גיליון 783, ערב שבת-קודש פרשת דברים, ג' במנחם-אב ה'תשס"ט (24.07.2009)
דבר מלכות
רק בהתמסרות מוחלטת אפשר להביא את הגאולה
האם התנהגות על-פי תורה יכולה לעמוד בסתירה להבאת הגאולה? * מדוע לא רצה האריז"ל להעלות את תלמידיו לירושלים "בעיניים עצומות"? * ומה ההסבר לעובדה שהמשיך ללמוד עם אותם תלמידים, למרות שאינם מסוגלים להביא את הגאולה? * כששומעים הוראה מנשיא הדור – יש לציית ללא שאלות וללא חשבונות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. ישנו סיפור בספר "שבחי האריז"ל"1 (שחלק גדול מהסיפורים שבו נמצא גם בכתבי האריז"ל), שגם הוא חלק בתורה, ובמילא גם הוראה בעבודתנו:
האריז"ל היה נוהג לצאת עם תלמידיו לקבל שבת בשדה, כפי שהסדר הוא על-פי קבלה, שצריכים לצאת לשדה לקבל פני שבת המלכה2. פעם אחת, בצאתם לשדה, אמר האריז"ל לתלמידיו: רצונכם שנלך לירושלים לקבל שבת?
– אף-על-פי שמצד ריחוקה של צפת מירושלים לא היה שייך שבהליכה רגילה בגשמיות יגיעו לירושלים לקבלת שבת, מכל מקום, לא היה אצלם פלא על האריז"ל שיוכלו להגיע לשם. –
אמנם, כיוון שבשביל זה היו צריכים לעזוב את ביתם למשך השבת, אמרו חלק מהתלמידים שצריכים להודיע תחלה לנשותיהם, על דרך לשון הש"ס3: "איזיל ואימליך בדביתהו". מיד נפלה רוחו של האריז"ל, ונתבטלה הליכתם לירושלים. ואמר האריז"ל, שאילו היו הולכים מיד – היו יכולים להביא את המשיח.
ולכאורה: איך יתכן שהאמירה "איזיל ואימליך בדביתהו" תהיה סתירה להבאת הגאולה? הרי כן הוא על-פי תורה, שבנוגע למילי דעלמא צריכה להיות ההנהגה באופן ד"אימליך בדביתהו", ובפרט בשייכות לשבת, שכל עניין נרות שבת הוא בשביל השלום שבין איש לאשתו4, ובשבת ישנם כמה עניני חיוב של איש לאשתו; ואם כן, עניין שכולו על-פי תורה, ומיוסד על השולחן-ערוך – מדוע יעכב את הגאולה?
והמענה לזה הוא: ה"חשבון" הוא אמנם "חשבון", אבל למלחמה – אינו ראוי!
אי-אפשר להביא את המשיח על-ידי הנהגה כזו, שכאשר שומעים הוראה מהאריז"ל, מוציאים את ה"שולחן-ערוך", ופונים ל"מורה הוראה" לברר פשט ב"באר היטב"... אם אין סתירה בדבר! באופן כזה – אי-אפשר להביא את המשיח!
ואין זה רק מצד פנימיות העניינים, אלא כן הוא גם על-פי נגלה דתורה:
כאשר שמעו דבר-מה מהאריז"ל, שהיה גאון גדול גם בנגלה (כדאיתא בלקוטי-תורה בטעמי-המצות להרח"ו5) – היה להם לדעת שאפשר לסמוך עליו שלא יכשיל אותם ח"ו לעשות עניין היפך ההלכה.
ומי שמפקפק חס-ושלום בדברי רבו – הרי זו הוראה שחסר בהתקשרות שלו אליו, וכשחסר בעניין ההתקשרות, חסר בדרך ממילא בעניין האחדות, "כולנו כאחד"6, וממילא חסר גם בתיבות שלפני "כולנו כאחד"...
איתא בגמרא7: "בדרבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא" ("שבקינן לחכם לעשות כהוראתו, והדר מותבינן ליה ללמוד אם יפה הורה").
ולכאורה, אם יש מקום לקושיא ("מותבינן") – היתכן ש"עבדינן מעשה"?
והביאור בזה – כנ"ל – שבעניינים שנמסרו לרבנן, נדרש לכל לראש עניין ההתקשרות, ופירוש הדברים על-פי נגלה – שיש לדעת שרבנן הם לומדים גדולים, ואפשר לסמוך עליהם. ומה שיש לו קושיא – הרי זה רק משום שחסרה אצלו היגיעה האמיתית בתורה, וכשתהיה אצלו היגיעה האמיתית, ויזכה לזה – יראה שהדין הוא כדבריהם של רבנן.
ופנימיות העניין – שצריכה להיות התקשרות וקבלת-עול. צריכים לציית לדבריהם של רבנן בלי שום חשבונות כלל.
ב. וזהו ענינו של יוצא צבא – שאין לו שום חשבונות. לא קיימת אצלו שום מציאות כלל; ישנו רק המפקד והוראותיו.
וכפי שמצינו בשבט לוי:
כאשר משה רבינו הכריז "מי לה' אלי" – אזי "ויאספו אליו כל בני לוי"8, וקיימו את הוראותיו: "הרגו איש את אחיו גו'"9, באופן ד"האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר גו'"10.
ולכאורה – הייתכן: זה עתה שמעו במתן-תורה עשרת-הדברות שבהם אמר הקב"ה "כבד את אביך ואת אמך"11. וכיוון ששבט לוי לא חטאו, אלא היו שלמים בכל התרי"ג מצוות – איך היו יכולים לציית לפקודה כזו?
אלא, מצד התמסרותם למשה רבינו, המקבל הראשון של התורה – לא ערכו שום חשבונות: הם ידעו דבר אחד – שעליהם לעשות כהוראת משה! וכמו כן ידעו, שכל דבריו של משה מתאימים הם לציווי התורה.
ג. [. .] וכן הוא בכל דור ודור, שכאשר שומעים הוראה מנשיא הדור, "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"12 – אין מקום לישוב הדעת, עיון בספרים כו', אלא יש לקיים את ההוראה.
וכפי שעשו תלמידי התמימים – שכאשר הרבי אמר להם שילכו לערי השדה, לא התייעצו עם הוריהם או עם החותן והחותנת, וגם לא עשו "חשבונות" שאם ילמדו יותר זמן בישיבה יתוסף בלימודם כו' – כיוון שידעו שהם אנשי צבא ("סאָלדאַטן"), ואיש-צבא – אין לו שום עניין מלבד מילוי פקודת המפקד.
וכיוון שהקב"ה אינו נשאר "בעל-חוב"13 – הנה בזכות מסירתם ונתינתם להרבי, הצליחו בשליחותם וגרמו נחת-רוח לרבי, נוסף על ההצלחה בענייניהם הפרטיים, הן בגשמיות והן ברוחניות.
וכל זה אינו אלא באופן של "מדה כנגד מדה"14, אבל ברכתו של הקב"ה הרי היא כמה פעמים ככה.
וגם עניין זה יתגלה בקרוב – "הקיצו ורננו שוכני עפר"15, והוא – הרבי – בראשם, ויוליך את כולנו, ותלמידי התמימים שהתמסרו להוראותיו בראש, לקראת משיח צדקנו, במהרה בימינו.
ד. [כ"ק אדמו"ר ציוה שהתמימים שנסעו לערי השדה בשליחות כ"ק אדמו"ר (מוהריי"צ) נ"ע – שכמה מהם נכחו בעת ההתוועדות – יאמרו "לחיים" וינגנו ניגון. ואחר כך אמר:]
אף-על-פי-כן, הרי גם אותם תלמידים שאמרו "איזיל ואימליך בדביתהו" – נשאר האריז"ל לקבל שבת עימהם, וגם לאחרי זה המשיך ללמוד עימהם, ונשארו תלמידיו.
אף-על-פי שמצד העדר ההתקשרות לא היו תלמידים אלו מסוגלים להביא את המשיח, מכל מקום, המשיך ללמוד עימהם לפי ערכם, באותם עניינים שהיו כלים אליהם, כדי שעל-ידי זה יוכל לאט לאט ("ביסלעכווייז") להעלותם למעלה יותר.
ואדרבה: מצד זה גופא שהאריז"ל ראה את גודל הרחמנות על תלמידים אלו – הוצרך להישאר עימהם, ללמדם ולהדריכם.
ועל דרך זה בנוגע למדובר לעיל . . בעניין "יוצאי צבא", ש"כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות" לכל עניני העולם, ואם אינו עושה כן, ויש איזו מציאות שעדיין תופסת מקום אצלו, הרי הוא בכלל "הירא ורך הלבב", עליו נאמר "ילך וישוב לביתו":
אין הכוונה שעליו ללכת לביתו לישון... אלא עליו ללכת לביתו, ולקיים בביתו על כל פנים את הוראות המפקד,
ו"מצוה גוררת מצוה"16 – שעל-ידי זה יתעלה במשך הזמן ויהיה "מקושר" באמת, עד שיזכה להיות מאלו שיוצאים למלחמת בית-דוד ומביאים את הגאולה.
ה. בביאת המשיח ייגאלו כל בני-ישראל, גם "האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים"17. וכיוון שביאת המשיח תלויה בהפצת המעיינות18 – לכן שולחים שלוחים בכל המקומות, עד ל"אשור" ו"מצרים", כדי שיפיצו שם את המעיינות, ויכינו גם את היהודים הנמצאים שם לגאולה.
אמנם, מתי אפשר לשלוח את השליח? – דווקא כאשר הוא מקושר באמת, אבל כשמתחיל להתיישב בדעתו כו', הנה גם כאשר מסכים לנסוע, הרי, "ישוב הדעת" כשלעצמו מוכיח שחסר אצלו בעניין ההתקשרות, ולכן אי אפשר לשלוח אותו, כי, כאשר חסר בהתקשרות "במשה עבדו", ועל-ידי זה – גם "בה'"19, אזי אי אפשר לדעת אם הוא ישפיע על הסביבה, או שמא חס-ושלום להיפך – שלא זו בלבד שלא יהיה משפיע, אלא אף יהיה מושפע.
כאשר הוא מקושר כדבעי – אזי אין חשש, שהרי הוא קשור למעלה, וכפתגם הידוע20 "בשעת מען איז צוגעבונדן אויבן פאַלט מען ניט אַראָפּ אונטן" (כאשר קשורים למעלה אין נופלים למטה).
והיינו, שאפילו אם מצד עניני עבודתו עלול הוא ליפול למטה, מכל מקום, אין חשש שייפול למטה או ימעד ("אויסגליטשן זיך"), כיוון שהוא קשור למעלה. – לא הוא ההולך, אלא המשלח הוא ההולך ("ניט ער גייט, נאָר דער משלח גייט"), וכעין עניין "נשתרבבה אמתה"21 להביא את "מושיען של ישראל"22.
אבל כאשר חסר בעניין ההתקשרות – אזי יש לחשוש, כנ"ל.
ו. ועל-פי זה יובן הטעם שהאריז"ל נשאר לקבל את השבת בצפת – דלכאורה, כיוון שבהליכה לירושלים היתה תלויה הגאולה, מדוע נשאר בצפת, הרי היה יכול להוליך את תלמידיו לירושלים ב"עינים סגורות"?
אך הביאור בזה – שכאשר האריז"ל ראה שיש תלמידים שמתיישבים בדעתם, והיינו, שישנו חסרון בהתקשרותם – הרי מעתה גם ההליכה לירושלים לא תוכל לפעול מה שהיה עליה לפעול.
כדי להיות מ"חיילי בית דוד" – צריכים להיות שלמים בעניין ההתקשרות. ולא די בהתקשרות בדיבור בלבד – בבחינת "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו"23 ("ברית" מלשון התקשרות) – אלא צריכה להיות התקשרות בפועל. לכל לראש צריך להיות הפועל, ולאחרי זה יכול להיות גם הדיבור, אבל בדיבור בלבד – לא יוצאים ידי חובה.
וכאשר חסר אצלו בעניין ההתקשרות – הרי מלבד זאת שהוא מפסיד את הטוב האמיתי שהיה ביכולתו להגיע אליו, אלא עוד זאת, שהדבר נוגע גם לכלל-ישראל – כהוראת הסיפור הנ"ל, שהרי מזמן האריז"ל ועד עתה עברו כארבע-מאות שנה, וכל עניני הגזירות וכו' שעברו על ישראל במשך זמן זה, הם מצד העדר ההתקשרות להאריז"ל, שהרי אילו היתה ההתקשרות – היתה באה הגאולה כבר לפני זמן רב!
