חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:45 זריחה: 5:35 י"ד בסיון התש"פ, 6/6/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 762 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת תרומה, ג' באדר ה'תשס"ט (27/02/09)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 762 - כל המדורים ברצף
עשיותיו של האדם צריכות להיות "לשמי"
לראות שתכלית הגלות היא הגאולה
על קרנות וקופות גמילות חסדים
פרשת תרומה
"כאילו הם עוסקין בבניין הבית"
פרק הרבנית נ"ע
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 762, ערב שבת-קודש פרשת תרומה, ג' באדר ה'תשס"ט (27.02.2009)

 

  דבר מלכות

עשיותיו של האדם צריכות להיות "לשמי"

מדוע דווקא במצוות התרומה מצווה התורה שעליה להיות לשם הקב"ה בלבד? * מהות המשכן – עשיית כל דבר לשמו של הקב"ה בלבד * הן עני המשפיל עצמו לקבל צדקה והן אדם השמח בחודש אדר ללא גבול – עליהם לעשות זאת לשם שמים במידה שווה * רק ליהודי הכוח לגלות כיצד הדברים הגשמיים מאוחדים בעצמותו יתברך * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ענינו של חודש אדר הוא – "והחודש אשר נהפך"1, בחינת אתהפכא.

בכלל, הרי העבודה עתה היא (לא באופן של אתהפכא, אלא) באופן של אתכפיא, וכאשר חסר בעניין האתכפיא, אין זו "עבודה", כיוון שעיקר העבודה היא – אתכפיא,

וכמבואר בתניא2 בפירוש "עובד אלקים"3, "שעובד הוא לשון הווה שהוא באמצע העבודה שהיא המלחמה כו'", ולולי זאת, נקרא "אשר לא עבדו"3, או שהוא צדיק ש"נקרא עבד ה' בשם התואר . . (ש)כבר עבד וגמר לגמרי עבודת המלחמה כו'", ואילו עניין האתהפכא יהיה לעתיד לבוא, כמו שכתוב4 "אז אהפוך אל עמים וגו'";

אמנם, בחודש אדר ישנו גם עניין האתהפכא – "החודש אשר נהפך".

והעניין בזה – מכיוון שבני-ישראל עמדו במסירת נפש במשך כל השנה כולה5, היינו, לא רק בתפלת נעילה דיום הכיפורים, אלא בכל השנה כולה, שזהו עניין של יציאה ממדידה והגבלה, שהרי מצד מדידת והגבלת הזמן יש חילוקים בשינויי הזמנים, ואילו הם עמדו בתנועה של מסירת נפש בכל הזמנים בהשוואה – הנה על-ידי זה הגיעו בעבודתם לבחינת אתהפכא.

וכן הוא בכל שנה ושנה, שבבוא חודש אדר, הנה כל ימי החודש הם בבחינת אתהפכא.

ומצד זה הנה גם השמחה שבחודש אדר היא ללא הגבלות. ושמחה זו צריכה להתחיל כבר משבת מברכים החודש6.

* * *

ב. בשנה פשוטה מסתיימים העניינים ד"שובבי"ם" בפרשת משפטים7, שאז מתתקנים כבר כל העניינים, ומתחילים לקרוא פרשת תרומה, שתוכנה – "ועשו לי מקדש ("מקדש דאיקרי משכן ומשכן דאיקרי מקדש"8) ושכנתי בתוכם"9.

ג. על10 הפסוק11 "ויקחו לי תרומה", אומר רש"י "לי לשמי", היינו, שנתינת התרומה לנדבת המשכן תהיה בשביל הקב"ה, ולא בשביל פניות צדדיות.

ואינו מובן: מדוע דווקא במצווה זו הזהירה התורה יותר מבשאר מצוות, שעשייתה תהיה לשמו יתברך – כל המצוות צריכים לעשות לשמו, ומדוע אומרת זאת התורה במיוחד במצווה זו?

ולכאורה – הרי אדרבה: ידוע מאמר הבעל שם טוב12 שישנם עניינים שבהם לא נוגעת כל כך הכוונה (כמו בכל המצוות), עניין אחד הוא – טבילה במקווה: אפילו אם הטבילה היתה בשביל טעמים אחרים, ולא בשביל טהרה, ויתירה מזה, אפילו אם לא נתכוון כלל לטבול, אלא נפל עליו הגל, אזי נעשה טהור13. ועניין שני – נתינת צדקה, שבה לא נוגע כל כך הטעמים שבגללם נותן צדקה, ויתירה מזה, אפילו אם נתינת הצדקה היתה ללא כוונה כלל, שאיבד ממון ומצאו עני, כך, שלא נתכוון כלל לתת לעני, הרי כיוון שהעני קיבל את ממונו, קיים בכך עניין של צדקה. וכמו כללות מצוות שכחה14.

ואינו מובן: בשאר המצוות שבהם נוגעת יותר הכוונה – לא הבהירה התורה שצריכות להיעשות לשמו יתברך, "לי", ודווקא בנתינת נדבות עבור המשכן – שלכאורה הרי זה בדוגמת נתינת צדקה, שלא נוגעת כל כך הכוונה, ובלבד שיבנה המשכן – אומרת התורה שצריך להיות "לי", "לשמי"?

והביאור בזה – שכל עניין המשכן הוא15 שיהודי יאחד את כל ענייניו עם הקב"ה, ועד שבדברי הרשות שלו יהיה "דעהו"16, ולכן מובן שבעניין זה נוגע שיהיה "לי לשמי", כיוון שזהו כל עניין המשכן – הייחוד עם הקב"ה.

ד. ויש להוסיף בביאור השייכות ד"לי לשמי" עם עניין "בכל דרכיך דעהו"15 – בהקדם דיוק לשון הפסוק "ויקחו לי תרומה":

לכאורה היה מתאים יותר הלשון "ויתנו לי תרומה", שהרי צריכים ליתן את התרומה, ונתינה זו צריכה להיות "לשמי"; ולמה נאמר "ויקחו לי תרומה", שלקיחת התרומה צריכה להיות "לשמי"?

אך העניין הוא – שבכך מרמזת התורה שקבלת הצדקה על-ידי העני צריכה להיות לשמו יתברך17:

ידוע שהקב"ה קבע בסדר הבריאה שיהיו עשיר ועני, והעני יהיה זקוק אל העשיר, בכדי שיהיה בעולם עניין משפיע ומקבל, עניין הצדקה18.

– האמת היא שהקב"ה "זן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים"19. הוא יתברך בעצמו מפרנס את כל העולם, עניים ועשירים. אלא שמפרנס את העניים באופן שנותן את חלקם אל העשירים שיתנו אותו לעניים. ובמילא, הצדקה שהעשיר נותן לעני אינה מה שנותן משלו, אלא זהו חלקו של העני שנתן הקב"ה בפיקדון לעשיר20.

וכיוון שהקב"ה מפרנס את העניים, הרי היה יכול לתת את החלק שלהם באופן ישיר אליהם21; ולמה אופן הנתינה אליהם הוא על-ידי העשירים? – והמענה על זה, כאמור, כיוון שהכוונה העליונה היא שיהיה חסד וצדקה בעולם, ואם כל אחד היה מקבל השפעתו שלא באמצעות מישהו אחר, לא היה צדקה וחסד בעולם. –

וזהו מה שדורשים מהעני המקבל – שלקיחת הצדקה תהיה בכדי למלא את הכוונה העליונה, שתהיה עשיית צדקה בעולם. וזהו ציווי התורה "ויקחו לי תרומה", שלקיחת הצדקה תהיה לשמי.

