גיליון 761, ערב שבת-קודש פרשת משפטים / שקלים, כ"ו בשבט ה'תשס"ט (20.02.2009)
דבר מלכות
להמשיך את האין-סוף לשכל וללב האנושיים
כיצד ניתן להבין את הוראת התורה לגבי מצוות ודינים המובנים בשכל והיגיון, שיהיו מובנים גם בלב? * מבין שלושת הסוגים שבמצוות, משפטים עדות וחוקים, לכאורה מתאים היה להדגיש את ה'שימה בלב' בחוקים, שהוא חידוש גדול יותר? * ומה ההסבר של פנימיות התורה לפסוק "ואלה המשפטים" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. מתחיל בפרשתנו – "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם":
"משפטים" – הוא עניין התורה, שלמעלה מעניין המצוות, כי "אורייתא וקודשא-בריך-הוא כולא חד"1, ועל זה נאמר "אשר תשים לפניהם", דקאי על פנימיות אין-סוף (כמבואר בתורה אור2), שמצד עניין הפנימיות אין מקום להתחלקות, אלא "כולא חד".
והעניין בזה:
מצוות – הם "איברים דמלכא"3, ובחינת מרכבה, בדוגמת מרכבה שהיא בטלה לרוכב ואין לה רצון ותענוג משלה כלל, אבל אף-על-פי-כן הרי זה רק מרכבה, ולא הרוכב, שאינה מיוחדת עם הרוכב;
למעלה מזה הוא עניין התורה, שנוסף על מעלתה בעניין המצוות גופא, שרמ"ח פיקודין הם רמ"ח איבריםשגיאה! הסימניה אינה מוגדרת., ואילו התורה היא בחינת המוח שלמעלה משאר האיברים, ישנה גם המעלה מצד התורה עצמה, שלמעלה מעניין המצוות והאיברים – ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד" ("ולא אברין דמלכא לחוד כפיקודין"4).
ב. כל עניין בפנימיות התורה מתבטא גם בנגלה דתורה, וכן הוא בעניין "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", שישנו גם בנגלה דתורה.
ובהקדמה:
איתא בגמרא5: "מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו, שנאמר כו' . . ומניין עד שתהא סדורה בפיהם, שנאמר כו' . . ומניין שחייב להראות לו פנים (ללמדו לתת טעם בדבריו), שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (צריך אתה לסדר ולשום לפניהם טעם המיישב תלמודם).
כלומר: החיוב "לשנות לתלמידו עד שילמדנו" ו"עד שתהא סדורה בפיהם" – למדים מפסוקים אחרים, ויש מקום לקא-סלקא-דעתך שיכולים להסתפק בכך; ועל זה בא הלימוד מהכתוב "אשר תשים לפניהם", "שחייב להראות לו פנים", "לסדר ולשום לפניהם טעם המיישב תלמודם".
ג. דין זה הובא גם בשולחן ערוך רבינו הזקן (שמעלתו על שולחן ערוך הבית-יוסף היא, שמביא גם הטעם לכל הלכה, כמבואר בהקדמת השולחן-ערוך), בהלכות תלמוד תורה6, אלא שרבינו הזקן מוסיף: "(צריך אתה לשום לפניהם טעם המיישב תלמודם) ומשימו בלבם"7.
ולכאורה הוספה זו אינה מובנת כלל, שהרי המדובר הוא בעניין של הבנה בשכל, ומהי השייכות ללב ("ומשימו בלבם"), שהוא משכן המדות?
[. .] אך העניין – כמו שכתוב במאמר "פתח אליהו"8 "חכמה מוחא . . בינה לבא כו'":
ידוע9 החידוש של בינה על חכמה – שחכמה היא נקודה בלבד, מה שאין כן בינה ענינה פירוט העניין לפרטיו, עד שנקלט באדם בפנימיותו. וזהו "בינה לבא", כי הבחינה על קליטת השכל בפנימיות האדם, היא, דווקא על-ידי המשכתו גם במדות שבלב, וכמאמר10 "אין חכם כבעל הניסיון".
