חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:49 זריחה: 5:35 י"ג בסיון התשע"ט, 16/6/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 776 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת בהעלותך, י"ג בסיוון ה'תשס"ט (05/06/09)

נושאים נוספים
כוונת האהבה והצימאון היא בהמשכת האלוקות למטה
התקשרות גליון 776 - כל המדורים ברצף
לעשות הכול כדי למהר
בצל החכמה
פרשת בהעלותך
"הוו זהירין ברשות"
לוי במקום כהן / אמן ב'גאל ישראל'
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 776, ערב שבת-קודש פרשת בהעלותך, י"ג בסיוון ה'תשס"ט (05.06.2009)

 

  דבר מלכות

כוונת האהבה והצימאון היא בהמשכת האלוקות למטה

מה בין האהבה שהמשיך אברהם לאהבה של אהרן? * עניין משותף להדלקת המנורה ומתן תורה, ללמדנו כי אור התורה צריך להאיר גם בתוך 'הנחות' העולם * ופיתרון לשאלה: כיצד ניתנה התורה לנשמות כל הדורות יחד, בעוד שרובן הם גלגולי אותן נשמות עצמן?! * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ביאור עניין "בהעלותך את הנרות"1:

נר – ענינו אור, ואור קשור עם עניין האהבה, כפי שמביא אדמו"ר הזקן בתניא2 (מה שכתוב בספרים שלפני זה3) ש"ואהבת בגימטריא ב' פעמים אור".

וזוהי עבודתו של אהרן – "בהעלותך את הנרות" – שהמשיך אהבה אצל כל בני-ישראל.

ומשום זה היתה גם הנהגתו של אהרן – בגשמיות – באופן של "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות כו'"4, וכמבואר בתניא5 דקאי על אלה ש"נקראים בשם בריות בעלמא", היינו, שמעלתם היחידה היא היותם "בריות" שנבראו על-ידי הקב"ה – על דרך המסופר בגמרא6 אודות אחד התנאים ש"נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר . . אמר לו ריקה כמה מכוער אותו האיש . . אמר לו . . לך ואמור לאומן שעשאני כו'", והיינו, שלגבי מעלת היותו בריאה של הקב"ה ("אומן שעשאני"), הרי גם כיעור היותר גדול (עד כדי כך שהתנא לא היה יכול לסובלו) אינו נחשב לכיעור, ולא עוד אלא שמתעורר ברגש של אהבה אליו – "אוהב את הבריות".

ב. ובפרטיות יותר:

מצינו שעניין האהבה מתייחס לאברהם, כמו שכתוב7 "אברהם אוהבי", ובזה נכלל גם עניין המשכת האהבה לכל בני-ישראל, כמבואר בחסידות8 בפירוש "אברהם אוהבי", "שהמשיך האהבה לכל ישראל אחריו". אבל אף-על-פי-כן, מתייחס עניין האהבה גם לאהרן, ולא עוד אלא שיש מעלה באהבה דאהרן לגבי האהבה דאברהם.

וכללות החילוק ביניהם9 – שאהבה דאברהם היא אהבה מוגבלת, כמובן ממה שכתוב באברהם "הלוך ונסוע הנגבה"10, לצד דרום, ששם הוא תוקף החום, ובמדרגה זו היא האהבה דאברהם; מה שאין כן האהבה דאהרן היא אהבה בלתי מוגבלת, שנמשכת בכל מקום, כאמור, "אוהב את הבריות".

וכיוון שאהבה דאהרן היא בלי גבול שנמשכת בכל מקום, מובן, שאהבה זו אינה נשארת באופן של רצוא וכליון, אלא הכוונה היא שתהיה ההמשכה למטה דווקא. והיינו, שאף-על-פי שכללות עניין האהבה היא תנועה של רצוא וכליון, מכל מקום, האהבה דאהרן היא באופן שהכוונה בזה הוא עניין ההמשכה למטה.

וכמו עניין הצימאון, שאף שזהו תנועה של כליון ועלייה, הרי הכוונה והמבוקש בזה – שיתנו לו הדבר שמרווה את הצימאון, שזהו עניין ההמשכה למטה.

ובאופן נעלה יותר – "כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה דרחים לון יתיר מגרמיה כו'"11, והיינו, שאודות עצמו אינו חושב כלל, כי אם – "איזהו חסיד המתחסד עם קונו, עם קן דיליה, לייחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים"12, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים13, כך, שהמבוקש של אהבה זו הוא – המשכה למטה.

וזהו גם מה שאהרן נקרא "שושבינא דמטרוניתא"14 – דאף שענינו להעלות את המטרוניתא, מכל מקום, הכוונה בהעלאה זו היא שתהיה ההמשכה למטה דווקא.

ג. עניין הנ"ל נתבאר במאמר של הצמח-צדק15, וזה לשון המאמר16:

דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות גו'1. להבין כפל הלשון דבר כו' ואמרת כו' . . ולהבין ביאור הדברים הללו יש להקדים בבחינת ומדת אהרן שהוא בבחינת אהבה רבה. וידוע שיש ב' בחינות ומדריגת האהבה, והוא מדריגת אברהם שנאמר בו7 אברהם אוהבי (לשון פועל, כי אבות סימן לבנים) שהוא שהמשיך האהבה לכל ישראל אחריו. והב' הוא בחינת ומדריגת אהרן שהוא בחינת האהבה רבה, והוא גם כן שהמשיך אהבה רבה זאת לכל נשמות ישראל כו'.

וההפרש שבין אהבה דאברהם לאהבה דאהרן יובן על-פי מה שכתוב10 באברהם הלוך ונסוע הנגבה . . ומעתה יש לבאר עניין ובחינת האהבה דאהרן שנקראת בשם אהבה רבה כו'. דהנה אהרן הוא בבחינת כהן גדול שהוא בחינת ורב חסד (דאית חסד ואית חסד, אית חסד עולם, כמו שכתוב17 כי אמרתי עולם חסד יבנה כו', ואית חסד דאיהו רב חסד דעצמות אור אין סוף ממש), הרי זה בבחינת המשכה מלמעלה למטה (דהיינו שאהרן היה שושבינא דמטרוניתא בבחינת העלאה דנשמות ישראל . . שזהו שכתוב בהעלותך את הנרות כו'. ואהבה זו הוא הנקרא צימאון, כאדם הצמא למים לרוות צימאונו, דהיינו הצימאון שיהיה המשכות אורות העליונים למטה כמו למעלה כו') . . שיהיה המשכת והתגלות אור העצמות . . עד שיבוא למטה מטה גם בבחינת מקום וזמן הגשמי.

והנה במתן תורה נאמר18 וידבר אלקים כו' לאמר, דלכאורה לאמר זה מיותר, דהרי כל ישראל שמעו עשרת הדברות. ואיתא בשם הרב המגיד ז"ל19 שזהו שעל-ידי התורה היה יחוד וחיבור דעשרת הדברות בעשרה מאמרות כו'. וזהו וידבר כו' לאמר כו' . . וזהו שכתוב דבר אל אהרן כו' ואמרת אליו כו', שיהיה החיבור והקשר הדברות למאמרות כו'.

ד. ובפרטיות יותר:

במתן-תורה20 נאמר18 "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר". והקשו המפרשים21: בכל מקום שבו נאמר "וידבר גו' לאמר", הכוונה היא, שימסרו את הדברים לבני-ישראל שלא שמעו אותם בשעת מעשה. אבל, מכיוון שבעת מתן תורה היו נוכחים כל בני-ישראל, וכולם שמעו את הדברים – מהי הכוונה ב"לאמר"?

ואין לומר, שהכוונה ב"לאמר" היא בשביל דורות הבאים, שהרי בעת מתן תורה היו נוכחים גם הנשמות של הדורות שלאחרי זה22.

ומתרץ על זה המגיד ממעזריטש נשמתו עדן19 – שענינו של מתן תורה הוא להמשיך עשרת הדברות של התורה בעשרה המאמרות שבהם נברא העולם23, כידוע הפירוש24 על הפסוק25 "עשרה עשרה הכף בשקל הקודש", שעשרה המאמרות שקולים ומכוונים כנגד עשרת הדברות. ולכן נאמר "וידבר גו' לאמר", כי, הכוונה היא להמשיך את ה"וידבר" – עשרת הדברות, ב"לאמר" – עשרה המאמרות.

ה. וביאור העניין בעבודת השם:

אור התורה, עשרת הדברות – צריך להאיר גם בענייני העולם, עשרה מאמרות.

לא כדעת הסוברים שהתורה היא עניין בפני עצמו והעולם הוא דבר בפני עצמו; בהיותו בסביבה של תורה – יהיה יהודי תורני ("אַ תורה איד"), ואילו בצאתו לעולם יתנהג לפי הנחות העולם – לפי העמדה וההנהגות של העולם. אלא, נדרש מיהודי – שכל ענייניו, גם עניני העולם, יהיו לפי הנחות התורה.

לא מדובר אודות דברים האסורים, שכן, דבר הפשוט שמה שאסור – אסור ("דאָס וואָס מען טאָר ניט – טאָר מען דאָך ניט"). הכוונה היא, שאפילו בדברים המותרים – לא צריכות להיות הנחות העולם, "בעל-הבית'ישע הנחות"26, אלא הנחות של תורה.

ו. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר שכאשר דרו ברסטוב היתה דירת אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בדיוטא העליונה, ודירתו (של כ"ק מו"ח אדמו"ר) בדיוטא התחתונה. ולפעמים היה אדמו"ר נ"ע הולך לדירת בנו כ"ק מו"ח אדמו"ר לערוך קידוש והתוועדות. באחד ההתוועדויות אמר כ"ק אדמו"ר נ"ע אל בנו כ"ק מו"ח אדמו"ר: "לחיים, בעל-הבית". וביקש כ"ק מו"ח אדמו"ר מאביו כ"ק אדמו"ר נ"ע שיסיר ממנו את התואר "בעל-הבית", כי, "בעל-הבית" הוא דבר מזוהם. – כן היה לשון כ"ק מו"ח אדמו"ר27.

