"נסתיימה שנת ההסתלקות של נשיאנו כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע", כותב הרבי, "מתגברים הגעגועים באשר כלה קיץ עובר חורף ואנחנו לא נושענו"

נפתח בדברים שאמר הרבי בהתוועדות שבת-קודש פרשת וארא, מברכים החודש שבט תשי"א ('תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א חלק ראשון (ב) עמ' 183-184):

עומדים אנו בסמיכות ליום היארצייט, שבו נעשית עלייה גדולה ביותר אצל הרבי, ובמילא, גם אצל המקושרים אליו, כהבטחתו שנשיאי ישראל לא ייפרדו מעל צאן מרעיתם.

אלא שלזה צריך הכנה וכלי – עבודת התשובה – שינוי הרגילות, שעל-ידי זה מתעלים עם הרבי בכל עליותיו, ועוד ועיקר, שזוהי ההכנה לעלייה הכי עיקרית – ביאת המשיח.

לימוד תורתו ושמירת התקנות

בהתוועדות י"ט בכסלו תשי"א ('תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א חלק ראשון (ב)) דובר רבות על הדרך להתקשר אל הרבי בתקופה שלאחר ההסתלקות. בין השאר נאמר בשיחה (שם, עמ' 126):

אחד שאל במכתב אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר כיצד תהיה ההתקשרות שלו אליו, מאחר שאינו מכירו פנים.

השואל לא ראה את הרבי, והיה נדמה לו שגם הרבי לא ראה אותו... –

והשיב לו כ"ק מו"ח אדמו"ר שההתקשרות היא על-ידי לימוד תורתו ושמירת התקנות וכו'. הרבי לא אמר לו שיתקשר אליו על-ידי ענייני מופתים, או על-ידי נסיעה אליו, אלא על-ידי לימוד תורתו כו'.

בהמשך עובר הרבי מדיבור כללי על עניין ההתקשרות ועל "לימוד תורתו" – ללימוד מוגדר לקראת יום ההילולא עצמו:

ובהתאם לכך הנני להציע שלקראת היארצייט ישנן כל אחד את המאמר (כולו או חלקו) שנתן כ"ק מו"ח אדמו"ר ליום הסתלקותו, ומזמן לזמן, כשנמצא במבוכה, או שישנם אצלו ספקות, או במצב ש"פגע בך מנוול זה" – יחזור במחשבתו מאמר זה.

חקיקת מאמרי הרבי בזיכרון

דברים דומים כותב הרבי לחסידים הפונים אליו באופן אישי ושואלים כיצד לבטא ולחזק את רגש ההתקשרות שלהם. באיגרת אל החסיד הרב ניסן נעמנוב, המשפיע דישיבת תומכי-תמימים בצרפת (ה' בטבת תשי"א – אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר, כרך ד עמ' קה), מזכיר הרבי את דבריו בהתוועדות הנ"ל וכותב כי לימוד מאמרי בעל יום ההילולא צריך "לתפוס מקום חשוב" בישיבה.

ומוסיף הרבי וכותב:

המדובר על-דבר זה בשיחה שנדפסה בקונטרס י"ט כסלו, שלכל אחד ואחד יהיו חקוקים בזכרונו איזה מאמרים של כ"ק מורי וחמי אדמו"ר הכ"מ, ובפרט מאמר – או חלק ממנו – דיום ההסתלקות הוא יו"ד שבט תש"י.

"חותם ההסתלקות"

אחד הדברים הבולטים מאוד בהתוועדויותיו של הרבי ובאיגרותיו באותה תקופה הוא עניין הגעגועים. הרבי אינו חדל לדבר על הרבי הקודם, ובתקופה הראשונה הדברים אף מלווים פעמים רבות בבכי.

ביטוי חזק במיוחד למרכזיות של עניין ההסתלקות אצל הרבי, ניתן למצוא בהתוועדות לרגל כ"ד בטבת תשי"א ('תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א חלק ראשון (ב) עמ' 171-172). הרבי מודיע על כוונתו לומר 'הדרן' על הש"ס, שיעסוק בסוגיה הקשורה לעניין ההסתלקות. הרבי מוסיף ומסביר כי אף-על-פי שלכאורה "אין קשר ושייכות בין סיום חלוקת הש"ס לעניין ההסתלקות", בכל זאת, "עניין ההסתלקות של הרבי חודר כל מציאותו של חסיד, כל רמ"ח איבריו, ובמילא הרי זה מתבטא וניכר בכל ענייניו".

