חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:03 זריחה: 6:48 כ' בתשרי התש"פ, 19/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1167 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת בהר - בחוקותי, כ"א באייר ה'תשס"ט (15/05/09)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1167 - כל המדורים ברצף
פתאום זו ארץ-הקודש
יש חדש
מציאות המצווה – המציאות היחידה
הונאה
סדר עדיפויות
שכר התמימות
עומק הידיעה
אין שתי יראות
נפילת הרובע ושחרורו המחודש
פניות בצמתים

 

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס
' 1167, ערב שבת-קודש פרשת בהר-בחוקותי, כ"א באייר תשס"ט (15.05.2009)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

פתאום זו ארץ-הקודש

כל בן-תרבות מכיר את התנ"ך ויודע שארץ-ישראל מכונה בפי כול 'ארץ הקודש'. מדוע לא יישאו יהודים בגאון את הזיקה הדתית העמוקה לארץ-ישראל ולירושלים?

בשבוע האחרון אנחנו מרבים לשמוע את צמד המילים 'ארץ-הקודש'. פתאום העיתונאים, השדרים והפרשנים אינם בושים להשתמש בביטוי הזה. כי אצלנו מכבדים אמונה דתית, בתנאי שהיא אמונה של דת אחרת. כאשר דת אחרת מכנה את ארץ-ישראל 'ארץ-הקודש' – זה כינוי נאות ומכובד, אבל כאשר הדת היהודית מייחסת קדושה לארץ-הקודש ולירושלים עיר-הקודש – זה כבר מיושן ופרימיטיבי כביכול.

הגישה הזאת נובעת קודם-כול מרגש נחיתות. בני-אדם המחשיבים עצמם נאורים מדמים בנפשם כי אזכור רגש דתי יפגע במעמדם בעיני הזולת. האמת היא שאין לתחושה הזאת כל בסיס. כל אדם מכבד אמונה דתית, ואך טבעי שיהודים יסתמכו על המורשת הדתית עתיקת-הימים שלהם. כל בן-תרבות מכיר את התנ"ך ויודע שארץ-ישראל מכונה בפי כול 'ארץ-הקודש'. מדוע אפוא לא יישאו יהודים בגאון את הזיקה הדתית העמוקה לארץ-ישראל ולירושלים?

משגה פרגמטי

ההתעלמות מההיבט הדתי היא משגה חמור גם ברמה הפרגמטית. הדיפלומטיה שלנו, כל השנים מתבססת בעיקרה על נימוקים פרגמטיים. לכל היותר כמה מהדוברים מרשים לעצמם להזכיר פה ושם את הזיקה ההיסטורית שיהודים חשים כלפי ירושלים. על התנ"ך אין הם מעיזים להסתמך. טיעון מסוג זה נראה להם נאיבי, לא ממש מחובר למציאות הבין-לאומית.

כאן טמונה טעות גדולה. ברגע שנכנסים למסגרת כללי המשחק הדיפלומטיים, אין כמעט סיכוי לנצח. אם הקהילה הבין-לאומית היא הקובעת, עלינו לציית להחלטות האו"ם, להשיב את כל הפליטים ולהתכנס לתוך טבעת החנק של גבולות ה'חלוקה'. אגב, זו תביעתם הנחרצת של אויבינו, שאין הם מוכנים לוותר עליה. מבחינתם בצדק, שכן העולם מעולם לא הכיר בגבולות אחרים.

לעומת זה, לטיעון הדתי, המבוסס על האמונה בברית בין-הבתרים, שבה נתן הקב"ה את ארץ-ישראל לעם-ישראל, יש כוח מיוחד דווקא משום שכללי המשחק הדיפלומטיים אינם חלים עליו. כשיהודי תובע את זכותו על ארץ ההבטחה, על בסיס אמונה דתית, שלפיה נתן בורא העולם את הארץ לעם היהודי – אי-אפשר להתמודד עם התביעה הזאת בהחלטות או"ם.

ברור שאם נציג ישראלי יסתמך על התנ"ך בחצי-פה ובהיסוס, ישיבו לו מיד שיניח לענייני הדת ויחזור לשפה הדיפלומטית; אבל אם ידבר מתוך שכנוע פנימי עמוק ויקרין אמונה איתנה ובלתי-מעורערת, יעשה הדבר רושם עמוק על בני-שיחו.