ז. איתא בגמרא24: "הנהו בריוני דהוו בשיבבותיה דרבי זירא דהוה מקרב להו כי היכי דניהדרו להו בתיובתא . . כי נח נפשיה דרבי זירא, אמרי, עד האידנא הוה . . בעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן רחמי, הרהרו בלבייהו ועבדו תשובה".
כלומר: כאשר ישנו מי שהנהגתו אינה כדבעי – צריכים אמנם ללמד עליו זכות. והעיקר הוא – שכאשר "ר' זירא" מלמד זכות עליו,
אזי גם הוא מלמד זכות על עצמו... וזה כבר דבר בלתי רצוי ("דאָס טויג שוין ניט"), שהרי "על כל פשעים תכסה אהבה"25.
אבל, לשם מה צריכים "סדר" כזה, שתמיד יהיה צורך ללמד זכות?! – מוטב היה אילו היו מתחילים לציית, ואזי היו חוסכים ל"ר' זירא" עבודה... ומזמן היו מביאים את הגאולה על-ידי משיח צדקנו, שיבוא לגאלנו במהרה בימינו.
(מהתוועדות ש"פ שמיני ה'תשח"י. 'תורת מנחם' כרך כב עמ' 291-297, בלתי מוגה)
___________________________
1) בתחלתו (ע' ג).
2) ראה שו"ע אדה"ז או"ח סרס"ב ס"ד. וש"נ.
3) ברכות כז, סע"ב.
4) ראה שבת כג, ב. רמב"ם הל' חנוכה בסופן. שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס רסג.
5) ואתחנן (סוד העיון). וראה גם בשער המצוות שם.
6) נוסח ברכת "שים שלום".
7) עירובין סז, סע"ב (ובפרש"י). וראה גם תו"מ ח"ב ע' 146.
8) תשא לב, כו.
9) שם, כז.
10) ברכה לג, ט. וראה לעיל ע' 168. וש"נ.
11) יתרו כ, יא.
12) תקו"ז תס"ט (קיב, רע"א. קיד, רע"א).
13) ראה אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ו ע' רנה (נעתק ב"היום יום" כח אלול).
14) סנהדרין צ, סע"א. וראה סוטה ח, ב ואילך.
15) ישעי' כו, יט.
16) אבות פ"ד מ"ב.
17) ישעי' כז, יג.
18) ראה אגה"ק דהבעש"ט – כתר שם טוב בתחלתו. ובכ"מ.
19) בשלח יד, לא. וראה מכילתא עה"פ.
20) ספר השיחות תרצ"ו ע' 95 ואילך. "רשימות" חוברת יד ע' 7. ועוד.
21) פרש"י שמות ב, ה (מסוטה יב, ב).
22) סוטה שם. ועוד.
23) תהלים עח, לו.
24) סנהדרין לז, א.
25) משלי יו"ד, יב.
משיח וגאולה בפרשה
טעימה והתחלה של הגאולה
לימוד הלכות בית הבחירה מתוך כוסף והשתוקקות
כיוון שעומדים על סף הגאולה שבאה תיכף ומיד ממש, מובן, שלימוד הלכות בית הבחירה בשנה זו צריך להיות באופן אחר לגמרי: לכל לראש – שהלימוד הוא לא מצד התגברות רגש האבילות וההשתדלות לתקן החיסרון דחורבן בית-המקדש, אלא (גם לולי החורבן) מצד הכוסף וההשתוקקות למעלה והשלימות של בית-המקדש השלישי...
ועוד ועיקר – שהלימוד הוא מתוך ידיעה והכרה בוודאות גמורה שאין זה "הלכתא למשיחא", כי אם, הלכה למעשה בפועל ברגע שלאחר-זה, כיוון שמקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל (כבר עתה למעלה, ותיכף) ייגלה ויבוא משמים ברגע כמימרא!
(משיחת שבת פרשת בלק, י"ז (טו"ב) בתמוז, התנש"א. 'התוועדויות' תנש"א, כרך ד, עמ' 40)
הליכה בדרכיו של אהרון
בעמדנו בשבת . . שבו מתחילים גם ספר חמישי, ובפרט כשחל בחודש החמישי, שבו מודגש החוזק והתוקף דבית-המקדש העתיד בגאולה העתידה, שהיא (לא רק גאולה שלישית, אלא גם גאולה רביעית, ועד)גאולה חמישית, להיותו למעלה לגמרי מחילוקי הדרגות דבית ראשון ושני, גאולה ראשונה ושנייה... צריכה להיות הדגשה מיוחדת בנוגע לנקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות.
ועניין זה בא במעשה בפועל על-ידי ההליכה בדרכיו של אהרון (שיום הסתלקותו בחודש החמישי באחד לחודש)... לא (רק) מפני שביטול הגלות הוא על-ידי ביטול סיבת הגלות... אלא ההדגשה דאהבת-ישראל היא – שבאה בתור טעימה ועד לההתחלה דהגאולה האמיתית והשלימה הקשורה עם נקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות, שמודגשת באחדותם של ישראל, מצד בחינת ה'יחידה' (דרגה החמישית) שבכל ישראל בשווה, שהיא ניצוץ מנשמתו של משיח, 'יחידה' הכללית.
ועל-פי-זה יש להוסיף גם בפירוש "ומקרבן לתורה" – שהכוונה היא לקירוב ללימוד התורה דגאולה העתידה, "תורה חדשה מאתי תצא".
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת מטות-מסעי, ב' במנחם-אב ה'תנש"א – ספר-השיחות תנש"א, כרך ב, עמ' 719-717)
עוד זעקה ותביעה
כמדובר כמה פעמים, כבר סיימו כל העניינים ובית-המקדש עומד ומוכן למעלה, ועל-דרך-זה בנוגע לכל העניינים – "הכל מוכן לסעודה", כל העניינים כבר מוכנים כביכול בתוך תיבה סגורה ומסרו את התיבה ואת המפתח שלה לכל יהודי,
הדבר היחיד שעליו מחכים הוא – שיהודי יזעק עוד זעקה ועוד בקשה ותביעה ועוד תזכורת: "עד מתי?!"...
ועל-ידי זה הוא פועל שמשיח-צדקנו נכנס עכשיו לתוך בית-הכנסת זה ולוקח את כל הנמצאים כאן, בתוך כלל-ישראל, לארצנו הקדושה...
(משיחת ש"פ דברים תנש"א. ספר השיחות תנש"א כרך ב, עמ' 735)
ניצוצי רבי
ליובאוויטש בעיני גדולי רבני הונגריה
ייסוד קרן גמ"ח בפורטלאנד * שיחות ופגישות עם הרב מסיגעט, לימים האדמו"ר בעל 'ברך משה' מסאטמר * הוראות בעל פה שקיבל הרב צבי מאיר שטיינמץ על דרכו של הרבי, בעת שהעיתונים הרשמיים מלאו בהשמצות * רשימה שלישית מעסקנותו הבלתי-רשמית, בשליחות הרבי * פרסום ראשון
מאת הרב מרדכי מנשה לאופר
בשלהי שנת תשל"ו "מציע [הרבי], להנהיג בכל הבתי-כנסיות שיעורים בלימוד התורה.. וכן לייסד קופות גמ"ח (ובאם ישנם כבר – להרחיבם ביותר חברים וכו')" – כך מופיע ב'שלשלת היחס' שבתחילת 'היום יום'.
כשנה וחצי לאחר מכן, ביום א' לסדר צו תשל"ח, פונה הרב צבי מאיר לרבי בשאלה אם ייסע לפורטלנד להשתתף בשמחת הבר-מצווה של נכדו (והוא מפרט את ההתלבטויות). תשובת הרבי:
המצו[רף] ב[זה] לצדקה שם באם אין שם קרן גמ"ח – ליסוד קרן גמ"ח שם (בעיר או בבית הכנסת וכיוצא בזה) אזכיר ע[ל] הצ[יון].
בא' דחול המועד סוכות תשל"ז כותב הרב צבי מאיר לרבי מכתב חשוב ("ההכרח יאלצני לבוא לפני כסא קדשו בעניין דלהלן"), ובינתיים הוא מנצל את ההזדמנות לדווח לרבי "על פעולות אחדות אשר באו כתוצאה מדברי ההתעוררות שהואיל [=כ"ק אדמו"ר] להשמיע בהתוועדות של אור לערב חג-הסוכות".
פעולות אלו, שעליהן דיווח, התקיימו בשהותו בבל-הרבור ("שם חגונו את ב' הימים הראשונים של החג"). בין השאר "נאמתי לפני הקהל ד' פעמים".
וכן: "עוררתי גם על יסוד קופת גמילות חסדים בשני בתי-הכנסת [של הרב שפירא, ושל 'ישראל הצעיר'], והבטיחו לי בקהילת 'ישראל הצעיר' להתחיל בזה תיכף ומיד אחרי החג. כמובן שהבטחתי את השתתפותי וגם בחברה ש"ס בקרוין-הייטס נתייסדה הקופה בהשתתפותי".
בליובאוויטש – ה'רשעים' מתקרבים לצדיקים
בשבת בראשית תשל"ז הוכרח הרב צבי מאיר לשבות בקווינס לרגל שמחה משפחתית (בן אחותו עלה לתורה). רב בית הכנסת הגדול במקום (שהתפללו בו כמאתיים איש) היה הרב א', מגזע זידיטשוב.
לרב צבי מאיר נודע שהרב הנ"ל "הרשה בדוחק לבחורים [=מ-770] שביקרו בבית-הכנסת שלו לחזור על שיחות-הקודש בחול-המועד סוכות, אולם מאן לקבל את עשרת השקלים שנשלחו [=על-פי הוראת הרבי] לקופת הגמ"ח של הקהילה".
היטב חרה לו הדבר "ושמרתי הדבר בלבי, כשעליתי לתורה נדבתי ח"י שקל והערתי, כי מסופקני אם יאות לקבל 'מעות לובאויצ'ים'. – הוא הופתע.. אחר-כך עבר להתקפה, [באומרו] שעניין העשרה שקלים זהו לצורך תעמולה. כמו כן, הפריך את דברי תלמידי ליובאוויטש בעניין אהבת-ישראל, בהסתמכם על איחוד ג' המינים עם ערבה שאין בה טעם וריח, לא תורה ולא מצוות – כי אין זה מדובר אלא ב'סתם יהודים', אולם על אלה ש'יודעים את ריבונם ומכוונים למרוד בו', על אלה נאמר 'כי משנאיך ה' אשנא'... והרחיב פיו בנוסח הידוע".
הרב צבי מאיר לא שתק. "ניגשתי אל הבימה ובקול חוצב להבה דיברתי בחמת רוחי לערך חצי שעה ויותר".
בין הדברים:
"הרימותי קולי ואמרתי: בליובאוויטש לא מתקרבים לרשעים! אלא משתדלים ומצליחים שהרשעים יתחברו לצדיקים.
"סיפרתי על הקיבוץ הגדול של בעלי תשובה שבאו לתשרי... ובעת הזאת... נמצא איש אחד, שליבו לא הולך שבי אחר 'הכשרים' ו'דיני תורות'... ומסר נפשו ליבו ומאודו בשביל כלל-ישראל, ומה עושים אלה העומדים מהצד? מנסים להטיל דופי במפעל ההצלה הענקי הזה! והשקלים של הרבי מליובאוויטש הם פסולים ואילו אם יהודי רפורמי היה מביא כמה פרוטות היו מקבלים אותו בזרועות פתוחות!..
"הוויכוח הזה עשה לו כנפיים בכל הסביבה ובבתי הכנסיות בקווינס, וכמה ימים אחר-כך עוד באו אנשים ולחצו את ידי ברגשי תודה והסכמה".
בין השאר הוא מציין: "אחרי כל זה הודה לי בארבע עיניים כי אילו ליובאוויטש לא עשתה רק אלפי בעלי התשובה, דיינו".
ועוד: "הרב .. הודה כי לא ראה הקול-קורא לפני חתימתו, אלא חתם על-פי הטלפון...".
להמשיך להיות בקשר
בשנים תשל"ה-תשל"ז ותשמ"ג שררה מתיחות רבה בין חוג מסוים של יוצאי הונגריה, שנלחם נגד ליובאוויטש בדרכים שונות ומשונות. הרב צבי מאיר שטיינמץ קיבל הוראה מיוחדת: להמשיך בקשריו עם אישים מחוגים אלה.
