי-יצחק לתניא, עמ' לב)

כי תבנה בית חדש (כב,ח)

הרבי מהר"ש הלך פעם בלוויית אחד מחסידיו ברחוב, ובדרכם עברו ליד מקום שבו עסקו פועלים בהקמת בית. הרבי שם לב שפיסות עץ קטנות נפלו מידי הפועלים, מקצתן נפלו אל מתחת לבניין ונשארו שם, ומקצתן נפלו לצד הדרך, והעוברים והשבים ליקטו אותן לצורכי בישול והסקה.

אמר הרבי:

הלוא תראה שהקיסמים שאותם מלקטים זוכים להתברר, שכן יהודים משתמשים בהם לבישול לכבוד שבת וכיוצא בזה; ואילו הקיסמים שנופלים מתחת לבניין אינם זוכים להתברר. זהו שנאמר "כי תבנה בית" – כשעוסקים בבניית בית, "חדש" – ראשי-תיבות "חאַפ די שפענער" (=תפוס את הפיסות הדקות)...

(מפי השמועה)

אשר קרך בדרך (כה,יח)

לשון קור וחום (רש"י)

פרשת עמלק נזכרת בתורה פעמיים – "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" (בשלח יז), ו"זכור את אשר עשה לך עמלק".

העמלק מרפידים משפיע על יהודי שלא להקפיד בקיום המצוות, "שרפו ידיהם מדברי תורה" (מכילתא), ואילו עמלק של פרשתנו מקרר אותו מכל דבר שבקדושה. לכן מצינו שבשבת פרשת זכור קוראים "זכור את אשר עשה לך עמלק", ולאחר מכן, בפורים, קוראים "ויבוא עמלק" (אף שלכאורה היה הסדר צריך להיות הפוך) וכאמור, כי תחילה מקרר עמלק את האדם מכל דבר שבקדושה, ועל-ידי-כך הוא מביאו למצב של "רפו ידיהם מדברי תורה".

(ספר-השיחות תש"ד עמ' 74)

ויזנב בך כל הנחשלים אחריך (כה,יח)

חותך מילות וזורק כלפי מעלה (רש"י)

קליפת עמלק מסתירה על האותיות י'-ה' של שם הוי', כדכתיב (בשלח יז), "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק"; ואילו מצוות מילה פועלת גילוי של אותיות אלו, כנרמז בתיבת 'מילה' – מל י-ה. משום כך התנגד עמלק למצוות מילה דווקא.

(אור-התורה דברים עמ' תתרכד)

כל הנחשלים אחריך (כה,יח)

חסרי כוח מחמת חטאם, שהיה הענן פולטן (רש"י)

לפנינו לימוד ולקח נפלא:

עמלק לא פגע אלא בבעלי החטא שנפלטו מן הענן, ובשביל יהודים אלו יצאו כל-ישראל מהענן כדי להילחם בעמלק, כנאמר (בשלח יז), "צא הילחם בעמלק" (צא מן הענן, רש"י).

הווי אומר: חובתו של כל אחד ואחד לצאת אל 'מחוץ לענן' – להגיע גם ליהודי הנמצא מחוץ לעולמה של היהדות, חשוף ל'עמלקים' שונים ומשונים, ולקרבו לתורה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת בשלח תשמ"א)

 פרקי אבות

"הרואה את הנולד"

והווי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה, ושכר עברה כנגד הפסדה . . איזו דרך שידבק בה האדם . . רבי שמעון אומר הרואה את הנולד (פרק ב משניות א, י)

אמרו חז"ל איזהו חכם הרואה את הנולד, שבכל דבר הוא מסתכל ורואה את הנולד מזה.

ועניין זה הוא עיקר גדול בעבודת ה', כי מאחר שקיום המצוות הוא עבודה גדולה וטרחה יתרה, וכמו כן עניין לאכפייא לסטרא אחרא על-ידי המניעה מעבירה הוא עבודה ויגיעה רבה, זה אפשרי על-ידי שרואה את הנולד.