אין אנו תמימים לחשוב שהתבססות על האמונה ועל התנ"ך הייתה משכנעת את כל העולם שאכן ארץ-ישראל היא 'נחלת-עולם לעם-עולם'. להכרה זו במלואה יגיע העולם רק בימות המשיח,אף כי גם כיום יש לא-יהודים רבים המאמינים בכך. אבל ברגע שהעולם רואה מולו אמונה עזה ונחושה, הוא מבין שאין מנוס מלכבדה. בזה כוחה הגדול של התביעה לבעלות על הארץ מכוח ההבטחה האלוקית.

אמונה מול אמונה

הוכחה מובהקת לכך היא ירושלים. העולם תובע מאיתנו לתת מעמד מיוחד לירושלים. זאת משום שהנוצרים והמוסלמים דורשים בתקיפות את זכויותיהם בעיר. והלוא הכול יודעים שבית-המקדש עמד בירושלים הרבה קודם שנולדו הנצרות והאסלאם. אלא שהעובדות ההיסטוריות והטיעונים המשפטיים אינם עומדים במקום שיש בו תביעות דתיות.

לוּ היינו משכילים להעמיד מול כל התביעות הללו את האמונה הדתית שלנו – היינו הודפים בקלות את כל הלחצים. במיוחד נחוץ הדבר כאשר אויבינו מתייצבים מולנו בשמה של הדת. רק אמונה דתית איתנה ותקיפה יכולה לעמוד מול דת אחרת. האמונה הזאת קיימת אצלנו, צרובה בנפשנו, צריך רק לא להתבייש לשאתה בגאון. לא כמס-שפתיים, אלא כביטוי העמוק והאמיתי ביותר של הווייתנו כיהודים.

  יש חדש

סיום הרמב"ם היומי

ביום רביעי, כ"ו באייר, יסתיים מחזור הלימוד העשרים ושבעה של הרמב"ם היומי, וייפתח מחזור הלימוד העשרים ושמונה. כמו-כן יסתיים ביום זה המחזור התשיעי בלימוד פרק אחד ליום (מסלול לימוד לשלוש שנים), וייפתח המחזור העשירי. את לימוד הרמב"ם היומי תיקן הרבי מליובאוויטש, ומעלתו המיוחדת היא, שהמוני בית-ישראל לומדים יחדיו את כל הלכות התורה. חגיגות הסיום ייפתחו ביום הסיום ליד ציון הרמב"ם בטבריה, בשעה 7 בערב, ולאחר מכן יהיה אירוע חגיגי במלון החוף השקט בעיר.

עלון לוח השיעורים

מטה הרמב"ם היומי, שעל-יד צעירי-חב"ד, הפיק לוח-לימוד למחזורים החדשים. כמו-כן יצא-לאור עלון הסברה על חשיבותו הגדולה של לימוד הרמב"ם היומי. את העלון ולוח הלימוד מפיצים בתי-חב"ד ברחבי הארץ ואפשר להשיגם גם בטל' 072-2770100.

פעמוני צדקה

ארגון פעמונים הכריז על השבת הזאת שבת להעלאת המוּדעות למניעת נפילה כלכלית, לצריכה נמוכה וליציבות כספית, בסימן הציווי "והחזקת בו" הכתוב בפרשה, שהוא היסוד של מצוות הצדקה. נציגי 'פעמונים' יבקרו בבתי-הכנסת וידרשו בנושא.

הושלמה רכבת המצוות

חברת ניצוצות של קדושה מגישה את ההפקה השישית והאחרונה בסדרה לילדים רכבת המצוות. המסע עם 'נֹח הקטר' מתקדם לעבר ירושלים ובית-המקדש, ובדרך הילדים לומדים על עבודת המקדש וכיצד מקרבים את בניינו. טל' 1-700-704120.

  שלחן שבת

מציאות המצווה – המציאות היחידה

פרשת בחוקותיי נפתחת במילים: "אם בחוקותיי תלכו". חז"ל מסבירים שזו בעצם בקשה ותחינה של הקב"ה לעם-ישראל: "אין 'אם' אלא לשון תחנונים". הקב"ה כביכול מתחנן לפני עם-ישראל: אנא, שמעו לי, בחוקותיי תלכו.

