חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:37 זריחה: 6:32 י"ג בכסליו התש"פ, 11/12/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1175 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת פינחס, י"ח בתמוז ה'תשס"ט (10/07/09)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1175 - כל המדורים ברצף
העם היהודי אינו שוכח
יש חדש
חיבת הנשים לענייני התורה
קנאת ה'
מבקש שכר כפינחס
נזכרתי באלוקים
השילוב בבית השלישי
דור קטן, מנהיגים גדולים
המקווה הפרטי של הכוהן הגדול
מקום שליח-ציבור

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס
' 1175, ערב שבת-קודש פרשת פינחס, י"ח בתמוז תשס"ט (10.07.2009)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

העם היהודי אינו שוכח

ימי האבל של בין המצרים מחדירים לתודעת הצעיר והמבוגר, טוב יותר מכל התכניות החינוכיות, את תחושת השייכות לעם היהודי ולמורשתו. אין לנו גאולה אחרת

השבוע נכנסנו לימי בין המצרים, ימים המנקזים לתוכם את כל סאת סבלו של העם היהודי במרוצת הגלות. מדי שנה בשנה, בבוא הימים האלה, עוטה רוח אחרת את הרחוב היהודי. חתונות אינן מתקיימות, תזמורות אינן מנגנות, בני-אדם אינם מסתפרים, מורים נוהגים יתר רכות בתלמידיהם. מערכת שלמה של הלכות מעניקה אופי אחר לימים האלה.

בתקופה הזאת אנחנו עוסקים לא רק באבל ובצער. התעוררות גדולה לענייני המקדש מורגשת בציבור. לומדים את הלכותיו והוגים במשמעותו ובציפייה לבנייתו המחודשת. גוברת ומתעצמת האמונה וההשתוקקות לגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו. כל זה – מתוך הרגשת קשר ישיר לימים ולמאורעות שהתרחשו לפני כאלפיים שנה.

עבר, הווה ועתיד

בעולם המהיר של היום קשה להבין זאת. אנו חיים בדור שבו אין דבר ישן יותר מהעיתון של אתמול. דברים שהרעישו עולמות אך לפני שבוע, כבר שייכים למחלקת המחקר של ההיסטוריה. זה דור שבו חיים את ההווה, את הרגע, את העכשיו.

הדור שלנו כבר כמעט שכח את האסון האיום שנחת על העם היהודי לפני שישים וחמש שנה. על זרועם של האבות והאימהות עדיין חקוק המספר הכחול, והבנים כבר שוכחים הכול, נוסעים לטייל באותה ארץ ארורה רווית דם יהודים, קונים את תוצרתה בנפש שוקקה, ואינם מבינים מה יש עוד להתעסק בפשעי המלחמה וכיוצא-בזה. מה פתאום להתאבל עכשיו על דברים שקרו לפני אלפיים שנה?

אבל לעם היהודי היגיון משלו ואורך-רוח משלו. הוא לא שכח ולא ישכח, משום שהוא קשור עם הקב"ה שאין שכחה תחת כיסא כבודו. העם היהודי זוכר וחי את העבר כמו את ההווה. הכול אצלנו מקשה אחת של חיים: עבר מתחבר עם ההווה, ושניהם יחדיו יוצרים את העתיד.

בנקודה זו טמון אחד מסודותיו הגדולים של העם היהודי, או אם תרצו: סודו של החינוך היהודי. רבים מבכים את הנוער ואת הדור הצעיר הגדל בלי שורשים יהודיים עמוקים. ניסיונות רבים ומגוּונים נעשו כדי להעמיק בקרב בני-הנוער את הזיקה ליהדות, לעם היהודי, לארץ-ישראל – בלי הצלחה יתרה. אבל יהודים שחיים על-פי הרוח המקורית של היהדות, אינם נזקקים לפתרונות של הנשמה מלאכותית; זיקתם לערכי היהדות טבעית ומובנת מאליה.

אין גאולה אחרת

ימי האבל של בין המצרים מחדירים לתודעת הצעיר והמבוגר, טוב יותר מכל התכניות החינוכיות, את תחושת השייכות לעם היהודי ולמורשתו. יהודי שחי שלושה שבועות בשנה בדרך שונה וחריגה, בגלל זיכרון החורבן, אינו זקוק להטפות של 'תודעה יהודית' ולשינון פרקי היסטוריה כדי לחוש שייכות לעברו ולעמו.

