בשחר ימיו של רבי שמחה-בונים מפשיסחה, בעודו אברך צעיר המסתופף בצלו של רבו 'היהודי הקדוש' מפשיסחה, נהג להעלים את גדלותו מעיני הבריות. תחילה היה סוחר ועשה מסעות לרגלי מסחרו, ולימים בחר להיות רוקח.
בעיר שֶפס התגוררו כמה מחבריו הקרובים, בני עלייה, מחסידיו הגדולים של 'היהודי הקדוש'. הם ידעו להעריך את גדולתו, ושמחו על כל הזדמנות לשוחח עמו בדברי תורה וחסידות. אחד מהם היה ר' זלמן.
הוא כונה 'זלמן הקטן', על שם מצבו הכלכלי הירוד. בביתו היה מחסור תמידי. לא רהיטים ולא מזון. בני משפחתו התהלכו לבושי קרעים. עם זה, פניו היו תמיד מאירות בשמחה יוקדת, שהדביקה את הסובבים אותו. לכן כונה גם 'זלמן חסיד'.
פעם אחת נסע רבי שמחה-בונים לעסקיו, ועצר בעיר שֶפס כדי להיפגש עם ידידיו החסידים. הוא שמח לפגוש את חברו ר' 'זלמן חסיד', אשר ידע לעלות לגבהים ולרדת עד תהום בכל נבכי עבודת ה', והכול בחביבות ובפשטות. רבי שמחה בונים מצא בו אדם כלבבו.
אולם הפעם לא היה יכול להתעלם מעוניו וממצוקתו של חברו, אשר כגודל צדקותו גודל ייסוריו. הוא חש כי מחובתו לעשות מעשה למענו. הוא ידע כי עליו לעשות זאת בדרך שלא תפגום בכבודם של ר' זלמן ובני ביתו.
לקראת סיום ביקורו בעיר פנה רבי שמחה-בונים אל ר' זלמן ואמר לו: "רוצה אני לעשות סעודת פרידה לכל ידידינו היקרים. האוכל לעשות זאת בביתך?".
ר' זלמן הרים גבה: "סעודה בביתי?! הלוא אין לי אפילו כיכר לחם אחת, וכיצד תרצה לערוך סעודה?!".
החזיר לו רבי שמחה-בונים: "אל דאגה, אני אדאג להביא את כל צורכי הסעודה".
"אבל אין לי שולחנות וכיסאות בעבור כל החסידים. גם כלי אוכל והגשה אין לי בבית", אמר ר' זלמן בראש מורכן.
הרגיעו רבי שמחה-בונים. "אינך נדרש להכין דבר מלבד העמדת הבית לשירותנו", אמר לו במאור-פנים. "לכל השאר ידאגו בני החבורה". לזה לא היה ר' זלמן יכול לסרב, וכמובן שמח על הזכות לארח בביתו סעודה עילאית כזאת.
ביום הסעודה החלו לזרום אל הבית בני משפחותיהם של החסידים. זה הביא עמו כיסא וזה נשא סיר ומגש, קערת תבשיל או חבילת מזון. הדלת נפתחה ללא הרף, עד שהיה הבית עמוס. במקום מפות נפרשו על השולחנות סדינים ושמיכות, וכש'חסרו' ספסלים הגיעו במקומם מיטות. כמה צעירים נרתמו למלאכה וערכו את השולחנות עם כל המאכלים, כיאות לסעודה מכובדת.
בשעת ערב ישבו רבי שמחה-בונים וחבורת החסידים לסעודה, והיא התנהלה ברוח עילאית ובאווירת קודש של דבקות חסידית.
בשעת ערב מאוחרת נסתיימה ההתוועדות, וכאשר החלו ר' זלמן ורעייתו לסדר את הבית התברר כי נשארה כמות אדירה של מזון. המשפחה הענייה גם התעשרה בכלי-בית וברהיטים רבים. או-אז התבררה כוונתו העלומה של רבי שמחה-בונים, שעשה יד אחת עם החסידים, כדי לסייע למשפחה במצוקתה בדרך מכובדת.
רבי שמחה-בונים עמד לצאת לדרכו, וחבורת החסידים התאספה ליד אכסנייתו להיפרד ממנו. יום נעים היה אותו יום, אולם רבי שמחה-בונים יצא אל המרכבה לבוש בשני מעילי פרווה, כאילו זה היה יום כפור ורוחות סערה.
כל אחד ואחד מהחסידים נפרד ממנו לשלום, והאחרון ניגש ר' זלמן. באותו רגע נזכר כביכול רבי שמחה-בונים ששכח דבר-מה באכסניה. הוא מיהר לפשוט את המעיל העליון שעליו, ובעודו מניחו על כתפיו של ר' זלמן אמר: "שמור-נא את המעיל עליך בינתיים, כי החום מעיק עליי".
הוא נכנס לאכסניה וכעבור כמה רגעים יצא בחיפזון, עלה למרכבה וסגר אחריו את הדלת. בראותו זאת קרא ר' זלמן בקול: "הפרווה! שכחת את מעיל הפרווה!". רבי שמחה-בונים קרא לעברו: "איני יכול עתה לשאת עליי את מעיל הפרווה מרוב חום, השאר אותו אצלך". באומרו מילים אלו הושיט את ידו מחלון המרכבה אל ר' זלמן ולחץ את ידו בחום. רבי זלמן חש היטב במתנת-היד שנמסרה לו. כשפתח אחר-כך את ידו מצא כמה שטרות בני מאה רובל כל אחד, סכום נכבד באותם ימים.
עברו ימים, ושוב נפגשו רבי שמחה-בונים ור' זלמן. פנה רבי זלמן למיטיבו ושאל גלויות: "הבנתי כי רצית לקיים בי מצוות צדקה, ואכן שיפרת את מצבי מאוד, אולם לשם מה הרגשת צורך להוסיף ברגע האחרון גם את שטרות הכסף?!".
נענה רבי שמחה-בונים: "כשהתעוררתי בהחלטה לעזור לך, זה היה מרוב רחמנות. ליבי נשבר לרסיסים לראותכם במצבכם הקשה, ועשיתי ככל יכולתי לעזור לכם. אך בעצם, בכך השקטתי את מצפוני. מצוות הצדקה פירושה שעלינו לעזור לכל נזקק, גם אם אין מצבו מעורר בליבנו רחמנות. לכן כאשר רגשות הרחמנות שבליבי באו על סיפוקם, ראיתי צורך לתת לך את הכסף כדי לקיים את מצוות הצדקה בטהרתה". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
