כיצד נעשה המרור אחד מעיקרי הדברים שעושים בליל הסדר, "דרך חירות"? * מה בין חובת המרור בזמן הזה לזמן בית-המקדש? * ככל התלוי באדם, צריך הוא להעלות גם את העניינים המרים שבעולם הזה * בהתגברות על המניעות ועיכובים נעשה ה"מרור" מכשיר בלבד להרגשת החירות האמיתית * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. חג הפסח נקרא בתורה בשם "זמן חרותינו", וכיוון שהתורה קוראת זאת בשם "חירות", הרי זו חירות בכל העניינים, הן בנוגע לעניינים שמבחוץ, והן בנוגע לעניינים שמבפנים, כמדובר לעיל1.
וכיוון שהעניינים המיוחדים שבחג הפסח, באופן של קום ועשה, הם: "שלשה דברים . . פסח מצה ומרור"2 – צריך שיתבטא בכולם עניין החירות.
ולכאורה אינו מובן:
בשלמא "פסח" מורה על עניין החירות – הן מצד אכילת הפסח, "צלי אש ראשו על כרעיו גו'"3, דרך גדולה4, והן מצד הקרבת הפסח, שלמרות שהיו בגלות מצרים רד"ו שנה, אף-על-פי-כן, שחטו את הפסח, שהיה ה"עבודה זרה" של מצרים, מבלי להתפעל ולהתיירא מהמצריים, "הן נזבח גו' ולא יסקלונו"5 – שזה מורה על תנועה של חירות;
וכן מצה – כמדובר לעיל6 שיש בה ב' עניינים: (א) על שם שלא הספיק בצקם להחמיץ, כמו שכתוב7 "ויאפו את הבצק גו' עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה", (ב) "לחמא עניא", לחם עבדים – הרי אפילו העניין ד"לחמא עניא" הוא עניין של אכילה ומאכל על כל פנים, ועל אחת כמה וכמה העניין שלא הספיק הבצק להחמיץ שהוא בודאי עניין של חירות;
אבל עניין המרור – הרי אינו עניין של מאכל כלל, אלא אדרבה, עניין של מרירות, שזהו היפך האכילה, ואם כן, כיצד מורה ה"מרור" על עניין החירות?
ב. ויובן בהקדם החילוק בין ג' העניינים פסח מצה ומרור, שחלוקים בדיניהם8:
פסח – היה רק בזמן שבית המקדש היה קיים. מצה – גם בזמן הזה היא מן התורה. ומרור – בזמן הזה חיובו רק מדרבנן9, זכר למרור שהיו אוכלים יחד עם הפסח בזמן שבית המקדש היה קיים.
וידוע10, שבנוגע לחיובים מדרבנן, יש חקירה אם נעשה דין בדבר עצמו, איסור חפצא, ככל חיובי התורה, או שזהו רק דין בנוגע לאדם, איסור גברא (כמו נדרים, שהדבר עצמו נשאר מותר, והאיסור אינו אלא על האדם הנודר), ויש כמה ראיות לשני הצדדים.
ולכמה דעות – האיסורים דרבנן הם רק איסור גברא, והיינו, שחכמים לא הטילו איסור על הדבר עצמו, אלא רק על האדם, שלא יעשה את הדבר, בכדי שלא יבוא לידי איסור דאורייתא, "עשו משמרת למשמרתי"11.
[ומה שכתוב בתניא12 שגם דבר האסור מדרבנן מקבל חיותו מג' קליפות הטמאות – אין מכך ראייה שאיסור דרבנן הוא איסור חפצא. ואין כאן מקומו13].
ועל-פי זה נמצא, שחיוב המרור בזמן הזה הוא רק חיוב על האדם.
ג. וההסברה בזה:
בזמן שבית המקדש היה קיים, כאשר אלקות היתה בגילוי, והיתה הקרבת הקרבנות (כולל ובמיוחד קרבן פסח, שמורה על עניין החירות, כנ"ל), קרבן מלשון קירוב14, והיו רואים במוחש, גם בעיני בשר, שהקרבן הגשמי היה נכלל באש שלמעלה (הן כאשר האש שלמעלה היתה בדמות אריה15, או אפילו כאשר האש שלמעלה היתה בדמות כלב15, שגם אז היה האלקות בגלוי) – הנה ביחד עם קרבן פסח היה יכול להיות גם עניין המרור, והיינו, שגם דברים מרים ביותר שאינם מאכל אדם כלל, היו יכולים להעלותם על-ידי קרבן פסח; מה שאין כן בזמן הזה, שאין גילוי אלקות, ואין הקרבת הקרבנות – אזי אי אפשר להקריב (להעלות) דברים מרים, מצד החושך כפול ומכופל.