ה. ציווי והוראת התורה מהוה נתינת-כוח. ובכן, היכן צריכים נתינת-כוח במיוחד כדי לפעול בעצמו שתהיה הפעולה לשמו יתברך – ב"ויקחו".

ב"ויתנו" – אין צורך בנתינת-כוח מיוחדת שיהיה לשמה, כי (אף-על-פי שבנתינת הצדקה לא נוגעת כל כך הכוונה, כאמור לעיל, מכל מקום מובן, שזהו מן הסתם לשמה, כי):

א) ממון הוא דבר שבו יכול לקנות חיי נפשו22, ובפרט אם התייגע על זה בכל כוחות נפשו23. ואם כן, כאשר פועל בעצמו אתכפיא ליתן את הממון לצדקה, עושה זאת מן הסתם לשמה.

ב) כיוון שבנתינת הצדקה מקיים הנותן מצווה, הנה כאשר יהודי עושה מצווה, עושה זאת מן הסתם בשביל הקב"ה.

נוסף לכך יש גם עצה – ליתן צדקה ללא פרסום, מתן בסתר, שאז נקל יותר לפעול בעצמו שתהיה הנתינה לשמה.

מה שאין כן בקבלת הצדקה – הרי: (א) העני ואביון אינו צריך להתייגע בעצמו בכדי ליטול את הצדקה; הוא מקבל את הצדקה להחיות נפשו ונפשות בני ביתו (ועד כדי כך ההכרח בדבר, שאינו מתחשב בקשיים, ומבזה ומשפיל את עצמו24, כיוון שזקוק לכך), (ב) הוא לא צריך להתכוון לקיים מצווה בכך, שהרי הוא עושה זאת כדי שיוכל לפרנס את עצמו ובני ביתו.

ולכן זקוק המקבל להוראה ונתינת-כוח מיוחדת מהתורה, שגם פעולתו בקבלת הצדקה תהיה "לשמי". כיוון שנדרש מיהודי "בכל דרכיך דעהו", שכל ענייניו יהיו חדורים בקדושה – הרי אין נפקא-מינה מה היא עשייתו, אם הוא צריך להכריח את עצמו לעשות זאת, או שזהו דבר המוכרח לו; עניין של עונג או היפך מזה – כל מה שעושה צריך להיות לשמו יתברך, "בכל דרכיך דעהו".

ולכן, ההוראה שתהיה העשייה לשמו יתברך, מרמזת התורה בעניין עשיית המשכן – כי, כאמור לעיל, עניין "ועשו לי מקדש" הוא העניין ד"בכל דרכיך דעהו".

ו. וכן הוא גם בנוגע למדובר לעיל אודות השמחה בחודש אדר, שהיא שמחה בלי גבול – שגם היא צריכה להיות מצד ציוויו של הקב"ה שציוה לשמוח בחודש אדר.

ואף-על-פי ששמחת פורים צריכה להיות שמחה גופנית, כמבואר בלבוש25 החילוק שבין חנוכה לפורים, שחנוכה קשור עם רוחניות, ופורים קשור עם גשמיות, וכשם שאז היתה השמחה בגשמיות מצד היציאה "מאפילה לאור גדול", כך גם בכל שנה ושנה צריך להיות נרגש גודל השמחה מצד הצלת הגוף כפשוטו, מכל מקום, בזה גופא צריכה להיות נרגשת הכוונה – לשמו יתברך.

אין נפקא-מינה כלל אם המדובר הוא אודות עני שצריך לקבל צדקה להחיות נפשו או המדובר הוא אודות מי ששמח בשמחה גדולה על הצלתו מאפילה לאור גדול; שני העניינים צריכים להיות בהשוואה, כי, כל העניינים צריכים להיות "לי לשמי"26.

* * *

ז. בפרשת תרומה . . נאמר "דבר אל בני-ישראל ויקחו לי תרומה גו' זהב וכסף ונחושת וגו' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"27, היינו, שנצטוו לקחת דברים גשמיים ולעשות מהם מקדש, אודותיו מבטיח הקב"ה להשרות בו שכינתו, "ושכנתי בתוכם".

וכשם שהדברים אמורים בנוגע למשכן והמקדש, כן הוא גם בנוגע לבתי-כנסיות ובתי מדרשות, שהם "מקדש מעט"28.

וכן הוא גם בנוגע למקדש הפרטי שבכל אחד ואחד מישראל – כמרומז בדיוק הלשון "ושכנתי בתוכם", "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד"29 – שכאשר בונה בית בישראל, בנין עדי עד, צריך לקחת דברים גשמיים ולעשות מהם מקדש לה'.

ח. ויש לומר, שהנתינת-כוח לעשות מהדברים הגשמיים מקדש לה' מרומזת במה שנאמר "ויקחו לי תרומה":

ובהקדם המבואר בתניא30 "מה שכתוב בזהר הקדוש31 על פסוק ויקחו לי תרומה, דלי כלומר אותי, והווא-ליה-למימר ותרומה, אלא משום דכולא חד", היינו, שה"תרומה" היא חד עם הקב"ה ("לי").

ומזה מובן, שאף שה"זהב וכסף ונחושת" ושאר הדברים (י"ג או ט"ו32) שנמנו בכתוב הם דברים גשמיים, הרי האמת היא שמצד עצמם הם "כולא חד" עם הקב"ה, כיוון ש"עיקר שכינה בתחתונים היתה"33, ולכן, יכולים לעשות מהם מקדש לה', כיוון שצריכים רק לגלות את מציאותם האמיתית, מן ההעלם אל הגילוי בלבד.

אלא שעניין זה הוא בכוחם של בני-ישראל דווקא – "דבר אל בני-ישראל ויקחו לי תרומה":

אף-על-פי שהדברים הגשמיים מצד עצמם הם כולא חד עם הקב"ה, וצריכים רק לגלות זאת מן ההעלם אל הגילוי, מכל מקום, גם לגלות דבר כזה יכולים רק נשמות ישראל, כי, לנשמות ישראל "האָט זיך מהותו ועצמותו יתברך אָפּגעגעבן" [=נתן להם עצמות ומהות את עצמו] באופן שיוכלו לקחת אותו ("כאילו נתן לנו את עצמו כביכול"34), ולכן יכולים הם לגלות את כוח העצמות שישנו בדברים הגשמיים35.

ועל דרך המבואר לעיל36 בעניין "כי תקנה עבד עברי"37 דקאי על משה רבינו שהוא ממשיך דעת בנשמות ישראל – שהאפשרות להמשכת הדעת בנשמות ישראל היא מפני שבשרשם יש בהם בחינת הדעת, וצריכים רק לגלות מן ההעלם אל הגילוי, ואף-על-פי-כן, גם ההתגלות מן ההעלם אל הגילוי יכולה להיות בכוחו של משה דווקא, בגלל שייכותו למדרגה זו, שעליו נאמר38 "מן המים משיתיהו".

ט. ולא לדרשה קאתינא, כי אם, שיבואו הדברים בעבודה בפועל.