כמאמר והווי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה, שהפסד המצווה צריך לחשב כנגד שכרה, שההפסד עכשיו הוא באין ערוך לשכר שיהיה אחר כך, כי ההפסד הוא בדברים גשמיים שהם עניינים עוברים, ואילו השכר הוא שכר נצחי. ובפרט לפי המבואר בעניין שכר מצווה מצווה שמצווה היא מלשון צוותא, והיינו ששכר המצווה הוא ההתקשרות בעצמות ומהות אין-סוף ברוך-הוא, הרי בודאי שאין ערוך כלל הפסד המצווה לגבי שכרה שיהיה אחר כך.

וכמו כן הוא גם כן לעניין שכר עבירה כנגד הפסדה, ששכר עבירה הוא "נופת תיטופנה שפתי זרה", הנה צריך לחשב שכר זה כנגד ההפסד – "ואחריתה מרה כלענה", אשר גם הפסד זה הוא נצחי.

שהרי כמו ששכר המצווה הוא נצחי כנ"ל, כמו כן גם הפסד העבירה הוא נצחי, כמו שכתוב בתניא לעניין טמטום המוח או טמטום הלב שנעשה על-ידי העבירות, שאף שכבר עשה תשובה נכונה, הרי עיקר התשובה בלב, והלב יש בו בחינות ומדרגות רבות והכול לפי מה שהוא אדם וכו', ומסיים, שהיום לא נתקבלה תשובתו ועונותיו מבדילים, או שרוצים להעלותו לתשובה עילאה יותר כו', ולכן אמר דוד וחטאתי נגדי תמיד, ומזה מובן שהפסד העבירה, אחריתה מרה, הוא עניין נצחי, ובמילא הנה שכר העבירה אינו נחשב לכלום כנגד הפסדה.

ועל-ידי זה שמחשב הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, מחשב ורואה מה שיהיה בסופו, שזהו על-דרך מה שכתוב איזהו חכם הרואה את הנולד, אזי יקיים את המצוות, מבלי הבט על גודל היגיעה שבדבר.

וזהו שמצינו במידות שמנו חכמים, שרבי שמעון בן נתנאל שהיתה מידתו 'ירא חטא', אמר איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם הרואה את הנולד. כי מכיוון שהיה ירא חטא בחר ב'הרואה את הנולד', שעל-ידי זה יהיה ירא חטא ולא יחטא לעולם. הנה, יראת חטא אינה היראה מפני העונשים ושארי העניינים הבאים מצד העבירות, כי אם היראה מצד עצם החטא, שחטא הוא מלשון חסרון, והיינו שעל-ידי העבירה יחסר לו תמיד ההתקשרות בעצמות ומהות.

בכדי שיהיה ירא חטא, היינו שיהיה ירא מכל עניין של חטא, גם דקדוק קל של דברי סופרים, וגם עניין שהוא לפנים משורת הדין, וגם עניין קדש עצמך במותר לך, שעל-ידי זה יחסר לו תמיד ההתקשרות בעצמות ומהות – הנה יראה זו באה על-ידי שרואה את הנולד.

(חלק ממאמר שבת פרשת משפטים תשי"ג. תורת מנחם-התוועדויות תשי"ג חלק א (ז) עמ' 341-343)

 בירורי הלכה ומנהג

פסוק אחרון / זמן ערבית בניו-יורק

חזרה על פסוק אחרון

במגן אברהם1 כתב בקשר לקריאת שניים מקרא ואחד תרגום: "והפסוק האחרון אמרו אחר התרגום, כדי לסיים בתורה2". וכתב על זה במחצית השקל (וכן בלבושי שרד): "תחילה יקרא שני פעמים מקרא גם פסוק האחרון, ואחר זה פעם אחת תרגום, ושוב יקרא שלישית פעם אחת פסוק אחרון מקרא, כדי לסיים במקרא. ועל-כל-פנים צריך להסמיך תחילה ב' פעמים מקרא [זו לזו] ולא יפסיק ביניהם בתרגום, וכן נהגו גם כן בשעה שהיו מתרגמים בציבור, וכן מבואר בטור ב[ריש] סימן רפד במקום שמתרגמין ההפטרה שנוהגין כן, עיי"ש".