באור ליום ד' לסדר חוקת תשמ"ב, אחר ביקורו בירושלים ת"ו, מדוות הרב צבי מאיר על "הפגישה עם הרב אב"ד ווייס"- "שארכה לערך שעה ויותר": "בבואי אל ביתו במוצאי שבת קודש (כמובן בבגדי שבת) קיבלני בסבר פנים יפות... וטיילנו ארוכות בזיכרונות ימי נעורים ובקורות ימי חייו… אחרי שידידותינו התחדשה והתחממה גליתי לו את זהותי החב"דית. הופתע קצת, אולם לא נתקררה ידידותנו עקב גילוי זה. אדרבה לפני עזבי מסר לי את מספר הטלפון הסודי שלו להתקשר אתו בכל עת שארצה.
"אחרי כן סיפרתי לו בפרטיות על חתני ונכדיי הלומדים בישיבת 'אהלי תורה' [=ליובאוויטש ניו-יורק], שאין שם לימודי חול כלל ושכולם תודה לה' יתברך מתנהגים בדרכי החסידות. סיפרתי לו על הפעולות ועל המבצעים וכו', והוא אמר כמצטער, שמעולם לא נפגש עם כ"ק [אדמו"ר שליט"א], רק החליף מכתבים".
הרב צבי מאיר מסכם את ביקורו אצל הראב"ד ווייס: "לא רציתי להתראות כשליח רשמי ולדחוק אותו אל הקיר בוויכוחים ותביעות אלא אדרבה להודיעהו, כי בחוג הנלווים אל כ"ק אד"ש יש לו ידיד נאמן, משקיף ועוקב ומתחקה על דרכיו ונאמן בבריתו זה שישים שנה".
בשולי אותו דיווח, על הביקור אצל הרב ווייס, מזכיר הרב צבי מאיר:
"גם הרב משה טייטלבוים [=כיום האדמו"ר מסאטמער] אמר לי באמת ואמונה, כי הוא מחסידי כ"ק אד"ש ומעריך את פעולותיו, וכי הפציר בדודו [=מו"ה יואל טיילבוים בעל 'ויואל משה'] לשיתוף פעולה בחיזוק עניני היהדות עם ליובאוויטש, וכי 'אנטבה' היה בה משום 'רווח והצלה' הגם שהיו על-ידי הציונים, הנה עכשיו...".
הערצה לפועלו של הרבי
על קשריו אלו עם אדמו"רי הונגריה בשנת תשל"ז, לאחר מבצע אנטבה, כאשר בהמשכו יצא הרבי והכריז בגלוי כי יד ה' עשתה זאת, ומנגד יצאו אנשים וחרפו כו' – דיווח אז הרב צבי מאיר כדלהלן:
"אור ליום א' ולסדר ואגדלה שמך והי-ה ברכה, תשל"ז
"אל כ"ק אדמו"ר שליט"א
"הנה בקשר לעניינים העומדים על הפרק ושלהם הואיל כ"ק אד"ש להקדיש תשומת לב במשך ההתוועדויות האחרונות, יורשה נא לי לדווח בקצרה על כמה מגעים שהיו לי עם חוגים אלה, שמפאת מוצאי ומוצא משפחתנו מדורי דורות, קיימים בינינו קשרי ידידות וקשרי זיכרונות גם יחד... אמסור רק תורף הדברים בבחינת 'תנא ושייר', כי תקצר היריעה מהכיל.
"הנה באסרו חג העבר, עקב שתי השאלות שהציג כ"ק אד"ש [=בחודש תשרי תשל"ז, על שימוש ברופא מומחה שאינו שומר תורה-ומצות, ועל דין ברכת הניסים לניצולי אנטבה], התקשרתי עם הרב שי' מסיגט, הרב משה טייטלבוים, כידוע הוא בנו וממלא-מקומו היחיד של אביו זצ"ל בעל-המחבר 'עצי חיים' מסיגט, בנו וממלא-מקומו של הקדושת יום טוב והייטב לב זצ"ל בן בנו של הרב ישמח משה זצ"ל מאוהעל, והרב עצי חיים הוא היה אחיו הבכור של הרב מסאטמער שליט"א..
"ידידותי עם הרב מסיגט היא כבר בת מ"ה שנה בערך, מעת היותו יתום... הרב מסיגעט גם השתתף בחתונת בתי הצעירה שתחי' [=באלול תשכ"ד] ונתכבד בברכה אחריתא תחת החופה. והנה הוא קיבלני בסבר-פנים-יפות וימינו תחבקני, העלינו זיכרונות קודם על מו"ר הנ"ל וגם על מסירות נפשו של אבי ע"ה לאביו... וגם הוא גילה לי זיכרונות כמוסים, שלא גילה לשום איש מימי ענותו אחרי פטירת אביו ז"ל.
"אחרי כן פתחתי בתמיהה רבתי, איך קרה הדבר כי הצטרף לכת המשמיצים אשר פערו פיהם לבלי חוק, והזכרתי לו כי אחרי מאורעות הפורים לפני שנתיים [=כאשר שרפו דיוקן כ"ק וכן רגמו 'טנק המבצעים' וכו'] הוא דן את הבריונים ברותחים, והשתדל להשקיע את אש המחלוקת (עד שקיבל כמה איומים בטלפון)...
"גם שאלתי בפירוש אם אמת נכון הדבר, שאמר באסיפה הידועה, כי מי שאומר שאנטבה היה נס הוא... אז הוא אחז ראשו בשתי ידיו ואמר: חס-ושלום, שהוא לא הזכיר כל העניין (רק אחרים דיברו על זה), ולא אמר (חס-ושלום) מילה וחצי מילה על כ"ק אד"ש. והוציא את העיתון הידוע, קראנו יחד את כל דרשתו, ואמנם לא הוזכר שם כלל שמו של כ"ק אד"ש לא בפירוש ולא ברמז (רק ציטוטים על התנגדותו של הרבי מוהרש"ב זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, לציונות וציונים).
"רק העיר בלשון רכה, שהיה מעדיף לכנות את מבצע אנטבה בשם 'רווח והצלה' ולא בשם 'נס', כדי שלא להקל בביטוי הקדוש הזה, אולם בעצם עניין הנס לא פקפק. אז שאלתי אותו אם הוא יודע מי היה רופא המשפחה של אביו הגאון מסיגט זצ"ל (כי אני ידעתי), וקרא בשמו: 'נאדאר'... היה זה יהודי משומד רחמנא-ליצלן (ועם זאת, לא חששו אז מטענת 'כוחי ועוצם ידי'...).
"אחר-כך הזכיר בשפה רפה כמה מטענותיהם [=של אנשי סאטמער]... ובמשך השיחה הארוכה הדגשתי הנקודות דלהלן:
"...בנוכחותו של חיים הרצוג וכמה פקידים גבוהים של הצירות והקונסוליה אמר כ"ק, כי אנחנו בגלות בחוץ-לארץ ואנחנו בגלות בארץ-ישראל ושחס מלהזכיר אתחלתא דגאולה, ושעכשיו חושך כפול ומכופל ושאסור לדחוק את הקץ ואפילו את ג' השבועות (שזה 'אנכי' ו'לא יהיה לך' שלהם...) הזכיר, אלא שאפילו במצב הזה אסור לפי דעת כ"ק אד"ש למסור אדמת ארץ-הקודש לזרים ורוצחים.
"שאלתי ודרשתי, שיקרא בשם אחד ממאות השליחים של כ"ק אד"ש בכל קצווי תבל המפיצים אור היהדות בארצות צייה וצלמוות... וסיפרתי על חתני משה שי' [=לאזאר] ועל מפעליו במילאנו כאחד מני אלף... ובתום השיחה הארוכה הדגיש, שהוא מלא הערצה למפעליו של כ"ק אד"ש ושליחיו בעשיית בעלי-תשובה (הזכרתי לו לפני כן הסיפור על הגשר המתנועע בחלומו של הרבי האמצעי זי"ע, שהוא הרב מסיגט הוא מצאצאיו [=השווה: 'ספר הצאצאים' עמ' 389 מס' 1231]), ושהוא יודע על מקוואות הטהרה בכל הקמפוסים ושהוא יצא להגן על ענייניו של כ"ק במיאמי, גם לחש באזני שהוא הציע לדודו הרב מסאטמער לפני כמה שנים לשתף פעולה עם כ"ק אד"ש בענייני חיזוק היהדות... אמר כי היה רוצה מאוד לשוחח עם כ"ק אם היה הדבר אפשר לו (הרהרתי אחר-כך: אולי בטלפון?)...".
"אני רוצה בשלום"
במכתב נוסף, מ"י' בכסלו, חג הגאולה דאדמו"ר האמצעי זי"ע" – הוא ממשיך לדווח על שיחה טלפונית שניהל עם הרב מסיגט:
"והנה אחרי שנרמזתי על-ידי הרב חודוקוב שיחי' כי הוראת כ"ק אד"ש בהתוועדות של כ' מרחשוון על ניתוק כל ויכוח עם ה'מתלוצצים' לא חלה על מגעיי עם הרב מסיגט, התקשרתי עמו בטלפון, והגם כי מסרתי את תוכן השיחה להרב חודוקוב שי', ארשה לעצמי למסור עוד הפעם עיקריה מכלי ראשון...
"שאלתיו: מי הם ה'בעלי בתים' כיום של העלון הידוע [='דער איד'], האם אפשר להפסיק את זרם מי השופכין של השמצות וליצנות? סיפרתי לו בפרוטרוט על השיחה בעניין נבואת יונה וכו' [=גודל הזהירות הנדרשת מלקטרג ח"ו על בני-ישראל – בש"פ חיי שרה ('שיחות קודש' תשל"ז כרך א' עמ' 258-256 (ואילך)] וזאת היתה תשובתו בקיצור:
"כי כנראה באו ההתקפות כתגובה על מודעות ב"אלגמיינער זשורנאל" שהתקיפו את חברי 'התאחדות הרבנים' בשמותיהם. אמרתי לו כי ה'אלגמיינער' לאו לובאוויץ חתים עליה... אמנם נערך בידי איש האוהד ללובאוויץ, אולם העיתון הוא באמת ממלא-מקומו של ה'טאג מארגן זשורנאל', ושהוא העורך יביא לחמו בנפשו מכל מקור שהוא. הוספתי כי אני יודע ועד, כי הרבה דברים הנדפסים שם הם למורת רוח נכבדי אנ"ש, ושכבר טיכסנו עצה מה לעשות למנוע פרסום דברים, שהקוראים יוכלו לחשוב כי ממקור לובאוויץ יצאו. על זה השיב כי אמנם יתכן כי כן הוא, אולם ה'עולם' חושב אחרת, והלא יש לו יניקה גדולה מלובאוויץ על-ידי המודעות וה'תורות' הנדפסות שם, ובוודאי יש בידי אנשי חב"ד להשפיע על הפסקת מלחמת המודעות.
"אמרתי לו שביקורי אצלו באסרו-חג היה על דעת עצמי, אולם – כדי להוכיח לו עד כמה חשוב השלום – אחרי שדיווחתי על הפגישה, קיבלתי רמז להמשיך במגעים עמו. אז הוא אמר לי שהוא אוהד ('סימפאטיש' בלשונו) ללובאויץ, ושבהיותו במיאמי התיידד עם הרב ווברמן והרב קורף שיחי' [=שליח כ"ק אד"ש למיאמי] ושהוא התפעל מרופא אחד שפגשו בבית הטבילה (בעל תשובה) יחד עם שני ילדיו, שהרופא הזה אינו פותח לעצמו משרד ומעדיף לעבוד בתור פקיד בבית חולים, כדי להימנע מדררא של חילול השבת.
"פתאום הוא אמר מיוזמת עצמו: 'אני רוצה בשלום ואני אקרא לפגישה את כל האנשים החשובים בעלי ההכרעה ואפגישם עמך', ושאתן לו את מספר הטלפון הפרטי שלי (מאז לא שמעתי ממנו). בסוף השיחה אמר לי, שהגם לפעמים מתעוררת אצלו קושיא על כ"ק אדמו"ר שליט"א, אולם זה לא גורע מאהדתו. למשל, קשה לו, איך מקרבים את חיים הרצוג וחבריו ומעודדים אותם על-ידי זה להוסיף ולנסוע ביו"ט שני של גלויות להקפות, שהרי מכשילים אותם לשנה הבאה, כי הלא על-פי הדין סוס"י תצ"ו הם אסורים במלאכה בפרהסיא ואף בצנעה, כשבאים לגור הנה עם נשותיהם ובני-ביתם (הגם שבדברי הרדב"ז נאמר "כשעוקר דירתו" ובא לגור עם אשתו ובני-ביתו, והאנשים המדוברים שהם תלויים במינוי הממשלה בוודאי לא מחסלים דירתם בארץ-ישראל כשבאים הנה, אולם כנראה כל זה רק לעניין 'בצנעה'). הבטחתי לו לברר עניין זה כי הלוא בטוח אני כי כ"ק אד"ש לא זז מהשולחן ערוך, והזכרתי עד כמה הוא מקפיד להזכיר על 'ברכה אחרונה' בתום ההתוועדויות.