ימי בין המצרים הם חלק מתוך מערכת כוללת שבה העבר קם לנגד עינינו ונהפך למציאות חיה ונושמת. יהודים חיים בכל שבוע עם 'פרשת השבוע'. הם חווים מחדש את המסופר בפרשה. בריאת העולם, תיבת נוח, האבות, יציאת מצרים, מתן תורה, נדודי ישראל במדבר, המרגלים, מחלוקת קורח, מזימות בלק ובלעם, קנאותו של פינחס – כל אלה מתחילים לחיות חיים חדשים במוחם ובליבם של היהודים הלומדים והקוראים את פרשת השבוע. גם הילדים הקטנים, השבים מבית-ספרם, מספרים בסעודות השבת את סיפורי פרשת השבוע ששמעו בכיתה. חיים כאלה מצמיחים שורשים טבעיים וחזקים.

גם אחרי אלפיים שנה אנו מוסיפים להתאבל על חורבן בית-המקדש, כי אין לנו גאולה אחרת ואין לנו חיים אחרים. הגאולה האמיתית של העם היהודי היא בואו של משיח-צדקנו ובניין בית-המקדש השלישי. האבל בימי בין המצרים מזכיר לנו את הציפייה האמיתית, ומי שמצפה – מובטח לו שגם יגיע אל היעד.

  יש חדש

לימוד תורת המקדש

עם כניסתנו לימי בין המצרים, ייהפכו לשמחה, הננו מזכירים לציבור את קריאת הרבי מליובאוויטש להוסיף בימים האלה בלימוד התורה ובנתינת צדקה, ובמיוחד בלימוד ענייני המקדש –בתורה שבכתב (פרשיות תרומה, תצווה, תישא; יחזקאל פרק מ-מג), בתורה שבעל-פה (מסכת מידות) ובהלכה (הלכות בית-הבחירה לרמב"ם). על-ידי לימוד זה נזכה שיתקיימו דברי המדרש: "לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה, ובשכר קרייתה, שיתעסקו לקרות בה, אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבניין הבית".

עלוני המקדש

צעירי-חב"ד הוציאו לאור לקראת ימי בין המצרים סדרה של שלושה עלונים צבעוניים המסבירים סוגיות בענייני המקדש לציבור הרחב. העלון הראשון מסביר 'למה בית-מקדש?', והוא מופץ השבוע. בשבוע הבא יופץ העלון הפורש את מבנהו של בית-המקדש; ובשבוע השלישי יחולק העלון המציג את סדר-היום בבית-המקדש. את העלונים אפשר לקבל בבתי-חב"ד.

לראשונה JLI בישראל

השנה בפעם ראשונה מופעל בארץ קורס של JLI (המכון ללימודי יהדות, שעל-יד ה'מרכז לעניני חינוך') – ושמו לגעת במקדש. הקורס מגיש חבילה ובה הרצאות, חוברות למשתתף, מצגת מולטימדיה ועזרי פרסום, המעבירים את הנושא בדרך חווייתית ומקצועית. הקורס בעברית מופעל בימים האלה על-ידי צעירי-חב"ד, באמצעות בתי-חב"ד ברחבי הארץ. פרטים בבתי-חב"ד.

ימי עיון לנשים

מכללת אור חיה לנשים  בירושלים מארגנת שלושה ימי עיון באולמי גוטניק בעיר, בימים ראשון-שלישי, ה'-ז' במנחם-אב (26-28.9), בנושא 'השמחה בסולם ההצלחה'. בתכנית השנה גם הרצאות בענייני חינוך, מפי המרצה האורח הרב זלמן-לייב מרקוביץ' ממונסי, ארה"ב. אפשרות לפנסיון מלא. טל' 1-700-707282. 

  שלחן שבת

חיבת הנשים לענייני התורה

בפרשתנו מופיע הסיפור על בנות צלפחד, שביקשו חלק ונחלה בארץ-ישראל. בהקשר זה חז"ל אומרים שחיבת הארץ של הנשים הייתה גדולה משל הגברים. הגברים אמרו: "ניתנה ראש ונשובה מצרימה", ואילו הנשים אמרו: "תנה לנו אחוזה".