ואדמו"ר הזקן בשולחנו3 העתיק: "ופסוק האחרון טוב לכופלו, ולחזור ולאומרו כדי לסיים בתורה (כי כן בזמן שהיו מתרגמין – היו מסיימים במקרא, שהיו כופלים פסוק האחרון)". ולכאורה כוונתו, שתחילה יקראנו כרגיל ("לכופלו"), ואחריו התרגום, ואחר-כך יחזור ויאמרנו פעם שלישית "כדי לסיים בתורה" (ובזמן שהיו מתרגמים, היו קוראים פעם אחת את הפסוק האחרון ומתרגמים אותו, והקריאה שלאחרי-כן היתה הפעם השניה, לכך נקט שם "כופלין"), כדברי המחצית השקל הנ"ל, ולא כמשמעות החיד"א4, שכתב: "פסוק אחרון מהפרשה אחר שקראו שמו"ת, יחזור לקרותו שנים מקרא לבד, ויקרא ההפטרה". ובביאור 'עמודי הוראה' (להרה"ג המקובל ר' יעקב הילל שליט"א) שם הבין, שכוונתו לחזור פסוק אחרון שוב פעמיים מקרא, וכתב שכן משמע מהאמור בשער המצוות של האר"י ז"ל5 [שאדמו"ר הזקן לא ראהו] "אחר שתסיים הפרשה שמו"ת, תכפול פסוק אחרון של הפרשה מקרא ולא תרגום".

אמנם ב'רשימות' שרשם הרבי לעצמו בקצרה6, הלשון היא: "אין כופלין פסוק מקרא בסוף הסדרה", והבינו רבים כוונתו שאין חוזרין לאומרו כלל, ולא נתבאר טעמו ומקורו, ובפרט שהוא נגד פסק אדמו"ר הזקן ונגד כתבי האריז"ל. ואולי ניתן להציע ע"פ הנ"ל, שכוונתו היא שחוזרים את הפסוק לאחר סיום "שנים מקרא ואחד תרגום" רק פעם אחת נוספת (כהמג"א ואדמו"ר הזקן) ולא פעמיים (כפל – כהחיד"א).

הרב יוסף-שמחה גינזבורג, רב אזורי עומר

________________

1)    סי' רפה ס"ק א.

2)    ראה על-דרך-זה בפסוקי מלכיות, זכרונות ושופרות, בר"ה לב, סע"א, הובא בשו"ע רבינו הזקן סי' תקצ"א ס"ז.

3)    שם ס"ג.

4)    בס' מורה באצבע, סי' ד אות קלא.

5)    פרשת ואתחנן דף לד ע"ב.

6)    חוברת קנו עמ' 9. 'רשימות היומן' עמ' תכז.

36 דקות לתפילת ערבית בניו יורק

כבר נמסר כמה פעמים בשם הרבי, שלזמן תפילת ערבית יש לחכות בניו-יורק 36 דקות אחר השקיעה, שהוא הזמן של צאת הכוכבים בשיא הקיץ.

ואכן, המזכיר הרב יהודה-לייב שי' גרונר אישר זאת, כפי שציין הרב לוי-יצחק שי' ראסקין בקונטרס "התקשרות" (גיליון שע), שהזמן המוקדם ביותר לתפילת ערבית הוא 36 דקות אחר השקיעה.

כיצד הגיע הרבי לשיעור זמן של 36 דקות?

בקונטרס 'התקשרות' הנ"ל העיר הרב לוי יצחק ראסקין ששיעור הזמן של 36 דקות אחר השקיעה שנהג הרבי להתפלל ערבית (בהזדמנויות שונות), הוא לפי אופק ניו-יורק, בשיעור הגדול ביותר בשיא הקיץ. וכדי שלא לחשב בכל פעם מחדש את זמן צאת הכוכבים, נלקח השיעור הגדול ביותר, לכל השנה כולה.