"הזכרתי לו בעניין זה עובדה מפליאה, כי כשנכנסו חיים הרצוג וסיעתו אל ההתוועדות [=בליל שמחת תורה השנה (תשל"ז)] ונתיישבו על-יד השולחן והרב גרונר שיחי' נתן להם כוסיות לומר לחיים, כפי הנראה במכוון לא שם כ"ק אליהם לב, הגם כי מתוכן השיחה על 'כוח מעשיו הגיד לעמו', היה ברור כשמש למי מכוונים הדברים. אולם העלים עינו מנוכחותם למרות שהרב גרונר הסתובב הנה והנה במבוכה, על ההיעלמות הזאת. רק כאשר היה כ"ק בדרכו החוצה החזיר להם שלום. אולי, אמרתי לו, ייתכן, כי מכיוון שההתוועדות היתה המשך של יו"ט ראשון או מטעמה של השאלה הנ"ל לא רצה לשים להם לב.
"הוא הדגיש שלא לקנטר חס-ושלום הוא שואל, ושגם הוא בא במבוכה, כאשר עורך דין (אמריקאי) שהוא תלוי בחסדו ובטובותיו בא אל הקפותיו, והוכרח לברכו בשפה רפה וכו'.
"והנה לא מסתבר לי, כי כדי להחניף לי, הוא מעמיד פנים כאוהד, כי הלא אינו נהנה ממני לא בכבוד ולא הענקות חשובות, ומה לו לעורר חמתם של ה'לצים' ולהיכנס לתגר עמהם. בתום לבי אני נוטה לחשוב, כי אמנם הוא מהמתונים וליבו לשלום. אם יעלה בידו להשפיע על חבריו מה'התאחדות' – ימים ידברו.
"עבדו המבקש סליחתו, אם אמרתי דבר שלא כרצונו ח"ו,
"צבי מאיר בן לאה גיטל".
דברים בשם אומרם
כארבע שנים לאחר מכן, ב"ו' ערב שבת קודש לסדר קרח תשמ"א", כותב הרב צבי מאיר:
"אל כ"ק אדמו"ר שליט"א
"מצורף-פה צילום של עמוד מחידושי החתם סופר על התורה בדיבור המתחיל 'והאספסוף' המצטט את ספר התניא…
"על עובדת הציטוט הנ"ל העירני הרב מסיגעט–סטמער שי', שביקרתי אצלו לפני שבועיים. אחרי הפסק של כמה שנים, חידשתי (להפצרת כמה מאנ"ש) קשר ידידות הנעורים עמו והבטחתי לו לספר על החתם-סופר הנ"ל לפני כ"ק אד"ש בשם אומרו".
[הרב צבי מאיר מציין:
"עובדת הזכרת התניא בחתם-סופר יש בה מן החידוש... החידוש הזה נכתב עשר שנים לפני פטירת כ"ק אדמו"ר הזקן נבג"מ. ולפי זה היה ממש בן דורו ולא שמענו על קשר כלשהו ביניהם. אמנם בגאליציא כבר למדו התניא בתקופה ההיא כמפורש בתשובתו הידועה (סימן ק"ד) של המראה יחזקאל, תלמידו של הרה"ק ר' מענדעלי מרימונוב זצ"ל.
בהזדמנות נוספת ציין:
"ספרו מנחם ציון הוא הספר היחיד שהותיר [לפליטה] מתורת רבו הרה"ק מרימנוב, סיפרתי על כמה מקומות שמביא את ספר התניא (והוא היה בן שלושים בלבד כשנפטר בעל התניא זי"ע), ובפרשת… מתרץ קושיא על-פי הקדמת בעל התניא..."].
במסיבת צאצאי ה'תוספות יום-טוב'
בשנת תש"מ חידש הרב צבי מאיר שטינמץ את קיום הסעודה החגיגית השנתית, כפי צוואתו של בעל התוספת-יום-טוב לצאצאיו: "אני קובע יום משתה ושמחה את יום הא' לחודש אדר, משנכנס אדר מרבין בשמחה, והוא השני לראש-חודש לדורותיכם עד עולם...".
במסיבה זו נטלו חלק צאצאים ממשפחות שונות של יוצאי הונגריה מווילימסבורג, מנכבדי חסידי סאטמער לצד חסידי חב"ד, כמו הרה"ח מוהר"ר יוסף אברהם הלר שליט"א (כיום מרבני קראון-הייטס).
הוא ניצל הזדמנות זו, כמו גם אירועים משפחתיים, להביא את דבר החסידות החב"דית ונשיאיה, אליה נחשפו חלקם לראשונה, ודאג לדווח עליהם לרבי.
על אחד מהם מציין הרבי: "התודה על הנח[ת] ר[וח] שע[ל] י[די] בשו[רות] ט[ובות] הנ[זכרים] ל[עיל] אזכיר על הציון".
בהזדמנות מסוימת הוא מדווח לרבי: בחתונה ביום א' וישלח (תשמ"ג) שאלוני על דבר חגיגת יום ההולדת (די"א ניסן) בבית-הלבן, והשיבותי להם לפי עניות-דעתי כי מלבד הקיום של "והיו מלכים אומניך", וכסיפור במסכת זבחים (יט,א) על מלך פרס, זכאי איש ש'עשה' עשרות אלפי בעלי-תשובה, 'להפקיר' עצמו אפילו לחגיגה בבית הלבן ובלבד ששמע אמונת התורה יגיע לאחד מאלף אלפי נידחי ישראל, שאצלם 'נשיא ארצות הברית' היא המשרה הכי גדולה בעולם.
ממעייני החסידות
פרשת דברים
רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם (א,ו)
אין אדם רשאי להסתגר באוהלה של תורה ולהסתפק בעבודתו עם עצמו, אלא עליו לנסוע למקום רחוק מיהדות ולהביא גם לשם את אור התורה.
(ליקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 695)
שמוע בין אחיכם (א,טז)
אמר הבעל-שם-טוב:
"שמוע" – מי ש'שומע' ומרגיש את גודל אהבת הבורא לכל יהודי, איך שכל יהודי יקר למעלה, "בין אחיכם" – אדם כזה מבין את גודל חשיבותו של כל יהודי (בין לשון הבנה), וכתוצאה מכך הוא מעורב בין הבריות ומתענג מכל יהודי.
"שמוע" – אם רצונך להשיג 'שמיעה' והרגשה זו, "בין אחיכם" – עליך להיות מעורב בתוך הבריות, כך שכל יהודי, גם הפשוט ביותר, אחיך הוא.
(כתר שם טוב (הוספות) סימן כח)
לא תכירו פנים במשפט... כי המשפט לאלוקים הוא (א,יז)
"לא תכירו פנים במשפט" – אל תראו במשפט שלמעלה את הפנים של מידת החסד, למרות ש"משפט איהו רחמי" (תקוני זוהר בהקדמה),
"כי המשפט לאלוקים הוא" – היינו מידת הדין, אלא שהיא מתלבשת במידת הרחמים.
למה הדבר דומה? לאדם שרואה את המלך ופניו צהובות, ולכן עולה על דעתו שהמלך יאהבנו אפילו אם ימרוד בו.
('מגיד דבריו ליעקב' עמ' נא)
והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו (א,יז)
הרמב"ן אמר לבנו:
אם תסתפק פעם באיזה דבר אם הוא מותר או אסור, אזיי בראש וראשונה עליך לסלק את הנאתך מהדבר, ורק אחר-כך לשקול את צדדי הספק. שכן כאשר יש לאדם צד הנאה מאיזה דבר, תמיד הוא ימצא סברות להתירו.
ואמר הבעל-שם-טוב שהדבר רמוז בפסוקנו:
"והדבר אשר יקשה" – אם אתה מתקשה להחליט באיזה דבר אם הוא מצווה אם לאו;
"מכם" – הספק נובע מכך שיש לך בדבר הנאה אישית.
"תקריבון אלי" – כשתסלק את הנאתך מהדבר ותתכוון אך ורק לשם שמים;
"ושמעתיו" – אתן לך הבנה איך להתנהג ("ושמעתיו" מלשון "והם לא ידעו כי שומע יוסף").
(כתר-שם-טוב עמ' ג)
ובמדבר אשר... נשאך ה' אלוקיך (א,לא)
התוכן הפנימי של מסעות בני-ישראל במדבר, סמל הקליפות, הוא הכנעת כוחות הטומאה והרע, "אתכפיא סטרא אחרא". עבודה זו מנשאת ומרוממת את הנשמה עד רום המעלות.
(אור-התורה)
אוכל בכסף תשבירני (ב,כח)
"אוכל בכסף" – כאשר אתה נכסף ומתאווה לאכול, "תשבירני" – עליך לשבור ולבטל את התאווה.
(אור-תורה עמ' נא)
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
ערב שבת-קודש
ג' במנחם-אב
ב'שבת חזון'1 לובשים בגדי שבת2.
שבת-קודש פרשת דברים
ד' במנחם-אב, 'שבת חזון'
שחרית: בקריאת התורה מסיימים לכוהן "כאשר דיבר לכם" ומתחילים ללוי "איכה אשא לבדי", כנדפס בחומשים3.
גם השבת עורכים 'סיום' עם סעודה4.
מנחה 5. פרקי אבות – פרק ג6.
מוצאי שבת:
"מבדילים על היין, ונותנים לשתות לילד שהגיע לחינוך ברכה ואינו יודע עדיין להתאבל על ירושלים. ואם אין תינוק – שותה בעצמו"7.
יום ראשון
ה' במנחם-אב
יום ההילולא של האריז"ל – מעורר בפשטות – שנוסף לההוספה ב'משפט' ו'צדקה' בכלל, שהם בהדגשה מיוחדת אצל האריז"ל – שיוסיפו בכל הפעולות דהפצת המעיינות חוצה, "מצווה לגלות זאת החכמה", ובפרט כמוסבר בתורת חסידות חב"ד8.
יום רביעי,
ח' במנחם-אב, ערב תשעה באב
אחר חצות (12:47 בתל-אביב) לומדים רק דברים המותרים בתשעה באב, כמו איוב, ובדברים הרעים שבירמיהו, ומדרש איכה9.
אמירת שיעורי חת"ת היום: לכתחילה – לפני חצות היום10. בדיעבד – (חומש ותהילים) עד השקיעה11.
לימוד רמב"ם: לפני חצות12. לימוד ענייני בית-הבחירה: כמו בחת"ת דלעיל13.
אוכלים סעודה קבועה לפני מנחה, וניתן לאכול בה שני תבשילין, ומרבים בה קצת כדי שלא תזיק התענית14.
במנחה אין אומרים תחנון15.
סעודה המפסקת:16
נהוג לשבת [כל הסעודה] על הארץ (בהפסק איזה דבר17) ואין חולצים הנעליים. ואסור לאכול שני תבשילים, אבל פירות חיים או חמאה וגבינה חיים, אפילו כמה מינים, מותר. ואסור לשתות משקאות חריפים, וקפה או תה מותר. לא ישבו לאכול שלושה ביחד, ואם אכלו – לא יזמנו. ומותר לאכול עד השקיעה (בתל-אביב: 19:40). נוהגים לאכול [בסוף הסעודה – פת טבולה באפר. וכן18] ביצה קשה וקרה טבולה באפר, על-שם הכתוב "ויגרס בחצץ שיני, הכפישני באפר". ואם אוכלים תבשיל בסעודה המפסקת, יש נוהגים לאכול את הביצה אחרי ברכת המזון19 [וכנראה לא נפוץ בין אנ"ש להקל בזה].
יום חמישי
ט' במנחם-אב – תענית20
ביום רביעי לפנות ערב, חולצים נעליים ומסירים את הפרוכת9 [וכיסויי הבימה ועמוד-הש"ץ].
בתשעה באב נועלים נעלי גומי ובד או סנדל שאינו של עור, ודלא כהמחמירים בזה21.
מדליקים אור רק כפי הנחוץ לתפילה ולקריאת הקינות, ולא יותר22.
יושבים23 על הארץ24 (בהפסק איזה דבר25) וקוראים 'איכה'. בכל פרק המתחיל 'איכה' מגביהים את הקול יותרשגיאה! הסימניה אינה מוגדרת.. פסוק 'השיבנו' האחרון, אומר הקהל בקול רם יחד עם החזן26.