גם קודם לכן מצאנו עניינים שבהם הייתה לנשים עדיפות על הגברים. לקראת מתן-התורה ציווה הקב"ה על משה: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני-ישראל". אומרים חז"ל ש'בית יעקב' אלו הנשים ו'בני-ישראל' הם הגברים, וכאן הוקדמו הנשים לפני הגברים. אף בהקמת המשכן הביאו הנשים את תרומותיהן בזריזות יתרה משל הגברים.

רצף אחד

שלושת העניינים האלה – מתן התורה, הקמת המשכן והכניסה לארץ-ישראל – קשורים זה בזה ויוצרים רצף אחד. תחילת הכול – התורה, שהרי התורה קדמה לעולם ועל-פיה ברא הקב"ה את העולם. התכלית היא ארץ-ישראל, כי היא מייצגת את מטרת הבריאה – להפוך את הארציות לקודש, על-ידי קיום התורה והמצוות בתוך העשייה הגשמית בארץ דווקא. השלב המקשר בין התורה ובין ארץ-ישראל הוא המשכן, שעל-ידו התורה חודרת לענייני העולם.

על-כן אין זה מקרי שבכל שלושת העניינים האלה הייתה לנשים עדיפות, המורה על זכותה המיוחדת של האישה ועל הכוחות המיוחדים שניתנו לה. ויתרה מזו, על-ידי הנשים דווקא נעשה הקיום גם אצל הגברים.

למרות הקשיים

מבין שלושת העניינים באה מעלתה של האישה לידי ביטוי במיוחד בעניין הכניסה לארץ-ישראל. על-פי שכל, דווקא הנשים היו אמורות לרצות להישאר במדבר ולא להיכנס לארץ-ישראל.

בהיותן במדבר לא היו הנשים צריכות לטרוח על הכנת העיסה והלחם, אלא קיבלו מזון מוכן מן השמים. אפילו הבגדים כובסו וגוהצו על-ידי ענני הכבוד, והנשים היו פטורות מהעיסוק בכביסה ובגיהוץ. ואילו עם הכניסה לארץ-ישראל נפל על הנשים העול הכבד של הכנת המזון ועבודות הבית, נוסף על עיסוקן בחינוך הבנים והבנות.

חיבה גלויה

ובכל-זאת הייתה לנשים חיבת הארץ. הן היו מוכנות לקבל את כל הטרחה הכרוכה בכניסה לארץ-ישראל, ובלבד שיוכלו למלא את הייעוד הנשגב – להפוך את 'ארץ כנען' ולעשות ממנה 'ארץ-ישראל', עד תכלית הקדושה שיכולה להיות בארץ-ישראל.

יש כאן הוראת-דרך לנשי ובנות ישראל בכל הדורות בדבר האחריות הגדולה המוטלת עליהן, ולצידה הזכות המיוחדת והכוחות המיוחדים שניתנו להן, ומתוך חיבה דווקא לענייני התורה ומצוותיה. כאשר האישה מקרינה חיבה גלויה לתורה ולמצוותיה, הדבר מעמיד את הבית כולו בקרן אורה, וזה הכלי לקבלת שפע ברכה והרחבה בכל העניינים הגשמיים, בבני, חיי ומזוני רוויחא.

(תורת מנחם כרך כ, עמ' 133)

  מן המעיין

קנאת ה'

שונאים את המוכיחים

"לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כה,יב). לפינחס ניתנה ברכת השלום, משום שעל-פי רוב בני-האדם שונאים את מי שמוכיח אותם ומייסרם לשפר את מעשיהם.

(פנים יפות)

מידה נגדית

מפני שהייתה בפינחס מידה גדולה של קנאות, הוצרך למידה הנגדית, מידת השלום, כמשקל-נגד לקנאות, שהיא מידה שאין להשתמש בה אלא במקרים יוצאים מן הכלל.

(כתב סופר)

לא לפרוש

"בקנאו את קנאתי בתוכם" (במדבר כה,יא). השבח הראשון שהתורה מונה בפינחס, שהוא היה 'בתוכם', בתוך העם. זה מסר לכל מי שמקנא קנאת ה', שאף שקנאותו אמיתית וכנה, עליו להישאר 'בתוכם', שלא יפרוש אל מחוץ למחנה ויבנה במה לעצמו. 