והיינו, שגם "בעל-הבית" שמתנהג כדבעי בכל העניינים, ובמילא לא שייך לומר עליו דבר בלתי-רצוי, דבר האסור או אפילו דבר שאינו טהור – הרי זה בכל זאת דבר מאוס, דבר מזוהם.

וכיוון שחסידות שונאת ביותר "בעל-הבית'ישע הנחות", הנה סוף-סוף יהיה זה דבר מופרך אצל כל בני-ישראל, שהרי תורת החסידות היא לכל בני-ישראל, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר28 בשם אדמו"ר הזקן שתורת החסידות אינה עבור איזו מפלגה או כתה, אלא עבור כל בני-ישראל.

ז. וזהו כללות החידוש דמתן תורה שבו נאמר "וידבר גו' לאמר" – שגם בענייני העולם, עשרה מאמרות ("לאמר"), תהיה ההנהגה לא על-פי הנחות העולם, "בעל-הבית'ישע הנחות", אלא על-פי התורה, עשרת הדברות ("וידבר"), היינו, להמשיך את התורה בעולם.

וזהו גם הביאור בכפל הלשון "דבר אל אהרן ואמרת אליו": כיוון שהכוונה בעניין "בהעלותך את הנרות" היא שתהיה ההמשכה למטה, לכן נאמר "דבר גו' ואמרת", להמשיך את עשרת הדברות בעשרה מאמרות.

* * *

ח. בנוגע ל"נר" – שזהו העניין שמדברים אודותיו ("בהעלותך את הנרות") – איתא בתניא29 שזהו עניין "נר ה' נשמת אדם"30, "שישראל הקרויים אדם נשמתם היא למשל כאור הנר שמתנענע תמיד למעלה בטבעו כו'".

וזהו גם מה שכתוב בזהר31 שמטעם זה מתנענעים בני-ישראל בשעת התפילה ולימוד התורה. וכידוע שזהו אחד הטענות שטענו נגד ספר הזהר32.

(וסיים כ"ק אדמו"ר:) צריך להיות עניין של נענוע ("מ'דארף זיך צושאָקלען"). אינני יודע אם דרוש עניין של ניגון או ריקוד, אבל בכל אופן, שיהיה עניין של נענוע והזזה.

– יהודי אחד33 מאלה שלעת-עתה הם בפלוגה ד"חוצה" [שהרי הכוונה היא שיפוצו מעינותיך חוצה, שיש בזה ג' עניינים: "יפוצו", "מעינותיך", ו"חוצה"34], כתב פעם לכ"ק מו"ח אדמו"ר, שהוא מעריך מאד ("ער האַלט זייער שטאַרק") מהפעולות של ליובאוויטש בנוגע לישיבות וכו', אבל דבר אחד אינו מבין: מדוע מתנענעים תלמידי הישיבה באמצע לימודם, וכולם צועקים יחד – ללא סדר; למה לא יהיה הלימוד באופן מסודר, שכולם ישבו על מקומותיהם בשקט, מבלי להתנענע, וכשמישהו ירצה לשאול שאלה, יגביה את אצבעו וכו'. – כ"ק מו"ח אדמו"ר לא השיב לו מאומה על שאלה זו. זוהי אחת השאלות היחידות שכ"ק מו"ח אדמו"ר לא השיב עליהם.

(וסיים כ"ק אדמו"ר:) צריכה להיות הזזה עצמית.

[באמצע הניגון והריקוד, הפסיק כ"ק אדמו"ר ואמר:] מספרים שפעם רקדו בהתוועדות בליובאוויטש עד שהגג התרומם ("דער באַלקן האָט זיך געהויבן"). ובלשון חז"ל35 "פקע איגרא".

והעניין בזה:

גג – הוא מקיף הרחוק, שהוא למעלה יותר ממקיף הקרוב, לבוש, שלהיותו עשוי לפי מדת האדם הרי הוא בודאי בהגבלה. אבל אף-על-פי-כן, גם מקיף הרחוק יש לו שייכות להגבלה, שהרי הוא מקיף דבר המוגבל (עולמות כו').

וזהו החידוש ד"פקע איגרא" – שצריכה להיות הזזה עצמית עד שיתבטלו אפילו ההגבלות דמקיף הרחוק.

[ורמז כ"ק אדמו"ר שירקדו בחוזק יותר].

* * *

ט. והנה, בביאור הקשר והשייכות ד"וידבר גו' לאמר" שנאמר במתן תורה ל"דבר גו' ואמרת" שנאמר בהדלקת המנורה, שבשניהם מודגש עניין ההמשכה למטה דווקא, כנ"ל – מבאר במאמר:

ועל דרך במתן תורה שהיה בו התגלות אור העצמות ממש, בחינת שמי הוי' כמו שהוא לבדו, והיה התגלות זאת גם למטה בבחינת מקום וזמן (בחינת מקום הוא שאמרו רז"ל36 שהיה הקול נשמע מארבע רוחות, להיות שהמקום אינו נתפס כו', ובחינת זמן הוא מה שכתוב37 את אשר ישנו פה ואשר איננו פה . . והתורה הוא עניין אחד עם בחינת המנורה שהיה בזמן הבית, וכמו שכתוב38 כי נר מצוה ותורה אור כו'.

י. והעניין בזה:

ידוע בפירוש הכתוב39 "ראיתי והנה מנורת זהב כולה גו'", שנוסף על הפירוש הפשוט שזהו חיזיון זכריה, ישנו גם הפירוש ש"כללות נשמות ישראל נקרא מנורה ויש בה בחינת ז' נרות שהם ז' מדרגות בעבודת ה"40, וכמו כן ישנו הפירוש דקאי על התורה, כמובא במאמר ש"כמו שבמנורה היו ששת הקנים שמצידה נוטים בהדלקתם אל מול קנה האמצעי כמו שפרש"י1, כמו כן בתורה שיש בה ב' בחינות תורה שבכתב ושבעל פה שהן ששה סדרי משנה, שצריך להיות הששה סדרי משנה נוטים אל קנה האמצעי שהוא תורה שבכתב, וכמו מאי טעמא – אמר קרא כו'"41.

וב' הפירושים (שמנורה קאי על ישראל ועל התורה) מתאימים זה לזה – כיוון שישראל אורייתא וקודשא-בריך-הוא כולא חד42.

וזהו שבהעלאת הנרות מודגש עניין ההמשכה למטה – כמו במתן תורה שהיה התגלות אור העצמות למטה, היינו, שהבחינה שלמעלה ממקום וזמן נמשכה במקום וזמן.

דהנה, הגילוי של מתן תורה היה למעלה מבחינת המקום ובמילא גם למעלה מבחינת הזמן:

למעלה מבחינת מקום – כמאמר רז"ל שהיה הקול נשמע מארבע רוחות, "מסתכלים למזרח ושומעין את הדיבור יוצא אנכי, וכן לארבע רוחות כו'", דלכאורה היה צריך להיות באופן שאלה שעמדו במזרחו של הר סיני ישמעו את הדיבור מצד מזרח, ואלה שעמדו בדרומו של הר סיני ישמעו את הדיבור מצד דרום וכו', ואף-על-פי-כן, באיזה צד שעמדו שמעו כולם את הדיבור מכל ד' הרוחות, כיוון שגילוי מתן תורה היה למעלה מבחינת מקום;

ולמעלה מבחינת זמן – שהרי במתן תורה היו כל הנשמות, כמו שכתוב "את אשר ישנו פה גו' ואת אשר איננו פה".

ובהקדם מה שכתוב43 "דור הולך ודור בא" – שלכאורה אינו מובן: מאי קא-משמע-לן שלמה המלך, החכם מכל אדם, הרי כל אדם יודע שדור אחד הולך ודור אחר בא במקומו? אלא הפירוש הוא – שדור זה שהולך הוא הוא הדור הבא, כי, רוב הנשמות אינם נשמות חדשות [לא מבעי בדורות האחרונים שאין נשמות חדשות בכלל, כי אם, לעת מן העתים בלבד, אלא אפילו בדורות הראשונים הנה מלבד יחידי סגולה, רוב הנשמות אינם נשמות חדשות], אלא נשמות שכבר היו בעלמא דין, ובאים עוד הפעם לעולם כדי לתקן ולהשלים שליחותם44.

ועל-פי זה אינו מובן: איך יתכן שבמתן תורה היו כל הנשמות, גם הנשמות העתידים להיות – דכיוון שהנשמות העתידים להיות הם אותם הנשמות שהיו לפני זה, בהכרח לומר שמציאותם של הנשמות העתידים להיות שייכת רק לאחרי שהנשמות שלפני זה אינן נמצאות, ואם כן, איך יתכן שבאותה שעה שהיו הנשמות שלפני זה היו גם הנשמות העתידים להיות?

והביאור בזה – שמתן תורה היה למעלה מהזמן, ולכן, כשם שבשני זמנים שונים יכולים להיות הנשמות שלפני זה והנשמות העתידים להיות, כמו כן היו יכולים להיות שניהם (אשר ישנו פה ואשר איננו פה) במתן תורה, שהיה למעלה מהזמן, עבר הווה ועתיד באותו רגע.

וזהו החידוש במתן תורה – שהגילוי שלמעלה ממקום וזמן, נמשך למטה במקום וזמן, כיוון שהעיקר הוא להיות ההמשכה למטה. וכן הוא בעניין המנורה שקשור עם עניין התורה כנ"ל.

(מהתוועדות ש"פ מקץ, זאת חנוכה, ה'תשי"ג. 'תורת מנחם' כרך ז עמ' 247-252, 258-260 – בלתי מוגה)

____________________

1)    ר"פ בהעלותך.

2)    ספמ"ג.