אמנם, כל זה הוא בנוגע למרור עצמו, שבזמן הזה אין דין חיוב בדברים המרים, כיוון שאין אפשרות להעלותם; אבל בנוגע לאדם – אמרו חכמים שהאדם מחויב במרור, כי, על-ידי זה שמתעסק עם עניינים שאינם מאכל אדם כלל, מרור, אזי יבוא לתכלית עלייתו ושלימותו, ועל דרך מעלת בעלי-תשובה לגבי צדיקים שעבודתם היא "בחילא יתיר"16, ועל דרך מה שכתב הרמב"ם17 אודות חביבותו של גר.
וזהו גם המענה לאלו שטוענים18: כיוון שרצונו של הקב"ה שיקיימו תורה ומצות, למה עשה שיהיו על זה כל-כך קשיים ומניעות? – כיוון שדווקא על-ידי עניין המרור באים לתכלית העילוי.
ד. וזהו גם מה שכתב הרמב"ם19 ש"אכילת מרור אינה מצוה מן התורה בפני עצמה, אלא תלויה היא באכילת הפסח, שמצות עשה אחת לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים" (וכמו מכשירי הפסח20) – דלא כאכילת מצה ש"לא תלה אכילה זו בקרבן הפסח, אלא זו מצוה בפני עצמה"21.
וההסברה בזה22 – שמרור מצד עצמו אין בו עניין, אלא, שמעלת הקרבן (בכלל, ובפרט קרבן) פסח שמורה על החירות באה על-ידי המרירות,
שכן, לולי המרירות לא מרגישים מעלת החירות. ועל דרך מה שכתוב במדרש תמורה23 שאם אין רע אין טוב.
ועל-פי זה מובן שגם ה"מרור" מבטא את עניין החירות – כיוון שאין זה עניין של מרירות בפני עצמו, אלא כל ענינו הוא להדגיש ולהבליט את חירות הקרבן פסח.
וכשם שבזמן הבית כשאכלו המרור יחד עם בשר הפסח היה ענינו של המרור להבליט את החירות של הפסח, כמו כן גם בזמן הזה (כשאוכלים את המרור בפני עצמו), ענינו של המרור הוא – שעל-ידי המרירות עתה יבואו לתכלית העילוי (כמעלת הבעלי-תשובה, כנ"ל), אמיתית החירות של קרבן פסח כפי שיתגלה לעתיד לבוא.
ה. וזהו גם הביאור בטעם אכילת המרור בזמן הזה, זכר למקדש24:
ידוע25 שהטעם שעושים בזמן הזה כמה עניינים "זכר למקדש", הוא, כדי שנהיה מורגלים בהם כשיבנה המקדש, על דרך עניין חינוך הקטן במצוות בכדי שיהיה מורגל בהם כשיהיה גדול.
והנה, החיוב דחינוך הוא רק בעניינים כאלו שבמצבו ההווה יתחייב בהם בגדלותו, מה שאין כן בעניינים כאלו שלפי מצבו בהווה גם בגדלותו לא יתחייב בהם, אין דין חינוך26.
ועל-פי זה אינו מובן: מדוע אוכלים בזמן הזה מרור בפני עצמו – הרי הטעם כדי להיות מורגלים בזה, אינו שייך בנוגע למרור בפני עצמו, כיוון שבזמן הבית היתה אכילת מרור רק עם בשר הפסח, ולא היתה אכילת מרור בפני עצמו?
אך העניין הוא – כאמור לעיל – שעל-ידי עניין המרירות עתה נבוא לאמיתית החירות של קרבן פסח שיתגלה לעתיד לבוא.
ו. על-פי זה יובן גם הטעם שבסדר הקערה המרור הוא באמצע – דלכאורה שייך המרור לקו השמאל, ולא לקו האמצעי?