(רבי פינחס מקוריץ)

בזכות הצלת הכלל

"ולא כיליתי את בני-ישראל" (במדבר כה,יא). היה אפשר לחשוב שפינחס זכה לברכת השלום משום שמסר את נפשו למען הקב"ה. והתורה אומרת שהשכר הזה ניתן לו משום שבמסירות-הנפש הזאת הציל את הכלל, את עם-ישראל.

(תוצאות חיים)

לא נרתע

"והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (במדבר כה,יג). הדין הוא ש"כוהן שהרג את הנפש לא יישא את כפיו". פינחס ידע שבמעשהו הוא עלול לאבד את הכהונה, ובכל-זאת לא התחשב בכך והדבר לא הרתיעו. לכן קיבל שכר –  "והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם".

(פנים יפות)

קנאות חיובית

"בקנאו את קנאתי בתוכם" (במדבר כה,יא). בקנאה זו, שפינחס קינא לה' והרג את זמרי, השריש בתוך בני-ישראל את מידת הקנאה לה', שלא יוכלו לסבול עוברי עבֵרה.

(רבי מנחם-מנדל מקוצק)

למד מהחוטאים

פינחס ראה את הקנאה הגדולה ומסירות-הנפש של החוטאים, וזה הביאו לקנא את קנאת ה'. פינחס קינא את קנאת ה' באותה מסירות והתלהבות שראה אצל החוטאים.

(חתם סופר)

קנאות בלי נקמה

קנאתו של פינחס הייתה לשם שמים בלבד, בלי שום תערובת של נקמה; כמו נקמתו של הקב"ה, שרחמיו על כל מעשיו, ו"את אשר יאהב ה', יוכיח". זו משמעות "בקנאו את קנאתי" – קנאותו של פינחס הייתה כמו 'קנאתי', דומה לקנאת ה'. 

(רבי יהושע מקוטנה)

  אמרת השבוע

מבקש שכר כפינחס

כאשר ישב רבי פינחס הלוי הורביץ, בעל ה'הפלאה', על כס הרבנות בפרנקפורט-דמיין שבגרמניה, נתקבל בבית-הכנסת המרכזי של העיר חזן שלא הצטיין ביראת-שמים יתרה ובמידות טובות. קול ערב היה לו, ומחמאות הקהל מילאו את ליבו גאווה, עד שהחל לדרוש שכר גבוה יותר ויותר, ולבסוף תבע להשוות את שכרו למשכורתו של הרב.

התכנסו ראשי הקהל לדון בתביעת החזן. הישיבה הייתה סוערת למדיי, שכן רוב המתכנסים ראו בדרישת החזן חוצפה ועזות-מצח. במהלך הישיבה העיר אחד מראשי-הקהל: "החזן שלנו עושה מעשה זמרי (מלשון זמר) ומבקש שכר כפינחס"... 

  מעשה שהיה

נזכרתי באלוקים

בת שש-עשרה וחצי הייתה פסיה בודנר כשהגיעה עם בני-משפחתה למחנה ההשמדה אושוויץ. הם היו משפחה גדולה: אבא, אימא, שלושה אחים ושתי אחיות. העובדה שאחרי התופת הצליחו לשרוד שלושה מבני המשפחה – היא ושני אחיה הגדולים – היא בגדר נס כביר. רבבות משפחות אחרות הושמדו לגמרי.

במכתב מרגש היא מספרת על הרגע הקשה ביותר שעבר עליה, רגע שבו שבה וגילתה את בורא העולם:

כשהגענו לאושוויץ וירדנו מהקרונות, הורו לנו להתקדם לאורך המסילה. משפחות-משפחות צעדו שם, ילדים, זקנים, הורים עם ילדים ותינוקות הנישאים על כפיים. כולם הולכים אל הלא-נודע.

בסוף המסילה עמד קצין אס-אס (לימים נודע לנו ששמו מנגלה יימח-שמו). בהזזת אצבע ימינה ושמאלה הפריד בינינו – מי לחיים ומי למוות.

עוד לא התאוששתי מהלם הפרידה ומצאתי את עצמי בתוך קבוצת נשים ונערות צעירות. גזזו את שערותינו, הפשיטו אותנו מבגדינו, הפשיטו אותנו מעצמיותנו. זה היה ההלם השני.

הגרמנים לקחו מאיתנו הכול. נשארתי רק עם זיכרונות, אך גם הם נשמרו לאורך זמן. אחרי כחצי שנה של שהייה באושוויץ התעמעמו הזיכרונות היקרים, והרגשות האנושיים היטשטשו אט-אט.