3)    ראה הנסמן ב"מ"מ, הגהות והערות קצרות" לשם (ע' רצ).

4)    אבות פ"א מי"ב.

5)    פל"ב.

6)    תענית כ, רע"ב.

7)    ישעי' מא, ח.

8)    ראה ד"ה דבר אל אהרן דלקמן ס"ג.

9)    ראה בארוכה ספר הערכים חב"ד ערך אהרן – ביחס לאברהם (כרך ב' ע' קכא ואילך). וש"נ.

10)  לך לך יב, ט. וראה תו"א ר"פ יתרו. לקו"ת ר"פ בהעלותך. ובכ"מ.

11)  ראה זח"ג רפא, א  (ברע"מ). הובא בתניא ספ"י. ובכ"מ.

12)  ראה תקו"ז בהקדמה (א, סע"ב). הובא בתניא שם. ובכ"מ.

13)  ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

14)  זהר ח"א רסו, ב. ח"ב מט, ב. ח"ג כ, א (ברע"מ). נג, ב. ערה, ב.

15)  ד"ה דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות גו' – תרי"ח (המאמר לא נדפס לע"ע, והוא בכת"י מס' 1230 קלט, א ואילך – בספריית אגודת חסידי חב"ד).

16)  כ"ק אדמו"ר אמר שיאמר עתה את תוכן הדברים באופן שיהי' נוח וקל יותר להשומעים, שלא יצטרכו לעמוד, וגם הוא לא יצטרך להטריח את עצמו כו'.

17)  תהלים פט, ג.

18)  יתרו כ, א.

19)  ראה גם מגיד דבריו ליעקב בהוספות ס"ח. וש"נ.

20)  מכאן עד סוס"ה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר, ונדפס (באידית) בלקו"ש ח"א ע' 149-148.

21)  ראה גם תו"א יתרו סז, ב. לקו"ת שה"ש מ, ב. ובכ"מ.

22)  פרדר"א פמ"א. שמו"ר פכ"ח, ו. תנחומא יתרו יא. זח"א צא. א.

23)  אבות רפ"ה.

24)  זח"ג יא, ב.

25)  נשא ז, פו.

26)  ראה סמ"ע בחו"מ ס"ג סקי"ג.

27)  ראה גם אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר ח"כ ס"ע קה ואילך.

28)  ראה סה"ש תש"ד ע' 93. 163. אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"י ע' דש. לקו"ש ח"ט ע' 344. ועוד.

29)  רפי"ט.

30)  משלי כ, כז.

31)  ח"ג ריח, סע"ב ואילך.

32)  ראה השקו"ט בענין זה – בספרים שנסמנו בהערות וציונים שבסו"ס צוואת הריב"ש (הוצאת תשנ"ח) סימן סח (ע' קנג).

33)  ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"א ריש ע' 42.

34)  ראה שם ח"ד ע' 138. ועוד.

35)  פסחים פה, סע"ב. וראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ג ע' 10 ואילך.

36)  ראה תנחומא שמות כה. שמו"ר פ"ה, ט. תקו"ז תכ"ב (סד, ב). תניא פל"ו.

37)  ניצבים כט, יד.

38)  משלי ו, כג.

39)  זכרי' ד, ב.

40)  לקו"ת ר"פ בהעלותך.

41)  ראה גם "רשימת המנורה" (קה"ת תשנ"ח) – "המנורה ע"ד הדרוש" (ע' קיא ואילך).

42)  ראה זח"ג עג, א.

43)  קהלת א, ד.

44)  ראה שער הגלגולים הקדמה ו'. ועוד.

 משיח וגאולה בפרשה

לעשות הכול כדי למהר

ייעודי הגאולה הם הוראה כיצד להתכונן אליה

בהפטרה נאמר: "ונלוו גויים רבים אל ה' ביום ההוא והיו לי לעם". אמנם התחלת ההפטרה היא "רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך", כלומר, בנוגע לבני-ישראל; אבל מיד בפסוק שלאחרי זה נאמר "ונלוו גויים רבים אל ה' גו' והיו לי לעם".

...ומובן שהעניין ד"ונלוו גויים רבים אל ה'" נפעל על-ידי זה שבני-ישראל מקיימים את הציווי "לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח . . מפני שציוה בהן הקב"ה" – כפייה בדברים, כמובן, בדרכי נועם ודרכי שלום, שבאופן כזה יכולים לפעול בזמן הזה (כאשר אין יד ישראל תקיפה), ואדרבה: כאשר עושים זאת בדרכי נועם ודרכי שלום – אזי הפעולה היא בהצלחה גדולה יותר.

אמנם, לכאורה יש מקום לשאלה: נבואה זו נאמרה בנוגע לזמן דלעתיד לבוא, וכפי שמצינו עוד כמה וכמה נבואות דוגמתה – החל מנבואת ישעיה, נביא הישועה: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' גו' ויורנו מדרכיו וגו'", ומכיוון שכן, יכולים לטעון, לשם מה צריך יהודי לעסוק בעניין זה – הרי בלאו-הכי מובטח לו שלעתיד לבוא יקויים יעוד זה?

והמענה לזה – בפשטות:

נוסף לכך שישנו פסק-דין ברור ברמב"ם ש"צווה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח", ציווי שניתן ביחד עם כל שאר ציווי התורה (כנ"ל), הרי עניין זה מודגש ביעודים אלו עצמם – מכיוון שכל עניני התורה הם הוראה, תורה מלשון הוראה, הרי מובן, שגם יעודים אלו מהווים הוראה בעבודתו של יהודי, וההוראה היא – שיהודי צריך לעשות את כל התלוי בו כדי שיהיה מעמד ומצב ד"ונלוו גויים רבים אל ה'", על-ידי זה שפועל עליהם לקיים מצוות שנצטוו בני נח.

ואדרבה: על-ידי עבודה זו ממהרים ומקרבים קיום יעוד זה בשלמותו – לעתיד לבוא, ככל הגילויים דלעתיד לבוא שתלויים במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות.

('התוועדויות' תשמ"ה כרך ב, עמ' 956 – בלתי מוגה)

כל יהודי יכול להדליק

בעמדנו בימים האחרונים של הגלות, מוכנים להיכנס מיד לגאולה האמיתית והשלימה – צריכים לסיים את כל ענייני הגלות עוד היום . . על-ידי זה שכל אחד ואחד גואל את עצמו, על-ידי ההוספה בכל ענייני תורה ומצות בכלל, וכמבואר בתניא שכל עניין של תורה ומצוות הוא "גאולה פרטית", וכיוון ש"שם גאולה עלה" הרי היא גם ההתחלה של הגאולה הכללית, גאולת כל אחד ואחת מישראל, בתוך כלל-ישראל בכל קצווי תבל.

ויש לומר, שזהו תוכן פסק הרמב"ם ש"לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש . . אשר נדבה רוחו אותו . . הרי זה נתקדש קודש קודשים" . . שכל אחד ואחת מישראל יכול לגאול את עצמו מענייני העולם ולהתקדש קודש קודשים, תואר ובחינת כהן גדול.

ויתירה מזו: פסק הרמב"ם ש"הדלקת הנרות כשירה בזרים", שבכוחו של זר להדליק "השמן זית זך" שב"מנורת זהב כולה" שבבית המקדש.

...והיינו שבכוחו של כל אחד ואחד מישראל (גם זר) להדליק המנורה לא רק ברוחניות העניינים, ב"מנורת זהב כולה" שבתוך כל אחד ואחת מישראל, על-ידי שעושה עצמו "שמן זית זך", המורה על תכלית הבירור והזיכוך – אלא גם בבית המקדש כפשוטו.

('התוועדויות' תש"נ כרך ד, עמ' 73)

 ניצוצי רבי

בצל החכמה

שיחה עם ה"פני מנחם" מגור על תמונה שבה נראה הגאון מטשעבין חותם על מגילת יסוד? * מה ההסבר הפנימי ל'מעשי חייא', שטרח בעצמו גם על הכשר מצווה? * מנהג לא-חב"די שהרבי הסכים לנהוג בו לכבוד האורח * ועל סיפור שביקש הרבי להשמיט מ'סרט ההקלטה' * פנינים לקראת הופעת המהדורה החדשה של הספר 'בצל החכמה'

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

אמר הכותב: בשלהי שנת תשמ"ז הופיע לאור-עולם הספר 'בצל החכמה', שזכיתי להכינו לדפוס. בספר פורסמו רשימות וראשי-פרקים מביקוריהם של גדולי האדמו"רים, גדולי התורה וראשי הישיבות אצל הרבי. כשנסעתי בחורף תשמ"ח לרבי הכנסתי אל הקודש פנימה את הספר וקיבלתי תשובה בכתב-יד-קודשו שהחלה ב"נתקבל ותשואות חן". בהמשך לאותו ספר הוספתי לפרסם מפעם לפעם רשימות מביקורים נוספים, בבימות שונות (גיליונות 'בית חיינו' בשנת תשנ"ב; ספר 'היכל מנחם'; 'מקדש מלך' ועוד).

חלק מהחומר שפורסם ב'בצל החכמה' לא היה מעודכן דיו וגם הוכן בחופזה. במרוצת הזמן עודכנו הרשימות. כך, למשל, ראשי-הדברים מביקורו של האדמו"ר מגור שליט"א התפרסם מאז ב'פרדס חב"ד' גיליון 18 בתוספת פרטים והרחבה של מראי מקומות וציונים. כמו כן, הרה"ג הרב משה צבי נריה (זצ"ל) הוסיף לי פרטים לאחר פרסום הספר, על-פי רשימותיו.

כל אלה, בתוספת מרובה שלא תסולא בפז, יראו אור בע"ה ב'בצל החכמה' החדש.

הטמנת מגילת יסוד?