וכידוע בעניין "וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלקים גו'"11 – שלא די בעצם הידיעה ש"הוי' הוא האלקים", אלא צריך להיות ההשבה אל הלב, והשבה זו היא המאמתת שגם הידיעה היתה ידיעה אמיתית.
[. .] ולכן:
כאשר רבינו הזקן מבאר אופן הלימוד עם התלמידים – כותב לכל לראש: "שונה וחוזר הדבר כמה פעמים"6,
– [במכילתא12 איתא "שנה ושלש ורבע (ד' פעמים) עד שילמדו", כיוון שכך היה סדר הלימוד אצל משה רבינו13, אבל רבנו הזקן כותב "כמה פעמים", כשם שבגמרא נאמר רק "לשנות לתלמידו עד שילמדנו" (מבלי לפרט מספר הפעמים) – כי, מצד מיעוט הדורות יש צורך לחזור ולשנות יותר פעמים.
ועל דרך החילוק בין המשנה לברייתא, שהמשנה נכתבה באופן ד"לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה"14, ונכללים בה כל העניינים שנתפרשו לאחרי זה בברייתא (וכמאמר אילפא15 "אי איכא דשאיל לי במתניתא דר' חייא ור' אושעיא ולא פשיטנא ליה ממתניתין כו'"), אלא שמצד מיעוט הלבבות כו' הוצרכו לפרש הדברים בברייתא באריכות יותר. ועל דרך זה הוא החילוק בין המכילתא לגמרא] –
ועד שמסיים: "ומשימו בלבם", היינו, שהסברת וקליטת העניינים בפנימיות צריכה להיות עד כדי כך שיביא גם לידי עניין הנוגע למדות שבלב, שזוהי נטיית השכל לזכות או לחוב.
ד. אך16 לכאורה אינו מובן מדוע הדין ד"אשר תשים לפניהם" (ללמד את טעם ההלכה) נאמר ביחס ל"משפטים" דווקא, ולא בחלק אחר בתורה, שבו החידוש שבדבר גדול יותר:
ידוע17, שכללות התורה נחלקת לג' חלקים – משפטים, עדות וחוקים: משפטים הם המצוות שהשכל מחייבם (כמאמר רז"ל18 "אלמלא לא ניתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול וגזל מנמלה כו'", וכמו שכתוב19 "מלפנו מבהמות ארץ"); עדות הם המצוות שהשכל אינו מחייבם מצד עצמו, אבל אף-על-פי-כן הם מתקבלים על השכל, כמו המצוות שהם "זכר ליציאת מצרים", שהרי מתקבל בשכל שיש להודות להקב"ה על יציאת מצרים ולא להיות כפוי טובה; ואילו חוקים הם מצוות שאין להם מקום בשכל כלל, שהרי מצד השכל – "אומות העולם מונין את ישראל כו'"20, אלא ש"חוקה חקקתי גזירה גזרתי"21.
והנה, על-פי שכל, הדין ד"אשר תשים לפניהם" שייך יותר בנוגע למשפטים, או אפילו בנוגע לעדות – דכיוון שהם עניינים שניתנו בשכל, יש יותר מקום "להראות לו פנים" ולהסבירם בשכל; מה שאין כן בחוקים שלא ניתנו להבנה בשכל האדם, לא שייך כל כך עניין "להסביר לו פנים". אבל האמת היא, שהדין ד"אשר תשים לפניהם" הוא בכל חלקי התורה, גם בחלק החוקים, שצריך להסביר ולפרט את כל דיני החוקים על כל הפרטים שבהם.
ואם כן, אינו מובן: מדוע כתבה התורה הדין ד"אשר תשים לפניהם" בשייכות למשפטים, שמהם אי אפשר ללמוד בנוגע לעדות ולחוקים – לכאורה היה ראוי יותר לכתוב דין זה בשייכות לחוקים, ובמילא היינו יודעים זאת בקל-וחומר גם בנוגע לעדות ולמשפטים?