לא שוחחנו בינינו. לא צחקנו. לא בכינו. שכחנו את ההורים. שכחנו את האלוקים. הקודש התערבב בחול. איבדנו כל תחושת זמן.

אט-אט גברו התכונות הבהמיות. בערב חטפנו זו מזו את פרוסת הלחם היבש. בבוקר נלחמנו על סיר שהתרוקן לאחר חלוקת מנת הדייסה. רצינו רק להכניס אצבע ולאסוף עוד כמה טיפות סולת. היינו כחיות נרדפות ומורעבות.

מדי יום ביומו יצאנו לעבודה, מרחק של כמה קילומטרים מהמחנה. עבדנו בסבָּלות ובחפירת תעלות, שרויות במי גשם קרים עד מותנינו.

יום אחד הובאנו לטפל בקרונות מלאים תפוחי-אדמה. הורו לנו לאחסן את תפוחי-האדמה בארגזים. השתוקקנו 'לסחוב' כמה תפוחי-אדמה, אבל המקום שרץ חיילי אס-אס.

במקום עבדה גם קבוצת גברים. אחד מהם היה יהודי עטור זקן, שמשך את תשומת ליבי, מכיוון שהזכיר לי את אבי.

הגשם טפטף והאדמה נעשתה בוצית. כשעלינו על הגבעה החליק אותו יהודי ונפל, וכל תפוחי-האדמה שנשא התגלגלו במורד הגבעה. בן רגע הופיע חייל אס-אס, אלה בידו, והִכה מכות נמרצות על ראש היהודי המתבוסס בבוץ כשהוא צורח עליו: "יהודון מזוהם!".

בכוחותיו האחרונים קם היהודי על רגליו ובשתי ידיו המלאות בוץ דחף בחוזקה את החייל ולכלך את מדיו. בכך חרץ את גורלו. כשראיתי זאת התפלצתי. הרגשתי שעשו זאת לאבא שלי.

הוספנו לעבוד כל היום. בסוף גבר הרעב על הפחד. הצלחתי להכניס לשני כיסי מעילי המחורר שני תפוחי-אדמה. הם הוטמנו בין המעיל לבטנה.

בשעת בין-ערביים, כשחזרנו למחנה, עייפות, רצוצות ורטובות, התרוצצה בראשי מחשבה אחת –  להיות כבר על הדרגש ולאכול את תפוחי-האדמה.

אולם החלום התנפץ. בשער המחנה עמדו חיילות אס-אס וערכו עלינו חיפושים. מובן שמצאו אצל כל בנות קבוצתי תפוחי-אדמה והחליטו להעניש אותנו.

נלקחנו למגרש גדול, שעליו פוזרו פחמים דוקרניים. פקדו עלינו לכרוע ברך עליהם. הכאב היה עז. באותו רגע הרגשתי שכל צרות העולם התמזגו בנו. כאב, רטיבות, קור, חושך, רעב, צמא, פחד מוות. למרות הכול העייפות הכריעה אותי ונרדמתי.

פתאום התעוררתי. אור חזק סנוור את העיניים. חשתי דקירות בבטן. חיילת אס-אס עברה בין השורות ובידיה פנס ודוקרן והעירה את כל הנרדמות. הדבר חזר ונשנה כמה וכמה פעמים, עד שהרגשתי שאין ביכולתי לעמוד בכך עוד. חשבתי להטיל את עצמי על האדמה ולהירדם לעולמים.

בפעם הראשונה בחיי איבדתי כל רצון לחיות והייתי מוכנה למות. דבר אחד הטריד אותי – שאני הולכת למות ואני לבד. ילדה בת שבע-עשרה ולבד-לבד. הרגשתי שאני הולכת להתפוגג. רציתי שלפחות יישאר מישהו שיוכל לספר איפה מַתִּי ובאילו נסיבות. הבטתי סביב ואין לי מכיר. הבדידות הייתה איומה.

ופתאום, ממעמקים, נזכרתי באלוקים. יש אלוקים! אני לא לבד! אלוקים מכיר אותי, יודע את שמי. נתפסתי באלוקים כבקרש הצלה. הרגשתי כאילו דמות כלשהי עומדת לצידי, זרועה נצמדת לזרועי הימנית. ידעתי שזה אלוקים.