י"ב תמוז תשכ"ג. ביום זה הונחה אבן הפינה לבניין ישיבתו של הגאון מטשעבין, רבי דוב-בעריש וידנפלד בירושלים. במהלך החגיגה הוא נשא דברים ואף חתם על מגילת יסוד לישיבתו.

כמה שנים לאחר מכן, כאשר ביקר בעל ה'פני מנחם' אצל הרבי, סיפר לו הרבי כי התכוון לדבר ברבים נגד ה"נוהג הנפסד" להטמין מגילת יסוד באדמה בעת הנחת אבן פינה לבתי תורה ותפילה, שלדעתו יש בזה משום הליכה בדרכי הגויים; אך נמנע מלעשות כן בגלל התמונה האמורה, שבה נראה הגאון מטשעבין חותם על מגילת יסוד לישיבתו.

בספר 'נשיאי חב"ד ובני דורם' (עמ' 122) הביא את עיקרו של סיפור זה, ומוסיף שם הגרח"י אייזנבך שליט"א (בהערה 9): "יצויין שכאשר סיפר הגרפ"מ את הדברים לחתנו של הגאון מטשבין, הגאון רבי ברוך-שמעון שניאורסון שליט"א, גילה שבאמת לא נטמנה מגילה זו בארץ"...

יש להוסיף ולציין, כי פעם אחת אכן ביטא הרבי את התנגדותו לנוהג זה. הדבר היה במכתב משנת תש"כ (לפני תשכ"ג...) כפי שמופיע ב'אגרות קודש' (כרך יט עמ' ריב). אז כתב הרבי בין השאר:

הגיעתני שמועה שישנם כאלה שבעת הנחת אבן פינה, כותבים הענין במגילה ויש מהדרין שיהיה בכתב אשורי וכו', ומניחים המגילה על או מתחת לאבן הפינה –

והנה נוסף על תשובת הרמב"ם הידועה בהנוגע לקדושת כתב אשורי וכו', הרי, איך שלא תהיה הכתיבה – יש להמנע ביותר ובפרט בדורנו זה מלהנהיג מנהגים חדשים – עד שיימצא להם יסוד מוסד בתורתנו תורת חיים, ובסגנון חז"ל: כל המוסיף בזה – גורע בחביבות וחשיבות מנהגי ישראל המקובלים, אשר תורה הם.

מה למדים מ"מעשי חייא"?

בביקורו הראשון של האדמו"ר מגור שליט"א – בחיי אביו ה'לב שמחה' – אצל הרבי, בחודש אייר תשל"ז, הרבי העלה (ראה פרדס חב"ד גיליון 18 עמ' 13-12) תמיהה בסיפור חז"ל על מעשהו של רב חייא (כתובות קג, ב. בבא מציעא פה, ב) שהעיד על עצמו:

"הלכתי וזרעתי זרעוני פשתן, וקולע אני ממנו רשתות ומכמורות, ואני צד צביים, ומאכיל את בשרם ליתומים, ומתקן אני בעורותיהם קלפים, וכותב חמישה חומשי תורה, ואני עולה למקום שאין שם מלמדי תינוקות, ולומד עם חמישה תינוקות בחמישה חומשי תורה – לכל אחד ואחד ספרו, ומלמד אני לששה ילדים ששה סדרי משנה וכו' ועשיתי לתורה שלא תשתכח מישראל", ועל-כך קבע רבי יהודה הנשיא: "כמה גדולים מעשי חייא"!

ותמה הרבי: העובדה שר' חייא למד בעצמו עם התלמידים תורה – מובנת, שהרי זו מצוות-עשה מן התורה: "על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים, אף-על-פי שאינם בניו... שהתלמידים קרויים בנים כו'", אולם לא מצינו חיוב לעסוק בעצמו בכל ההכנות הדרושות לכך, כציד הצבאים, כתיבת חמישה חומשי תורה כו'.

לשם מה טרח ר' חייא לעשות את כל הפעולות האלה בעצמו, שאל הרבי, והסיק על אתר, כי הסיפור מלמדנו עד כמה יש לפעול בהפצת היהדות ובשדה הרבנות בזמן-הזה. ושוב חזר במהלך הביקור כמה פעמים על הביטוי "כמה גדולים מעשי חייא"! (ראה שם סעיפים וא"ו, ז, כו).

בשבת-קודש פרשת בהר בחוקותי (תשל"ז), הסמוכה לביקור, התייחס הרבי שוב למעשהו של ר' חייא ושאל שוב: וכי לא יכול היה ר' חייא למסור את התפקיד לאחד מתלמידיו או עבדיו לעסוק בהכנות (או להשתמש במי שאינו יושב אוהל)?

וביאר הרבי כך:

מצד עבודת ה' מסודרת, עבודה שעל-פי טעם ודעת, הרי בפעולת 'הכשר מצווה' שאיננה המצווה עצמה אלא רק הכנה וסיוע למצווה, אין כל תכלית וחשיבות לעצמה. אבל מצד הרצון העליון (מהקב"ה עצמו) אין שום חילוק בין המצווה גופא (שעל-ידה נמשך אלוקות) והכשר המצווה [כמו-כן העיר הרבי מדעת רבי אליעזר הגדול (מסכת שבת דף קל, א) שגם כריתת עצים לעשות פחמים לעשות ברזל (לאיזמל למילה) דוחה שבת כמו המצווה עצמה].

– ואכן בליקוטי דיבורים (חלק ד' עמ' 1540) מדבר על כך שמצד רצון העליון שבמצוות, גם הידור מצווה הוא מעצם המצווה. –

החילוק ביניהם הוא רק מצד העניין הפרטי שבמצוות; אך כאשר יהודי נמצא במצב של ביטול לרצון העליון, עניין שלמעלה מטעם ודעת שלו, אין אצלו הבדל במה הוא רצון העליון – כמבואר, ש"אילו נצטווה לחטוב עצים" (ללא פעולת "יחוד" והמשכת אלקות), הרי הוא מקיימה באותה התלהבות. וכן – סיכם הרבי – היה בר' חייא, שמצד הביטול לרצון העליון, הייתה אצלו אותה התמסרות והתלהבות בענייני הכשר והכשר להכשר, כמו במצווה עצמה.

הזכות בעשייה לבד ולא על-ידי שליח

לא הסתפק הרבי בביאור זה, ושוב חזר לבאר סיפור זה באופן שונה בהתוועדות יו"ד שבט שלאחר מכן (תשל"ח), ובדרך אגב הדגיש פרטים נוספים:

חז"ל מדגישים לא (כל-כך) את גדלותו של ר' חייא כמסדר הברייתות (כדמצינו במסכת חולין קמא, סע"א) אלא את "מעשה חייא", אשר בגלל הצורך לצוד את הצביים לא יכול היה להמשיך לישב בבית המדרש, והיה עליו לצאת לשדה. וכן את עיבוד העורות בוודאי לא עשה בבית-הכנסת ובבית-המדרש, שהרי 'שאלה' יש בדבר (מלאכה זו כרוכה בריח בלתי0נעים). ובקיצור, לימדונו חז"ל כי "מצווה בו יותר מבשלוחו".

אולם הסיבה בעצם ל"מעשה חייא" מלמדת כי אי-אפשר לסמוך שהזולת יעשה את העבודה, אלא יש לעשותה בעצמו. ככל שהשליח יהיה נאמן לשליחותו, לא יהיה זה באותו הידור, זריזות והתלהבות של המשלח.

המשלח – ר' חייא – בשל גדלותו ובהיותו בעל הבנה והשגה בגדלות התורה, הן תורה שבכתב והן תורה שבעל פה, עשה זאת בצורה הנפלאה והמוצלחת ביותר.

ביקור בעלז תשמ"א

ביום שלישי ד' באדר שני תשמ"א, בשעה 2:10, הגיע האדמו"ר מבעלז שליט"א לבקר אצל הרבי. מיד עם היכנסו לחדרו של הרבי, קם הרבי ממקומו ונתן לו 'שלום עליכם'. הרבי קיבלו בחביבות, הזכיר לו את הביקור הקודם בשנת תשל"ג, והמשיך לשוחח עמו בכמה מאותם נושאים שהועלו באותו ביקור.

הרבי ביקשו לספר על פעולותיו, וכשהשתמט מכך סיפר הרבי כי ראה את המכתב-עת (עיתון) שהחלו חסידי בעלז להוציא-לאור (כנראה הכוונה ל"קול מחזיקי הדת"), וציין במענה לתגובתו של האדמו"ר ("זה כבוד מיוחד עבורי בראותי שהרבי יודע אודותיו"), כי לא רק שהוא יודע אודותיו אלא אף קורא בו בהתעניינות ומחפש בו דברים טובים, ואכן שמח לראות שם פרסומם של דברי תורה חסידיים מאדמו"רי בעלז.

כאן העלה הרבי שוב את הצורך בלימוד קבוע ומסודר בתורת החסידות לבני הישיבות. נושאים נוספים שהועלו: לימוד תורה שבעל פה וחסידות על-ידי בנות ונשים – בהמשך לסיפורו של האדמו"ר מבעלז על ייסוד רשת בתי ספר לבנות. בעניין זה קבע הרבי כי זה נושא עיקרי ובסיסי בימינו.

בהמשך אף התעניין הרבי באופן כתיבת שמו של האדמו"ר "ישכר", והתפתחה שיחה מרתקת (קטע זה התפרסם לאחרונה ב'פרדס חב"ד" גיליון 19 בתוספת מראי מקומות וציונים). הרבי שיבח את האדמו"ר מבעלז והביע את סיפוקו מהעובדה שיש לו ראייה רחבה ואינו חושב במושגים צרים של צמצום. בד בבד דיבר הרבי על הצורך להכללת מתקרבים ליהדות במוסדות חינוך חרדיים ללא הפליות וכו'.

בסיום הביקור בירך הרבי את האדמו"ר שענה "אמן", יצא ללוותו והביט אחריו עד שנסע.