בספר-המנהגים מובא סיפור על הרה"צ מרוז'ין וחסידיו, בקשר לזריקת 'בערעלאך' ומעשי שובבות בתשעה באב. כנראה הובאו הדברים כדי שלא ירבו באבֵלות יותר מדאי27.
אחר הקינות – 'ואתה קדוש', קדיש שלם ללא תתקבל. עלינו, קדיש יתום9.
אבֵל בתוך ה'שבעה' רשאי ללכת לבית-הכנסת בלילה וביום עד גמר הקינות28.
(וראה להלן, לאחר תפילת שחרית, פרטי איסור 'שאלת שלום' בתשעה באב).
תלמוד תורה:
"אפילו בתשעה באב, ש"אסור לקרות בתורה… משום שנאמר 'פיקודי ה' ישרים משמחי לב'"29 – חייבים ללמוד תורה בכל רגע ורגע, אלא שהלימוד הוא בחלקי התורה המתאימים ליום זה"30.
כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה לומד בכל שנה ושנה בתשעה באב מדרש 'איכה רבה', וסוגיית 'רבי יוחנן' דפרק הניזקין (גיטין נה סע"ב – נח סע"א)31.
גם במשך המעת-לעת דתשעה באב יש לערוך 'סיום' (על מסכת מועד-קטן, שהוא מהעניינים המותרים ללמוד ביום זה)32.
"בנוגע ללימודי יארצייט בתשעה באב: עד חצות היום (12:47 באזור המרכז)– לימוד משניות דאחרי התפילה הוא בפרקי דתענית33 ומועד-קטן (פרק ג) הידועים, ולאחר חצות היום – נוהגים בזה כמו בשאר השיעורים, היינו שהעוסק בזה בכל ימות השנה שומר עליהם גם בתשעה באב"34.
לעניין לימוד חסידות, משמע שמותר35.
אין נוהגים לישון על הארץ, או לשים אבן תחת הראש31.
שחרית:
שיעור נטילת-ידיים שחרית בתשעה באב – רק עד קשרי האצבעות36. אם יש לכלוך על-גבי העיניים והרגילות היא לשטוף לכלוך זה במים – מותר37.
אין מברכים "שעשה לי כל צורכי"38 עד למחרתו39.
בשחרית40 אין מניחים טלית ותפילין41. אין אוחזים את הציציות ב'ברוך שאמר' ובקריאת-שמע42.
כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע היה לובש הטלית בבוקר ופושטו, ואחר-כך מניח התפילין ומתפלל בהן – כל זה בחדרו, שלא ירגישו בדבר. ובעת שהתפללו – אמר תהילים וכיוצא בזה43.
הש"ץ44 אומר 'עננו' בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'. שכח לאומרה ונזכר קודם שאמר "ה'" מחתימת רפאנו – חוזר ואומר 'עננו' ו'רפאנו', ואם כבר אמר "ה'" – אומר 'עננו' בברכת 'שמע קולנו' וחותם: "ברוך אתה ה', העונה בעת צרה ושומע תפילה". שכח גם שם – אומרה כברכה בפני עצמה אחר 'שים שלום'45.
בשחרית אין נשיאת כפיים, ואין הש"ץ אומר: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, ברכנו…". אין אומרים תחנון. הש"ץ אומר חצי קדיש. קוראים לשלושה אנשים46 בפרשת ואתחנן "כי תוליד בנים", והשלישי הוא המפטיר. חצי קדיש47. הפטרה בירמיהו (ח,יג – ט,כג) "אסוף אסיפם"48.
כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב היה עולה למפטיר. ולפעמים בשחרית וגם במנחה31.
אמירת כל הקינות49. אשרי. ובא לציון גואל, ומדלגים פסוק "ואני זאת בריתי". קדיש שלם בלא תתקבל. עלינו. קדיש יתום. בסיום תפילת שחרית אין אומרים 'שיר של יום' ו'אין כאלוקינו'9. לאחר מכן קורא כל אחד ואחד לעצמו 'איכה'50.
אם יש ברית-מילה, מלים אחר הקינות51. האב והאם, המוהל והסנדק מותרים ללבוש בגדי שבת (אך לא נעליים) עד אחר המילה. מברכים על הכוס ונותנים לתינוקות9.
אין 'שאלת שלום' בתשעה באב. וכן אין לומר 'בוקר טוב' וכדומה, או לשלוח שי לחברו. מי שאינו יודע מכך ונותן שלום, משיבים לו בשפה רפה ובכובד ראש, וטוב שיודיענו שתשעה באב היום52.
שיעורי תורה:53
אמירת תניא היום: לכאורה – אין בזה הגבלה54, ובכל זאת עדיף לומר את השיעור היומי לפני מנחהשגיאה! הסימניה אינה מוגדרת. (השלמה – מצאת הכוכבים, כרגיל).
תהילים וחומש דחת"ת: רק לפני מנחה55 ואילך (השלמה – מצאת-הכוכבים, כרגיל).
לימוד הרמב"ם: רק במוצאי היום56.
לימוד ענייני בית-הבחירה: אחרי חצות היום57 (והשלמה – מצאת-הכוכבים)58.
עד חצות היום59 (12:47 בתל-אביב), אסור לעשות מלאכה שיש בה שיהוי קצת. ואין מכינים צורכי סעודה60. ואין יושבים על כיסא או ספסל61.
כתב הרבי נשיא דורנו: "לא ראיתי את כ"ק מו"ח אדמו"ר הולך לבית-החיים בתשעה באב"62.
מנחה:
תפילת מנחה – בשעה מאוחרת יחסית63.
'אגרא דתעניתא' (=דמי הסעודות שנחסכו בגלל התענית) – נותנים לצדקה לפני תפילת מנחה64.
מתעטפים בטלית ומניחים תפילין בברכה. קריאת-שמע (כדי לומר קריאת-שמע בתפילין, אומרים את כל שלוש הפרשיות65). שיר-של-יום66. אין כאלוקינו67, וכל השיעורים (כולל: חת"ת68. וענייני בית הבחירה69) השייכים לשחרית70. ואחר-כך 31 סדר תפילת מנחה9: וידבר. קטורת. אשרי. חצי קדיש. קוראים 'ויחל' לשלושה אנשים, והשלישי מפטיר ב"דרשו ה' בהימצאו". יהללו. חצי קדיש. שמונה-עשרה. אומרים 'נחם' בבונה ירושלים, ו'עננו' (בתפילת לחש) ב'שומע תפילה'71. שכח 'נחם' – אומרה בברכת 'שמע קולנו' אחר 'עננו', או ב'רצה' קודם 'ותחזינה', או ב'מודים' קודם 'ועל כולם', ואם שכח – אינו חוזר9. שכח 'עננו' – יאמרנה (ללא חתימה) אחר 'אלוקי נצור' קודם 'יהיו לרצון' השני45.
בחזרת הש"ץ אומר 'עננו' בין גואל לרופא, 'נחם' בבונה ירושלים, "אלוקינו ואלוקי אבותינו, ברכנו..." (או נשיאת כפים – לנוהגים אותה בכל יום. ונוטלים תחילה ידיהם עד הפרק72). קדיש תתקבל. עלינו. קדיש יתוםשגיאה! הסימניה אינה מוגדרת. (ופרקי המשניות דיארצייט או אבֵל, כרגיל – ראה לעיל).
לאחר מנחה73, (קודם השקיעה74) מניחים תפילין דרבנו-תם75 ואומרים קריאת-שמע, קדש, והיה כי יביאך, ושש זכירות76.
סיום הצום באזור המרכז – בשעה 8:06 בערב77.
מוצאי הצום: "כמדומה, שבליל מוצאי תשעה באב נוטלין את הידיים ג' פעמים לסירוגין כמו נטילת ידיים שחרית, אבל בלא ברכה"78. הנטילה – לפני קידוש לבנה79. וכן נועלים הנעליים ורוחצים הפנים תחילהשגיאה! הסימניה אינה מוגדרת., ומקדשין את הלבנה.
בסיום קידוש לבנה (כל השנה), אומרים 'עלינו' וקדיש-יתום, אבל אין אומרים פסוקי 'אל תירא'80.
יום שישי
י' במנחם-אב
עדיין אין אוכלים בשר ואין שותים יין, וכל הדברים הנוהגים בתשעת הימים81 [כולל ברכת שהחיינו] אסורים עד חצות יום העשירי באב (12:47 בתל-אביב), אבל (בקביעות זו, מהלילה) מותר להסתפר, ולכבס (אבל לא בגדי חול, אלא אם-כן צריך אותם כדי שהמכונה תפעל כראוי), ולהתרחץ (אם מזיע, או אם לא יוכל להתרחץ מחר) לכבוד השבת82.
אולי יש לומר שבהוספה בלימוד (דט"ו באב) מתחילים כבר מתשעה באב ואילך83.
יש לערוך 'סיום' גם במוצאי תשעה באב84.
כתב הרבי: "על-פי מנהג ישראל, אשר תורה היא, לקדש הלבנה דווקא במוצאי תשעה באב… הרי הזמן גרמא לחדש ההתעוררות להחלטות טובות בכל ענייני תשובה והתורה ומצוותיה, שהן המבטלות סיבת הגלות… וכיוון שגדול כוח החלטות הנעשות בציבור – לקבלן בהתאסף רבים יחד בהתוועדות שמחה, שמחה באמירת דברי תורה, שהיא המשמחת לב ועיניים מאירה, ושמחה פורצת גדר והגבלה בלימוד התורה והידור בקיום מצוותיה, התוועדויות בפרט ביומין זכאין הסמוכין לט' באב, ועל-כל פנים: בחמשה-עשר באב, ובשבת "שלו" שלאחריו, ובשבת שלאחריה, שבת מברכים דחודש אלול, חודש החשבון (והתשלומין) דימות שנה זו. ובשלוש פעמים הווי חזקה – חזקת תורה ומצוותיה ומתוך שמחה וטוב לבב תמיד כל הימים85.
"אם יתעכב חס-ושלום משיח בימים הבאים, ימשיכו בעריכת 'סיומים' גם בימים שלאחרי זה, עד חמישה-עשר באב, ועד בכלל. ולקשר ה'סיום' (ב'משפט' – הלכה) גם עם נתינה לצדקה. ובמקום המתאים – לקשר את ה'סיום' – "יומא טבא לרבנן" – גם עם סעודה והתוועדות.
"ויש לפרסם זאת בכל מקום האפשרי, הן במקומות שכבר קיימו זאת בימים שלפני-כן – שימשיכו בזה, ובתוספת חיות וחיזוק, ועל-אחת-כמה-וכמה במקומות שאליהם הפרסום לא הגיע – שיגיעו לשם ויפעלו לעשיית 'סיומים' גם שם, ולהוסיף ב'משפט' וב'צדקה' בכלל"86.
הנוסעים למקומות שונים לאחר תשעה באב בכדי לדבר עם יהודים אודות יהדות בכלל ואודות תשעה באב בפרט – ייקחו עמם קופת-צדקה (במקום להאריך בדיבורים לעורר על נתינת הצדקה) שמזכירה ומעוררת אודות נתינת הצדקה בפועל. וכן 'ייקחו' עמהם דברי-תורה מעניינא דיומא שניתן לומר בעל-פה באותיות המתאימות לשומעים (ללא יצירת רושם שבאים לספר להם דבר שאינם יודעים, ועל-אחת-כמה-וכמה שאין באים לעוררם לתקן הנהגתם), בדרכי נועם ובדרכי שלום87.
פעם אמר הרבי: "עניינים הטובים (דתורה ומצוות וכו') שנעשו בשלושת השבועות – יש להמשיך בהם גם אחר תשעה באב, כדי לזרז הגאולה כו'. וגדול זכותו של חודש מנחם-אב, כזמן מסוגל (מזל אריה) לתוספת בעבודת ה'"88.
בקריאת שמו"ת קוראין את עשרת הדברות ב'טעם התחתון'89.
גם את הפסוק 'שמע ישראל' קוראים שניים מקרא (ואחד תרגום) זה-אחר-זה כרגיל90.
_____________________
1) "מצווה לפרסם (ו"בשם אומרו") אודות תורת הרה"צ מברדיטשוב בעניין 'שבת חזון' ש'חזון' מלשון ראייה, שבו מראים לכל אחד ואחת את המקדש דלעתיד מרחוק" – 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 132. "וזה צריך לעורר אצל כאו"א הוספה ב'משפט' וב'צדקה' (ובשבת – באופן המותר בשבת)" – 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 108.