לכאורה היה אפשר לתרץ, שזהו לפי שהתורה היא תורת חסד, וגם קו השמאל שבתורה, כמו מצוות לא תעשה ועניין העונשים, הוא גם עניין של רחמים, קו האמצעי, והיינו, שאין הכוונה בעונש כשלעצמו ח"ו, כי אם, על דרך מה שכתוב27 "רחץ הוי' את צואת בנות ציון", וכמשל התינוק שמתלכלך בבוץ שנדבק בו, וצריכים לרחוץ אותו במים, ולפעמים גם במים רותחים, ולפעמים צריך גם לשפשף ולגרד כו' ("אָפּקראַצן"), הנה אף שבשעת מעשה מכאיב הדבר, הרי הכוונה אינה להכאיב ח"ו, כי אם כדי לרוחצו ולנקותו.
אמנם, תירוץ זה אינו מספיק, כי, הכוונה בשביל טוב וחסד היא בכל עניני התורה שבקו השמאל, ואף-על-פי-כן, כיוון שבפועל הרי זה בכל זאת עניין של עונש, אין מקומו בקו האמצעי או בקו הימין, אלא בקו השמאל דווקא, ואם כן, מדוע המרור הוא בקו האמצעי?
קושיא זו הקשה רבינו הזקן בלקוטי תורה שיר-השירים28: "כפי סדור הקערה הוא מרור באמצע, בחינת קו האמצעי, ולכאורה היה צריך להיות המרור בקו השמאל, כי הוא בחינת גבורות", ומתרץ: "אך מפני זה הוא בקו האמצעי, מפני שבחינת מרירות מעורר המשכת רחמים רבים וכו'". אך עדיין אינו מובן לכאורה, דאף שעל-ידי המרירות נעשה התעוררות רחמים רבים, אבל אף-על-פי-כן, הרי זה בכל זאת עניין של מרירות, ואם כן, צריך להיות מקומו בקו השמאל, ומאי שנא מעניין העונשים?
ויובן על-פי האמור שהמרור הוא מהשלשה דברים העיקריים שבחג הפסח, זמן חירותנו, חירות מיצר-הרע, ובמילא גם חירות מייסורים הבאים בסיבתו, כי, המרור אינו עניין בפני עצמו, היינו, עניין של מרירות, ורק שכוונתו היא בשביל הטוב, כמו העונשים – אלא מלכתחילה אינו עניין בפני עצמו, כי אם, ממכשירי הפסח (כנ"ל מדברי הרמב"ם), וכמו תבלין לפסח, שהתבלין אינו עניין בפני עצמו, אלא הוא בכלל המאכל שנעשה מתובל על-ידו.
וזהו גם מה שכתב הרמב"ם29 שמרור אינו מעכב, ו"אם לא מצאו . . מרור יוצאין ידי חובתן באכילת בשר פסח לבדו", והיינו, שעניין הפסח יכול להיות גם ללא מרור: עניין הרחמים – יכול להיות גם ללא מרירות, ורק המשכת רחמים רבים היא על-ידי המרירות דווקא, ולכן מצוה מן המובחר לאכול מרור יחד עם הפסח; "אבל מרור בלא פסח אינו מצוה"29, והיינו, שמרור בפני עצמו אינו עניין כלל, וכל ענינו הוא היותו ממכשירי הפסח.
ז. וההוראה מזה בעבודתנו היא:
כשם שכללות ההשפעה מלמעלה היא על-ידי עבודה דווקא, כמו שכתוב30 "אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם",
וטעם הדבר31 – דלכאורה, כיוון שהקב"ה הוא תכלית הטוב, וטבע הטוב להיטיב32, למה לא ישפיע גם ללא עבודה? אלא, היא הנותנת – כיוון שתכלית הטוב הוא כאשר ההשפעה באה על-ידי עבודתו ויגיעתו, ולא בבחינת "נהמא דכיסופא"33, וכמאמר רז"ל34 "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו", דאף-על-פי שאין זה אלא קב אחד בלבד, ולא תשעה קבים, מכל מקום, כיוון שקב אחד זה בא על-ידי עבודתו, הרי זה יקר אצלו יותר מאשר תשעה קבים שיקבל בחנם,
הנה כן הוא גם בעניין העבודה גופא – שכאשר העבודה באה בנקל, ללא מניעות ועיכובים, אין האדם מרגיש כל כך שאכן ראוי הוא לכך ("ער האָט דאָס פאַרדינט"); ורק כאשר ישנם מניעות ועיכובים, עניינים של מרירות, ומתגבר עליהם, אזי מרגיש שאכן ראוי הוא לכך וזהו עניין השייך אליו.
