יום שלם עשו בני החבורה את דרכם ברגל, בשדות וביערות. בשעת ערב מאוחרת הגיעו לכפר קטן ובו קיוו למצוא קורת-גג להניח את ראשם. בתוך כך התכסו השמים בעננים וגשם עז ניתך עליהם. עכשיו הצורך למצוא אכסניה נעשה דחוף יותר.
"נזכרתי", צהל לפתע אחד מבני החבורה, "הלוא הרש-מנדל מיודענו מתגורר בכפר הזה. ודאי ישמח לארח אותנו בביתו". מעודדים התקדמו לעבר ביתו של הרש-מנדל.
הבית שכן בחצר רחבת ידיים, מוקפת חומה גבוהה, ולה שער ברזל נעול בבריח, כמנהג הגבירים. בני החבורה דפקו כמה וכמה פעמים על שער הברזל. באין תגובה, משכו בפעמון הגדול שמעל השער.
הם שמעו רעשים מתוך הבית. חריקה של חלון נפתח, קול פתיחתה של דלת. אולם איש לא ניגש אליהם. הגשם הוסיף לרדת והרטיבם עד לשד עצמותיהם. אחרי עוד כמה ניסיונות התייאשו. בעצב הגיעו למסקנה כי הרש-מנדל אינו מעוניין באורחים.
בגלל השעה המאוחרת לא העזו בני החבורה לדפוק על דלת של בית אחר. כך מצאו את עצמם מצטופפים תחת גגון רעוע, באחת מפינות הכפר. את הלילה הזה לא ישכחו, אמרו לעצמם, וניסו להפיג את האווירה באמרות חסידיות.
עם שחר התפזרו העננים וקרני השמש החלו לייבש את בגדיהם הרטובים. הם יצאו מהכפר והרגשתם השתפרה ככל שהתרחקו מ'הכנסת האורחים' שלא זכו לה. בעוד כמה שעות הליכה יגיעו ליעדם, הלוא היא העיר קוסוב, שבה מתגורר הצדיק המפורסם רבי חיים.
חצר חסידות קוסוב התאפיינה במידת גמילות חסדים. הידור רב הושקע במצוות הכנסת אורחים, שאותה דרש הצדיק לקיים בכל לב ובמסירות ללא גבול.
כאשר מי מחסידיו הגיע אליו ממרחקים, היה שואל לשלומו ומיד חוקר אותו לכל פרטי מסעו. באילו כפרים ועיירות עבר, היכן קיבלוהו ואירחוהו כראוי והיכן לא. כשאנשי הכפרים והעיירות האלה היו מגיעים לקוסוב, היה הצדיק מעודד את זה ומוכיח את זה, כל אחד ואחד על-פי הצטיינותו במצוות הכנסת אורחים.
כך היה בבוא אנשי החבורה לקוסוב. הם ישבו לנוח בבית-המדרש, ובדיוק אז נכנס הצדיק פנימה. מיד ציווה להגיש לפני האורחים משקה חם ומיני מאכל, ובעוד הם מיטיבים את ליבם החל לחוקרם לפרטי מסעם.
ידעו החסידים כי סיפור התנהגותו של הרש-מנדל יצער את לב הצדיק, וניסו להימנע מכך, אולם הצדיק הוסיף לחקור, עד ששאל: "והיכן לנתם בלילה האחרון?".
השפילו האנשים את עיניהם וענו כי אכן לא נמצא להם מקום לינה, אלא עשו את הלילה תחת כיפת השמים. "מה?!", נזעק הצדיק, "וכי לא יכולתם להיכנס לאחד הבתים בכפר?! ומה על הרש-מנדל מיודענו, הוא בוודאי היה יכול לארח אתכם?!".
באין-ברירה נאלצו האורחים לספר כי ניסו לדפוק על השער ולצלצל בפעמון ביתו של הרש-מנדל, אך הוא לא ניגש אליהם.
דוק של עצב ננסך על פני הצדיק. כמה רגעים עברו בשתיקה, עד שלבסוף פלט: "נו, נו"...
ימים עברו, ובביתו של הרש-מנדל עצב ודאגה. זה עתה בא משרת הפריץ והודיע כי האחוזה הוחכרה לאדם אחר. הוא, הרש-מנדל, מתבקש להתפנות מהבית בתוך שלושה חודשים!
כמה ימים התהלך סהרורי, ולבסוף החליט לנסוע לקוסוב. "רבי! הושיעה-נא!", התפרץ בבכי עם היכנסו לחדרו של הצדיק. באנחות מעומק הלב סיפר על גזֵרת הפריץ לגרשו מביתו וממקור פרנסתו.
"לא נורא", הגיב הצדיק, למרבה תדהמתו, "תוכל לעבור לעיר הגדולה".
"וממה תהיה פרנסתי?", ייבב הרש-מנדל.
"שב-נא, הירגע", ענה הצדיק במתינות. "אני באמת רוצה לשאול אותך, מה ההיתר ליהודי להתגורר בקביעות בין הגויים, בלי שתהיה לו אפשרות להתפלל בציבור, לשמוע קדוּשה וחזרת הש"ץ, להקשיב לקריאת התורה ועוד?".
הכפרי היה המום מדברי הרבי. הוא לא ציפה לתגובה כזאת.
"אומר לך מה ההיתר", המשיך הצדיק. "כאשר יהודי הכפרים מקיימים את מצוות הכנסת אורחים, ומקבלים בסבר פנים יפות עניים ועוברי-אורח הנודדים בדרכים, מצווה זו שקולה כנגד כל המצוות שהיו מקיימים לוּ היו גרים בעיר.
"אולם אתה, שסגרת את ביתך בפני יהודים עוברי-אורח הסובלים מגשם ומקור, אין לך עוד היתר להתגורר בכפר, ומן השמים נגזר עליך לעבור לעיר".
הכפרי פרץ בבכי חסר-מעצורים. "הלוא כבר אינני איש צעיר שיכול ללמוד מלאכה אחרת, אחרי שחייתי כל השנים בכפר ומשם מקור מחייתי. זו גזֵרת רעב לכולנו!".
הרגיש הצדיק כי ליבו של הרש-מנדל נשבר בקרבו. בנימה רכה פנה אליו ואמר: "הדבר תלוי עתה בך, הרש-מנדל. אם תיטיב את דרכיך ותכניס אורחים לביתך ברוחב-לב, על שולחנך יאכלו ועל מיטותיך ינוחו – או-אז תחזור ותהיה ראוי לקבל את פרנסתך בכפר, והכול על מקומו יבוא בשלום".
מאז נהפך הרש-מנדל לאיש אחר. ביתו היה למקום אכסניה קבוע לכל עוברי-האורח בסביבה, ומובן שגם העניינו עם הפריץ בא על פתרונו כאילו לא היה דבר. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