2) ספר-המנהגים עמ' 46, שכן נהג אדמוה"ז, וש"נ לפוסקים הדנים בעניין זה, וראה גם בהוספות לשו"ע אדמוה"ז במהדורה הישנה חלק ה-ו עמ' 1846 בשולי-הגיליון.
הטעם – כדי למנוע אבילות דפרהסיא בשבת. ולהעיר מהנהוג בין אנ"ש (וכלל החסידים – נטעי-גבריאל פכ"ה הערה טו), שאף את פסוקי התוכחה מהפטרת 'חזון' [אבל – גם את הפטרת ת"ב שחרית] אין קוראין בניגון איכה, שלא כמנהג העולם (שו"ת הריב"ש סי' קיב, מג"א סי' רפב ס"ק יד, שערי-אפרים שער ט סכ"ז). וראה 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"א ס"ק ג.
3) כך נהגו אצל כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע בליובאוויטש, ולא כנדפס בס' המנהגים ס"ע 31 ובלוח כולל-חב"ד. וראה בקשר להנהגה זו ב'לוח השבוע' לשבוע שעבר, הערה 5.
4) סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 708 (נעתק בלוח השבוע שעבר).
5) מסתבר שהסיבה לאריכות ה'עליות' בקריאת-התורה במנחת-שבת ובימי שני וחמישי בפרשת ואתחנן, היא כדי שלא לסיים או להתחיל ב"בית פעור". וע"ע.
6) בחו"ל – פ"ב.
אגב, בפ"ב מ"י לכאורה צ"ל "והווי מתחמם כנגד אוּרן של חכמים"; ובפ"ג משנה ט"ז "ומצודה פרושה" בשי"ן שמאלית, וכן בידיד נפש צ"ל "ופרוש חביבי עלי" - ראה שער הכולל פי"ז סכ"א.
7) לוח כולל-חב"ד, ע"פ הרמ"א סי' תקנ"א ס"י [ובאמת קשה להגדיר מצב כזה. ומה גם בדורנו – לאחר שבהוראת הרבי חונכו הילדים להכיר את נושא (החורבן ו)הגאולה מגיל רך ביותר. וראה א"א להרה"צ מבוטשאטש על אתר]. והנה יש שמשום-כך מבדילים על 'חמר מדינה', כגון 'בירה' (ערוך-השולחן שם סכ"ו, וראה 'ימי בראשית' עמ' 200). ובין חסידי-פולין, רבים נוהגים שאין נותנים לקטן גם כשנמצא מוכן שם (והעירו שחומרא זו סותרת את הדעה שצריך לשתות בעצמו דווקא, ראה המוסגר בשו"ע אדמוה"ז סי' רצה ס"ד, ובארוכה במילואים לס' 'קיצור הלכות משו"ע אדמוה"ז' סי' זה עמ' קט, וש"נ).
מאידך, ראה שיחות-קודש תשל"ח ח"ג עמ' 496 (בהוצאה החדשה: ח"ד עמ' 388), שבמוצש"ק מטו"מ, ב' מנ"א, שכח המבדיל [הת' הר"ר ישראל-מרדכי שי' קאזאמינסקי] והחל לשתות את היין מהכוס, והרבי הורה בידו תנועת-תמיהה ואמר [או סימן בידו] שיתנו לילד לשתות [היו שם מעט בחורים. הילד היה אלחנן-דוב שי' בר"ד מרוזוב, בן י"א אז, שחונך בביתו שלא לשתות מהיין ולכן סירב לראשונה, ושוב סימן לו הרבי לשתות, ולבסוף נענה] וכשהילד שתה, חייך הרבי [ביותר, ויצא לחדרו] (והוא מרשימת הרה"ח ר' [אז: הת'] שלום-יעקב שי' חזן. ההוספות במוסגר מפי ר' אלחנן ואחרים שהיו שם).
8) 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 109.
9) לוח כולל-חב"ד.
10) כנ"ל (מנהג ישראל, ע"פ הרמ"א סו"ס תקנ"ג).
11) כיוון שאף בת"ב עצמו אחה"צ (שאסור מדינא) אומרים חת"ת כדלהלן. וכמבואר שם, לכאורה בתהילים ותניא אין הגבלה דת"ב, וא"כ ניתן להשלים תהילים אחרי חצות הלילה.
12) כן הוא ב'מורה שיעור' להרמב"ם (מוגה). אך בדיעבד, בערב ת"ב לכאורה ניתן להשלימם אחרי חצות, כדין "שאר השיעורים" בת"ב אחר חצות, במענה הרבי הנדפס להלן ע"י ציון 34.
13) ע"פ ההוראה ללומדם בת"ב אחה"צ (כלהלן הערה 58).
14) מנהג רווח, גם בין אנ"ש, ע"פ הרמ"א סי' תקנ"ב ס"י. בלוח כולל-חב"ד לא הזכיר זאת (אך ממה שסיים בסעודה המפסקת "והאוכל תבשיל..." משמע שרגילים שלא לאכול בה שום תבשיל, וזה מתאים למנהג האמור).
15) את פרקי המשניות שאומרים חיובים ובעלי יארצייט אחרי התפילה, אומרים בתפילה זו כרגיל, ראה להלן ע"י ציון 34, שמתירים זאת אפילו בת"ב אחה"צ.
16) ע"פ לוח כולל-חב"ד.
17) המקור להימנע (בכלל) מלשבת על הקרקע ממש, מובא בשע"ת סי' תקנ"ב ס"ק ג מברכ"י שם ס"ק ח בשם מהר"ש שער-אריה. אמנם הכף-החיים שם ס"ק לט דן להקל לשבת ע"ג קרקע מרוצפת, ומבאר בזה מנהג מהרי"ל (בהוצאת מכון-ירושלים עמ' רנד. רנו. וכ"כ במקור-חיים לבעהמ"ח חוות-יאיר סי' תקנ"ט ס"ג) שישב בת"ב על הקרקע ממש. ובילקוט-יוסף ח"ז עמ' קכט כתב, שלמנהגם יושבים אבלים על הקרקע ממש (ועיי"ש ח"ה עמ' 582 סט"ו), וראה בארוכה בס' 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ו.
באבילות ובתשעה-באב, ישב הרבי על ארגז נמוך, שגובהו מעל ג' טפחים (וכן דעת בעל 'מנחת שלמה' בס' הליכות שלמה על ת"ב הע' 14, נדפס בקובץ 'ישורון' גיליון יד עמ' תשפז, וציינו שזה דלא כמהרש"ם בס' דע"ת יו"ד סי' שפז ס"ב).
18) בירושלמי סוף תענית (פ"ד ה"ו) מסופר שהאמורא רב, משאכל כל צרכו - היה טובל פיתו באפר, ואמר "זו סעודת תשעה באב", לקיים מה שנאמר (איכה ג,טז) "ויגרס בחצץ שיני", הובא בב"י סי' תקנ"ב ובהגהת הרמ"א בשו"ע שם ס"ו. במקביל כתב הטור שם שבאשכנז נוהגים לאכול [ללא הזכרת הזמן] ביצים [ובב"י מהגמ"יי: קרים וקשים] שהן מאכל אבלים, והביאו הרמ"א שם בס"ה. בא"א להרה"צ מבוטשאטש סו"ס תקנ"ב נתן טעם לטבילת הביצה באפר, כיוון שביצה מגולגלת ופחמין מחזירין את הלימוד, ויום ת"ב הוא כנגד מצות ל"ת דגיד הנשה, שהוא לשון שכחה.
19) בנטעי-גבריאל פנ"א סי"ט כ' שאומרים לפני ברהמ"ז 'על נהרות בבל'. וכמדומני שאין מנהגנו כן, אלא אומרים 'שיר המעלות' כההוראה הכללית בכל זמן שא"א תחנון (היום יום י' אדר-א וס' המנהגים עמ' 22. ואין מוסיפים על האבלות יותר מהמוכרח. ואולי אדרבה, יש בזה משום עידוד כבכ"מ).
20) בעניין חולה בתשעה באב, בעלמא נהוג לפסוק שיאכל כרגיל (וראה פסקי תשובות סי' תקנ"ד ס"ק ט, שם מביא גם את אלה שהחמירו לאכול בשיעורים וכיו"ב. נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"ב פרק סו הערה ח), וכן שמעתי מכמה מרבני אנ"ש שאינם מכירים כלל פסיקה כזו שיאכל בשיעורין בדומה ליוהכ"פ. ואף שבשו"ת הצמח-צדק או"ח (במהדורת תשנ"ד: סי' קח-קי) מציע לאכול בשיעורים, הרי שם מדובר: א) למי שרוצה להחמיר, וגם זה - רק ב) לבריאים (שבגלל המגפה ר"ל היו חייבים גם הם לאכול).
ומה שהביא הרבי עניין "כדי-אכילת-פרס" דווקא ב'מנהגי בין המצרים (ותענית ציבור)' (בסוף 'רשימות על מגילת איכה' להצמח-צדק, קה"ת תשי"א, עמ' 61, ומשם לספר-המנהגים עמ' 45), כשהכוונה כנראה לחידושו האמור של הצ"צ, לכאורה כוונתו בשני הקטעים הללו (שיעור עינוי בד' צומות [=שבצומות האחרים לכו"ע אין אוכלין בשיעורין] בככותבת, ושיעור אכילת פרס) היא רק לעניין זה, שמי שאכל בשיעורין בכל התעניות נקרא 'מעונה' ויאמר עננו ויעלה לתורה (כמ"ש בפסקי תשובות סי' תקס"ו אות ו בשם שו"ת מהר"ם שיק סי' רצ, מרחשת ח"א סי' יד ס"ק ובשם הגרש"ז אויערבך, הובא גם בש"ש כהלכתה בהערות ס"פ לט). וראה קובץ 'אהלי שם' גיליון 3, עמ' קח.
חולה וקטן האוכלים סעודה בת"ב, אומרים [שיר המעלות – כיוון שא"א תחנון] 'נחם' בברהמ"ז רק לאחר 'הרחמן', כיוון שיש פלוגתא אם לאומרו בברכה שלישית (ראה שער-הכולל פל"ד ס"ט, נטעי-גבריאל פרק סו סעיף יא וש"נ).
21) עיין שערי-תשובה ואחרונים בסימן תרי"ד. דרכי-חיים-ושלום ס"ק תרע"ג – ספר-המנהגים עמ' 46.
22) שו"ע סי' תקנ"ט ס"ג, וראה 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ז.
ה' נרות הנהוגים בעמוד הש"ץ (כשיש 'חיוב', ולמעשה - תמיד) מדליקים היום וגם מחר כרגיל. [בקיצור שו"ע סי' קכד ס"ב ובמשנ"ב סי' תקנ"ט ס"ג, מא"ר בשם מהרי"ל, כתבו "אין מדליקין נר תפילה". אבל במהרי"ל עצמו ס"ע רמז איתא: "נהגינן שלא להדליק נר בביהכ"נ בט' באב כי-אם נר אחד [ובשינויי נוסחאות בעמ' רנ: ב' נרות] לחזן" וראה כה"ח ס"ק כו. כולם לא הבדילו בבירור בין ערבית לשחרית].
מי שיצא לצרכיו, מותר ליטול ידיו עד קשרי אצבעותיו לתפילה (שו"ע אדמוה"ז סי' תרי"ג ס"ד-ה. ורצוי לגעת תמיד במקום המכוסה, כדי ליטול ולברך אשר יצר בידיים נקיות, שם). במטה-אפרים שם כ' שהנוטל בכל השנה ג"פ יכול גם עתה ליטול כך, והובא בכמה ספרים ללא חולק. ולפ"ז ניתן בשחרית, לאחר לבישת הבגדים, ליטול ידיו שוב עם מגבת כנהוג כל השנה (אלא שרק עד קשרי אצבעותיו) כדי לברך ברכות-השחר.
בדברים שבין איש לאשתו נוהגות היום כל ההרחקות שבסי' קצ"ה (כמבואר בשו"ע אדמוה"ז סי' תרט"ו ס"א ביוהכ"פ, ודין ט"ב זהה ליו"כ כדבריו בקו"א יו"ד סי' קפ"ד ריש ס"ק ב). וכנראה שמסיבה זו, כשחל ברי"מ היום, אין לוקחים זוג ל'קוואטר' (ראה גם בנטעי-גבריאל ח"ב פרק פא סי"ז והערה כ). אך המוהל הרב אלי' שי' לנדא אומר שאין נמנעים מזה הן בת"ב והן ביוהכ"פ.