[ואין לתרץ שמה שכתוב כאן "משפטים" קאי על כללות דיני התורה (כפי שמצינו בכמה מקומות שכללות דיני התורה נקראו בשם השייך בעיקרו לסוג אחד בלבד22) – שהרי אנו רואים שבכל המשך הפרשה מדובר אודות דינים שיש להם מקום בשכל].
ה. אמנם, קושיא זו היא בפירוש הפסוק "אשר תשים לפניהם" על-פי נגלה דתורה; מה שאין כן לפירוש פנימיות התורה, ש"לפניהם" קאי על פנימיות אין סוף (כנ"ל), הרי מובן שהחלק בתורה שבו צריך להבהיר עניין זה הוא חלק המשפטים דווקא:
בנוגע לחוקים – כיוון שאין להם מקום מצד השכל, ועד ש"אומות העולם מונין את ישראל": כיצד עושים אתם מעשים כאלו שאין להם מקום בשכל, אפילו בשכל שלכם, הרי מובן, שקיום החוקים הוא רק מצד התקשרותם של ישראל עם פנימיות אין-סוף;
אבל בנוגע לעדות, ובפרט בנוגע למשפטים – הרי כיוון ש"אלמלא לא ניתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול כו'", יש צורך להבהיר שקיום המצוות הוא "לפניהם", שכן, הן אמת שאלמלא לא ניתנה תורה היינו מקיימים המצוות מצד השכל, הרי זה רק אלמלא לא ניתנה תורה, אבל לאחר שניתנה תורה – תובעת התורה שגם קיום המשפטים יהיה (לא מצד השכל, אלא) מצד התורה – "לפניהם".
וזהו שמאריך כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר23, שתובעים מכל אחד ואחד שני עניינים: מחד גיסא תובעים שקיום החוקים יהיה מתוך עריבות ("געשמאַק") כמו קיום המשפטים (כפי שאנו רואים שכאשר אדם עושה דבר על-פי שכל, יש לו "געשמאַק" בדבר); ומאידך גיסא תובעים שקיום המשפטים יהיה מצד קבלת-עול כמו קיום החוקים.
ודווקא על-ידי עניין זה – המשכת עניין "לפניהם", פנימיות אין סוף, עד למטה מטה, בעניין המשפטים, שהם עניינים שבשכל אנושי, ועד לעניינים שמתאימים אפילו על-פי שכל הבהמה ("מלפנו מבהמות ארץ") – באה לידי פועל תכלית הכוונה, כיוון ש"נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן"24.
וזהו גם הקישור בין פירוש החסידות (ש"לפניהם" קאי על פנימיות אין-סוף) לפירוש שבגמרא ובשולחן ערוך ("שחייב להראות לו פנים")25 – כי גם על-פי נגלה העניין ד"לפניהם" הוא המשכת עניני התורה בהשגה והסברה ממש, ועד שיומשך גם במדות שבלב (כנ"ל מהלכות תלמוד תורה לרבנו הזקן), ו"עד שתהא סדורה בפיהם", דקאי על אותיות הדיבור שהם בחינה תחתונה – שגם בבחינה זו צריך להיות המשכת התורה, כמו שכתוב26 "כי חיים הם למוצאיהם", "למוציאיהם בפה"27.
ו. וממשיך בכתוב28, "כי תקנה עבד עברי גו' ובשביעית יצא לחפשי חנם":
"ובשביעית" – קאי (בכלל) על אלף השביעי29, כללות הגילוי דלעתיד, שאז יקויים היעוד30 ד"ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו'", וכפירוש אדמו"ר האמצעי31 ש"אפילו בהמות וחיות יכירו את בוראם".
[וכבר היה לעולמים מעין זה, כידוע הסיפור32 אודות הבעל שם טוב, שהתפלל בשדה, והעיזים נעמדו על רגליהן כו', כיוון שתפילתו חדרה גם בהן ("עס האָט זיי דערנומען"), עד שנתבטלו ממהותן: "זיי זיינען געוואָרן אויס ציגן"].