בבקשתו זו של הקב"ה טמון עניין עמוק יותר – יהודי נדרש שלא להביט על שום עניין מחוץ למצוות התורה. אל ליהודי להתחשב בשום גורם ובשום מציאות, אלא אך ורק בתורה ובמצוותיה, ואז "ונתתי גשמיכם בעיתם" – הוא יקבל את כל השפע הגשמי הנחוץ לו.

המצווה היא חיסרון?

עניין זה טמון בהלכה שלכאורה מעוררת תמיהה רבה. המשנה קובעת שאסור להדליק אש ביום-טוב בשמן של תרומה שנטמא, שדינו שריפה. לדברי הגמרא הטעם לכך הוא, "לפי שאין שורפים קָדָשים ביום-טוב". המלאכות שהותרו ביום-טוב הן מלאכות 'אוכל נפש' (דברים שהאדם זקוק להם לצורך אכילה ושתייה וצרכים בסיסיים אחרים), אבל שריפת תרומה טמאה איננה צורך של 'אוכל נפש', אלא מצווה.

נשאלת השאלה: מה אכפת לנו שאגב השריפה האדם גם מקיים מצווה (שריפת שמן תרומה שנטמא), והלוא הוא נזקק לאש כדי לבשל, וזה בוודאי בגדר 'אוכל נפש'. וכי העובדה שיש כאן גם מצווה היא חיסרון?

המציאות העצמית מתבטלת

ההסבר הוא, שהעולם כולו נברא למעשה אך ורק לצורך קיום התורה והמצוות. לכן כל דבר שקיים בעולם, עיקר מציאותו היא שעל-ידו אפשר לקיים מצווה ולעבוד את ה', ואילו מציאותו העצמית טפלה לעומת תכליתו ועיקר מהותו. כאשר מגלים את תכליתו של הדבר, על-ידי שמקיימים בו מצווה, מציאותו העצמית מתבטלת ונשאר רק העיקר – המצווה שמקיימים על-ידו.

לכן ביום-טוב אסור להסיק את האש תחת התבשיל בשמן תרומה טמא. אמנם האדם נהנה מהאש לצורך התבשיל, אבל מאחר ששריפת השמן היא מצווה, מתבטלת המציאות העצמית של השמן (מה שהאדם יכול ליהנות ממנו), וכל מהותו היא המצווה. ומאחר שאסור לקיים את המצווה הזאת ביום-טוב, אסור להדליק אש בשמן הזה.

לא להתחשב

מכאן עלינו ללמוד, שכאשר יהודי הולך לקיים מצווה, אל לו להתחשב בשום דבר, לא בדברים הקשורים בו-עצמו ולא בדברים הקשורים עם העולם שמסביבו. מאחר שמדובר במצווה – מתבטלים מלכתחילה כל העניינים האחרים, והמציאות היחידה הקיימת היא של קיום המצווה.

כשהאדם לא יתחשב בשום דבר אלא יעשה את המצווה מתוך ביטול מציאותו – בכך הוא מתעלה לדרגה רוחנית עליונה יותר, הוא וכל הדברים הגשמיים שהוא עוסק בהם. ואז גם מובטחים לו הצרכים הגשמיים, כפי שהקב"ה מבטיח: "אם בחוקותיי תלכו, ונתתי גשמיכם בעיתם".

(תורת מנחם כרך יב, עמ' 34)

  מן המעיין

הונאה

גם ביראת שמים

"ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוקיך" (ויקרא כה,יז). אף בענייני יראת שמים אל תרמו איש את אחיו.

 (הסבא משפולה) 

ניצול יראת שמים

אל תונה את עמיתך ביראת ה' שבך. אל תנסה לזכות באמונו על-ידי שתשכנע אותו שאתה מקיים את ה"ויראת מאלוקיך" – שאתה ירא שמים.

(רבי ברוך ממז'יבוז')

לא להונות רמאי

"ולא תונו איש את עמיתו" – אפילו 'עמיתך' הוא, חברך לרמאות, גם אותו אל לך להונות.