הרב ראסקין מצא, שבלוחות "זמנים כהלכה" (להר' יהודה לוי) זמן צאת הכוכבים לשיטת אדמו"ר הזקן הוא 33 דקות בשיא הקיץ (21 יוני) באופק ניו יורק. ולחשבון ספר 'קיצור הלכות משו"ע אדה"ז' (במילואים לסי' רצג, להרב יעקב שי' הורוביץ) מגיע ל-34 דקות.

כדי להגיע ל-36 דקות, הוסיף 2 דקות על חישובו של הרב הורוביץ (ול"זמנים כהלכה" יש להוסיף 3 דקות!), ותולה זאת "בגלל אי הדיוק של הטבלאות מחמת שינויי האויר וכיוצא-בזה".

אבל קצת קשה לומר, שכאשר החישוב לא כל-כך "מסתדר", תולים זאת באי דיוק של 2-3 דקות, (ולגבי שינויי האוויר וכו', אם יש מקום להחמיר – מספיק דקה אחת לחומרא בלבד, ולא 2-3 דקות).

אלא נראה לעניות-דעתי שדרך החישוב היא כדלקמן:

א. אדה"ז כתב ב"סדר הכנסת שבת" ש"השקיעה הנראית" היא בסילוק קרני אור השמש מראשי האילנות והגגות הגבוהים שבעיר.

ב. אחר-כך צריך להוסיף 4 דקות עד ל"שקיעה האמיתית".

ג. אחר כך מתחיל זמן "בין השמשות", שמשתנה לפי המקום והזמן. שיעור "בין השמשות" בארץ-ישראל הוא 20 דקות בימים השווים. שיעור זמן זה משתנה בארץ-ישראל בחורף ובקיץ, וכן משתנה בכל מקום לפי האופק שלו. אפשר לחשב זאת לפי נוסחה, שבה השתמש אדה"ז, שלקחה מספר ה"אלים", כמו שציין ב"סדר הכנסת שבת".

ד. בסיום שיעור "בין השמשות" הוא זמן צאת ג' כוכבים בינוניים היינו "לילה ודאי".

כאן המקום להעיר הערה חשובה:

הזמנים המתפרסמים בלוחות השונים מבוססים על-פי חישוב השקיעה בגובה פני הים. אדמו"ר הזקן לא מתחשב בשקיעה של גובה פני הים כלל, אלא רק ב'שקיעה הנראית', שהיא בסילוק קרני אור השמש מהמקום הגבוה שבעיר.

כלומר, זמן השקיעה הנראית – מאוחר יותר מהשקיעה של גובה פני הים. האיחור הוא לפחות דקה אחת, ועשוי להגיע לכמה דקות, תלוי בגובה האילנות והגגות הגבוהים. נוסף על כך, יש להתחשב גם בגובה הטבעי של המקום (הרים וכדו'), וכל זה תלוי במיקום ובזמן.

בעיר ניו-יורק יש בניינים גבוהים מאוד, שגובהם מגיע למעלה מ-400 מטר. לפי דעת אדה"ז, ש'השקיעה הנראית' נקבעת בסילוק אור השמש מהגגות הגבוהים שבעיר, צריך ראשית כל לחשב את הפרש הזמן מהשקיעה בגובה פני הים (המתפרסם בלוחות) עד השקיעה הנראית בגובה הבניינים הגבוהים (ובתוספת התחשבות בגובה הטבעי של אותו מקום).

גם זאת אפשר לחשב על-פי נוסחה, ובשיא הקיץ השקיעה מתאחרת יותר מ-4 דקות בגלל גובה הבניינים הגבוהים בעיר ניו יורק.

על-פי זה תוצאת החישוב תהיה:

א. איחור 'השקיעה הנראית' בגובה הבניינים הגבוהים מהשקיעה בגובה פני הים מעט יותר מ-4 דקות (4:08 דקות), לפי הנוסחה הפשוטה שהיתה מקובלת פעם (אגב, לפי הנוסחה המקובלת כיום מתחשבים בשינויים של לחץ אויר וכו', ויש עוד 20 שניות הפרש שהם 4:28 דקות).