בהמשך מוסיף הרבי עוד ואומר:

אם עניין ההסתלקות ניכר רק בהרגש הלב או בהבנת המוח, אבל בעניינים של פועל לא ניכר שינוי בין מצב ההווה (לאחרי ההסתלקות) להמצב בשנים שלפני זה, הרי זו הוכחה שעניין ההסתלקות לא חדר בכל רמ"ח אבריו, ולא מונח עליו חותם ההסתלקות; עניין ההסתלקות צריך להיות חדור בכל מציאותו, ובמילא, הרי זה ניכר בכל העניינים.

"ואנחנו לא נושענו"

דברים מרגשים במיוחד נמצאו בכתב-יד-קודשו של הרבי. הדברים תוכננו כפי הנראה להתפרסם כ'מכתב כללי', אך נראה שהרבי לא סיים מכתב זה והוא גם לא הופץ. המכתב – שבראשו התאריך "ט"ו בשבט, ראש-השנה לאילן ה'תשי"א" – מופיע ב'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א (חלק ראשון (ב) עמ' 230):

נסתיימה שנת ההסתלקות של נשיאנו כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע.

מתגברים הגעגועים באשר כלה קיץ עובר חורף ואנחנו לא נושענו.

בהמשך מביע הרבי את חששו כי רגש הגעגועים וההתקשרות יתקהה, חלילה, במשך הזמן:

אבל מצד השני, ההרגל עושה את שלו. ויש מקום לחשש אשר יתיישן הדבר, ואור וחום ההתקשרות לנשיאנו, לתורותיו ולהוראותיו – אשר כולא חד – ילך הלוך וחסר ח"ו.

אלה הדברים אשר דיבר משה בנוגע לתורה: הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום, ופירושו: כדיוטגמא (מכתב המלך) חדשה שהכל רצין לקראתה. ובנוגע למצוות: מצוותי אשר אנוכי מצווה אתכם היום, ופירושו: שיהיו עליכם חדשים כאילו שמעתם בו ביום.

מקור לכל הטוב

בחיזוק ההתקשרות אל נשיא הדור רואה הרבי מקור להשפעת טובה ומזור לכל מיני בעיות. כך, למשל, ליהודי הסובל מבעיות בריאות מציע הרבי (ז' באדר שני תשי"א – אגרות-קודש של הרבי כרך ד עמ' רו (בתרגום מאידיש)):

קודם השינה ללמוד שורות אחדות על-כל-פנים בשיחותיו של כ"ק מורי וחמי אדמו"ר ולצייר את צורתו הקדושה, ככל שזכרונך מאפשר לך.

"בדרך ישרה אשר הורנו"

בהתוועדות שבת-קודש פרשת בשלח תשי"א ('תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א חלק ראשון (ב) עמ' 227) דיבר הרבי על מילוי תפקידנו בעולם, כאשר לכל-לראש עלינו לבצע את השליחות שהטילה על כל אחד ואחד מאיתנו ההשגחה העליונה, כפי שזו נמסרה לנו על-ידי הרבי:

העניין שלנו הוא – לא לרדוף ("יאגן זיך") דווקא אחר גדולות ונפלאות (גם אם הוא בטוח שיודע מה הן גדולות ונפלאות), כי, אם אין זה מענייננו, מעניין שליחותו בעלמא דין, הרי מלבד זה שספק גדול האם יגיע לזה, מהי התועלת בגדולות ונפלאות כאשר אינו ממלא את השליחות שהטילה עליו ההשגחה העליונה?!

ובפשטות יותר: מהי התועלת בגדולות ונפלאות, ואיזה גדולות ונפלאות יש כאן – אם אינו מקיים את ציווי הקב"ה על-ידי עבדיו הצדיקים אודות עבודתו ופעולתו?!

והיוצא מזה בנוגע לפועל אלינו:

כאשר הרבי נתן לו שליחות, עבודה מסויימת – הרי אפילו אם נראה לו שלגדולות מזה נוצר, והתברך בלבבו לאמר שיש לו כוחות להגיע לכך – עליו לדעת, שאין זו הדרך שלו, ולא בכך יבוא להשלימות שלו. הלוואי שלא יהיה ההיפך מזה חס ושלום.