23) היינו לא רק שלא יישב על הספסל, אלא שיש לקרוא איכה וקינות לא בעמידה אלא דווקא בישיבה על הקרקע. כן הביא בס' 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ה מס' 'נוהג כצאן יוסף', ומשמעות הרוקח, מהרי"ל, כל-בו וסדר-היום, עיי"ש.
24) באבילות ובתשעה-באב, ישב הרבי על ארגז נמוך, שגובהו מעל ג' טפחים (וכן דעת בעל 'מנחת שלמה' בס' הליכות-שלמה על ת"ב הע' 14, נדפס בקובץ 'ישורון' גיליון יד עמ' תשפז, וציינו שם שזה דלא כמהרש"ם בס' דע"ת יו"ד סי' שפז ס"ב). על מושב הרבי במכונית היו מניחים דף עץ.
25) לוח כולל-חב"ד. וראה לעיל הערה 17.
26) רמ"א סי' תקנ"ט ס"א. כנראה לא כל הפרטים שברמ"א שם ובמנהגי מהרי"ל (הוצאת 'מכון ירושלים' עמ' רנא) נהוגים אצלנו.
27) וראה 'תורת-מנחם – התוועדויות' (ג) תשי"א ח"ב עמ' 262: "בליובאוויטש היו משחקים בתשעה באב עם 'בערעלאך'… ולא היה זה 'שלא ברצון חכמים'…".
28) לוח כולל-חב"ד, ע"פ שו"ע ונו"כ סי' תקנ"ט ס"ו.
29) שו"ע או"ח ר"ס תקנ"ד.
30) "ראה שו"ע שם ס"ב. וראה שדי-חמד, אסיפת-דינים, מערכת בין-המצרים ס"ב סי"ב, על-דרך ובדוגמת קדימת הלימוד בעניינים שהזמן גרמא, הלכות החג בחג וכיו"ב, בכל השנה. ראה טושו"ע ודאדמוה"ז או"ח ר"ס תכט, ובט"ז שם" – ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 574 (וכ"כ בילקוט-יוסף ח"ה עמ' 580, ובנטעי-גבריאל מהדו"ב ח"ב פרק עה הערה יז. וע"ש בשו"ת שבסוף הספר סי' יז. ועיין ביאור בזה בשיחת ש"פ דברים תשל"ד (שיחות-קודש ח"ב עמ' 340-342, נעתק ב'התקשרות' גיליון תיט עמ' 17)). וראה לקוטי-שיחות חלק ט' עמ' 250, שבשנת תש"ל המליץ כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, כשהורה באותה שנה על עריכת משמרות ללימוד במשך כל היממה דתשעה באב, שהמתאים ביותר בלימוד עניינא דיומא הוא רשימות כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' על מגילת איכה.
בספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63 מובא "שביום י"ז בתמוז ותשעה באב יש לומדים (אף שמעטים הם ביותר – ולא נתפרסם כלל וכלל) בתורה (בנביאים) פרשת היום ע"ד 'צום הרביעי' ו'צום החמישי' (על-דרך שבכל יום אומרים שירו של יום וכיוצא-בזה)". פרשת היום: מלכים-ב כה,א-כא. ירמיהו לט,ב-י. נב,יב-כז. דברי הימים-ב לו,יז-כ.
31) ספר-המנהגים.
32) ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 579 הע' 189 (ועד"ז בכ"מ, כגון לקוטי-שיחות כרך כד עמ' 336, כרך כח עמ' 287, סה"ש תשמ"ח ח"ב עמ' 564 הע' 117 וסה"ש תנש"א ח"ב עמ' 708 ועמ' 733).
33) אולי הכוונה למשניות ממסכת זו העוסקות בענייני התעניות, מפ"א מ"ד עד ספ"ג.
34) אג"ק חלק יא עמ' שו. ומה שבתשעה באב תשמ"ח סיים הרבי במנחה דת"ב את המשניות דמו"ק, אולי היתה הנהגה חד-פעמית או אישית. וב'רשימות' חוברת קנו עמ' 8 כתב ע"ז 'איני יודע'. מלשון מכתב זה ברור, שה"ה לכל השיעורים הקבועים שאדם נוהג ללמוד בכל יום. ומציין שם ללוח 'היום-יום' ביום זה, וגם שם הלשון "כל השיעורים".
35) בספר-המנהגים עמ' 46 והערה 11 מסופר, שחזרו על המאמר גם בליל ת"ב אף שאינו עוסק בעניינא דיומא. ולהלן שם בעמ' 77 מובא בשם הרה"צ הרה"ח ר' הלל מפאריטש ז"ל, שאבל ר"ל בימי השבעה לומד פנימיות התורה. והרי אבל חמור בעניין זה מתשעה באב, כמבואר בטור יו"ד סו"ס שפד. וצע"ק בהאמור ב'רשימות' חוברת ד עמ' 6, שכ"ק אדמו"ר מהורש"ב למד פעם דא"ח בתשעה באב, "וכנראה למיגרס בעלמא" [כ"כ המאירי מו"ק כא,א בקשר לדברי מוסר]. ועד"ז במש"כ בס' 'לשמע אזן' ס"ע רטו. ומ"מ רצוי ללמוד מעניינא דיומא, ראה המובא לעיל הערה 30.
36) ספר-המנהגים עמ' 47. ובמכתב המצויין שם: "כן הורה גם-כן כ"ק מו"ח אדמו"ר. ויש לומר אשר בתשעה באב מפני החלישות שבקדושה אין הטומאה מתאווה כל-כך לשרות, ועל-דרך מה שכתוב בשו"ע רבנו מהדורא בתרא סו"ס ד, ומתפשטת רק עד קשרי אצבעותיו" – אג"ק ח"ג עמ' קמז, עיי"ש. וראה לעיל הערה 22.
37) לוח כולל-חב"ד, על-פי שו"ע אדמוה"ז סי' תרי"ג ס"ג.
38) סידור אדמוה"ז, וכן הוא בכתבי האריז"ל. וראה השקלא-וטריא בזה בספרים שהובאו בשדי-חמד, פאת-השדה, אסיפת-דינים, בין-המצרים ס"ב ס"ק ט [בהוצאת קה"ת: כרך ח' עמ' א'תשס"ה] – ספר-המנהגים שם. וראה בארוכה בס' חקרי-מנהגים עמ' קפה ואילך (גם בקשר להערה הבאה).
39) הוראת הצמח-צדק בשם רבנו הזקן. ודלא כיש נוהגים לברך בלילה כשנועל הסנדל – ספר-המנהגים שם.
40) ולכאורה כיוון שאין מניעה ללמוד היום פנימיות התורה (ראה לעיל הערה 35), הנוהגים לומר פרק תניא לפני התפילה (סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 412, ובכ"מ. ובסה"ש תש"נ ח"א עמ' 246: "על הסדר, או באופן אחר"), יאמרו זאת גם היום (ועדיף ללמוד מענינא דיומא, כמו באגה"ת פ"ז).
41) לוח כולל-חב"ד, משולחן-ערוך סימן תקנ"ה ס"א. ובס' 'ציצית הלכה למעשה' (תשנ"ה) פי"ב הערה 57 העיר, שכיוון שע"פ קבלה צ"ל לבישת טלית ותפילין וברכותיהן בתשעה באב כרגיל בכל יום, הנה אף שרק האדמו"רים עצמם נהגו בזה כמבואר בספר-המנהגים, הרי טלית-קטן שהוא בצינעא והכל לובשין אותו, אולי יש מקום לברך עליו לדידן בשחרית. ואפילו ע"פ נגלה – ראה משנ"ב תקנ"ה ס"ק ב מס' פתחי עולם. ובפועל לא נפוץ לברך. וע"ע.
בישיבת תו"ת בצרפת נמנעו – עד חצות היום – מלהוציא את הציציות החוצה (וכ"כ בלוח דבר-בעתו) אבל בד"כ לא נפוץ בין אנ"ש להיזהר בזה.
42) מנהג העולם, נטעי-גבריאל פנ"ח סכ"ב וש"נ.
43) משיחת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע – ספר-המנהגים, ועיי"ש בהערה. וראה 'רשימות' חוברת ד עמ' 6. הרבי לא אמר תהלים באותו זמן, אלא (כפי המסופר – וחלק ממראות-קודש): בשנים הראשונות קרא ברשימות הצמח-צדק. בשנות הלמ"ד היה מביא סידור וקינות ועוד משהו. בשנים תשל"ב ותשמ"ט עיין בסידור. בשנת תשל"ה עיין גם בקינות.
44) ראה לעיל הערה 22 בקשר לנרות בעמוד הש"ץ.
45) לוח כולל-חב"ד, צום גדליה.
46) מי שאינו מתענה – ישתדל (אם אפשר – באמירה לגבאי מראש) שלא יקראוהו לעלות לתורה, ראה הדעות בס' פסקי-תשובות סי' תקס"ה ס"ק ז.
47) וכן נהג הרבי (בשנת תשמ"ח), וכמ"ש בשערי-אפרים שער ח סעיף צט, וזאת למרות דברי אדמוה"ז (ע"פ המג"א) בשו"ע שלו סי' רפב סי"ב וי"ח שאין להפסיק בקדיש בין המפטיר להפטרה (וכמו שהקשה בגיליון רע"א לסי' תקנ"ט ס"ד). וראה בס' בירור-הלכה תנינא סי' תקנט שריכז עשרות שיטות הסוברות שיש לנהוג כן (אך לא ביאר הטעם).
48) רמ"א סי' תקנט ס"ד.
49) לאמירת פיוט 'אלי ציון' – נהג הרבי לעמוד (המנהגים השונים בזה ראה נטעי-גבריאל פרק סא סעיף יב, וש"נ). כמדומה שחוזרים את הפזמון 'אלי ציון' רק בסופו.
אין אומרים את הקינות שחוברו בדורותינו לזכר קדושי השואה (ראה ב'כפר חב"ד' גיליון 1005 שהרבי שלל זאת. וראה נטעי-גבריאל שם סי"ד).
50) אצל אדמו"ר מהורש"ב בשחרית היו מסיימים את התפילה בשעה 12:30 לערך [וכיוון ש"התחילו בשעה 8, לא יאוחר מ-8:30" ('רשימות' חוב' קנה עמ' 7), הרי שהאריכו הרבה בקינות. וראה בשערי-תשובה ר"ס תקנ"ט, שבמקום שאין מאריכין בקינות, טוב שלא להשכים, בעניין שישהו באמירת הקינות עד סמוך לחצות היום], ואחר כך היה אומר [לעצמו, לא בציבור] 'איכה' במשך שעה וחצי לערך, ורק אחרי כן ישב על כסא כרגיל – ספר-המנהגים עמ' 48.
51) בספר מהרי"ל – מנהגים (הוצאת מכון-ירושלים ס"ע רנה) איתא, שאז, ב'ובא לציון', אומרים 'ואני זאת בריתי'. וצריך בירור מה מנהגנו בזה.
52) שו"ע סי' תקנ"ד ס"כ ומשנה-ברורה שם.
53) נשים רשאיות, לכאורה, לומר (אם נוהגות בזה): שיר-של-יום, 'אין כאלוקינו', חומש דחת"ת ו(מה שהורה להן הרבי) ענייני 'בית הבחירה' – מייד אחרי חצות היום. גברים אומרים זאת כדלהלן רק אחרי ק"ש בתפילין דרש"י – כנראה כסדר ההשלמה דשחרית.
54) ראה לעיל ציון 35.
55) מפשטות הלשון בספר-המנהגים "וכל השיעורים השייכים לשחרית" ניתן היה להבין שהכוונה גם לתהילים, אבל מהמסופר בס' המנהגים על אדמו"ר מהורש"ב שהיה אומר תהלים בשעה שהתפללו הציבור שחרית, מוכח לכאורה שגם בתהלים אין הגבלה. מאידך עיין במענה הרבי שבס' 'תורת מנחם – מנחם ציון' ח"א עמ' 312, שהרבי בתוך שבעה נמנע מלומר שיעור תהלים לפני התיבה משום שתהילים ענינו גם נעימות וזמירות שהוא ענין של שמחה, ומקשר זאת עם אמירת תהילים בת"ב, ע"כ. ולפ"ז מתירין תהילים במנחה רק בגלל "סדר היום", ובשחרית ההיתר הוא רק על חולה וכיו"ב. וע"ע.