עשיית מקדש לה' מדברים גשמיים – הוא עניין שנתפרש בתורה כבר מזמן... והכול יודעים שהכוונה היא גם למקדש שבכל אחד ואחד מישראל, וכמו כן יודעים גם דברי הזהר בפירוש "לי תרומה" שכולא חד, ואף-על-פי-כן, היו צריכים שאדמו"ר הזקן יכתוב זאת בספר התניא, ולאחרי זה יבואו רבותינו נשיאינו ויבארו את הדברים, ועד למאמרם של הרביים ש"עיקר שכינה בתחתונים היתה",

ורק אז משלימים בפועל את הדברים שנאמרו על-ידי משה רבינו לפני אלפי שנים – שנעשה בפועל העניין ד"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

(מהתוועדות ש"פ משפטים, מבה"ח אדר ה'תש"כ. 'תורת מנחם' כרך כז עמ' 389-393.

וראשי-דברים בעת קבלת-פנים – ז' אדר-ראשון ה'תשי"א. 'תורת מנחם' כרך ב עמ' 249-250. בלתי מוגה)

___________________________________

1)    אסתר ט, כב. וראה ירושלמי מגילה פ"א ה"א. רמ"א או"ח סתרפ"ח ס"ז.

2)    פט"ו.

3)    מלאכי ג, יח. וראה חגיגה ט, ב.

4)    צפני' ג, ט. וראה רמב"ם הל' מלכים ספי"א.

5)    ראה תו"א מג"א צז, א. ובכ"מ.

6)    ראה גם שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח וער"ח אדר תשט"ז בתחלתה (תו"מ חט"ז ע' 97). וש"נ.

7)    ראה נטעי גבריאל (הל' חנוכה) ימי השובבי"ם ע' תלג ואילך. ע' תעב ואילך. וש"נ. וראה גם התוועדויות תשמ"ט ח"ב ע' 185 הערה 60. וש"נ.

8)    עירובין ב, סע"א.

9)    תרומה כה, ח.

10)  מכאן עד סוף סעיף ה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ג ע' 908 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

11)  תרומה כה, ב.

12)  ראה ספר בעש"ט עה"ת יתרו סי"ד הערה יט. ר"פ תרומה. ראה סי"ב. מגדל עז (כפ"ח, תש"מ) ע' תכה הערה 2. וש"נ.

13)  ראה חגיגה יט, א.

14)  ספרי ופרש"י תצא כד, יט.

15)  ראה לקו"ש ח"ג ע' 907 ואילך.

16)  משלי ג, ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.

17)  ראה ג"כ כש"ט סת"ל.

18)  שמו"ר פל"א, ה. תנחומא פרשתנו ט. ד"ה תקעו תרכ"ח פ"ב ואילך (סה"מ תרכ"ז ס"ע תכט ואילך).

19)  נוסח ברכה א' דברהמ"ז.

20)  ראה אוה"ח פרשתנו כב, ד. אלשיך משלי יח, טז. ראב"ע שם יט, יז. סה"מ קונטרסים ח"א קיט, א. ועוד.

21)  ב"ב יו"ד, א. נתבאר בד"ה א"ר שמואל בר נחמני תר"ץ (סה"מ קונטרסים שם).

22)  תניא פל"ז (מח, סע"ב).

23)  וכפי שרואים במוחש אצל בעלי עסקים, שמתייגעים בהעסק בכל עשר כחות נפשם, ולפעמים – ב"עשרים גרה" (ראה בהמאמר בסופו (לעיל ע' 380)), היינו, שמנצלים גם את עשר הכחות של נפש האלקית (מהנחה בלתי מוגה).

24)  וכפי שדרשו רז"ל (ברכות ו, ב) על הפסוק (תהלים יב, ט) "כרום זלות לבני אדם" – "כיוון שנצטרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום" (מהנחה בלתי מוגה).

25)  או"ח סתר"ע סק"ג.

26)  חסר הסיום (המו"ל).

27)  כה, ב-ח.

28)  יחזקאל יא, טז. מגילה כט, א.

29)  ראה אלשיך עה"פ. של"ה סט, א. ועוד.

30)  פרק מז.

31)  ח"ב קמ, ב.

32)  נסמן בלקו"ש חכ"א ע' 153.

33)  שהש"ר רפ"ה. וראה רד"ה באתי לגני ה'שי"ת (סה"מ תש"י ע' 111).

34)  תניא שם.

35)  ראה לקו"ש ח"ו ע' 23 ואילך, ובהערות שם. חי"ב ע' 74 ואילך, ובהערות שם.

36)  ד"ה ואלה המשפטים (לעיל ע' 231 ואילך).

37)  משפטים כא, ב.

38)  שמות ב, יו"ד.

 משיח וגאולה בפרשה

לראות שתכלית הגלות היא הגאולה

'סמל' הממחיש את הגאולה

הביאור בפירוש רש"י בעניין "עצי שיטים" . . "יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם וציוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים כו'".

[. .] נשאלת השאלה אצל "תלמיד ממולח":

מהו אמנם גודל ההכרח בפעולתו של יעקב אבינו בהבאת ונטיעת ארזים במצרים לצורך עשיית המשכן מאתיים ועשר שנים לפני הציווי של עשיית המשכן?!

והביאור בזה – מרמז רש"י ב"יינה של תורה" בהזכירו את שמו של בעל המאמר "רבי תנחומא":

תנחומא הוא מלשון תנחומין, ולכן פירש רבי תנחומא ש"יעקב צפה ברוח הקודש" וכו' מכיוון שעניין זה מהוה נחמתן של ישראל:

כאשר בני-ישראל נמצאים בגלות מצרים במצב דקושי השעבוד עד לגזירת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" כו' וכו' – הרי מלבד ההבטחה ד"ואנכי אעלך גם עלה", שואבים הם עידוד ונחמה בראותם בעיניהם ממש את עצי הארזים שהביא יעקב ונטע במצרים מכיוון שצפה ברוח הקודש ש"עתידין לבנות משכן במדבר", ו"ציוה לבניו (ובניו לבניהם אחריהם, וכן הלאה) ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים"!

כלומר עצי שיטים לצורך עשיית המשכן גופא – היו יכולים אמנם להשיג גם באופן אחר, אבל, כדי שתהיה נחמתן של ישראל (ענינו של רבי תנחומא) – הוצרך יעקב אבינו להביא ארזים ולנטעם במצרים, ולצוות לבניו שייטלום עמהם כשיצאו ממצרים, כדי שבמשך כל זמן גלות ושעבוד מצרים יהיו לנגד עיניהם עצי הארזים שנטעם יעקב אבינו על מנת שייטלום כשיצאו ממצרים, היינו שעצי ארזים אלה מסמלים וממחישים את גאולתן של ישראל.

גאולה כפשוטה ולא בדרך "דרש"

ומכאן באים לעניין של נחמה גם בנוגע לגלותנו זה אחרון:

כשנמצאים בחשכת הגלות, "כל הגלויות נקראו על שם מצרים" במדבר העמים "נחש שרף ועקרב וצמאון גו'", חושך כפול ומכופל של עקבות משיחא – אומר רבי תנחומא, מנחמם של ישראל, שאין להתפעל מחשכת הגלות, מכיוון שיודעים שהתכלית והמטרה היא "לבנות משכן במדבר", היינו לעשות ממציאות ה"מדבר" משכן ומקדש לו יתברך, דירה לו יתברך בתחתונים. עד לסיום הציווי "ועשו לי מקדש" כפשוטו בבית המקדש השלישי שבו יתגלה גם המשכן שעשה משה, משכן המדבר.