הפניתי את  ראשי וביידיש, שפת-האם שלי, אמרתי: "ריבונו-של-עולם, עזור לי! שחרר אותי! שלא ירחף עוד עליי פחד המוות. אני לא מבקשת הרבה. תן לי רק חתיכת לחם ופינה שקטה להניח את הראש. אוי, ריבונו-של-עולם! אם יהיו לי שלושת אלה – חירות, לחם ופינה לשים בה את הראש –  אהיה המאושרת באדם".

פתאום הרגשתי פרץ של אושר עילאי ממלא אותי. הוא זרם מקצות האצבעות, דרך הגוף ועד הראש. גל של חום הציף אותי וחימם מעט את גופי הקפוא למחצה. ידעתי שבורא-העולם נמצא איתי, מקשיב לי ותומך בי.

זה מה שהציל אותי באותו לילה. שפתיי מלמלו: "לא אמות כי אחיה ואספר מעשה י-ה".

  לומדים גאולה

השילוב בבית השלישי

מדוע בית-המקדש הראשון והשני חרבו ואילו הבית השלישי יעמוד לעד? הדבר נובע מחיסרון מסויים שהיה בכל אחד ואחד משני בתי-המקדש האלה, לעומת הבית השלישי שיהיה שלם בתכלית ולכן יתקיים לנצח.

הנביא חגי ניבא על בית-המקדש השני (חגי ב,ט): "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון". במה הייתה גדולתו? הגמרא מסבירה (בבא-בתרא ג,א): "חד אמר בבניין וחד אמר בשנים". כלומר, על-פי דעה אחת התבטאה גדולתו "בבניין" – שהיה גבוה בשלושים אמה מהבית הראשון; ולפי דעה שנייה הייתה גדולתו "בשנים" – שהתקיים עשר שנים יותר מן הבית הראשון.

ההסברים האלה מעוררים שאלה גדולה: הלוא בית-המקדש הוא מרכז של רוחניות, קדושה, השראת השכינה. כאשר מדברים על "כבוד הבית הזה", אפשר לצפות לתוספת של קדושה וגילוי אלוקות. והנה אומרים לנו שגדולתו של הבית מתבטאת בתוספת של כמה אמות לגובה ובעוד כמה שנים של קיום. וכי בכך גדולתו של בית-המקדש? השאלה גוברת על-פי הידוע, שמבחינת השראת הקדושה היה הבית השני ירוד בהרבה לעומת הבית הראשון, שכן חסרו בו חמישה דברים מהותיים – הארון, האש, השכינה, רוח-הקודש והאורים ותומים!

שני תלמידים

עלינו לומר שבכל-זאת היה יתרון מיוחד בבית-המקדש השני, והיתרון התבטא בכך שהיה גבוה יותר והתקיים משך-זמן ארוך יותר. תורת החסידות מסבירה זאת בעזרת משל משני תלמידים: תלמיד שקולט בשלמות את תורת רבו, אבל אין בו הכוח להבין דברים ולחדש בכוחות עצמו; ותלמיד המסוגל להבין ולחדש בכוחות עצמו.

התלמיד הראשון נקרא "בור סוד שאינו מאבד טיפה". מעלתו, שהוא מחזיק בשלמות את תורתו הגאונית של רבו. חסרונו: אין בו הכוח ללמוד ולחדש בכוחות עצמו. לעומתו, התלמיד השני נקרא "מעיין המתגבר". מעלתו: שלמד מרבו איך ללמוד ויש בו הכוח להבין ולחדש בכוחות עצמו. חסרונו: חידושיו העצמיים אינם מגיעים לעומק חידושיו של הרב.

אם מדברים על רמת הידיעה בתורה – אין ספק שהתלמיד הראשון גדול יותר, שכן תורת רבו בשלמותה שמורה בו; אבל אם מדברים על יכולתם של התלמידים ללמוד – התלמיד השני עולה על הראשון, שכן יש לו יכולת להעמיק בסוגיות שלא למד עם רבו.