(אלשיך)

לא לרמות את עצמו

על-פי הדין אסור לאדם להונות את הזולת. לפנים משורת הדין הוא שלא ירמה אדם אף את עצמו.

(רבי נפתלי מרופשיץ)

גם את האח

"אל תונו איש את אחיו" (ויקרא כה,יד). לעיתים האדם מורה היתר לעצמו להונות אח או קרוב משפחה יותר מאיש זר. הוא אומר בליבו: הלוא הוא קרובי וחובה עליו לתמוך בי. על כך התורה מזהירה: "אל תונו איש את אחיו" – לא רק את הזר אלא גם את האח אסור להונות.

(כפליים לתושייה)

אבדן ההצלחה

אל יעשה אדם עוול לאיש מאומות-העולם כמו לישראל, ומעשה עוול כזה מוריד את האדם ואין הצלחה בנכסיו, ואם השעה עומדת לו יהיו נפרעים מזרעו.

(ספר חסידים)

אדם כשר, יהודי כשר

"ולא תונו איש עמיתו... ועשיתם את חוקותיי ואת משפטיי" (ויקרא כה,יז-יח). אם לא תונו איש את אחיו ואם תנהגו ביושר, ודאי שתשמרו גם את כל שאר החוקים והמשפטים שבתורה, כי אדם כשר קל שיהיה יהודי כשר.

(רבי נפתלי מרופשיץ)

מצווה הבאה בעברה

יש שמקבצים עושר שלא באמונה ובחילול השם, ואחר-כך מנדבים מאותו ממון כדי שיהיה להם כבוד, כגון שיזכו ל'מי שבירך', להיות להם שם ותפארת. ואין זו אלא מצווה הבאה בעבֵרה, ואין לעושר הזה קיום.

(המהרש"א)

  אמרת השבוע

סדר עדיפויות

בביתו של רבי יוסף-חיים זוננפלד, רבה הראשון של העדה החרדית בירושלים, התכנסה אספת עסקנים לדיון ציבורי חשוב. בין המוזמנים היה גם הד"ר משה וולך, מנהל המרכז הרפואי 'שערי צדק' בעיר.

כשנכנס הרב זוננפלד אל החדר, סקר את הנוכחים וכשהבחין בד"ר וולך, קרא לו ואמר: "הנושא הנדון חשוב מאוד, אבל עבודתך ברפואת החולים חשובה פי כמה וכמה. אם לקולי תשמע, אל תשתתף בכינוסי עסקנים, אלא הקפד להקדיש את כל זמנך לחולים".

והוסיף: "רבי שמואל סלנט אמר פעם אחת לרופא ירא-שמים שנהג להאריך בלימוד תורה – לומדי תורה יש בירושלים לרוב, אבל רופאים מומחים יש בה מעט. מוטב שתזדרז לעסוק בריפוי החולים קודם שאתה מאריך בלימוד תורה".

  מעשה שהיה

שכר התמימות

בכפר קטן התגורר יהודי פשוט וירא-שמים, אשר דרכו הייתה להתנהג בתמימות בכל עניין. פרנסה קבועה לא הייתה לו, אך הוא שם בה' את ביטחונו. בכל יום היה יוצא אל העיר הסמוכה ומשיג עבודה מזדמנת כלשהי. פה תיקון גג, שם שאיבת מים וכדומה. השכר הזעום שקיבל הספיק אך בקושי לפרנסתו, אולם הוא תמיד הודה לה' על שהמציא לו את מזונותיו.

יום אחד הגיע לעיר הצדיק רבי משה-לייב מסאסוב. בימים ההם עדיין לא היה שמו ידוע לכול, והדבר אִפשר לו לנדוד מעיר לעיר, ולחפש את הנשמות הגדולות החבויות ביהודים הפשוטים.

בערב שבת, כשהכול ממהרים לבתיהם, עבר רבי משה בשוק ופגש את היהודי. הוא שאלו למצב פרנסתו, והיהודי השיב כי היום חטב עצים והרוויח שתים-עשרה פרוטות. כהרגלו מאז ומעולם, נתן לעניים את מחצית השכר, שישה רובלים, והיתרה תשמש לו לצורכי השבת. בשתי פרוטות יקנה חלות, בשתי פרוטות – יין לקידוש, ובשתיים הנותרות – נרות.