וכיוון שכן, הרי כדאי עניין המרירות אפילו בשביל קב אחד, ובלבד שיהיה "קב שלו", ועל אחת כמה וכמה כאשר על-ידי העבודה יקבל את כל העשרה קבים, וכולם יהיו שלו. ובשביל זה היה עניין "ברגע קטן עזבתיך" – כדי ש"ברחמים גדולים אקבצך"35.
וזהו שעניין המרור הוא ממכשירי הפסח – שעל-ידי המרירות וההתגברות על כל המניעות והעיכובים, נבוא בקרוב לעניין הפסח, מלשון דילוג36, "מדלג על ההרים"37, ו"יעלה הפורץ לפנינו"38, שיפרוץ את כל הגדרים, בקרוב ממש.
(מהתוועדות אחרון של פסח תש"כ, 'תורת מנחם' כרך כח עמ' 53-58. בלתי מוגה)
________________________________
1) שיחת ליל ב' דחה"פ בסופה (לעיל [תורת מנחם כרך כח] ע' 26).
2) פסחים קטז, רע"ב (במשנה).
3) בא יב, ט ובפרש"י.
4) ראה שיחת ליל ב' דחה"פ ס"ה (לעיל ע' 15).
5) וארא ח, כב. וראה בהמצויין בהערה הקודמת.
6) שיחה שבהערה 4.
7) בא יב, לט.
8) ראה גם שיחת ליל ב' דחה"פ תשט"ז סכ"ה ואילך (תו"מ חט"ז ע' 209 ואילך). וש"נ.
9) פסחים קכ, א. שו"ע אדה"ז או"ח סתע"ה סט"ו.
10) ראה שו"ת צפע"נ (ירושלים תשכ"ה) סל"ג, ובהנסמן במפענח צפונות קונטרס "מאה סברות" בתחלתו. אתוון דאורייתא כלל יו"ד. בית האוצר מערכת א' כלל קכב. וראה גם לקו"ש חכ"א ס"ע 193 ואילך. חכ"ט ע' 106. ועוד.
11) מו"ק ה, סע"א. וש"נ.
12) רפ"ח.
13) ראה שיחת אחש"פ (והתוועדויות שלאח"ז) תשל"ו. "מ"מ, הגהות והערות קצרות" לתניא שם ב"לקוטי פירושים" (ע' יג). וש"נ.
14) ראה זח"ג ה, רע"א. ספר הבהיר סמ"ו (קט). ועוד. הנסמן בלקו"ש חל"ב ע' 16.
15) ראה יומא כא, ב.
16) זח"א קכט, ב.
17) בתשובתו – נדפסה ברמב"ם הוצאת שולזינגר (נ.י. תש"ז) בהוספות לח"א סי"ט. תשובות הרמב"ם (ירושלים תש"כ) כרך ב סרצ"ג.
18) ראה גם שיחת אחש"פ דאשתקד ס"ט (תו"מ חכ"ה ע' 229). וש"נ.
19) הל' חמץ ומצה פ"ז הי"ב.
20) ראה פסחים צ, א.
21) שם פ"ו ה"א.
22) דלכאורה כו' (חסר הקושיא. – המו"ל).
23) רפ"ב.
24) שו"ע אדה"ז שבהערה 9.
25) ראה ספרי עקב יא, יז (הובא בפרש"י שם, יח). הובא ונתבאר ברמב"ן אחרי יח, כה.
26) ראה אנציק' תלמודית ערך חנוך ס"א (כרך טז ע' קסג). וש"נ.
27) ישעי' ד, ד. וראה תניא אגה"ק סכ"ב.
28) ד"ה קול דודי ס"ב (יד, ד ואילך). הובא בהגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים ע' ו.
29) הל' קרבן פסח פ"ח ה"ב.
30) ר"פ בחוקותי.
31) ראה גם תו"מ חכ"ז ס"ע 246 ואילך. וש"נ.
32) ראה בהנסמן בלקו"ש חכ"ד ע' 334 בהערה (ד"ה מספרי).
33) ראה ירושלמי ערלה פ"א ה"ג. הובא בלקו"ת צו ז, רע"ד. ובכ"מ.
34) ב"מ לח, א.
35) ישעי' נד, ז.
36) פרש"י בא יב, יא. שם, יג.
37) שה"ש ב, ח.
38) ע"פ מיכה ב, יג. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