וכיצד נעשה גילוי זה – על-ידי הקדמת העבודה ד"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", המשכת עניין "לפניהם" (פנימיות אין-סוף) גם למטה, עד למדריגת חיות ובהמות ("מלפנו מבהמות ארץ"), ועל-ידי העבודה "כי תקנה עבד עברי" (כפי שיתבאר לקמן) במשך התקופה ד"שש שנים יעבוד", דקאי על "שית אלפי שנין"33.
וזהו ביאור כללות המשך העניינים בפרשיות אלו: תחילה – העניין של מתן תורה, המשכה מלמעלה למטה; לאחרי זה – תכלית הכוונה – העבודה מלמטה למעלה, החל מעניין המצוות: "לא תעשון אתי גו'" ו"מזבח אדמה תעשה לי גו'", ועד לעניין התורה: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", שעל-ידי זה נעשה עניין הייחוד ועד לייחוד של המטה ביותר; ולאחרי זה ועל-ידי זה באים לידי הגילוי ד"וראו כל בשר גו'" – "ובשביעית גו'".
(מהתוועדות ש"פ משפטים, מבה"ח אדר ה'תשכ"א. 'תורת מנחם' כרך ל עמ' 107-112, בלתי מוגה)
__________________________
1) זהר הובא בתניא פ"ד, רפכ"ג. וראה זהר ח"א כד, א. ח"ב ס, א. תקו"ז ת"ו (כא, ב). תכ"ב (סד, א). ועוד.
2) פרשתנו עה, ג.
3) ראה תקו"ז ת"ל (עד, סע"א). תניא שם.
4) תניא שם (כח, סע"ב).
5) עירובין נד, ב (ובפרש"י).
6) פ"ד הי"ח.
7) ראה גם תו"מ סה"מ אדר ע' ח. שם ע' יט הערה 21.
8) תקו"ז בהקדמה (יז, א).
9) ראה תניא פ"ג.
10) ראה עקידה פ' נח. מעבר יבוק ש"ב. וראה גם תו"מ חכ"ד ע' 273. וש"נ.
11) ואתחנן ד, לט. וראה אוה"ת שם. ועוד.
12) ריש פרשתנו.
13) ראה עירובין שם. הובא בפרש"י עה"ת ס"פ תשא (לד, לב).
14) פסחים ג, ב. וש"נ.
15) תענית כא, א. וש"נ.
16) בהבא לקמן – ראה גם מכתב כ' שבט שנה זו (אג"ק ח"כ ס"ע קמה ואילך).
17) ראה רמב"ן ואתחנן ו, כ. הנסמן בתו"מ סה"מ תמוז ס"ע יג.
18) עירובין ק, סע"ב.
19) איוב לה, יא. וראה עירובין שם.
20) פרש"י ר"פ חוקת.
21) תנחומא חוקת ג. במדב"ר רפי"ט.
22) ראה גם סד"ה ויקם עדות ה'ש"ת (סה"מ ה'ש"ת ריש ע' 58).
23) ד"ה למען דעת תר"ץ פ"ה (סה"מ קונטרסים ח"א פד, א). ד"ה הוי' לי בעוזרי תרצ"א (תרפ"ז) פ"ג (שם קפ, סע"א. תרפ"ז ע' רג). סה"מ אידיש ע' 46. ועוד.
24) ספר יצירה פ"א מ"ז.
25) ראה גם לקו"ש ח"ג ע' 895 ואילך.
26) משלי ד, כב.
27) עירובין נד, רע"א.
28) פרשתנו כא, ב.
29) ראה תו"א פרשתנו עו, א.
30) ישעי' מ, ה.
31) תו"ח תולדות טז [קנז], א. בשלח רפ, א (בהוצאה החדשה – ח"א קצה, ד). תצוה תעה, ב. תפב, א (שם – ח"ב שכה, ב. שכט, ב). מאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא ח"א ע' רסט. נ"ך ע' שפא. ועוד.
32) ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סשנ"א. וש"נ.
33) ר"ה לא, א. וש"נ. וראה תו"א שם.
משיח וגאולה בפרשה
לא להיות יהודי גלותי
עבדות וגלות אינם שייכים ליהודים
כללות עבודת בני-ישראל בזמן הגלות צריכה להיות מתוך ציפייה תמידית לגאולה העתידה:
יש יהודים שלא אכפת להם שהם נמצאים בגלות, באומרם שהעיקר הוא שניתנת להם האפשרות ללמוד תורה ולקיים מצוות, ולכן לא אכפת להם להימצא בגלות עוד משך זמן ח"ו!
יהודי הנ"ל אומר אמנם בתפילתו "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", והוא שומע את פירוש המילות, אבל אף-על-פי-כן אינו חש רגש של ציפייה לגאולה העתידה, ולא אכפת לו שנמצא בגלות!
וטעם הדבר – לפי שהוא "יהודי גלותי"! גופו הוא "גוף גלותי", ונשמתו היא "נשמה גלותית" (בחיצוניות על-כל-פנים), ולכן לא אכפת לו להימצא בגלות!
יהודי צריך לדעת שהגלות אינה מקומו האמיתי, וכידוע מה שכתב המהר"ל שמאז שבני-ישראל יצאו מארץ מצרים נשלל אצלם כל מציאות העבדות לגמרי, היינו, שלא יתכן שבני-ישראל יהיו במעמד ומצב של עבדות ח"ו, וכמו שכתוב "כי לי בני-ישראל עבדים עבדי הם", "ולא עבדים לעבדים"!
זאת אומרת, שמאז יציאת מצרים ומתן תורה נשלל עניין העבדות אצל בני-ישראל, כי כמו שהקב"ה בחר בבני-ישראל מכל האומות, כמו כן בחרו בני-ישראל (כביכול) בהקב"ה להיות עבדים שלו בלבד, "ולא עבדים לעבדים".
...ידוע הדבר פלא שנאמר בזהר, ש"עבדין פטורין מעול מלכותא דלעילא, ועל-דרך פטורין מן המצוות".
ושואלים מפרשי הזוהר: כיצד אפשר לומר שעבר עברי הנמכר לישראל הוא פטור מכל המצוות – הרי אפילו עבדי כנעני הנמכר לישראל חייב במצוות כאישה, ועל אחת כמה וכמה שעבד עברי חייב במצוות?!
ואחד הביאורים בזה – שעניין העבדות פועל חסרון ב"עבדי הם" (עבדות וביטול להקב"ה), שזהו כללות עניין קיום המצוות. כי מאחר שהקב"ה הוא "ה' אחד", הרי זה שולל עניין של שניות (שיתוף) ח"ו, ולכן כאשר ישנו איזה עניין של עבדות (מלבד העבדות להקב"ה), הרי זה בסתירה לכללות עניין העבדות להקב"ה. ולכן יש מקום לקא-סלקא-דעתך "הואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו", ועל-דרך-זה בנוגע לשאר העניינים.
ועל-פי זה מובן שכללות עניין הגלות פועל חסרון בשלימות העבודה דלימוד התורה וקיום המצוות.
וכשם שבנוגע לקיום המצוות ידוע שבזמן הגלות אי אפשר לקיים את כל המצוות בשלימותן, ורק לעתיד לבוא יהיה קיום המצוות בתכלית השלימות – "כמצות רצונך", כמו כן מובן בנוגע ללימוד התורה, שתכלית השלימות שבזה שייך רק לעתיד לבוא, וכמו שכתוב "תורה חדשה מאתי תצא".
ולכן כאשר בני-ישראל עובדים את עבודתם בזמן הגלות, הרי הם נמצאים בתנועה תמידית של ציפייה לגאולה העתידה, ביודעם שהגלות אינו מקומם האמיתי, ורק כאשר תהיה הגאולה העתידה יוכלו ללמוד תורה ולקיים מצוות בתכלית השלימות. ועניין זה מתבטא אצלם בבקשות התפלה: את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח, ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים – היינו, שהגאולה תהיה בדורנו ולא בדור שלאחרי זה ח"ו!