כמחווה מיוחדת הסכים הרבי בסיום תפלת מנחה של אותו יום לכמה מנינים (כ"י) מחסידי בעלז, שיעברו לידו לקבל שלום ("נעמען שלום"), תוך שהוא מדגיש:

אין זה מנהגנו, זהו לכבוד האורח, כמנהג בעלז...

רמז ללימוד חסידות על-ידי נשים

אולם דומה כי ההפתעה הגדולה יותר (שעדיין לא פורסמה דיה עד כה) היתה בשבת הסמוכה – שבת קודש פרשת ויקרא – כשהרבי התייחס בהרחבה ל"מה שנאמר ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב".

בין השאר המשיך הרבי לדבר על ההבדל בין האל"ף זעירא שבתחילת ספר ויקרא לאלף רבתי שבספר דברי-הימים. זה היה המשך לראשית השיחה עם האדמו"ר.

על השייכות של יום שלישי שהוכפל בו כי טוב למדובר בעת הביקור – הסביר הרבי:

חז"ל מציינים את מעלת יום ג' שהוא "טוב לשמים וטוב לבריות" וכשם שב"טוב לשמים" נפסק ש"כל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב .. יהיה מן הנאה ומן הטוב" כך גם ב"טוב לבריות" צריך להיות גם כן על דרך זה, ובנידון דידן לתת הטוב, שומן ושבח שבתורה – רזי תורה ופנימיות התורה, עיין שם בהרחבה.

גם שיעור החומש היומי העוסק במלח שעל הקורבנות מדגיש את הקשר עם לימוד פנימיות התורה – שעל נושא זה דובר בהרחבה בשעת הביקור – כמבואר בביאור "ולא תשבית מלח גו'" שמלח מוסב על פנימיות התורה ("קב חומטין" כפירוש רש"י במסכת שבת לא, סוף עמוד א).

ובדרך הרמז יש לומר – המשיך הרבי – כי הפסוק "על כל קרבנך תקריב מלח" כולל גם הנשים (שגם הם שייכות לקרבנות), וכן הטף, לפי ערך הבנתם ולימודם בפנימיות התורה.

דווקא משום שהנשים פטורות בוודאי לפי ההלכה מלימוד התורה בכלל – הוסיף הרבי – הרי הן מחויבות ביתר שאת בלימוד החסידות שמביא לאהבה ויראה כו'. לגביהן אין 'שאלה' שיש לכמה וכמה אנשים שמכיוון שהם צריכים להדגיש מזמנם לתורת הנגלה (ועל כל פנים פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית) הרי זה מזמן של 'ברי' לזמן של 'שמא'. לגבי קיומו של הביקור בשבוע של פרשת ויקרא, ציין הרבי בדרך אגב, כי פרשת ויקרא עצמה הרי היא תורה שבכתב ובלימודה חייבים נשים כאנשים.

זכות ה'מחולל' של גאולת י"ט כסלו...

באחד מביקוריו של הגה"צ רבי פינחס מנחם אלתר, שלימים היה לאדמו"ר בעל 'פני מנחם' מגור, סיפר הרבי:

כ"ק מו"ח אדמו"ר היה מספר בלהט אודות י"ט כסלו, והיה נוהג לחגוג י"ט כסלו ב"שטורעם" גדול, אז היה משוחח אודות אדמו"ר הזקן ותלמידיו וכו'; אך אף פעם לא נהג להזכיר את אביגדור (שהיה ה"מוסר" (מלשין) על אדמו"ר וכו').

מספרים, שבשעה שהיו חוגגים י"ט כסלו, נוהג היה אביגדור [=שבינתיים הפך ל"מחזר על הפתחים" – מ.מ.ל] להגיע להתוועדות ותובע שיתנו לו "לחיים". כששאלוהו: איזה קשר יש ל[חג] זה אתך? השיב: לולי אני, לא היה כל המאורע די"ט כסלו קיים!... (ממילא תבע שיתנו לו על-כך "לחיים").

את הסיפור הזה סיפר הרבי בעוד כמה הזדמנויות (י"ט כסלו תשכ"ו, י"ט כסלו תש"מ; ובחלקו גם ב'אגרות קודש' כרך ח' עמ' קצט), אך מכיוון שהדברים נזכרו בעטיו של נושא רגיש, ביקש הרבי בשעת מעשה שיושמט מסרט ההקלטה (הדברים נדפסו ב'מקדש מלך' כרך ד' עמ' תמב).

 ממעייני החסידות

פרשת בהעלותך

וזה מעשה המנורה מקשה זהב (ח,ד)

עם-ישראל נמשל למנורה שנעשתה – כלשון הכתוב – "מקשה". למילה 'מקשה' שלוש משמעויות והן רומזות לכמה סגולות של בני-ישראל:

א) מלשון קשה. בני-ישראל נקראו "עם קשה עורף" למעליותא, בזכות כוח המסירות-נפש שיש לכל יהודי; ביטול על-שכלי לקב"ה. בחינה זו מצויה בכל יהודי, מ'ירכה' – הנשמות הנמוכות ביותר, ועד 'פרחה' – הנשמות הגבוהות.

ב) מלשון היקש. נשמות ישראל דומות (כביכול) לבוראן, כמאמר רז"ל (זוהר ח"ג רצו), "אל תקרי תמתי אלא תאומתי".

ג) מלשון אסיפה, כמו "התקוששו וקושו" (צפניה ב) (התלקטו ואספו יחד... השוו מעשיכם לדעת קונכם, רש"י).

כדי לעורר ולגלות את שתי הסגולות הראשונות (מלשון 'קשה' ומלשון 'היקש') – יש לאסוף את כל המחשבות והרצונות הפזורים במילי דעלמא ולהתאימם לרצון הבורא (מלשון 'אסיפה').

(אור-התורה – במדבר, עמ' שנד,שסב)

עד ירכה עד פרחה מקשה היא (ח,ד)

הן 'ירכה', הרומז לדרגות הפחותות בישראל, והן 'פרחה', הרומז לבחינות העליונות, כולם "מקשה אחת" – קומה אחת שלמה. כשם שבגוף האדם הרגל זקוקה לראש והראש זקוק לרגל, כך יהודי לעולם אינו שלם בלי זולתו.

(ליקוטי-תורה – במדבר, עמ' לג)

או בדרך רחוקה (ט,י)

פסח שני – חמץ ומצה עמו בבית (רש"י)

פסח שני, שנועד לתקן ולמלא חיסרון, רומז לעבודת התשובה. לכן "חמץ ומצה עמו בבית", שכן בכוחו של בעל-תשובה להפוך גם את החמץ – המסמל את הרע – לטוב, עד ש"זדונות נעשו לו כזכיות" (יומא פו). לעומת זאת, בפסח ראשון (הרומז לעבודת הצדיקים) החמץ הוא בבל-יראה ובל-ימצא, שכן הצדיק אינו מתעסק כלל עם הרע אלא דוחה אותו ומרחיקו.

(ליקוטי-שיחות, כרך יח, עמ' 118)

וכי תבואו מלחמה... והרעתם בחצוצרות... וביום שמחתכם... ותקעתם בחצוצרות (י,ט-י)

"וכי תבואו מלחמה... והרעותם בחצוצרות" – כשאדם יוצא למלחמת היצר, עליו להתחנן להקב"ה בלב נשבר ונדכה שירחם עליו ויצליחו במלחמתו.

"וביום שמחתכם... ותקעתם בחצוצרות" – גם לאחר ניצחון המלחמה על האדם ליזהר שלא תזוח עליו דעתו אלא יישאר בביטול ובהכנעה.

(לקוטי שיחות כרך יג עמ' 28)

מחנה בני דן מאסף לכל המחנת (י,כה)

שבטו של דן... היה נוסע באחרונה, וכל מי שמאבד דבר היה מחזירו לו (רש"י)

"וכל מי שמאבד דבר" – רומז למי שאיבד את הביטול לאלוקים שניתן לכל יהודי, כנרמז במאמר רז"ל (חגיגה ד) "איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו" ("מה" רומז לביטול).

בני דן ויתרו על טובתם האישית ונסעו באחרונה, כדי להחזיר ליהודי שאיבד את ה'מה', את אבידתו.

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 103)

ויהי בנסוע הארון (י,לה)

פרשה זו עשה לה הקב"ה סימנין... מפני שספר חשוב בפני עצמו הוא (שבת קטז)

"ויהי בנסוע" – רומז ל'רצוא', התשוקה להתרחק מהעולם. "שובה ה'" – רומז ל'שוב', כלומר להימצאות בתוך העולם במטרה לבררו ולהעלותו. מכאן חשיבותה המיוחדת של פרשה זו, שכן כל התורה כולה באה כדי להבטיח שיהיה 'רצוא' ו'שוב'.

(אור-התורה במדבר, עמ' שפא)

זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם (יא,ה)

חינם מן המצוות (רש"י)

תלונת בני-ישראל היתה על שמקליפת מצרים אפשר לקבל השפעה ב'חינם', ללא יגיעה, בעוד שבעולם הקדושה אי-אפשר לקבל השפעה אלא על-ידי עבודה ויגיעה. וכמבואר בזוהר (ח"ב קכח) ש"רוח מסאבא איהו אזדמן תדיר במגנא ובריקנייא, ואזדבן בלא אגרא... ורוח קודשא לאו הכי, אלא באגר שלים ובאשתדלותא רב סגי" (=רוח הטומאה מזדמנת תמיד בחינם ובריקות, ונמכרת בלי מחיר... ורוח הקודש אינה כן, אלא במחיר מלא ובהשתדלות רבה).

(סידור עם דא"ח, עמ' נו)

בלתי אל המן עינינו (יא,ו)

"עינינו" – רומז לחכמי הדור, שנקראו "עיני העדה".

"אל המן עינינו" – המן, שהוא אוכל רוחני, אינו מתאים אלא ליחידי סגולה בלבד, אך לא לעם כולו.