צריכים "האלטן זיך ביי די קליאמקע" (=להיאחז בידית הדלת), ולילך "בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו", ואז ייטב לו בזה ובבא.

"אחריות שהוטלה על כולנו"

באיגרותיו לאנשים שונים, ובמיוחד לבעלי משרות ציבוריות ותפקידים כלליים, מרבה הרבי לדבר על תחושת האחריות האישית של כל אחד, שגברה מאז ההסתלקות. כך, למשל, כותב הוא אל הרב חיים-יעקב האלמאן (בכ"ז באדר שני תשי"א – אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר, כרך ד עמ' רלג (תרגום מאידיש)):

היום, לאחר ההסתלקות של כ"ק מורי וחמי אדמו"ר, צריך כל אחד לחוש עוד יותר את האחריות שהוטלה על כולנו, ולגלות בעצמו כוחות רבים ועמוקים יותר, כדי להגשים את המשימות הגדולות והקדושות שהותיר לנו הרבי, כ"ק מורי וחמי אדמו"ר, ושיתבצעו בהצלחה בגשמיות וברוחניות.

"עומדים אנו ביום ההילולא ה..."

בשנים הבאות, בהתוועדויות י' בשבט, נהג הרבי ללמוד הוראות למעשה ממספר השנים שחלפו. לדוגמה:

"עומדים אנו ביום ההילולא הרביעי מיום ההסתלקות, לאחרי שעברו שלוש שנים ושנה הרביעית... שזהו על-דרך מה שכתוב 'שלוש שנים יהיו לכם ערלים גו' ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה' ובשנה החמישית תאכלו כל פריו וגו''" ('תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"ד חלק שני (יא) עמ' 46).

"כיוון שעתה מתחילה השנה החמישית משנת תשי"א – יעזור ה' יתברך שיקויים מה שכתוב 'ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו' כו'" ('תורת-מנחם – התוועדויות' תשט"ו חלק ראשון (יג) עמ' 252).

תוספת חיות ואומץ

בהתוועדות הנ"ל (י' בשבט תשט"ו) הקדיש הרבי דברים לאופי יום ההילולא כפי שהונהג ונקבע:

"ישנם אלו ששואלים קושיות על הסדר של עריכת התוועדות ביום ההילולא", בה בשעה שבגמרא (והובא גם בשולחן-ערוך) מובא שצריך להתענות ביום זה.

הרבי מסביר שהדבר תלוי באופן העבודה של בעל ההילולא. בהקשר זה הוא מביא דוגמאות ממשה רבנו, שיום פטירתו הוא יום תענית ולעומתו רשב"י, שיום הסתלקותו הוא יום שמחה. בהקשר זה הרבי משווה את הרבי הקודם לרשב"י ואומר:

עניינו של רשב"י היה לחבר פנימיות התורה עם נגלה דתורה ומצד פנימיות התורה מתבטל העניין הלא טוב שישנו בהסתלקות...

זהו אחד הטעמים להמנהג לערוך "יום הילולא" – שמחה – ביום ההסתלקות של הנשיאים הקשורים עם פנימיות התורה.

והכוונה אחת היא – להמשיך תוספת חיות ותוספת אומץ בכל העניינים דתורה ומצוות, ואחר כך יומשך גם בענייני הרשות, הן בהתנועה ד"קדש עצמך במותר לך", ועוד יותר בהתנועה ד"בכל דרכיך דעהו", שבאכילתו ובשתייתו ובכל ענייניו תהיה עבודת ה' מתוך שמחה.

להחזיר אלינו את הרבי

נחתום את רשימתנו במילותיו של הרבי לחסיד ר' אברהם פריז, באיגרת אליו מיום ט' בשבט ה'תשי"א (יום אחד לפני קבלת הנשיאות על-ידי הרבי):

ר' אברהם, מ'דארף צוריק אראפבריינגען דעם רבי'ן. אזוי איז צו שווער – סיי פאר מיר, סיי פאר אייך. און ווער האט הנאה דערפון? [=ר' אברהם, מוכרחים להשיב אלינו חזרה את הרבי. המצב הנוכחי קשה מדי, הן בעבורי והן בעבורכם. ולמי יש תועלת מכך?].