החליט רבי משה-לייב להעמידו בניסיון  ואמר לו: "דע לך כי אני עני ממך, שאפילו כמה פרוטות לקניית כוס משקה לחמם את גופי אין לי". נענה האיש: "לקדש אוכל גם על חלות. אקנה לך כוס משקה בשתי הפרוטות שחשבתי לקנות בהן יין".

לאחר ששתה הצדיק את כוס המשקה, הוסיף ואמר: "עכשיו, כשרק התחלתי להתחמם, נפשי יוצאת לעוד כוס". שילם האיש עוד שתי פרוטות וקנה לו כוס שנייה. כשביקש רבי משה-לייב כוס שלישית, הגיב הכפרי: "אולי אפשר להכניס את השבת בלי חלות ויין, אבל על נרות שלום-בית אי-אפשר לוותר".

ראה הצדיק את צדקתו של הכפרי ושאלו: "מה יש לך בבית ששווה כסף?". ענה הכפרי כי יש לו פרה המניבה חלב. "אם-כן, זאת עשה", אמר לו הצדיק, "ביום שני קח את פרתך אל השוק ומכור אותה. עליך לבוא לכאן בבגדי השבת שלך. אני אפגוש אותך ואומר לך מה לעשות".

חזותו של רבי משה-לייב הייתה כשל איש פשוט, אולם הכפרי, בתום-ליבו, הרגיש כי הוא אדם נעלה. הוא שכנע את אשתו, ואך בקושי הסכימה למכירתה של הפרה.

ביום שני בא הכפרי לשוק ופרתו עמו. כעבור זמן קצר נמכרה הפרה לסוחר, ששילם תמורתה שישים זהובים. עכשיו עמד הכפרי והמתין לרבי משה-לייב.

כשבא הצדיק, שמח לשמוע שהכפרי מכר את הפרה ובידו שישים זהובים. "לך עכשיו אל בימת הסוחרים הנכבדים והשתתף במכרז הנערך שם", הורה לו.

זה היה מכרז על אחוזת-ענק, שהייתה שייכת לפריץ שפשט את הרגל. הוסיף הצדיק ואמר לכפרי: "עליך להיראות כאילו אין אתה עני, וכפי שינהגו הסוחרים תנהג גם אתה. הוסף לנהוג בתמימות, ואל תקבל מיד כל הצעה".

הלך לשם היהודי ועמד בין הסוחרים העשירים. המחיר המוצע עמד על שנים-עשר אלף זהובים, וזה עתה הוצעו שלושה-עשר אלף. מיד הכריז: "חמישה-עשר אלף". עיני כל הסוחרים ננעצו בו. מי האיש הזה ומה הוא עושה כאן? הכפרי נראה רציני לגמרי, ואף הניח על השולחן חמישה-עשר זהובים, אחד לכל אלף, כמנהג המכרז.

לחבורת הסוחרים זו הייתה צרה צרורה. רגילים היו לעשות קשר ביניהם, לזכות במכרזים בזול, ולחלוק ברווחים. האיש הזר הזה עלול לשבש את כל תכניותיהם. הם הסתודדו והגיעו למסקנה שככל הנראה אין ליהודי הכסף הדרוש. החליטו אפוא להניח לו לזכות, וכאשר לא יהיה בידו לשלם, יתחדש המכרז.

המכרז הסתיים והכפרי זכה באחוזה, במחיר של חמישים וחמישה אלף זהובים. הממונה הודיע לו, כי על-פי כללי המכרז עליו לשלם עד הערב מחצית הסכום ואת היתרה בעוד עשרה ימים. הכפרי שילם בינתיים חמישים וחמישה זהובים. עתה נותרו בידו חמישה זהובים בלבד.

אמר האיש בליבו, לוּ הייתי צריך לעשות עתה דבר-מה, ודאי היה ה' שולח לי את הצדיק שיורה לי מה לעשות. אכנס בינתיים למסעדה, כדרך הסוחרים העשירים, ואקנה לי ארוחה. ביטחונו בה' היה איתן, והוא נראה רגוע לחלוטין.