ב. הוספת 4 דקות להפרש בין "השקיעה הנראית" ל"שקיעה האמיתית".

ג. שיעור "בין השמשות" בשיא הקיץ בניו יורק עולה לכדי מעט יותר מ-27.5 דקות (27:32 דקות).

כלומר: 4:08 דקות + 4:00 דקות + 27:32 דקות = 35:40 דקות, שהם למעשה 36 דקות.

לפי הנוסחה השנייה (של הגובה) יוצא בדיוק 36 דקות ! (4:28 + 4:00 + 27:32).

לענ"ד זו הדרך שבה ניתן לקבל את שיעור הזמן של 36 דקות.

הרב יעקב סנגאוי, קריית גת

 תגובות והערות

יד לספר-תורה

מהי 'יד'

אבקש להוסיף על מה שנכתב בגיליונות התקשרות (תשפד, תשפז) בעניין 'יד לספר-תורה', מאשר עמי בכתובים.

במה שהביאו דברי התרומת הדשן (פסקים וכתבים סי' רכה) וכן את פסק הרמ"א (או"ח סי' קנד סעי' ו), הבין הש"ך (שו"ע יו"ד סי' רנט סעי' יא): "...דהפחים שעל הספר תורה אינן תשמישי קדושה כיוון שלא נעשו אלא לסימנים בעלמא לצורך בני אדם שלא יטעו להוציא ספר תורה שלא הוזמנה לקריאה לחובת היום...".

כלומר, שאין הכוונה לחפץ שמסייע לקורא בתורה להצביע על המילים [שלא יקרא אפילו אות אחת שלא מן הכתב, שו"ע סי' קלט סו"ס ג, או] שלא יטעה הבעל קורא אפילו באות אחת (משנה ברורה סי' קמב סעי' א ס"ק א). אלא מדובר בלוחות מתכת שמסמנים בהן את הספר תורה הנוסף (או שני ספרי תורה נוספים), שיוציאו מן הארון ויקראו בהם בשבת או במועד (ועי' גם בתשובה מאהבה להרב אלעזר פלקלס, ח"ב סי' רלב).

יש לציין גם את דברי הלבוש (הרב מרדכי יפה, לבוש מלכות, או"ח סי' קנד סעי' ג): "...וכל שכן הכלונסים שתולין בהן הפרוכת שאינן אלא תשמיש דתשמיש. מכל מקום אין לעשות מהם העצים שמסמנין בו הקריאה של חובת היום, שאין בהם משום נוי ספר תורה ואינה קדושה כמו הם, אלא עשויים לצורך אדם לראות שלא יטעו, והוי מוריד מקדושתן".

המחצית השקל (הרב שמואל קעלין, או"ח סי' קנד סקי"ד) מפרש את דברי המגן אברהם כך: "לסימן שלא יטעו – כלומר, שידעו איזה ספר תורה יוציאו מן הארון לצורך הקריאה. והיינו שאותו ספר תורה נגלל למקום שצריך לקרות חובת היום או יודעים בו שהוא מוגה, ואם כן [ובכף החיים ס"ק סא העתיק: ואי-נמי, דהיינו פירוש אחר, וכן מסתבר. המערכת] היד שעושים לספר תורה שבה מראים לקורא שלא יטעה בקריאתו". וכעין זה [כפירוש הראשון] כתב ערוך השולחן (הרב יחיאל מיכל עפשטיין, או"ח ח"א סי' קנד סעי' ה).

אך בספר מקור חיים (הרב חיים בכרך (הוצ' מכון ירושלים), ח"ב סי' קנד עמ' רנג) כתב: "שמסמנים בהם וכו' – ובשבת ויום-טוב אסור כמו שכתוב בסי' ש"מ ס"ד". המדובר שם באיסור כתיבה, ובעל הספר מתכוון ל"סימון" הספר מראש כדי שיקראו בו, ולא לסימון בספר בשעת הקריאה ב"יד לתורה", שאין בו משום כתיבה.