...ומזה מובן שכאשר יהודי נמצא במעמד ומצב שלא אכפת לו להישאר בגלות – הרי נשמתו נמצאת בגלות, (באופן חיצוני על-כל-פנים), וכן קיום התורה ומצות שלו הוא בגלות, מאחר שהוא עבד של פרעה מלך מצרים (כי לא אכפת לו להישאר בגלות) – היפך עניין "עבדי הם"!
('התוועדויות תשמ"ב כרך ג, עמ' 1381)
ניצוצי רבי
מקבציאל – הוראות בענייני תורה, הלכה ומנהג
בשנת תשכ"ז קרא הרבי לקבץ ענייני תורה הלכה מרבותינו בתור 'הקהל' – למען ילמדו "בניהם אשר לא ידעו"... * לקט התייחסויות בענייני תורה והלכה, וגם "מפי השמועה" * האם מברכים לישב בסוכה על נטילת לולב בסוכה? * על הנחת אבן-פינה בחול-המועד * ומדוע חשוב שהבנות יישארו בראש-השנה במקום לימודן
מאת הרב מרדכי מנשה לאופר
בהתוועדות שבת קודש פרשת נח תשכ"ז הורה הרבי (הדברים על-פי הנחה בלתי מוגהת):
בהימצאנו בשנת "הקהל" – הרי כאן המקום לעורר אודות "הקהלת" (ליקוט) עניני תורה מרבותינו נשיאינו: מנהגים ופסקים השייכים להלכה למעשה, "ביכלעך" חסידות, מכתבים, רשימות או שיחות-קודש ועל דרך זה מנהגים מחסידים הראשונים ברי-סמכא.
– זאת על-פי רצון רבותינו נשיאינו בכלל וכ"ק מו"ח אדמו"ר בפרט שנאמרו בחיות יתרה, אודות גודל חשיבות הענין –
וישלחום לכאן, על מנת שתהיה יכולת להביאם לידי פועל בדפוס וכיוצא-בזה, "למען ילמדו" כפשוטו, עד שגם "בניהם אשר לא ידעו גו'", יקויים זה אצלם.
בהתאם להוראה זו מקדישים אנו הפעם את הרשימה למקבץ הוראות בתחומי הלכה ומנהג.
נטילת לולב בסוכה
בהתוועדות שמחת בית השואבה תשכ"ד השמיע הרבי שיחה עיונית תורנית. השיחה נסבה על מה שאיתא בסידור אדמו"ר הזקן "מצות נטילתו (של הלולב) בסוכה הוא מצווה מן המובחר". החקירה היא, האם זה דין בסוכה או דין בלולב. הרבי האריך בכך, שאכן מצד מצוות סוכה צריכה נטילת לולב להיות בסוכה, וכל-שכן וקל-וחומר מהעובדה שעל האכילה והשתייה להיות בסוכה, מטעם "תשבו כעין תדורו". ומה שכותב אדמו"ר הזקן "מצוות נטילתו בסוכה היא מצווה מן המובחר", שמזה משמע שזה דין בנטילת לולב, כוונתו להוסיף על הנ"ל. כלומר:
נוסף לכך שמצד מצוות סוכה נדרשת נטילת לולב בסוכה [וזה יותר מסתם מצווה מן המובחר] הנה גם מצד דיני לולב מצווה מן המובחר שתהיה נטילת לולב בסוכה. ו'הנפקא מינה' היא, כי אם זה רק מטעם דיני סוכה הנה בעת ירידת גשמים, שפטורים אז מן הסוכה, אפשר ליטול את הלולב בבית; לעומת זאת, אם זה "מצווה מן המובחר" מטעם דיני לולב, כדאי להמתין עד שיפסקו הגשמים מלירד, עיין שם בארוכה.