גדרי העולם

שני המצבים האלה קיימים גם בגילוי האור האלוקי בעולם. יש גילוי אלוקות שבא 'מלמעלה'. זה אור עליון ביותר, שאינו תלוי במצבו של העולם. לעומתו, יש גילוי 'מלמטה'. זה אור אלוקי שמאיר בעולם על-ידי ההזדככות וההתעדנות של העולם עצמו. האור הראשון גבוה יותר, אבל הקשר שלו עם העולם רופף; האור השני גבוה פחות, אבל הוא נובע מתוך גדרי העולם עצמו.

בבית-המקדש הראשון שרתה השכינה בדרך של 'מלמעלה למטה'. האיר בו אור אלוקי עליון ביותר, אבל האור הזה לא היה מחובר דיו עם העולם הגשמי, מאחר שלא היה תלוי בזיכוך מוקדם של העולם.

בבית-המקדש השני הייתה המעלה של קדושה שפורצת 'מלמטה למעלה'. אמנם חסרו בו חמישה דברים והאור האלוקי לא היה גבוה כל-כך, אבל מצד שני, הקדושה שהאירה בו הייתה מחוברת היטב עם העולם, כי הוא בא לאחר הזדככותו המוקדמת. דבר זה נרמז בכך שגדולתו הייתה ב'בניין' ו'בשנים'. שני אלה מציינים את מושגי המקום והזמן, גדרי העולם הגשמי. בכך הייתה גדולתו של הבית השני – בקדושה שבאה דווקא מצד העולם הגשמי.

אולם מאחר שגם בבית השני הייתה רק מעלה אחת – נחרב. הבית השלישי, שייבנה במהרה בימינו, ישלב את שני היתרונות של הבית הראשון והשני, ולכן יעמוד לנצח.

  פתגם חסידי

דור קטן, מנהיגים גדולים

"חולה במחלה קלה, דיי לו ברופא קטן, אך חולה במחלה חמורה זקוק לרופא גדול. כך דור גדול, דיי לו במנהיגים קטנים, אבל דור קטן זקוק למנהיגים גדולים" (רבי מנחם-מענדל מקוצק)

  חיים יהודיים

המקווה הפרטי של הכוהן הגדול

אנחנו יורדים במדרגות צרות למעבה האדמה, לתוך מנהרה עתיקה. את החושך מפזרת אלומת אור מפנסו של צבי גולדוויג. "ברוכים הבאים לירושלים של לפני אלפיים שנה", הוא אומר ומוסיף: "אתם עומדים עכשיו להיכנס למקווה הפרטי של רבי ישמעאל כוהן גדול".

אתה ממש מרגיש שחזרת אלפיים שנה לאחור, לירושלים של ימי הבית השני. רק הפנס שגולדוויג אוחז נראה זר בנוף העתיק. במפתח גדול הוא פותח שער שמוביל לעוד מנהרה. הוא נעלם ונבלע בין האבנים העתיקות. אנו מתכופפים וזוחלים בעקבותיו. נכנסים מבעד למשקוף וציר של דלת ישנה, שמובילים לחדר סגור. "זה כאן", הוא אומר.

מבצר ענק

הוא מצביע על קיר ומסביר: "זה קיר שהיה חלק מתעלה שהִטתה את מי השילוח למקום אחר. אם אנחנו פורצים אותו, המים זורמים היישר לכאן. את המקום גילינו בזכותם של הפרופ' רוני רייך מאוניברסיטת חיפה ואלי שוקרון, איש רשות העתיקות, שחפרו במקום לבקשתנו".

המקווה נתגלה באקראי. במקום תוכנן לקום מרכז מבקרים של 'עיר דוד', וקודם שהחלה הבנייה נעשתה בדיקה אם אין במקום עתיקות. מסביר צבי: "בבדיקה גילינו אבנים מסותתות, עתיקות. הוספנו לחפור וגילינו מבצר ענק מימי הבית הראשון. כאן זרמו מקורות המים של ירושלים הקדומה בימי חזקיהו המלך".

"טיהר רבי ישמעאל"

על-פי תיאורי חז"ל ידעו החופרים שבסביבות התעלה הזאת נבנה לרבי ישמעאל כוהן גדול מקווה פרטי. היכן המקווה? זאת לא ידעו, עד שירדו אל מתחת למפלס והגיעו לסף של דלת, שציריה נמצאו מתאימים לימי הבית השני. "תהינו מה עשתה כאן הדלת. היה ברור שזה חדר פרטי של מישהו. ואז חזרנו ונזכרנו בתיאורי חז"ל על המקווה הפרטי שהיה לרבי ישמעאל כוהן גדול. כאן 'טיהר רבי ישמעאל עצמו'. הצירים היו מקובעים אל האבן בדיוק כפי שהדברים מתוארים בגמרא, וכך ידענו שאנו נמצאים במקווה של רבי ישמעאל", מסיים צבי.