מנהג ההוראה באצבע לעבר הספר תורה בעת הגבהת התורה (למנהג ספרד ועדות המזרח, זה נהוג קודם הקריאה בתורה), מובא בספר מנהג ישראל תורה (הרב יוסף לעווי, או"ח סי' קלד סעי' ב) ועיי"ש. אך אין זה מנהג חב"ד (ספר המנהגים חב"ד עמ' 15) להראות באצבע כלפי הספר תורה בעת הגבהתו.

הרב יצחק יהודה רוזן, לוד

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת תצא1
ט' באלול

כ"ק אדמו"ר הזקן הורה לכתוב בספר-תורה 'דכא' (בפרשתנו כג,ב), באל"ף לבסוף, ולא בה"א2.

שחרית: "זכר עמלק" בסוף פרשתנו (ובפרשת 'זכור') יש לקרוא בפעם הראשונה 'זֵכר' (בצירה) ובפעם השנייה 'זֶכר' (בסגול) – בין בשביעי ובין במפטיר3.

מנהג-נערים בכמה מקומות 'להכות' בקריאת שם 'עמלק', ונכון להימנע מזה4.

מנחה: מנהג הקוראים להגביה קולם בפסוק האחרון 'השקיפה' (קריאת מילת 'השקיפה' – מלעיל!)5.

פרקי-אבות: פרק ב6.

יום שני
י"א באלול

יום נישואי כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע עם הרבנית הצדקנית מרת שטערנא-שרה ע"ה7.

יום רביעי
י"ג באלול

יום נישואי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע עם הרבנית הצדקנית מרת נחמה-דינה ע"ה7.

יש ללמוד בימים אלו 'דרושי חתונה' של רבותינו נשיאינו, ובפרט אלו שנאמרו בחתונת הרבי הריי"צ8.

יש לפרסם, שמי שעורכים בימים אלו חתונות – יוסיפו עוד יותר בשמחה, וכן אחר-כך בשבעת ימי המשתה, ועל-דרך זה אלו שנמצאים בתוך שבעת ימי המשתה שלהם, ומה טוב – להוסיף גם במספר הסעודות. ובפרט במנהג ישראל ("כפי שהיה פעם הסדר בכל חתונה") לעשות סעודה לעניים, ודווקא שם היו מביאים מהמובחר9.

יום חמישי
י"ד באלול

ביום זה – שלושים יום לפני חג הסוכות – מתחילין לדרוש בענייני החג10, ובזה נכלל במיוחד "לדרוש", היינו השתדלות יתרה (ובפרט בהתחלה והפתיחה דכל השלושים יום), בעניין השמחה ד'זמן שמחתנו'11, וכן להשתדל בנתינת צורכי החג לכל הזקוקים לכך שלושים יום לפני החג, כדי שיוכלו להתכונן ל'זמן שמחתנו' מתוך שמחה וטוב לבב, ועוד לפני זה – בנוגע לצורכי ראש-השנה, כלשון הכתוב "אִכלו משמנים ושתו ממתקים, ושילחו מנות לאין נכון לו"12.

יום שישי
ט"ו באלול

סוף זמן קידוש לבנה לכתחילה – יום חמישי בלילה, אור ליום שישי, כל הלילה.

יום התייסדות ישיבת 'תומכי-תמימים' (בשנת תרנ"ז). נכון להוסיף בימים ט"ו-ח"י אלול: בלימוד החסידות (ובפרט מהבעש"ט ואדמוה"ז, אדמו"ר מהורש"ב נ"ע ובמיוחד של אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע) ובנוסף – לקבוע בהם בכל מקום האפשרי שיעורים חדשים (מלבד חיזוק הקיימים מכבר); בעבודת התפילה (הקשורה במיוחד לישיבה זו); בצדקה, כולל ברוחניות – להיות 'נרות להאיר'; לערוך התוועדות חסידית, 'ברוב עם הדרת מלך', בכל מקום שישנה בו ישיבת תומכי-תמימים; לפתוח, בכל מקום המתאים, סניף חדש לישיבה זו, ועוד13.