[. .] מכיוון שלאחרי כל זה עדיין לא בא – מתעוררת השאלה והדרישה והצעקה האמיתית של בני-ישראל: "עד מתי?!... והמענה היחידי לשאלה ודרישה וצעקה זו הוא – שהקב"ה ממלא את בקשתם ודרישתם של ישראל, ומביא תיכף ומיד את הגאולה האמיתית והשלימה, גאולה כפשוטה בפועל ממש!

וכמרומז בדיוק לשונו של רש"י "פירש רבי תנחומא" – שעניין הנחמה (תנחומא) הוא באופן של "פירש": לא דרש, דרוש ופשט'ל יפה, כי אם פשטות העניין, היינו נחמה וגאולה כפשוטה ממש, שהרי לא ייתכן שה"גלות" יהיה בפועל ובפשטות, ואילו הנחמה – באופן של "דרש" בלבד...

('התוועדויות' תשמ"ז כרך ב, עמ' 548-550 ואילך)

 ניצוצי רבי

על קרנות וקופות גמילות חסדים

"אם כסף תלווה", שנאמר בפרשה הקודמת, מוביל לעיסוק בקרנות גמ"ח שהרבי ייסד או תמך בהקמתן * מ"קרן גמ"ח שלי", במסגרת אגודת חסידי חב"ד בארץ הקודש, ועד גמ"ח לביסוס שכונות יהודיות בחו"ל * הרבי מעניק הלוואות לשלוחים בעקבות לחץ החובות המעיק עליהם * וגם: סיפור הקמת הגמ"ח בצפת

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

על קרן הגמ"ח של הרבי, במסגרת אגודת חסידי חב"ד בארץ הקודש, אנו למדים ממכתבו של הרבי בי"ג כסלו תשט"ו (אגרות קודש כרך י, עמ' קמ): "בשאלתו אודות צדקת מספר ימי השנה הרי יכניסום בקרן גמ"ח שלי הנמצא לעת עתה על-ידי אגודת-חב"ד".

גמ"ח לביסוס שכונות יהודיות

בכ"א שבט תשל"ד כותב הרבי למו"ה אברהם מאלצבערג (אגרות קודש כרך כט, עמ' צא): "מהיר . . והזכות הגדולה כל כך של ייסוד קופות גמ"ח תעמוד לכם" (הדברים תורגמו מאידיש).

לאחת מהנהלות הגמ"חים בשכונת קראון הייטס (נספח ב'אוצר המלך' כרך א, עמ' 132) כתב הרבי:

ובוודאי אשר, מתאים להמצב המיוחד בכל מקום ועל-פי פסק דין חכמינו זכרונם לברכה עניי שכניו ועירך קודמין (כולל עשירים אשר באותה שעה עניים הם),

תהיה שימת לב הדרושה ומתאימה לחשיבות העניין וגודלו לנתינת גמ"ח שמטרתן והתוצאות שלהן הוא – ביסוס השכונות בהן בני-ישראל דרים (דירה כדבעי – היינו ביחד עם בית הכנסת ובית המדרש ומוסדות חינוך הכשר ומוסדות גמ"ח), ביסוס אמיתי היינו הכולל גם שיפור והתפשטות בכמות ובאיכות.

"חבר במוסד של חסד"

בשיחה המיוחדת על שלילת תופעת ההגירה משכונות יהודיות בארצות הברית, שאותה הגיה הרבי ונדפסה בשעתו ב'הפרדס' (ומשם גם בלקוטי שיחות כרך ו, הוספות לפרשת משפטים עמ' 354), מתבטא הרבי:

מלבד כל הנזכר לעיל הרי הגירה זו משכונה לשכונה נוגעת למעמדם ומצבם הרוחני של היהודים המהגרים עצמם ועוד יותר לבניהם ולבנותיהם.

וכל כך למה?

כי במשך התיישבותם והיאחזם באיזו שכונה, הרי כל אחד ואחד היה בסביבה יהודית מסויימת: השתייך לחברה זו או אחרת של תלמוד תורה ברבים, השתתף בשיעור קבוע של תורה – חברת משניות, ש"ס וכדומה. היה חי ופעיל בבית הכנסת הקבוע שלו. נוסף על היותו חבר במוסד צדקה או חסד... אבל במקום מגורו החדש תוגרע ותחסר לו נחלה קדושה זו על כל פנים עד שיסתגל לסביבה החדשה, וחבלי קליטה – דורשים זמן ומרץ ולא תמיד קלים ומצליחים הם...

בחודש מנחם אב תשמ"ו חולל ספר תורה על-ידי אינשי דלא מעלי בבית כנסת חב"ד בשכונת גבעת שאול בירושלים. הרבי כתב שורת הוראות וביניהן (היכל מנחם כרך ב עמ' מא): "ייסוד קרן גמילות חסדים בבית הכנסת ומה טוב נתינת גמ"ח הראשונה בפועל באותו היום [=בבית הכנסת]".

עזר לשלוחים מקרנות ציבור

בהתוועדות שבת קודש פרשת חיי שרה תשמ"ח הכריז הרבי על הענקת מענקים מיוחדים לשלוחים וכן נתינת גמ"ח לתשלום חובותיהם.

בהמשך לכך, כתב הרבי שורת הנחיות למזכירות ('מאוצר המלך' כרך ב עמ' 70):

המדובר על דבר העזר על-ידי מענק והלוואה – היה מילתא בטעמא שהזמן גרמא וכפי שנתבאר בעת ההתוועדות והדיבור על דבר זה:

היות שהשלוחים שי' הצליחו ומתוך עבודתם במסירות ויצליחו בעזרת ה' עוד יותר ויותר אבל מאידך גיסא – לחץ החובות פוגע במנוחת הנפש שלהם, ונוסף על זה – כמה מהם מוכרחים לתת מזמנם ומרצם לתשלום החובות (ובפרט אלה הנחוצים ביותר),

לכן יקבלו בעזרת ה' – על-פי אישור רשמי של רואה חשבון רשמי (כי העזר הוא מכספי ציבור וקרנות שלו, ואין לקחתם אלא על-פי שולחן ערוך) – העזר הנ"ל.

ע"פ הנ"ל מובן שהמדובר הוא בשלוחים (ולא במוסדות וכיוצא בזה) בחובות ודעפיציט המבלבלים עתה (ולא באלה שלפני כמה שנים, או של קניית בניינים וכיוצא בזה).

וכיוון שדורשים דווקא דיוק בפרטיות ודווקא ממני בעצמי וכו', יגבילו החובות לשנות: ערב שמיטה, שמיטה והקהל [תשמ"ו-ח] עד סופה כשיגיע זמן החובות בפועל... [וראה שם עמ' 71, המשך לזה].

מייסד קרן גמ"ח בצפת

בי"ג אייר תשל"ד נפתחה על-ידי בית-הכנסת חב"ד בצפת קרן גמ"ח בשם 'קרן ישראל אריה לייב', על שמו של אחי הרבי ז"ל (כל הבא להלן על-פי 'תשורה', קריית חב"ד צפת, כ"ה טבת תשס"ט, עמ' 176-178).