(מגיד דבריו ליעקב (הוספות), סימן סג)

והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה (יב,ג)

מבואר בספרי קבלה וחסידות שמשה רבינו הוא בחינת החכמה. לכן הצטיין במידת הענווה, שכן הידיעה וההשגה בגדולת ה' מביאה את האדם להתבטלות מוחלטת לפני הקב"ה, והתבטלות זו באה לידי ביטוי אף בענווה לפני כל אדם.

(לקוטי תורה במדבר עמ' פו)

אל נא תהי כמת (יב,יב)

מכאן שהמצורע חשוב כמת (נדרים סד)

חכמי האמת קבעו כי הסיבה לטומאת צרעת היא "הסתלקות אור החכמה". זהו שמצורע חשוב כמת, שכן גם מיתה היא תוצאה של סילוק אור החכמה, שהרי "החכמה תחיה" כתיב (משלי ז), ונאמר (איוב ד) "ימותו ולא בחכמה".

(תורת לוי-יצחק, עמ' שנח)

ואביה ירק ירק בפניה הלא תיכלם שבעת ימים (יב,יד)

ואם אביה הראה לה פנים זועפות הלא תיכלם שבעת ימים, קל וחומר לשכינה י"ד יום (רש"י)

אומר הרב המגיד ממזריטש:

י"ג מידות הרחמים מכוונות כנגד י"ג מידות שהתורה נדרשת בהם. לכן כשהזכיר משה בתפילתו את השם "א-ל" ("א-ל נא רפא נא לה"), שהוא המידה הראשונה שבי"ג מידות הרחמים, ענה לו הקב"ה בקל וחומר, שהוא המידה הראשונה של הי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם.

(אור תורה עמ' מו)

 פרקי אבות

"הוו זהירין ברשות"

הוו זהירין ברשות שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן, נראין כאוהבין בשעת הנאתן ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו (פרק ב משנה ג)

פירוש רבנו עובדיה מברטנורא:

הוו זהירין ברשות - אתם המתעסקים בצורכי ציבור, אף על פי שאתם צריכים להתוודע לרשות כדי לפקח על עסקי רבים, הוו זהירים וכו'.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

השאלות במשנתנו: א) לכאורה אין בהוראה זו עניין לעבודת ה', ופשיטא שאינה הנהגה של מילי דחסידותא. ב) לכאורה אין זו הוראה השוה לכל נפש, שהרי היא מכוונת רק לאנשים שיש להם עסק עם השלטונות. ג) בפרק ראשון שנינו "ואל תתוודע לרשות", היינו שיש להשתדל לא להיות ידוע ומוכר לשלטון; וכאן אומר שיש להתעסק עמם, אלא באופן של זהירות.

והביאור:

"רשות" הם ה'שליטים' שבאדם – שכלו ומידותיו. ואמר "הוו זהירין ברשות", כי האדם מוכרח וזקוק ל'שלטון' זה, אך עליו להיות זהיר בו. כי לפעמים מתאווים המוח והלב דבר בלתי-רצוי, ואז על האדם לדעת שאף שהן "מקרבין לו לאדם" ו"נראין כאוהבין", הרי זה "לצורך עצמן" ול"הנאתן" בלבד.

ובאופן אחר קצת יש לומר, דהכוונה ב'רשות' לשלטון של היצר הרע, והפירוש ב"מקרבין לו לאדם" ו"נראין כאוהבין", מבואר על פי הידוע שאחד מתחבולות היצר הרע הוא להופיע כ'אוהבו' של האדם ו'מסכים' לו בכל אשר יעשה, גם בהנהגה טובה, אלא שמשפיע עליו לעשות הנהגה זו מתוך פנייה, או בקרירות, בדרך "מצוות אנשים מלומדה", ועל ידי זה לוכד את האדם ברשתו עד שמסיתו גם לדברים אסורים רחמנא-ליצלן.

ועבודה זו היא במילי דחסידותא, כי ממידת הדין רשאי האדם לא לעסוק כלל עם ה'רשות' דהיצר הרע (ובלבד שיהיה שלם במעשה בפועל); אך במידת חסידות חייב להתעסק עם היצר הרע על מנת להפכו לטוב, וכמאמר רז"ל "בכל לבבך – בשני יצריך". אלא שעליו לעשות זאת מתוך זהירות יתירה – "הוו זהירין ברשות".

ועל דרך זה יש לומר בפירוש "ואל תתוודע לרשות": צריכים להתעסק עם ה"רשות", כנ"ל, אך לא באופן של 'דעת' – מלשון התקשרות והתחברות.

ויש לומר עוד שהכוונה ב'רשות' היא ליצר הטוב – השכל ומידות דקדושה. במקרים מסוימים אין לציית אפילו ל'רשות' זו – היינו כשנדרשת מיהודי עבודה של מסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת.

וזהו "שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן" ו"נראין כאוהבין בשעת הנאתן": מצד כוחותיה הגלויים של הנשמה (שכל ומידות) רצונה בעבודה המביאה לשלמותה (השלמות דשכל ומדות); ולא מסירת נפש – ביטול ושלילת מציאותה. ומכל מקום הרי זה רק "נראין כאוהבין", כי על-ידי העבודה של מסירות נפש מגיע לו לאדם אמיתית הטוב וההנאה.

[הוכחה לדבר: ידוע שה'בית יוסף' היה צריך להישרף על קידוש השם, אך בגלל סיבה מסוימת נענש ולא זכה לכך. העובדה שנשאר בחיים אפשרה לו לכתוב את השולחן-ערוך; ובכל-זאת נחשב לו הדבר לעונש. הרי שמסירת נפש נעלית יותר אפילו מחיבור השולחן-ערוך, שכל בית ישראל עד סוף כל הדורות הולכים לאורו].

(משיחת מוצאי שבת-קודש פרשת תזריע-מצורע תשל"ט – על פי רשימת השומעים. ביאורים לפרקי אבות (א) עמ' 95-96)

 תגובות והערות

לוי במקום כהן / אמן ב'גאל ישראל'

עלייה לתורה ללוי באין כהן

ב'התקשרות' לפרשת שמיני (גיליון תשסט) העיר הרב שבתי יונה שי' פרידמן אודות מצב שאין כהן בבית הכנסת – שלכאורה יש עניין להעלות את הלוי לתורה, על-פי מה שכתב אדמו"ר הזקן בסי' ר"א ס"ג "טוב להקדים גם-כן הלוי לישראל". וציין ל'המלך במסיבו' ח"א עמ' רסה, שהלכה זו היא לא רק בברכת המזון אלא גם בשאר דברים, ע"כ.

והנה בטור שם הביא שתי דעות: א) דעת עצמו ("וייראה לכאורה") ממשמעות הירושלמי, שיש ללוי דין קדימה במקום שאין שם כהן. ב) דעת מהר"ם מרוטנבורג שאין לו דין קדימה. והב"ח ואליה רבא שם פסקו כדעת הטור. וזה מקור דברי אדמו"ר הזקן הנ"ל1.

והדרישה2 הקשה על דעת הטור מדברי רש"י על הפסוק3 "השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך" – "אבל בגולה4 אינך מוזהר עליו יותר מעניי ישראל", ותירץ שדברי רש"י הם רק לעניין צדקה, ולא לעניין כבוד.

מאידך, בס' באר שבע על הוריות5, הקשה על דעת מהר"ם מרוטנבורג: "כיוון שאין לו דין קדימה לענין ברכה, למה יהיה לו דין קדימה לעניין צדקה להחיותו [-כנפסק שם במשנה] טפי מלענין ברכה ושאר דברים שבקדושה, דהא אדרבה עיקר קרא 'בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה'', דיליף מיניה דלוי קודם לישראל, איירי לעניין שאר דברים שבקדושה. וצריך לי עיון".

אלא שבסי' רא שם, מיירי – בלשון אדמו"ר הזקן – דווקא "אם הם שווין בחכמה", אבל "אם הישראל גדול מהלוי" לא, וכן פסק במשנה ברורה6, לעניין עלייה לתורה, שבמצב זה – ישראל עולה ראשון, ולא יקראו ללוי אחריו כלל7.

אולם יש להוסיף ממעשה רב, הובא ב'לקוטי ספורים'8: "אצל אדמו"ר הזקן זצ"ל נזדמן איזה פעם בהמנין שהיה מתפלל, שלא היה כהן, וקרא הבעל קורא לוי במקום כהן, ובירכו אדמו"ר הזקן עבור זה באריכות ימים". והעיר בזה הרב המלקט בזה הלשון: "עיין אורח חיים סימן קלה ס"ו ובט"ז שם. ומשמע דבעובדא הנ"ל היה בנמצא ישראל גדול מהלוי שקראו9, מכל מקום הוטב בעיני כ"ק זצ"ל שקראו את הלוי ראשון וכנ"ל". עכ"ל.

ולכאורה, החידוש כאן בשתיים:

א) דין הקדימה – גם בשאינם שווים, כמו בכהן10.

ב) הסגולה דאריכות ימים, שהיא לא רק על הישראל המוחל, אלא גם על הבעל קורא (או הגבאי המעלה לתורה) שהביא לכך.

ועצ"ע אם יש במעשה זה הוראה הלכה למעשה.

הרב חנוך זילברשטרום, כפר חב"ד

תגובות המערכת:

א. בטור או"ח סוף הל' ברכת המזון11 הביא מהירושלמי12 שאמר ריב"ל "מימי לא בירכתי [=ברכת המזון] לפני כהן, ולא בירך ישראל לפניי". ולמד מזה: "וייראה לכאורה שיש ללוי דין קדימה לברך לפני ישראל, במקום שאין שם כהן. והרב רבי מאיר מרוטנבורג כתב שאין לו דין קדימה13, והא דקאמר שלא בירך ישראל לפניו – מצד גדולתו קאמר, ולא מצד לויה". המקור (בתורה שבכתב) לדעת הטור, ציין הב"ח ממה שלמדנו (בבבלי) בפרק הניזקין14 מאסמכתא דקראי15 שכהן קודם ללוי ולוי לישראל, ופסק כמותו, וכ"פ הא"ר ואדמו"ר הזקן16 כנ"ל.