56) כן הוא ב'מורה שיעור' לרמב"ם (מוגה). ואולי כיוון שלא רצה הרבי להקל בדין ת"ב, קבע מראש שילמדו זאת בלילה לימוד כסדרו, לא בגדר "השלמה" (משא"כ חת"ת, כמבואר באג"ק כרך יג עמ' שלא), אף שבכל יום עיקרו ביום דווקא כמ"ש בסה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 194 הערה 39.
57) והעירני ח"א, שאולי כיוון שמותר ללמוד ענייני בית-הבחירה אחה"צ – ניתן יהיה גם לסיים אז מס' מידות ותמיד, אף שבשיחות (כמה מהן צויינו לעיל בהערה 32) לא נזכרה בפירוש בעניין הסיום היום אלא מס' מו"ק (אלא שברוב המקומות הלשון "בלימוד המותר אז ע"פ שו"ע" וכד').
58) סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 691 סוף הערה 87. והנה בלקוטי-שיחות כרך כח עמ' 286 איתא, שהואיל והשיעורים בתורה הם "חיי נפשו", הרי זה גם למי "דלא ידע מאי קאמר" (למרות שכמובן, מאותה סיבה, צריך לעשות הכול על-מנת להתעמק בהם), וזה כולל חת"ת, רמב"ם ו'בית הבחירה', עיי"ש. וכנראה שזו גם הסיבה להיתר אמירתם בת"ב (אף שמדינא ניתן היה לאומרם בבוקר, מצד צער, או מדין "להוט אחר התורה", או מצד "סדר היום", אך בפועל ההוראה היא להחמיר ולדחותם ללפני מנחה – ראה נטעי-גבריאל הל' אבילות ח"ב פרק קו הערות ה,יא). ואולי מפני שענייני בית-הבחירה הם בגדר "בניין ביתי" שעיקר זמנו לפני תום יום ת"ב, לכן לא נדחו למוצאי היום.
59) ב'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א שבהערה 27: "כפי שראיתי על הרבי – הנה בתשעה באב לאחר חצות היום לא היתה ניכרת עליו מתיחות ועצבות".
60) וכבר כתבו, שיותר טוב לעסוק בצורכי סעודה אפילו קודם חצות, מאשר לדבר דברים בטלים וכדומה (טור-ברקת סי' תקנ"ט ס"ק י).
61) לוח כולל-חב"ד, על-פי שו"ע שם סכ"ב ונו"כ.
62) ספר-המנהגים עמ' 47. וראה הסבר ע"ז באג"ק חלק יא עמ' שז.
63) ספר-המנהגים שם, ע"פ שו"ע אדמוה"ז סימן קכט. וראה בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"ה ס"ק ב, שיש המתפללים מנחה גדולה בת"ב כזריזין מקדימין להנחת תפילין, ודחה זאת. וכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה מתפלל בקביעות בכל התעניות, כולל תשעה באב, בשעה הרגילה לתפילת מנחה בכל יום (15:15) בגלל סדרי הישיבה.
בכף-החיים סי' תקנ"ט ס"ק יט הביא מס' פתחי-עולם (שמחברו היה מחסידי חב"ד), שבמנחה תולין את הפרוכת במקומה כמו שלובשים את הטלית. וכן מנהגנו, וכך נהגו אצל הרבי (הרה"ח רי"ל שי' גרונר).
64) כדאיתא בספרים (מטה-משה סי' תשנ"ו, אליה-רבה סי' תקס"ו ס"ק ב) שביום התענית יש ליתן סכום הסעודות לצדקה, כדי שדמי המאכלים שאינו אוכל ושותה באותו יום אכן יעלו לקדושה ממש – 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 460.
65) ודלא כמשנה-ברורה סי' תקנ"ה ס"ק ה. וראה בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"ה ס"ק ג, ובספר 'נטעי-גבריאל' הל' בין-המצרים, בשו"ת שבסוף הספר (במהדו"ב – סימן יט) בענין זה.
אך כיוון שאין כאן עניין דהשלמת רמ"ח אברים (כבק"ש קטנה לצאת י"ח, וק"ש שעל המטה) אלא רק לומר הפרשה בתפילין (כמו בהנחת תפילין דר"ת בכל יום), אין לחזור תיבות "ה' אלוקיכם אמת" (ראה אג"ק חט"ז עמ' רצד). וצריך ביאור מ"ט חוזר אצלנו הש"ץ 'ה"א אמת' בק"ש שבסדר התפילה בשבתות וימים-טובים בשחרית, אף שהוא לאחר זמנה. ואולי מפני שמהצד הרוחני צ"ל גם אז רמ"ח תיבות כנגד רמ"ח איברים.
66) לגבי אמירת 'בית יעקב', כההוראה בסידור אדמוה"ז בכל יום שאין אומרים תחנון, ניתן היה לומר שהדבר נכלל בהוראה לומר שיר-של-יום. אמנם בשער-הכולל (פי"א סעיף כג) הביא מס' סדר היום, ש"בית יעקב" הוא מעניין שיקבל הא-ל תפילתנו, "ויהיו דברי אלה אשר התחננתי קרובים אל ה'", וגם שיר המעלות שייך לקבלת התפילה. ולפי נוסח אדמוה"ז ביום שאין אומרים תחנון "כיוון שגמר תפילתו ואמר אשרי ובא לציון וגם קדיש תתקבל – שייך לומר 'ויהיו דברי אלה אשר התחננתי'", עכ"ד. וא"כ, לכאורה, כיוון שהיום אין אנו אומרים זאת מייד אחרי שחרית, אין מקום לאמירה זו. וע"ע.
67) מתחילים כרגיל "קוה אל ה'", עד "את עמו בשלום".
ברור, שאין מקום לומר [שוב, או כששכחו בשחרית] את המשניות (של האבל ויארצייט) דשחרית.
68) לכאורה, את שיעור התניא ניתן היה לומר בבוקר, ראה לעיל הערה 35, אבל כאמור, מהלשון 'כל השיעורים' משמע שסדר האמירה צ"ל דווקא אחרי שחרית, וכדלהלן הערה 70 (ככל שביררתי, התניא שהיה הרבי אומר בזמנים מסויימים לפני שחרית לא היה השיעור היומי).
69) ראה ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 691 (ושם, שיש לזה השלמה במוצאי היום). אך בשיעור הרמב"ם היומי, ההוראה במורה-שיעור, המוגה, היא ללמדו (רק) במוצאי תשעה באב. (ראה 'התקשרות' גיליון כח עמ' 16, גיליון לו עמ' 15 וגיליון נב עמ' 16).
70) ראה גם אג"ק חלק יז עמ' קמו, שטוב ללמוד שיעורי חת"ת בסמוך לשחרית. ובשו"ע אדמוה"ז סי' קנה ס"א, שכן עדיף לגבי כל שיעורי תורה הנלמדים ביום.
71) מי שאינו מתענה, לא יאמר 'עננו' (גם לא "ביום צום התענית הזה"). ראה הדעות בזה בפסקי תשובות סי' תקס"ה ס"ק א.
72) הוראת הרבי ביו"כ, ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' ריז. ושם, שגם הם צריכים ליטול ידיהם במוצאי היום ג"פ לסירוגין עד הפרק.
73) הרבי נהג תמיד להניח בבוקר (ראה לעיל בפנים ע"י ציון 43) רק תפילין דרש"י. למנחה הניח שוב תפילין דרש"י, ולאחריה חלץ אותן בחדרו והניח תפילין דר"ת, ואחריהן תפילין דשימושא-רבא וראב"ד.
74) ראה פסקי הסידור אות נג. קובץ 'אהלי שם' גיליון ז, עמ' רלח. אך מסתבר, שמי שלא הניח עדיין – יניח גם אחרי השקיעה.
75) לעצם ההנחה בת"ב – "מסיפורי כ"ק מו"ח אדמו"ר על-דבר הנהגות אביו כ"ק אדמו"ר מהרש"ב. והוא דלא כמו שכתב במשמרת-שלום ס"מ משו"ת הרמ"ע מפאנו" – ספר-המנהגים שם [וראה שם להלן עמ' 77 אודות אבל ר"ל בתוך שבעה שיניח תפילין דר"ת, בשם הרה"צ הרה"ח ר' הלל מפאריטש, ושכן מובא בשם המקובל מוהר"ר שלום שרעבי].
76) ספר-המנהגים, והאמירות – ה"ה מכלל סדר היום.
77) ביומן פורים תשכ"ה של הרה"ח רי"ל שי' גרונר מובא, שאמר הרבי שניתן להקדים את התחלת תפילת ערבית לפני צאת הכוכבים [ובלבד שלא יסיימוה לפני צאת-הכוכבים - מטה אפרים תרב,כט. וגם יחזרו לומר ק"ש אז]. ולכאורה זה נכון גם לת"ב. אבל בפועל לא נהגו כך במניין של הרבי כל השנים (בכל התעניות), ואולי היה אז מצב מיוחד למישהו. ונפקא-מינה כשיש זקנים או חלשים וכו' בביהכ"נ.
78) "לא שמעתי זה בפירוש, אבל למדתיה מהנהגת מוצאי יום-הכיפורים" – ספר-המנהגים.
79) כמו במוצאי יום-הכיפורים – אג"ק חלק כ עמ' רפד.
80) כנדפס בסידור 'תורה אור' ובסידורי 'תהלת ה'' הישנים (כיוון שפסוקים אלו שייכים לסיום התפילה בלבד, ראה לקוטי-שיחות כרך כה עמ' 375 ובכ"מ). ולא כנדפס בסידורים החדשים לומר זאת, כנראה ע"פ מה שנדפסו פסוקים אלו בנוסח קידוש לבנה שבסוף 'מחזור השלם', שקרוב לוודאי שאינו אלא טעות טכנית. וזכר לדבר, שגם 'סדר ברכת החמה' המוגה, שעיקרו נלקח מסדר קידוש לבנה, מסיים בקדיש-יתום, ורק לאחר השיחה (שנאמרה לאחריו) ניגנו "אל תירא... אך צדיקים..." (לקוטי-שיחות כרך כב עמ' 191 ועמ' 201).
81) אודות שהחיינו - שע"ת סי' תקנח ס"ק ב. וראה נטעי גבריאל פרק פח ס"ק כט.
לאחר קידוש לבנה במוצאי ת"ב תש"ל, החלו הת' לזמר בנוכחות הרבי "כי אלוקים יושיע ציון", והרבי נזף בהם מיידית ושאל "היכן המשפיע?", באומרו שזה דבר טוב, אבל ע"פ שו"ע צריך להמתין עד מחר בצהרים. ועד"ז אירע במוצאי ת"ב תשל"ב ('שיחות קודש' תשל"ב ח"ב עמ' 596).
ולהעיר ממנהג העולם לזמר ולרקד "טובים מאורות" בסוף קידוש לבנה, גם במוצאי ת"ב (לוח 'דבר בעתו'. נטעי-גבריאל פמ"ט הערה ז וסוף פרק פז).
82) ראה הלשון בלוח כולל-חב"ד, וההכרעה בפסקי תשובות סי' תקנ"ח ס"ק ד וש"נ. וע"ע נטעי גבריאל פרקים פח-פט. לכבס שלא לכבוד השבת, מותר רק מחצות היום ועד 'מנחה קטנה', דהיינו משעה 12:47 עד 17:05 בת"א, ראה שו"ע אדה"ז סי' רנא ס"ב.
83) כהוספה על האמור בש"ס סוף תענית בזה, משמעות המג"א או"ח רלח – לקוטי-שיחות חלק יד עמ' 206, הערה ד"ה 'בנתנם סימן', עיי"ש.
84) "ועי"ז תהיה מעלה נוספת – שני סיומים (בת"ב עצמו ובמוצאי ת"ב)… ש'כפול' קשור עם הגאולה" – 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 94.
85) ממכתב מוצאי ת"ב תשד"מ – לקוטי-שיחות כרך לט עמ' 229.
86) ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 733.
87) 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 121, 123.
88) משיחת ש"פ ואתחנן תשמ"א, בלתי מוגה, שיחות-קודש תשמ"א ח"ד עמ' 409-408.
89) שו"ע אדמוה"ז סי' תצד סעי' יא.
90) אף שפסוק 'שמע' בפני-עצמו אסור לאומרו ב' פעמים, משום שנראה כמקבל עליו שתי רשויות ח"ו (שו"ע או"ח סי' סא ס"ט, שו"ע אדמוה"ז שם ס"ח), מ"מ, באמירת כל הפרשה שמו"ת שאני (קצות השלחן סו"ס עב בבדי-השלחן ס"ק י, ודחה דברי המשמרת שלום סי' כד שחושש בזה), וכ"ה ב'רשימות' חוברת קנו עמ' 9. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