ומעשה שהיה כך היה:

בחודש מרחשוון תשל"ד, שהה הגה"ח הרב אריה לייב קפלן בחצר הרבי, לאחר שכמה חודשים קודם לכן נשלח לצפת על-ידי הרבי לייסד ולפתח את הקהילה החב"דית בעיר. באותו ביקור נצטווה לייסד קופת גמילות חסדים (בדיווח הרב קפלן נאמר: "היות והציעו ממזכירות כ"ק אדמו"ר שליט"א", ובמכתב הר"א וולף: "הרחמ"א שי' [חדקוב] אמר לו שכ"ק אד"ש עומד לייסד גמ"ח בצפת").

הענקת השם של אחי הרבי הוצעה על-ידי הרב קפלן לרבי (בי"ח שבט, וכן במכתב למזכירות מיום י"ט שבט), ובח' ניסן של אותה שנה מדווח הרב קפלן לרבי: "מה שהתעכב עניין זה עד עתה: לאחרי ההסכמה בנוגע להשם צריכים לעשות חותמת מיוחדת... להכניס את התקנות עם החותמת למשרד הפנים... להדפיס התקנות בעיתון ולהמתין זמן מסויים, ואחר כך נכנס הגמ"ח בתקפו".

בט' אייר תשל"ד כותב הרב חדקוב לרב קפלן: "לאחר שזה מזמן שאישרנו הצעתו על דבר כינוי שם הגמ"ח שבצפת, נא להודיענו אם בא כבר הדבר לפועל, הקיים כבר הגמ"ח, ולשלוח לנו איזה טופסים מהגיליונות – סטיישאנערי [=נייר המכתבים], והעתק התקנון המאושר, באם יש כבר בזה".

לפי מה שנמסר לרב קפלן נראה כי בראשית הדברים אמורה היתה מזכירות כ"ק אדמו"ר לשלוח סכום כסף. ואמנם, לאור אותו מכתב מט' אייר, מדווח הרב קפלן בי"ג אייר:

"כמה אברכים נדבו כסף היום לגמ"ח שעל שמו באופן שהיום נפתח הגמ"ח בשעה טובה ומוצלחת, אף שהכסף ממזכירות כ"ק אד"ש טרם הגיע".

בי"ב מנחם אב תשל"ד משגר הרב חדקוב מכתב לרב קפלן ובו התייחסויות מפורטות מהערות הרבי לתקנון הגמ"ח, כאשר בשולי המכתב בקשה לזירוז, כדי ש"יוכל הגמ"ח להתחיל כבר בפעולות ממשיות".

ושוב משגרת המזכירות מכתב בכ"ג באדר תשל"ה, ובהמשך לו גם מכתב בי"א סיוון תשל"ה [העתק המכתב מועתק בזה], ובו נכתב:

מצורף בזה העתק מכתבו מכ"ג אדר תשל"ה, ונא להודיענו בהקדם:

א. מהנעשה בהמשך למכתב הנ"ל.

ב. הנעשה בהגמ"ח הזה בכלל...

בתשובה, כתב הרב קפלן בי"ט סיוון תשל"ה:

 ממעייני החסידות

פרשת תרומה

ויקחו לי תרומה (כה,ב)

שני פירושים בתיבת "תרומה": הפרשה והרמה. ושניהם עולים בקנה אחד: כשאדם מפריש מכספו וזהבו לדבר של קדושה, הוא מרים אותם מחומריותם וגשמיותם ומעלה אותם לגבוה, לרוחניות ולקדושה.

כפתגם הידוע של רבנו הזקן: השם יתברך משפיע לאדם גשמיות, והאדם עושה מהגשמיות – רוחניות.

(לקוטי שיחות חלק יא, עמ' 315)

* * *

'לי' בגימטרייה ארבעים, רמז למה שאמרו רז"ל (תרומות פ"ד) שהנותן תרומה בעין יפה תורם אחד מארבעים.

(אור התורה, שמות כרך ה', עמ' א'שמה)

אשר ידבנו לבו (כה,ב)

יהודי הנודב מממונו לדבר שבקדושה, נותן זאת בכל הלב ועם כל הלב – "אשר ידבנו ליבו". צריכים רק למצוא את הגישה המתאימה לעוררו, ואז נותן כל אחד ואחד כפי יכולתו: זה זהב, זה כסף וזה נחושת.

(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1275)

* * *

"ויקחו לי תרומה" – על-ידי פעולה זו יתרומם ויתגדל שמי,

"מאת כל איש" – אך, רק מי שהוא "כולו איש" מסוגל לפעול הרמה והגדלה זו. ומיהו "כולו איש" –

"אשר ידבנו ליבו" – אדם שליבו זך וברור לאביו שבשמים.

(אור תורה (רמזי תורה), פר' תרומה, עמ' 70)

זהב וכסף ונחשת (כה,ג)

נאמר בספרים שיש כאן שלוש דרגות בנותני צדקה, כמרומז בראשי-התיבות: 'זהב' – זה הנותן בריא. 'כסף' – (הנותן רק) כשיש סכנת פחד. 'נחשת' – (הנותן צדקה רק כשהוא שכיב-מרע וזו היא) נתינת חולה שאמר תנו.

ומאחר שצדקה שקולה כנגד כל המצוות, יש לומר ששלוש הדרגות הללו הן בעצם שלוש דרגות בשליחות הכללית של "ועשו לי מקדש", לעשות את העולם דירה לקב"ה:

"זה הנותן בריא" – עבודת הצדיקים שהיא עבודה מושלמת. "כשיש סכנת פחד" – כשהאדם מושפע מההעלם וההסתר שבעולם, ורק על-ידי עבודת הצדקה פודה את עצמו ומשתחרר מההשפעה השלילית. "נתינת חולה שאמר תנו" – מצב שבו הנותן מושפע מהעולם עד כדי כך שהוא כבר 'חולה'.

למדנו כאן שגם חולה יכול לתת צדקה, וכל אדם מישראל, יהיה מי שיהיה, יכול להשתתף במלאכת המשכן, היא המלאכה של הפיכת העולם למכון לשבתו יתברך.

('התוועדויות' תשמ"ט כרך ב, עמ' 330 ואילך)

ועשו ארון... אמתיים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו (כה,י)

מידות הארון היו כולן חצויות, כי הארון רומז לתורה, והתורה צריכה לפעול באדם הלומד תורה את שבירת הרגילות והמידות הרעות שלו.

(ספר המאמרים קונטרסים כרך א, עמ' 318)

תיעשה המנורה (כה,לא)

תיעשה המנורה: מאליה, לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר לו הקב"ה: השלך את הכיכר לאור והיא נעשית מאליה (רש"י)

מדוע נתקשה משה בעשיית המנורה דווקא ולא בעשיית שאר הכלים?

אלא המנורה היתה צריכה להאיר את חושך העולם, וכמאמר רז"ל (שבת כב) "עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל". ולכן הוקשה למשה: איך אפשר להאיר את חושך העולם על-ידי מנורה גשמית? אמר לו הקב"ה: אמת שאין הדבר בכוחו של בן-אדם, אך השלך את הכיכר לתוך האש, ואני אעשה מזה מנורה.