כל העת בלשו אחריו עיניהם העצבניות של הסוחרים, שנכנסו גם הם לסעוד במסעדה. שוב ושוב התלבטו אם הכפרי, שנראה כמי שאין לו מושג בעסקים גדולים כאלה, יוכל לעמוד בתשלום. עם זה, אם יזכה באחוזה, יפסידו הם עסקה ששווייה פי עשרה מהסכום שהציע.

בראותם את הכפרי יושב לו בנחת וארשת-פניו מלאת ביטחון, הגיעו למסקנה כי אכן טעו בו. לאיש יש כל הכסף במזומן ולכן אינו מודאג. ניגשו אליו הסוחרים, התנצלו על יחסם הקודם, והציעו לו למכור את זכייתו תמורת כל הסכום שהתחייב – חמישים וחמישה אלף זהובים.

הכפרי גיחך, בעוד עיניו מחפשות את רבי משה-לייב, שיורה לו מה לעשות. תגובתו גרמה לסוחרים להאמין כי המחיר הזה נמוך בעיניו.

ניסו מהלך אחרון. הם הניחו לפניו מאה אלף זהובים, ואמרו לו: "נהיה אפוא שותפים. קח לך את הכסף הזה תמורת חלקנו בשותפות".

הפעם הבין הכפרי שזו הצעה שאין לסרב לה. העסקה נסגרה. הוא לקח את הכסף, שילם את מחיר האחוזה, זכה בבעלות על מחציתה, ועדיין נותרו בידו ארבעים וחמישה אלף זהובים במזומן. מכירת הפרה השתלמה אפוא מאוד...

  לומדים גאולה

עומק הידיעה

בסיום ספרו הרמב"ם מתאר את דמות העולם בימות המשיח: "לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר: כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

הפירוש הפשוט של דברי הרמב"ם הוא, שבימות המשיח יסיר הקב"ה את כל המניעות וההפרעות שקיימות בימינו, והעולם יהיה מלא שפע רב, עד שבני-האדם לא יֵדעו עוד מחסור ומצוקה, ואז יוכלו להתמסר לידיעת ה'. אולם כשמתבוננים בדברי הרמב"ם ביתר עיון, מגלים הבחנות מעניינות בין כמה וכמה סוגים של ידיעת ה' שיהיו בימות המשיח.

גם גויים ידעו את ה'

תחילה הרמב"ם אומר: "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד". כשהוא אומר "כל העולם", נכללים בזה גם לא-יהודים. כאן הרמב"ם מחדש שבימות המשיח גם גויים יעסקו בידיעת ה'. האיסור שחל על גויים ללמוד תורה הוא רק בעניינים הנוגעים למצוות ששייכות לעם-ישראל, אך עניינים בתורה שנוגעים לשבע מצוות בני-נח, גם הגויים צריכים ללמוד. הגמרא (סנהדרין נט,א) אף אומרת, שגוי העוסק בחלקים אלו של התורה, הרי הוא "ככוהן גדול". ומכיוון שהאמונה בה' היא ממצוות בני-נח, גם הגויים צריכים לדעת את ה', ובימות המשיח יעסקו בזה גם כל הגויים.

בהמשך הרמב"ם מבחין בין "כל העולם" ובין עם-ישראל. אחרי שהוא אומר שכל העולם יעסוק בידיעת ה', הוא מוסיף: "ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם". זו מעלה מיוחדת שתהיה בעם-ישראל, לעומת העולם כולו שיעסוק אז בידיעת ה'.

ידיעה כפי כוח האדם

מעלתו של עם-ישראל מתחלקת לשלוש דרגות: א) "חכמים גדולים"; ב) "יודעים דברים הסתומים"; ג) "ישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם".

"חכמים גדולים" פירושו, שהחכמה תתרכז אז בידי עם-ישראל. כידוע, התורה היא מקור כל החכמות, וגדולי התורה האמיתיים ידעו מתוך התורה את כל חכמות העולם. אלא שכיום חכמות העולם נתונות בעיקר בידי לא-יהודים, ולא תמיד ניכר הקשר שלהן עם התורה. בימות המשיח יחזרו כל החכמות למקורן, ויהיה ברור לגמרי שמקור כל חכמות העולם הוא בתורה.