זו למעשה עיר דוד. בתוך שישים דונמים כלואים אירועים רבים של התנ"ך. כאן התרחשו האירועים המרוממים והמקודשים בחיי עם-ישראל, וכאן גם התרחשו הדרמות הגדולות בחיי העם היהודי.

חשיפה בעקבות התמוטטות

המקווה הזה הוא גולת הכותרת בשורת גילויים חדשה שנחשפו בחפירות עיר דוד. אנו יוצאים החוצה, עוברים בין כתלים מכמה וכמה תקופות, ומוצאים את עצמנו ברחבה ובה גרם מדרגות ענק. גם המקום הזה נתגלה באקראי. בתחילה עבר שם כביש. חורף גשום אחד התמוטט הכביש. "התחלנו לפנות אותו ולפתע גילינו את גרם המדרגות הרחב הזה, ולידו שוקת ופתח של ברֵכה", הוא מספר. "זו הייתה הברֵכה שבנה חזקיהו המלך, כדי לאגור בה את מי הגיחון, כחלק מהיערכות להגנת ירושלים מפני המצור".

אי-אפשר לתאר את התחושה כאשר אתה רואה מול עיניך אלפי שנות היסטוריה יהודית. "גילינו כאן  שרידים לעצים משבעת המינים. כאן היה ארמונו של דוד המלך, כאן ישבו נביאים ומלכים,  ופתאום הכול קם לתחייה מול עיניך", אומר צבי בהתרגשות.

גולדוויג על רקע המדרגות המוליכות לברֵכת חזקיהו

  פינת ההלכה ומנהג

מקום שליח-ציבור

שאלה: היכן צריך לעמוד שליח הציבור בשעת התפילה בבית-הכנסת?

תשובה: הרמב"ם כותב: "ומעמידין בימה בבית-הכנסת כדי שיעלה עליה הקורא בתורה, או מי שהוא אומר לעם דברי כיבושין – כדי שישמעו כולם". כך נהגו בכל תפוצות ישראל, שהבימה לקריאת התורה היא באמצע בית-הכנסת, ומשתדלים שתהיה מוגבהת.

אולם לעניין תפילה אמרו בגמרא: אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, שנאמר (תהילים קל,א): "ממעמקים קראתיך ה'". בזמן חז"ל היה שליח הציבור "יורד [מעל הבימה, ועובר] לפני התיבה". על-פי כמה מפרשים, וכן משמע מהרמב"ם, הכוונה ב'תיבה' לארגז שהכניסו בו ספר-תורה אחד, כדי שיעמוד הש"ץ ויתפלל לפניו (לכן היה מנהג ישן בכמה קהילות אשכנזיות, שמקום הש"ץ נמוך משל שאר המתפללים).

עם זה, אצל הספרדים המנהג קבוע זה דורות רבים שהש"ץ עומד על הבימה במרכז בית-הכנסת, וזאת על-פי דעת הפוסקים, שאם כוונתו להשמיע היטב לציבור, מותר להתפלל במקום גבוה, ובייחוד כשהיא 'רשות בפני עצמה'.

אצל האשכנזים הש"ץ עומד בדרך-כלל סמוך לארון-הקודש, מצד ימין (ולא באמצע, משום הכנעה). רק כשהציבור גדול וקולו של הש"ץ נמוך ואין שומעים אותו היטב, נהגו להעמידו על הבימה.

מקורות: ברכות י,ב. סוכה נא,ב. תענית כג,ב. רמב"ם הל' תפילה פ"ה ה"ו-ז ופי"א ה"ג, ונו"כ. שו"ע או"ח סי' צ ס"א-ב ונו"כ, וילקוט יוסף שם. שו"ת: אגרות משה או"ח ח"ב סי' כו,כח, וח"ג סי' י. מנחת יצחק ח"ג סי' ח. ציץ אליעזר חלק י סי' כב. פסקי תשובות סי' צ ס"ק ב וסימן קנ ס"ק יג,יז וש"נ. מנהג ישראל תורה סי' קנ יג-טז.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)