הקב"ה אומר לאדם: אינני מסתפק ברוחניות שלך, בלימוד התורה שלך, בתפילתך, ובקיום המצוות שלך. אני דורש ממך שגם מהגשמיות שלך תעשה לי מקדש. אולם לא תוכל לעשותו לבדך; אני אעשה את זה. עליך רק להשליך את הזהב שלך לתוך האש שבליבך, היינו רשפי אש האהבה לה'.

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 174)

ככר זהב טהור יעשה אתה (כה,לט)

'ככר' בגימטרייה 'רם' או 'מר'.

ללמדך: בכל מצב שהאדם נמצא, אם במצב-רוח של התנשאות והגבהה מענייני העולם ('רם'), או שהוא שבור ונדכה מענייני העולם ('מר') – עליו לעשות מזה 'מנורה' להשם יתברך.

(ספר המאמרים קונטרסים כרך א, עמ' 334)

ועשית את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים (כו,טו)

שורש המילה 'שיטים' הוא 'שיטה', שמשמעותה נטייה (כי מחמת גובהו של עץ השיטה הוא נוטה לכאן ולכאן). דהיינו, יש דבר שהוא אמצעי, וההטיה לאיזה צד, למעלה או למטה, נקראת שיטה.

אף תיבת 'שטות' היא מאותו שורש. נמצא כי 'שיטים' ו'שטות' – כולם משורש אחד.

והנה דרך המיצוע היא דרך ההיגיון והשכל. ההטיה מדרך זו למטה היא 'שטות דלעומת זה' (דקליפה), וההטיה כלפי מעלה היא 'שטות דקדושה'.

'שטות דלעומת זה' היא אותה רוח שטות הגורמת לאדם לחטוא, וכמאמר רז"ל (סוטה ג) "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". 'שטות דקדושה' היא כאשר יהודי עובד את ה' באופן שלמעלה מטעם ודעת, ועל-דרך מה שאמרו רז"ל (כתובות יז), "אהני ליה שטותיה לסבא".

עבודת האדם היא אפוא להפוך את ה'שטות דלעומת זה' ל'עצי שטים עומדים' – 'שטות דקדושה'.

(ספר המאמרים תש"י, עמ' 114)

וארבעים אדני כסף (כו,יט)

האדנים נעשו מתרומת "בקע לגולגולת", שהכול השתתפו בה במידה שווה. ואילו המשכן וכליו נעשו מתרומות "כפי נדבת ליבו" של כל אחד ואחד מישראל.

במה שונים האדנים משאר כלי המשכן?

כלי המשכן רומזים לעבודה בכוחות הנפש, היריעות – לכוחות המקיפים, רצון ועונג, והקרשים (שמידתם עשר אמות) – לעשר הכוחות הפנימיים של הנפש, שכל ומדות.

לעומת זאת, האדנים, שהיו החלק הנמוך ביותר במשכן, רומזים לעבודה של קבלת עול מלכות שמים פשוטה, שאינה נשענת על שכל ורגש (אף-על-פי-כן, העבודה דקבלת-עול, 'אדנים', היא היסוד לכל מלאכת המשכן, כי ראשית העבודה ושורשה היא קבלת-עול).

לכן שונה תרומת האדנים מתרומת שאר כלי המשכן: בעבודה פנימית יש הבדלים בין יהודי ליהודי, וכל אחד ואחד עובד על-פי כוחותיו וחושיו. לכן התרומה של כלי המשכן הייתה כנדבת ליבו של כל אדם. אך בעניין היסודי של קבלת-עול, 'אדנים', הכול שווים.

(ליקוטי-שיחות כרך א, עמ' 162)

  ענייני המשכן

"כאילו הם עוסקין בבניין הבית"

על-פי הוראת כ"ק אדמו"ר, להוסיף לשיעורי החת"ת של ימים אלו "מפירושי חז"ל בתורה שבעל-פה (על-כל-פנים מאמר ופירוש אחד של פסוק אחד), כפי שנלקטו כבר בספרים" – הננו מביאים כאן לקט כזה, לימי השבוע הבא עלינו לטובה

שבת-קודש פרשת תרומה

וכן לפאת צפון באורך קלעים מאה אורך ועמודיו עשרים ואדניהם עשרים נחושת ווי העמודים וחשוקיהם כסף (כז,יא)

ווי העמודים. תניא, ר' שמעון בן אלעזר אומר, כתב עברי לא נשתנה כל עיקר, שנאמר ווי העמודים, מה עמודים לא נשתנו אף ווים לא נשתנו.

(סנהדרין כב,א)

יום ראשון

ואתה תצווה את בני-ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד (כז,כ)

להעלות נר. תני רמי בר חמא, פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת, אין מדליקין בהם במקדש, כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ולא על-ידי דבר אחר, משום שנאמר להעלות נר.

(שבת כא,א)

יום שני

ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים והיו על לב אהרון בבואו לפני ה' ונשא אהרון את משפט בני-ישראל על לבו לפני ה' תמיד (כח,ל)

את האורים ואת התומים. תניא, למה נקרא שמן אורים ותומים? אורים – שהם מאירין לישראל, תומים – שהן מתימין לפניהם את הדרך. שבשעה שהיו ישראל תמימין, היו מכוונים להם את הדרך.

(ירושלמי יומא פז, הלכה ב)

יום שלישי

ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת (כח,לא)

כליל תכלת. תכלת היכי צבעינן לה, מייתינן דם חילזון וסממנים ורמינן להו ביורה ומרתחינן להו ושקילנא פורתא בביעתא (=לוקחים מעט בכלי קטן) וטעמינן להו באודרא (=וטובלים בו פיסת צמר לבדיקה) ושדינן לההוא ביעתא וקלינן לאודרא (=שורפים לאחר מכן את הצמר ושופכים את הנותר בכלי הקטן), ושמע מינה טעימא פסולה (הטעימה, כלומר השימוש לצורך הבדיקה, פוסלת) משום שנאמר כליל תכלת.

(מנחות מב,ב)

יום רביעי

וחגרת אותם אבנט אהרון ובניו וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונה לחוקת עולם ומלאת יד אהרון ויד בניו (כט,ט)

והיתה להם כהונה. תניא, מחוסר בגדים שעבד עבודתו – פסולה. דאמר קרא וחגרת אותם וגו' והיתה להם לחוקת עולם. בזמן שבגדיהם עליהם – כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם – אין כהונתם עליהם.

(זבחים יז,ב)

יום חמישי

שבעת ימים ילבשם הכוהן תחתיו מבניו אשר יבוא אל אוהל מועד לשרת בקודש (כט,ל)

אשר יבוא אל אוהל מועד. תניא, יכול יהא בנו של משוח מלחמה משמש תחתיו כדרך שבנו של כהן גדול משמש תחתיו, תלמוד לומר שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבוא אל אוהל מועד, מי שראוי לבוא אל אוהל מועד, יצא זה שאינו ראוי לבוא אל אוהל מועד.

(יומא עג,א)

 

יום שישי

ונועדתי שמה לבני-ישראל ונקדש בכבודי (כט,מג)

ונקדש בכבודי. אל תקרא בכבודי אלא במכובדי, ודבר זה אמר הקב"ה למשה ולא ידע מי הוא עד שמתו בני אהרון. אמר ליה משה לאהרון, אהרון אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה.