"יודעים דברים הסתומים" – זו ידיעת 'מעשה בראשית'. אלה סודות הבריאה שהרמב"ם מתאר בתחילת ספרו, כאשר לאחר כל הדברים הוא אומר: "כל הדברים האלו שדיברנו בעניין זה, כמר מדלי הם ודברים עמוקים הם" (הלכות יסודי-התורה פרק ד, הלכה י). אבל בימות המשיח יתגלו הדברים העמוקים הללו לעם-ישראל.

"ישיגו דעת בוראם" – זוהי הדרגה העליונה ביותר של הידיעה – 'מעשה מרכבה', סודות המרכבה האלוקית. על הדברים האלה נאמר שאין מלמדים אותם אפילו ביחידות, ורק אם מישהו "חכם ומבין מדעתו, מוסרין לו ראשי-הפרקים" (רמב"ם שם הלכה יא). אבל בימות המשיח יתעלו היהודים לדרגה עליונה כל-כך, שכולם "ישיגו דעת בוראם".

וכאן הרמב"ם מוסיף שלוש מילים: "כפי כוח האדם". מאחר שזו דעת הבורא, לא ייתכן שנברא יבין את דעת בוראו אלא כפי מגבלותיו של הנברא. לכן ההבנה של 'דעת בוראם' תהיה 'כפי כוח האדם' – במידה השלמה ביותר האפשרית לאדם נברא. וכך תימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

  פתגם חסידי

אין שתי יראות

"בלב האדם אין מקום לשתי יראות. אם יראים ממלך מלכי המלכים הקב"ה – אין מקום ליראה מפני גוי" (רבי שלמה מזוויעל)

  חיים יהודיים

נפילת הרובע ושחרורו המחודש

את יום שישי, י"ט באייר תש"ח, אין הרב נחמן בורשטיין יכול לשכוח. הוא היה אז בן ארבע-עשרה. משפחתו התגוררה ברחוב היהודים בעיר העתיקה, והוא חווה על בשרו את האירוע הקשה של נפילת הרובע היהודי.

המתקפה על הרובע החלה כשבועיים קודם לכן. שליש מהרובע נכבש עם תחילת המתקפה. התושבים היהודים, ובהם גם בני משפחתו של הרב בורשטיין, עברו להתגורר בבתי מחסה. ביום חמישי, ל"ג בעומר, היה מצב הרובע נואש. הערבים כבר כבשו את בית-הכנסת 'החורבה' ופוצצוהו. התחמושת כמעט אזלה. צחנת המתים, שלא היה אפשר לקוברם, עמדה באוויר. באין-ברירה החליט מפקד הרובע להיכנע.

צמוד לסלים

הרב בורשטיין, כיום מזקני חסידי ברסלב, זוכר היטב את היום הקשה הזה. "הייתי הילד הגדול בבית. אחי הקטן היה בן שנתיים, אח אחד בן ארבע, אח בן שמונה ועוד אחות בת שתים-עשרה. הילדים הגדולים חילקו ביניהם את ההשגחה על הקטנים, ואני עזרתי לאימי לארוז את החפצים ההכרחיים. לא ידענו אם גם אנחנו נילקח בשבי. מילאתי שני סלי קש בכל מצרכי המזון שהיו בבית – קמח, אורז, אבקת ביצים ובקבוקי שמן. הכנסתי הכול לתוך הסלים ואמרתי לאימי: מזה אני לא זז".

המשפחה יצאה החוצה וכל הנשים והילדים עמדו בשורה ארוכה, שהגיעה עד שער ציון. נחמן נראה בוגר מעט, וחייל ירדני החליט להעבירו אל קבוצת הגברים שהייתה אמורה ללכת לשבי. החייל ניתק אותו משני הסלים שעליהם שמר כעל בבת עינו והעבירו אל הגברים.

מאבק של אם

אבל אימו החליטה להילחם על בנה. "פתאום אני רואה את אימי מגיעה לעברי. 'בוא מיד', הורתה לי והתחילה למשוך אותי לעברה. הלגיונר ראה זאת ותפס אותי מיד ביד השנייה. הוא משך אותי בחוזקה אליו ואימי משכה אותי אליה. הבנתי שזה ייגמר לא-טוב.