[תורף הדברים הובא ב'ליקוט שיחות' כרך כ"ב שיחה ב' לפרשת אמור, מלבד פרטים אחדים שנשמטו ולא הובלטו שם דיים].
לכוון בברכת לישב בסוכה על הנטילה
אחד האורחים החשובים ששהו בחצרות קודשנו באותו חודש תשרי (תשכ"ד), היה הרב יחיאל-מיכל דוברוסקין ז"ל, שנמנה עם מוזמני סעודת יום-טוב בדירת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, במחיצת הרבי. בהזדמנות זו שאל מאת רבנו: לפי מה שנתבאר בהתוועדות שמחת בית השואבה (הנ"ל) מהראוי אם-כן שיברכו 'לישב בסוכה' על נטילת לולב.
והשיב רבינו: אכן, משום כך מן הראוי לאכול מזונות אחר נטילת לולב, והברכה תעלה גם על נטילת לולב.
ותהה הרב דוברוסקין: והרי זה לפני התפילה.
ותוכן תגובת רבינו: נו! [=כלומר: מה בכך?].
[בהמשך לכך, ב'כינוס תורה' שנערך באסרו חג-הסוכות התכבד הרב דוברוסקין הנ"ל לדבר, והאריך לבאר כיצד ייתכן שברכת "לישב בסוכה" על המזונות – שאמורה להיות עובר לעשייתן – תועיל לנטילת לולב שקדמה לה. והוכיח מכמה מקומות, שבמצוות סוכה מצינו גדר שברכה תועיל לפעולה שקדמה לה].
מכאן המקור למובא ב'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' רצג, וזה לשונו: "מחמת שנטילת לולב צריכה להיות בסוכה דווקא, יש מקום לחייבה בברכת 'לישב בסוכה', ועל כן מן הראוי [=אולי יש לדייק: יש מקום] לאכול מזונות אחרי נטילת הלולב, וברכת לישב בסוכה תעלה גם על הנטילה הקודמת (מפי השמועה, בשם כ"ק אדמו"ר)".
כל זה על-פי רשימת הרה"ג ר' יהודה לייב שפירא ראש ה'ישיבה-גדולה', מיאמי רבתי ("הערות וביאורים" גליון תתקעא ש"פ וישב-חנוכה תשס"ט (עמ' 65-62)).
להתיר דברי 'חול' בזמן ה'מועד'?
בכ"ד אדר ב' תש"ל פנתה הנהלת ישיבת תומכי תמימים המרכזית באה"ק לרבי בשאלה ('ימי תמימים' כרך ד' עמ' 261): "היות ואשר בחול-המועד פסח מתוכנן כנס כללי של אנ"ש בנחלת-הר-חב"ד, אולי לעשות בהזדמנות זו הנחת אבן-הפינה לבית-הכנסת ולהזמין את מר... ולכבדו כראוי, שישתדל עבור בניית בית-הכנסת?".
כעבור יום רושם הרב אפרים וולף את התשובה שנמסרה במהלך שיחה טלפונית על-ידי הרב חודוקוב (ימי תמימים שם עמ' 264):
בקשר להנחת אבן הפינה בחול המועד, הערתם כי יש שאלה של בנייה בחול המועד...
ובאותו עניין: בח' באדר-א תש"ל נלב"ע הרה"ח ר' שניאור זלמן הלוי דוכמן ז"ל (בעל מחבר ספר 'לשמע אזן'). באותה תקופה היתה שביתה של עובדי בתי החיים בניו-יורק, ואת הקבר נאלצו לכרות בני המשפחה והידידים בעצמם, וגם המצבה טרם סודרה עד ערב פסח.
כאשר ניגש בנו של המנוח, הרה"ח ר' ישראל, אל הרבי, לקבל מצה בערב פסח, אמר לו הרבי:
הלוא ידעת כי אני נמצא שם [=בבית החיים], מדוע לא דאגת שלא יקימו את המצבה בחול-המועד?!
רצונו של הרבי התבצע, כי אמנם באותם ימים הביאו את המצבה על מנת להקימה בחול-המועד, אך לא העמידו אותה אלא עד לאחר סיום החג ('לשמע אזן', נ.י. תשמ"ט עמ' קע).