(זבחים קטו,ב)

 תגובות והערות

פרק הרבנית נ"ע

אמירת פרק הרבנית

קראתי בעניין רב את המאמר ב'התקשרות', בדבר סדר אמירת פרקי התהילים שלאחר התפילה. אך תמהתי בראותו מביא את המנהג החדש בדבר אמירת פרקה של הרבנית ע"ה. מתי נברא מנהג זה?

הרבנית היא כמובן אשה צדקנית, רעייתו של רבנו זי"ע, אך מכאן עד 'נשמה כללית' ו'התקשרות' עוד מרחק רב.

ומה שנהגו כמה יחידים לומר את פרקה לפני פטירתה, הוא על-דרך אמירת פרקו של כל בן משפחה, לזכותו (ועל-דרך-זה יהיה לימוד משניות לעילוי נשמתה), אך לאחר הפטירה – האמירה הוא משום התקשרות, וזאת לא מצינו.

מנהג זה של אמירת פרק הרבנית, הוא מהמנהגים החדשים שלא היו מקדם (ומטעמים מובנים נתרבה אצל הנשים), ולאחרונה נתפרסם על-ידי ה'דבר מלכות', אך אין מקומו בגיליון המיוחס 'התקשרות'.

אשמח לשמוע דעתכם בזה.

הרב שמעון העלינכער

תגובה

א. לשיטתיה, לא הבנתי מה החילוק בין לפני ואחרי ההסתלקות – הרי להדיא הביא רבנו בנדון זה מאמר חז"ל "יש בגר בקבר", ומאי גרעא ח"ו הרבנית בזה?

ב. כנראה לא ידוע לשואל על דבר השיחות הרבות והמפורשות (כ"ב שבט תשמ"ט, תש"נ, תשנ"ב ועוד) אודות הקמת מוסדות על שמה; נתינה לצדקה בגימטרייה דשמה; המדובר אודות "זרעה בחיים" על-ידי "הליכה באורחותיה והתנהגות ברוחה" (!); נתינת שמה לילדות; שהסתלקותה כבת נשיא הדור פועלת עלייה בכל בני-ישראל (!!!) (קונטרס "בך יברך ישראל" בתחילתו), ועוד ועוד. הלזה לא יקרא 'נשמה כללית'?

ג. אידי ואידי איתנהו ביה: 'מנהג ישן' – משום שכך נהג רבנו, וחסידים נוהגים במנהגי הרביים שנהגו ברבים; ו'מנהג חדש' הוא – משום שחידש רבינו שביום זה החלה 'תקופה חדשה', ודיבר במעלתו של יום זה בסגנון וביטויים שלא שמענו אפילו בימי יארצייט של שאר רבותינו נשיאנו.

אחד מאנ"ש בצפון (שמכתבו של הכותב הובא לפניו)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

הכנות לפורים:

בקשר למצוות ומבצעי חג הפורים, כתב הרבי: "אשר כל זה דורש זמן והכנה ופעולה – על-כל-פנים מתחיל מראש-החודש"1, וכן: "כבכל דבר חשוב – צריכה להיות הכנה מבעוד מועד, על-כל-פנים מראש-החודש"2.

יש להתחיל ולהשלים מבעוד מועד את כל ההכנות הדרושות למבצע פורים בכל העולם כולו, שלא יישאר אפילו יהודי אחד בפינה נידחת בקצווי תבל שלא יהיה נכלל במבצע פורים3.

נוסף על קיום כל המצוות דימי הפורים על-ידי כל אחד ואחת, יש להרעיש ולפרסם בכל מקום ומקום, הן בחו"ל וכן (ועל-אחת-כמה-וכמה) בארצנו הקדושה, על-דבר ההשתדלות שכל ענייני פורים יהיו באופן ד"ברוב עם הדרת מלך"4.

* בכמה תחפושות וכובעי פורים (במיוחד של חיילים ושוטרים ממזרח אירופה) ובכובעי-חורף (קוצ'מע), נמצא שעטנז גמור. החכם עיניו בראשו לבודקם מראש במעבדת-שעטנז מוסמכת5.

מבצע פורים:

יש לעורר על ההכנות לענייני פורים (ואף בשבת, שהרי "מפקחין על צורכי ציבור בשבת"), כדי שייעשו באופן מסודר ובהצלחה, ובהדגשה מיוחדת ליהודים הנמצאים בבתי-זקנים, בתי-רופאים, בתי-האסורים, ובצבא [ומשטרה] בכל מקום, ועל-אחת-כמה-וכמה בנוגע לצה"ל, שעומדים ומגינים בגופם במסירות-נפש ממש על גבול ארץ-ישראל. ו"שמחה פורץ גדר" תגרום הצלחה רבה בכל זה.

כמו-כן יש להשתדל בעוד מועד לדאוג לנתינת צורכי הפורים לכל הזקוקים לכך.

זיכוי הרבים:

* המזכים את הרבים במקרא מגילה, יעדיפו את הקריאה ביום על זו של הלילה, הן מפני שהציבור אינו מודע לה דיו, והן ועיקר מפני (וכדאי לפרסם) שהיא הקריאה העיקרית6.

"שתי המצוות: 'משלוח-מנות' ו'מתנות-לאביונים', מכיוון שהן עיקר בעניין הפורים, בנקל יותר לקיימן... ולכן החובה (והזכות) להשתדל ביותר... ולפרסם...: א) גודל מעלת מצוות אלו; ב) שנקל מאוד לקיימן; ג) שכל אחד ואחת שהגיעו לגיל מצוות מחוייבים בהן; ד) ולא עוד, אלא שגם הקטנים והקטנות שהגיעו לחינוך [ו"ספיקא לחומרא"], יקיימו בעצמם מצוות אלו.

הרבה מהצעירים סומכים על הדעה שאפשר לצאת ידי חובה על-ידי שההורים מקיימים מצוות אלו, אבל לצערנו קורה שגם הורים רבים אינם מקיימים זאת כראוי. על-כן, עם כל הכבוד הראוי, מתבקשים הרבנים, המחנכים וההורים, להזכיר לילדים שבהשפעתם [בכל בתי-הספר, מכל סוג] לקיים באופן אישי את מצוות 'משלוח מנות' ו'מתנות לאביונים', ביום הפורים:

ל'משלוח מנות' דרושים רק שני מיני מאכל, כגון תפוח וסוכרייה7; או מאכל ומשקה, כגון פרוסת עוגה ומשקה קל. ו'מתנות לאביונים' אפשר לקיים בשתי פרוטות, פרוטה [10 אגורות8] לכל אביון. ומובן שכל המרבה בצדקה הרי זה משובח.

כשנותנים לחיילים וכדומה 'משלוח-מנות', יש להקפיד לתת לאנשים בשם 'צעירי-חב"ד' ולנשים בשם 'נשי-חב"ד'9, וכדי שהם בעצמם יקיימו המצווה – יש להדריכם להחליף את המנות (ויכולים לקיים זאת גם במנות המוכנות להם בחדר האוכל10) ביניהם לבין עצמם, איש לרעהו ואשה לרעותה. כן יש לחלק להם מטבעות כדי שיקיימו 'מתנות לאביונים'.

שבת-קודש פרשת תרומה,
ד' באדר

בקריאת התורה, קריאת 'שלישי' מתחילה מפרשת המנורה: ועשית מנורת זהב טהור (כה,לא)11.

יום שלישי,
ז' באדר12

יש להשתדל להוסיף ביום זה בשמחה של תורה ובשמחה של מצווה, כיוון שנולד בו משה רבינו ע"ה, מושיען של ישראל13.