____________________

1)    כן הוא השם הנכון (ולא "כי תצא"), ראה בעז"ה את דברי הרבי המובאים בהערה 1 ב'לוח השבוע' בגיליון הבעל"ט.

2)    שו"ת שארית-יהודה יו"ד סי' טז. ושם, ש"ציווה להגיה ספר-תורה שהיתה מתחילתה כתוב בה"א וציווה לכתוב באל"ף דווקא". וכן באג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ט עמ' תיט (שהורה לתקן זאת עוד לפני תיקון האותיות הנפסקות!). היום-יום, ז' באלול. ספר-המנהגים עמ' 32. לוח כולל-חב"ד. וראה בשו"ת דברי-נחמיה (דף נט,ג. הובאו בהוספות לשו"ע אדמוה"ז הוצאת תשכ"ח ואילך חלק ה-ו עמ' 1898). מכתבי הרבי בזה נקבצו ב'שערי הלכה ומנהג' יו"ד סי' קטז, וגם שם הורה להגיה. ואם יש ספק בדבר – יש לבדוק את הס"ת לפני הקריאה. אבל בדיעבד, כיוון שיש דעות אחרות, כתב בקצות-השולחן בבדי-השולחן סו"ס פז, שאין להחליף את ספר-התורה אם נמצא בקריאה שכתוב בה"א.

3)    הוראת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, ספר-המנהגים עמ' 31, ובאריכות שם עמ' 72. וראה 'התקשרות' גיליון כה, עמ' 17, הערה 3. כמובן שיש לדייק לקרוא תיבה זו בטעם שלה, 'מונח', כראוי, בשתי הפעמים.

בשש זכירות, הנדפסות בסידורים מסויימים, ציינו להוראת הרבי לקרה"ת גם לעניין 'זכר' בצירי או בסגול שם. אבל אין זה שייך לנושא, ע"פ המובא באג"ק כרך יב ס"ע ג (במענה לשאלה מדוע אין מסיימים כמה פסוקים שם עד סופם) "דאין הכוונה לקריאת פסוק או פרשה, כ"א לזכירת עניין". ומה שנהג הרבי בעצמו לחזור תיבה זו (ותיבות אחרות, בכמה מקומות, כולל תיבות שהניקוד שלהן מפורש ב'היום יום') בניקוד שונה, (אולי) אינו הוראה לרבים.

4)    ראה בארוכה בזה ב'לוח השבוע' בגיליון קט (ש"פ תצא תשנ"ו). וכבר כתבו כן בדורות שעברו, ראה ילקוט-יוסף – מועדים (כרך ה) עמ' 259 ס"ה, משו"ת בן-ימין ומהר"א פלאג'י.

5)    לוח כולל-חב"ד, בקריאת שבת הבאה בשחרית, ומציין לירושלמי מעשר-שני פ"ה ה"ט. ולכאורה העניין שייך גם לקריאת שבת זו במנחה, ובשני וחמישי.

6)    ובחו"ל – פרקים א-ב.  

7)    לפרטים אודות חתונה זו, ראה בספר 'נישואי הנשיאים'.

8)    'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 315. וראה גם ב'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 264. המאמרים דאז נדפסו ב'ספר המאמרים תרנ"ז' עמ' קמח ואילך. המאמרים שנאמרו בחתונת הרבי מופיעים ב'ספר המאמרים – קונטרסים' ח"א עמ' 31 ואילך, ובספר המאמרים תרפ"ט עמ' 71 ואילך.

9)    ר"ד משיחת י"ד אלול תנש"א.

10)  שו"ע אדמוה"ז סי' תכט ס"א.

11)  וזאת נוסף על השמחה שבכל שבת "וביום שמחתכם – אלו השבתות" (ספרי בהעלותך י,י), אף שעיקר עניינו של שבת הוא תענוג "וקראת לשבת עונג" – ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 625. וראה גם סה"ש תשנ"א ח"ב עמ' 806.

12)  נחמיה ח,י. וראה לקוטי-שיחות, כרך יד, עמ' 369 ואילך, וש"נ – סה"ש תנש"א שם עמ' 808.

13)  ע"פ 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 315 ואילך.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)