ב. בטור יו"ד בהל' צדקה17 סתם כדעת הרמב"ם18, שהלוי קודם לישראל להחיותו. והקשה הדרישה19 משתי הדעות הנ"ל שהביא הטור בהל' ברכת המזון, אם יש דין קדימה ללוי על ישראל. וחילק בין לכבדו לפי שעה, לבין להחיותו שהוא לכולי-עלמא, כיוון "דהיום או מחר ייבנה בית המקדש", ולכן לדעת מהר"ם מרוטנבורג גם בזמן ביהמ"ק אין לו דין קדימה אלא לעניין להחיותו ולא לעניין כבוד, ואילו לדעת הטור יש לו קדימה גם בזמן הזה.

ג. הבית יוסף ביו"ד שם הביא מהירושלמי בהוריות20 את דברי רבי אבין "בשעת הדוכן שנו" וכתב שבתלמוד שלנו שלא כתב כן "משמע דסבירא ליה שאין לחלק בין זמן לזמן, וכן נראה דעת הפוסקים שלא חילקו" ועל-פי זה סיים הדרישה הנ"ל, שדברי הטור באורח חיים על-פי הירושלמי (בברכות ובגיטין) שיש ללוי דין קדימה, אינם לפי סברת הירושלמי (בהוריות), אלא לפי סברת תלמוד דידן.

ד. מאידך לעניין עליה לתורה כשאין שם כהן, בשולחן ערוך21 נפסק "קורא ישראל במקום כהן, ולא יעלה אחריו לוי", וברמ"א הגיה: "אבל לראשון יוכל לעלות"22, ובמג"א23 שם כתב, שמשמע שזהו דווקא כשאין הישראל גדול מהלוי, ולהלן24 כתב במפורש, שאז (כששווים, לא רק "יכול" אלא) צריך להקדים את הלוי. וכן פסק הט"ז25. אך בשערי אפרים26, במשנה ברורה27 ובערוך השלחן28 לא הביאו כלל דעה זו (ש"צריך", או ש"טוב", להקדימו). ולהעיר שיש דעה שאין לקרוא ללוי ראשון כלל, אם על-פי נגלה29, ואם על-פי קבלה כדי שלא להתחיל במידת הגבורה30. וגם לדעה זו, אם הלוי הוא חיוב או חתן או מברך 'הגומל' צריך לקרותו ראשון31. ולכאורה גם איפכא, לדידן שטוב להקדים את הלוי, ואפילו לפי המעשה דאדמו"ר הזקן שזה גם "בשאינם שווין", אם הישראל הוא חיוב וכדומה, מקדימים אותו.

ה. המעשה הנ"ל מאדמו"ר הזקן נעתק בשעתו בנדון (ב'התקשרות' גיליון תרפ"ג) יחד עם מעשה נוסף, מרשימת הרב יעקב לנדא ע"ה32: "בש"ק פ' פקודי תרע"ו ציווה כ"ק שי"נ [=אדמו"ר מהורש"ב נ"ע. וכנראה – בנוכחותו, כנ"ל] לקרות ללוי במקום כהן".

ו. בקשר לסגולה – הרי ריב"ל ש"לא בירך ישראל לפניי" (כיוון שדרש את כבודו-שלו כלוי) הוא לכאורה בתפקיד 'הגורם' (או "מניעת המניעה", שלא יעלה ישראל) ולא כרבי פרידא 'המוחל'.

ז. כבר שאלו ב'התקשרות' שם, מניין המקור לדברי אדמו"ר הזקן "והעושה כן מאריך ימים", שאינו מופיע לפנינו בבבלי (ולא כפי שציינו שם במהדורה החדשה) ולא בירושלמי. והנה הרא"ש33 גרס במגילה34 את המימרה דריב"ל "מימי לא בירכתי לפני כהן, ולא הנחתי לישראל לברך לפני", המופיעה אצלנו רק בירושלמי הנ"ל. ואולי מצא אדמו"ר הזקן בגירסא זו, שבאה כפי הנוסח שלפנינו בגמרא מגילה, בהמשך לשאלה "במה הארכת ימים?".

______________________

1)    וכן פסק המשנה ברורה שם ס"ק יג. ובכף החיים שם (ס"ק כה) כתב "אפילו אינו ת"ח כמו הישראל". ודלא כערוך השלחן שם שפסק כדעת מהר"ם.

2)    ס"ק ב. הובא גם בפרמ"ג באשל אברהם ס"ק ד.

3)    דברים יב,יט. וכבר ציין המג"א (ס"ק ד), שמקורו מהספרי שם (פיסקא עד).

4)    בספר החינוך (מצוה ת"נ) כתב שהלאו הוא רק "בזמן שישראל שרויין על אדמתן", ובמנחת חינוך שם הבין גם מדברי הרמב"ם דהיינו רק בזמן המקדש בא"י.

5)    יג,א ד"ה כהן קודם.

6)    סי' קלה ס"ק כד.

7)    והוא כדעת הט"ז וא"ר שם, וכן הביא בשו"ע הקצר פרק לו ס"ב.

8)    להרב ח"מ פרלוב, עמ' עב.

9)    אולי הכוונה לאדמו"ר הזקן עצמו – המערכת.

10)  כמ"ש בשו"ע רבינו סי' רא ס"ב, מהתוס' מגילה כח,א ד"ה כי קאמר.

11)  סי' רא.

12)  ברכות פ"ה ה"ד, גיטין פ"ה ה"ט.

13)  וראה לשונו בתשובה בעל-פה בקשר לעליה לתורה שהביא בכל-בו הל' קריאת התורה סי' כ (בדפוסים הרגילים יא,א): "ושאלו לפני הר"מ נ"ע אם חובה לתת ללוי לברך במקום שאין כהן, והשיב: במקום שאין כהן, יש לכל דבר לישראל כמו ללוי. ואמרו לפניו הירושלמי, וענה: איני מאמין שהוא בירושלמי, ואם הוא שם – זהו לא היה אלא בשביל כי הוא גדול מכולם". ועד"ז בתשב"ץ קטן סי' שיב.

14)  גיטין נט,ב אודות עליה לתורה. ואינו מזכיר את הלימוד בהוריות (יג,א) מפסוק "הבדיל ה' את שבט הלוי" לחיוב הקדמת הלוי לישראל להחיותו.

15)  אסמכתא בלבד ולא דאורייתא, כי מה שאמרו בגמרא שם "דאורייתא היא", מתייחס רק לקדימת הכהן, אבל קדימת הלוי הנלמדת מהפסוק(ים) "הכהנים בני לוי" אינה דאורייתא, וכן בשו"ע אדה"ז בעניננו כתב "אין חיוב בדבר" (אפילו לא מדרבנן, כעליית הלוי לתורה אחרי הכהן), אלא "טוב" בלבד.

16)  מאידך צע"ק, מדוע בדיני בציעת הפת (בסי' קסז, עכ"פ בשו"ע אדה"ז סי"ט שנכנס לפרטים בענין כהן ות"ח) השמיט לגמרי דין לוי, ואפילו לא ציין לסי' רא לעניין זה.

17)  יו"ד סי' רנא.

18)  הל' מתנות עניים פ"ח הי"ז-יח, ע"פ המשנה הנ"ל בהוריות.

19)  ס"ק ג. הובא במחצית השקל על המג"א הנ"ל, באו"ח סי' רא.

20)  פ"ג ה"ה. אמנם בהגהות והערות לטור השלם שם (אות מג) הביא מכמה מקורות, שיש גירסאות ופירושים אחרים בירושלמי.

21)  סי' קלה ס"ו.

22)  ומקורו ציין המג"א שם (ס"ק י) למהרי"ל, וציין שכן משמע ברמב"ם ור"ן ורבינו ירוחם (ראה הציונים בשו"ע השלם שם). ו(למרות ההסתייגויות, גם ע"פ קבלה דלהלן) כן פסקו גדולי הספרדים (מחזיק ברכה ס"ק ד), וכן נהגו למעשה: שו"ת אור לציון (ח"ב הל' קרה"ת פ"ט), ושו"ת יביע אומר (ח"ו סי' כד).

23)  וכן בט"ז ס"ק ו, ובמשנה ברורה ס"ק כד.

24)  ס"ק כ.

25)  ס"ק ו.

26)  שער א סעיף יג.

27)  ס"ק כד. וכן בדרך החיים (סי' עח ס"א) ובקיצור שו"ע (סי' כג ס"ט). בחיי אדם (כלל לא) לא הביא מצב זה כלל.

28)  סעיף יג.

29)  כסף משנה בדעת הרמב"ם (הל' תפילה פי"ב הי"ט), הר"ן (מגילה יד,ב ד"ה נקטינן (וראה בהגהות והערות לשו"ע השלם ס"ק כט וש"נ), מנהג אשכנז שהביא האגור (סי' קפג, הובא בדרכי משה ס"ק ו).

30)  מור וקציעה סי' קלה. וכ"פ הכף החיים ס"ק מ דשב ואל תעשה עדיף, וכן הביא בפסקי תשובות הע' 65 בשם הגרמ"א פריינד.

31)  כף החיים ושו"ת יביע אומר הנ"ל, פסקי תשובות שם ס"י.

32)  שנדפסה ב'כפר חב"ד' גיליון 986 עמ' 35.

33)  גיטין פ"ה ס"כ.

34)  כח, רע"א. וכפי שהעיר שם הקרבן נתנאל (אות ב).

אמן ב'גאל ישראל' – היש להשתמט מחיובה?