בשבעה באדר – וכן בתפילת מנחה שלפניו – לא היו נשיאי חב"ד אומרים תחנון. זאת דווקא לאחר שעלו לנשיאות, אבל לא לפני זה14.

יום חמישי,
ט' באדר

יום בוא כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע לדור בקביעות בארה"ב (בשנת ה'ש"ת).

"יש לנצל יום סגולה זה... להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בהפצת התורה בכלל, והפצת המעיינות חוצה בפרט, בכל מקום ומקום, בכל קצווי תבל... באופן של הוספה משנה לשנה..."15.

______________________

1)    לקוטי-שיחות כרך יא עמ' 340.

2)    ממכתב (כללי-פרטי) אדר"ח אדר תשמ"ב.

3)    משיחת ש"פ תרומה תנש"א ס"י, ספר-השיחות ח"א עמ' 350.

בכמה שנים היה הרבי מקשר את ההתעוררות ל'מבצע פורים' עם 'מבצע תורה', כמרז"ל "ליהודים היתה אורה – זו תורה" ('אוצר מנהגי חב"ד', חודש אדר, עמ' רפו).

4)    משיחת ש"פ ויקרא תשמ"ט ס"ח, ספר-השיחות ח"א עמ' 335, ושם פירוט: במשתה ושמחה – שהולכים לשמח מבית לבית (מלבד ההשתתפות ברוב עם לאחר הסעודה עם בני משפחתו); במתנות לאביונים – לתת ברוב עם לגבאי או לקופה של צדקה (שהרי לעניים עצמם יש לתת בתכלית הזהירות בכבודם). וכל זה – כהוספה באחדות ישראל, הבאה כהכנה לסיום הגלות, עיי"ש.

5)    לוח 'דבר בעתו'.

6)    ראה שע"ת סי' תרפ"ז ס"ק א, ונטעי גבריאל פמ"ב ס"ו. אבל אם יש לו הזדמנות לשמוע בלילה, לא יוותר עליה מפני החשש שמא עי"ז לא ירשו לו מחר לקרוא, ראה שו"ת רדב"ז ח"ד סי' יג, הובאה בקו"א לשו"ע אדמוה"ז סי' רעא ס"ק א, ובארוכה בקובץ 'התמים' החדש, גיליון כז עמ' 55 וש"נ.

7)    ממכתב המזכירות (אג"ק ח"כ עמ' קעז). ואולי הסוכריה היא שיעור-מינימום (ראה הדעות בנושא בילקוט יוסף ח"ה עמ' שכח-של ובפסקי תשובות סי' תרצ"ה אות יח, וש"נ), וע"ד שביקש הרבי, מפני "חוסר האמצעים", תפילין "כשרים בלי כל פקפוק" אבל "קטנים" (אג"ק ח"ב עמ' כה). אבל למעשה, פעם אחת (באחת השנים תשל"ו-ח?) כשהכניסו לרבי לדוגמא את ה'משלוח מנות' של צא"ח בניו-יורק, הגיב שאחת המנות היא "פחות מכשיעור", ועקב זאת פתחו והשלימו כמאה אלף חבילות-מנות! (והעירוני שאולי ע"פ המבואר (שיחות-קודש תשל"ו ח"א עמ' 565. ראה מגילה ז, רע"ב. ערוה"ש סי' תרצ"ה סט"ו) שהחשיבות תלויה לפי הנותן והמקבל, הרי לקטנים חשוב גם ממתק ב'כזית' מצומצם, אבל לגדולים צריך יותר).

8)    ערך ה'פרוטה' כיום לפי קרן המעשרות בירושלים ת"ו 6-7 אגורות. בפועל אין כיום מטבעות של אגורות בודדות, אלא מטבעות של 5 או 10 אגורות. הנפקא-מינה היא לנותן שווה-כסף.

9)    וגם דברי ההתעוררות לנשים - שיבואו מנשים דווקא ('אוצר' עמ' רפו, משיחת אדר"ח אדר תשל"ה).

10)  ועד"ז במאושפזים בבית-רפואה, דיירי בית-אבות, ותלמידים בפנימייה. ועצ"ע מה דין בני-ישיבה שאינם משלמים. ולכאורה יש ראיה לזה מדין בן סורר שגנב מאמו (סנהדרין עא,א) ומדין פת שעל השולחן (או"ח סי' שסו, בשו"ע אדמוה"ז סט"ז), ומאידך צ"ע מדין אורח שקידש אשה במנה שלו, שלהרבה דעות מקודשת רק מספק (אה"ע סי' כח סי"ז, עיי"ש בב"ש, ובאוצר הפוסקים ס"ק צב בארוכה). וראה בס' מצות מצוה פי"א ס"ט וש"נ.

11)  כך נקט הרבי בפשטות, 'תורת מנחם - התוועדויות' תשמ"ה ח"ג עמ' 1511, בלתי מוגה (כבחומשים הרגילים, ולא כבתנ"ך קורן). אגב, מכיוון שהרבי נהג בקביעות לשמוע קרה"ת ולקרוא ההפטרה מתוך חומש 'תורה תמימה' [משא"כ לשיחות-רש"י השתמש ב'מקראות גדולות'], נהג הבעל-קורא בבית-חיינו, הרה"ח ר' מרדכי שוסטרמן ע"ה, לקרוא כחומש זה - שהוא 'מנהג מדינתנו' - בכל מקום שיש חילוקים בין הדפוסים השונים ואין הוראה אחרת (וכן מוקלט מפיו בראש קלטות קרה"ת שלו).

12)  ביום זה כתב משה רבינו ע"ה שנים-עשר ספרי-תורה ונתנם לכל השבטים, ועוד אחד שהניח בארון. ומזה הוראה לחיזוק השליחות להגברת לימוד התורה מתוך קבלת-עול (לקוטי-שיחות כרך כ"א עמ' 317. וראה 'היום יום' דהיום).

ביום זה נאמר הציווי לכל איש ישראל לכתוב ספר-תורה לעצמו. ביאור אודות אופן קיום מצווה זו למעשה לכל ישראל, בלקוטי-שיחות כרך כ"ד עמ' 207 ואילך, ובלה"ק ב'שערי הלכה ומנהג' יו"ד סי' קיא.

13)  'התוועדויות' תשמ"ח ח"ב עמ' 388. תשמ"ו ח"ב עמ' 589.

14)  ספר-המנהגים עמ' 72, מרשימותיו של הרבי ('היום יום' ח"ב, במהדורה שבס' חת"ת – קטע מס' 10. וציינו ללקוטי שיחות חט"ז עמ' 351 הערה 79). אבל הרבי עצמו היה אומר ביום זה (עכ"פ בכו"כ שנים, כשלא היה חתן בביהכ"נ) תחנון במנחה עם הציבור (ראה גם 'אוצר מנהגי חב"ד – חודש אדר' עמ' רלח).

15)  משיחת ט' אדר ה'תש"נ, סה"ש תש"נ ח"א עמ' 332. וראה גם בסה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 544, תנש"א ח"א עמ' 361, ו'התוועדויות' תשמ"ה ח"ב עמ' 1321 (לא מצאתי מאומה על יום זה בס' 'שערי המועדים – חודש אדר', ובוודאי ישלימו במהדורות הבעל"ט).

 


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)