"הלגיונר ראה שאימא אינה מרפה, תפס את קת הרובה והחל להכות בחוזקה בפרק כף ידה, שבה אחזה בידי. התחננתי לפניה: 'אימא, עזבי אותי, הוא ישבור לך את היד. אני אלך לאן שכולם הולכים ויהיה בסדר', אבל היא לא הסכימה לשמוע. כאב לה מאוד, אבל היא הבליגה על כל הכאבים והמכות. באותו רגע הבנתי מהי מסירות-נפש של אימא. בסופו של דבר שחרר אותי החייל והניח לי ללכת עם אימי, אך כדי להראות שהוא בכל-זאת בעל-הבית, הנחית עליי בעיטה הגונה בגב, ושבועות רבים לא יכולתי להתכופף".

משוריינים בליל שבת

קבוצת הנשים והילדים עמדה וחיכתה עד שהשבת כבר נכנסה. בסופו של דבר הלגיונרים הוציאו אותם אל מחוץ לשער ציון. "שם חיכו לנו משוריינים של 'משמר העם'. רבנים, שהיו גם הם מהיוצאים משער ציון, הורו לנו לעלות אל המשוריינים אף שהשבת נכנסה", הוא מספר.

הם הובלו לשכונת קטמון ושוכנו בכמה בניינים גדולים נטושים. "רק אחרי חיפוש ארוך מצאנו בית שנהפך לבית-הקבע שלנו, בשכונת קטמון, סמוך לפורת יוסף, שכונה שאני מתגורר בה גם היום", הוא אומר. תשע-עשרה שנים אחר-כך גאה הלב לנוכח שחרורה של ירושלים וחזרת היהודים אל הרובע היהודי, הפעם בתקווה להישאר בה לנצח.

הרב בורשטיין ליד בית-הכנסת 'החורבה' המשוחזר

  פינת ההלכה ומנהג

פניות בצמתים

שאלה: מה עמדת ההלכה על 'קבצני הרמזורים', העומדים בצמתים ומבקשים תרומות מנהגי המכוניות?

תשובה: בהלכות צדקה נפסק שאם עני פנה לבקש צדקה – אין להחזירו ריקם, שנאמר (תהילים עד,כא): "אל ישוב דך נכלם". חז"ל אף אמרו: "בואו ונחזיק טובה לרמאים, שאלמלא הם – היינו חוטאים בכל יום" (במה שאנו מעלימים עין מן העניים).

אולם תופעת 'קבצני הרמזורים' נושאת עמה סכנת נפשות. הללו עומדים במקום מסוכן ומסכנים את עצמם בין התחלפות האור ברמזור, בהימלטותם מבין הרכבים. בעקיפין הם מסכנים גם את הנהגים (שיאיצו או יאטו כדי למנוע תאונה, ובכך הם עלולים לגרום תאונה). אמנם הסכנה בתנועת רכב בצומת פחותה מזו שבאמצע הדרך, אבל עדיין יש בכך סכנה, ואין לאדם היתר להכניס את עצמו ביודעין לסכנה כזאת.

בעקבות 'קבצני הרמזורים' החלה להתפתח תופעה של חלוקת חומרי תעמולה או מכירת מוצרים ברמזורים. עם התגברות התופעה חברו אליה גם דיילי-פרסום של חברות מסחריות. יש להניח שהמצב הכלכלי עלול להגדיל את ממדי התופעה.

מתן תרומה או קבלת עלוני הסברה וכדומה הם עידוד להמשך התופעה, ובכך אנו נעשים שותפים לסיכון חיים. לכן ראוי להתעלם לגמרי מכל הפניות מסוג זה, ומאחר שהדבר נעשה כדי למנוע סכנה, אין בכך פגם.

כמו-כן אין להיענות לבקשות הסעה של מי שעומדים בתוך הצומת. אם רוצים להסיע מישהו, יש לסמן לו שיתקדם הלאה בזהירות, ולעצור לו במרחק סביר מן הצומת.

מקורות: ראה כתובות סח,א. רמב"ם הל' מתנות עניים פ"ז ה"ז. שו"ע יו"ד סי' רמט ס"ד.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)