במדור 'בירורי הלכה ומנהג' ('התקשרות' גיליון תשעג) נחית לברר בדין מי שסיים ברכת 'גאל ישראל' ואחר כך סיים הש"ץ ברכה זו בקול – האם יענה 'אמן' לברכת הש"ץ או לא? מסקנתו הוא שלא יענה, ודלא כמו שכתב בספר 'הפסק בתפלה' (פ"ג ס"ז).

הרקע לדיון הוא, שבעניית 'אמן' זה יש דעות שונות בפוסקים אי הוי הפסק בין גאולה לתפילה או לא, ולכן חיפשו עצות שונות לעקוף את השאלה. ובסידור רבינו הזקן (ראה להלן) נאמר שהרוצה לצאת כל הדעות "יוכל לכוין לסיים עם הש"ץ, ואז אינו מחוייב לענות אמן אחר הש"ץ..". אמנם למעשה, כאשר נתקל בשאלה, סובר הרב הכותב להכריע כסוברים דהוי הפסק ולכן לא יענה אמן, ומחבר-ספר 'הפסק בתפלה' סבירא ליה שהעיקר הוא דלא הוי הפסק ולכן יענה אמן.

הוכחת הכותב היא מהרשום במנהגי חב"ד1 שהש"ץ מסיים ברכה זו בקול רגיל. "ומכיוון שתמיד ייתכן שחלק מהמתפללים יגיעו לסיום הברכה לפני הש"ץ וייכנסו לספק עניית אמן, ובכל זאת הורה לש"ץ לסיים בקול רגיל (ולא בלחש כמו בברכת אהבה) – הרי שבפועל זו הוראה שלא להחמיר כהאפשרות שבסדור".2

ובמחילת-כבוד-תורתו הוכחה זו איני מכירה. יש לפנינו מחלוקת הפוסקים אם יענה 'אמן' או לא, והעצה לסיים יחד עם הש"ץ כתבה המגן אברהם, אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו ובסידורו (כמצויין בשולי המאמר שם). וכל אלה דוחה הכותב ממשמעות שראה בהוראה זו [ובלשונו: "אמנם למעשה הורה הרבי אחרת"]. אך איפה ראה בהוראה זו שאין על היחיד להשתדל לסיים יחד עם הש"ץ?

ואכן אם היה הרב הכותב מסתפק רק להוכיח לנו ההכרעה לעניין דיעבד, שלא יענה אמן על ברכת 'גאל ישראל' של הש"ץ – החרשתי. אך הוא מרחיק ללכת לומר שאין עניין גם לכתחילה להשתדל לסיים 'גאל ישראל' עם הש"ץ. ועל מה שאדה"ז כותב בסדורו "אם רוצה לצאת כל הדיעות", על זה כותב3 דהיינו "רק אם רוצה. אך אינו ממליץ לנהוג כך". ועל יסוד הבנתו זו הוא מותח קו ביקורת על מה שבסדור תהילת ה' באנגלית4 כתבו שעדיף לסיים ברכת 'גאל ישראל' יחד עם הש"ץ. ולדעת הכותב לא התכוון לזה אדה"ז, ועוד "שהעדפה זו היא היפך משמעות הוראת הרבי למעשה" [הנ"ל].

אני משתאה! המג"א, ואחריו אדה"ז (בשו"ע ובסדור), שקדו למצוא עצה שלא ייתקל בבעיה שלכמה פוסקים הוא חדל מהחובה לענות אמן, ועל זה הוא כותב שאדה"ז "אינו ממליץ לנהוג כך"!5

ואמנם כי לדידי טרם נתיישבה סיבת ההבחנה במנהגנו בין 'אהבת עולם' שמסיים הש"ץ בלחש לבין 'גאל ישראל' שמסיים בקול. הנה לא בגלל זה רשאי אני לבנות מגדלות הפורחים באויר. ובכל זאת אולי יש לנמק ההבחנה על-פי המובא6 בשם הרה"צ הר"ר מאיר מפרעמישלאן זי"ע, שהאסתפקתא בשולחן ערוך לעניין עניית 'אמן' על 'גאל ישראל' היינו בימים ההם, אבל עכשיו רוצים בשמים שיצעקו בקול רם "גאל ישראל"... [ואילו בסיום ברכת 'אהבת עולם' הדיוק הוא שלא להפסיק בין אהבת השי"ת לישראל לבין אהבת ישראל להקב"ה – כפי שהובא במאמר הנ"ל מהשל"ה].

והעירו לי משיחת ש"פ תשא תשכ"ד7:

".. וכמו השקלא-וטריא בנוגע לעניית אמן על ברכת 'גאל ישראל' שלפני שמונה-עשרה, וברכת 'הבוחר בעמו ישראל באהבה' ו'אוהב עמו ישראל' שלפני קריאת-שמע, שמשנים את ההנהגה הרגילה כדי שלא יצטרכו להפסיק לענות אמן, לפי הדעה שחייבים לעשות כן, שמא אין ההלכה כמותו".

כן להעיר משיחת ש"פ תשא תשנ"ב8 (בנושא סמיכת גאולה לתפלה):

"דכמו שבפשטות, סמיכה זו היא ללא שום הפסק בינתיים, ועד כדי כך שנזהרים אפילו שלא לענות 'אמן' על ברכת (גואל) [גאל] ישראל עצמה [ונוקטים בזה כמה וכמה אמצעים, ואחד מהם, והוא הטוב שבהם – שהש"ץ מסיים 'גאל ישראל' (ועל דרך זה היחידים המתפללים) בלחש, וממילא לא שייך לענות אחריו], אלא מיד מ'גאל ישראל' ממשיכים באמירת "אדנ-י וגו' ופי יגיד תהילתך" –"

ועל כל פנים, כמדומה שדי בכל זה שלא לשבש את המעדיפים לסיים ברכת 'גאל ישראל' יחד עם הש"ץ.

הרב לוי יצחק ראסקין, דומו"צ דקהילת ליובאוויטש, לונדון

______________

1)    הוספות לליקוטי מנהגים שבמחזור חב"ד [ומשם – בס' המנהגים, ע' 61]. ושם, דהיינו על-פי הנהגת כ"ק אדמו"ר הריי"ץ נ"ע בזה.

2)    ובהערה 8 כתב, שבמקרה שהש"ץ [או מישהו אחר] סיים 'הבוחר בעמו ישראל באהבה' בקול, יש מקום לענות אמן, וזאת כדיוק  מההקפדה לסיים ברכה זו בלחש. ואכמ"ל.

3)    שם הע' 2.

4)    מהדורת תשס"ג, שהוטל עלי לבקר את החלק ההלכתי שלו בטרם הועלה על מכבש הדפוס.

5)    ולהעיר שהמשנ"ב (סי' סו ס"ק לה: "עצה אחרת יש ונכון לעשותה") הבין שכן המליצו לנהוג כן.

6)    בס' קדושת ישראל, הובא באוצר מנהגי חב"ד (תשרי – ע' צה).

7)    'שיחות קודש' ע' 245.

8)    'שיחות קודש' ח"ב ע' 486. קטע זה הושמט בספר השיחות שי"ל אז מוגהים מכ"ק אדמו"ר זי"ע, ברם לע"ע לא הצלחתי לברר סיבת השמטתו, אם מפני שאינו תואם ההוראה ברשימת מנהגנו שעל-פי הנהגת כ"ק אדמו"ר הריי"ץ נ"ע או מסיבה אחרת.

 

תגובת הרב גינזבורג: בתגובה זו לא הוכחש הדיוק שלי מלשון אדמו"ר הזקן בסידורו, וגם לא משמעות הוראות הרבי בנדון. הובאו כנגד דבריי שני קטעי-שיחות בלתי-מוגהים, שאחד מהם הושמט בשיחה המוגהת, ועוד דברים רוחניים של אחד המיוחד מאדמו"רי פולין. ובכן, מי הוא הבונה "מגדלים באוויר"?!

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת בהעלותך1
י"ד בסיוון

בקריאת התורה מנמיכים מעט את הקול מ"ויהי העם כמתאוננים" עד "והמן כזרע גד הוא" ולא עד בכלל (יא,א-ו)2.

פרקי אבות3 - פרק ב4.

יום ראשון
ט"ו בסיוון

התחלת מאסרו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ בשנת תרפ"ז.

יום שני
ט"ז בסיוון

יום ראשון בלילה, אור ליום שני, סוף זמן קידוש לבנה לכתחילה – כל הלילה.

_______________

1)    בחו"ל – נשא (וראה ב'לוח השבוע' לשבוע שעבר, ההפסקות לעולים לתורה כמנהגנו).

2)    כן נהג הבעל-קורא בבית חיינו, הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ע"ה, ומקורו מפרי-חדש סי' תכח, שכתב שנוהגין כך כדי "להראות שהם מתחרטים" על עוון המתאוננים. ומ"מ הזהיר שם, שיקרא בקול כזה שישמע כל הציבור גם את הפסוקים הללו, כמובן. ומציינים ללקוטי מהרי"ח (ח"ב סא,א) ולפירוש 'שערי רחמים' על שערי אפרים (ג,ג).

3)    וכדאי לפרסם מנהג זה, [שממשיכים לומר פרקי אבות גם אחרי חג השבועות], כדי שגם אלה (שמתפללים בסידורים אחרים [כנראה הכוונה לספרדים]) שנהגו עד עתה ללמוד פרקי-אבות בשבתות שבין פסח לעצרת בלבד, יוסיפו וילמדו זאת בכל שבתות הקיץ, ע"פ מש"כ אדמוה"ז בסידורו השווה לכל נפש – גם עבורם – ש"יש נוהגין כך בכל שבתות הקיץ" ('תורת-מנחם – התוועדויות' תש"נ ח"ג עמ' 297). וראה בס' 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סו"ס מז, הוראות כלליות באופן הפצת מנהגינו בבתי-כנסת שבנוסח אחר.

4)    בחו"ל – פרק א.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)