קריאת מגילה מספק במקום ודאי?
סח הרה"ג ר' ניסן אהרן טוקצינסקי:
"הייתי פעם אצל הרבי מליובאוויטש בחודש אדר והוא שאלני מתי אני חוזר לארץ-ישראל. אמרתי לו שאני מזדרז לחזור לפני פורים, כדי לקיים את מצוות קריאת המגילה מדאורייתא... הרבי הביט בי בפליאה, אך אני הדגשתי, כי אמנם לכל העולם מצוות קריאת המגילה היא מדרבנן, אולם לי היא מצווה דאורייתא!..
"ביטוי זה תבע הסבר, ואכן מיד הסברתי:
"אבא מארי סבור כי בשכונת עץ-חיים [=במערב העיר] חייבים במגילה בי"ד באדר. יוצא אפוא, כי בשעה שאני קורא את המגילה בשכונת עץ חיים בי"ד באדר אני מקיים כיבוד אב שהיא מצווה דאורייתא".
"הרבי פרך את דברי על אתר: 'טוב ויפה הדבר רק אם אתה נמצא בירושלים, אבל כשאתה שוהה בניו-יורק, שחיובה בי"ד אינו מוטל בספק, מהיכי תיתי שמותר לך לנסוע לירושלים ולהכניס עצמך לספק?'.
"קיבלתי את דברי הרבי, ושלחתי מברק לבני משפחתי שלא ימתינו לי לפורים, כי השנה אחגוג את הפורים בניו יורק"... (מתוך ראיון לכתב-העת 'משפחה', י"א תשרי תשס"ט עמ' 62).
אל ידור יחידי
"כ"ק אדמו"ר שליט"א התעניין בזה שר"ס [החסיד ר' סנדר רייזין (תר"נ-תשח"י)] לא יישאר יחידי בביתו [אחר פטירת רעייתו בכ"ב מרחשון תשי"ב] וציוה להנהלת הישיבה שיסדרו שידורו עמו ב' בחורים" (מתוך 'תולדות ר' אברהם הרופא' עמ' 51).
חתן דומה למלך
ב'קבלת פנים' שלפני חתונת הרה"ח ר' אברהם-אבא הרופא זליגזון (בנר ה' דחנוכה תשי"ב) ביקש החתן למזוג כוס לרבי. הרבי מיאן באומרו, ש"חתן דומה למלך" ואינו מתאים לכבודו לשרת בעת חתונתו.
ושוב, בדרכם לחופה דייק החתן שהרבי ילך לפניו, והעיר – פעם נוספת – שחתן דומה למלך ולכן ילך בראש. (תולדות ר' אברהם הרופא עמ' 143).
מוטב שיאמרו תהילים במוסד מהדיבורים בבית
"בשני ימים דראש-השנה... בכל רגע פנוי לאמר תהילים" – זו הוראת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע במכתב הכללי הפונה לתלמידי הישיבות (מכ' י"ג אלול תרצ"ז, נדפס גם ב'קובץ מכתבים' שבסוף ספר תהילים 'אהל יוסף יצחק'). מתברר שהוראה זו שייכת גם לבנות.
כך ניתן להסיק מ'יחידות' שזכה לה הרה"ג הרב יעקב שלאמה שליט"א, מנהל בית רבקה בצרפת. בראיון ל'כפר-חב"ד' (גיליון 1309 עמ' 25) סיפר על 'יחידות' שהיתה לו אצל הרבי בשנת תשכ"ט, ובה הורה לו הרבי להשאיר את התלמידות בימים הנוראים במוסד. לצורך כך, הוסיף הרבי, יש לדאוג שיבואו מפריס כמה חסידים היודעים לעבור לפני התיבה.
וכך התבטא אז הרבי: "אני יודע שכשהנערות נמצאות במוסד הן אומרות תהילים במשך כל ראש-השנה. ואילו אם יימצאו בבית – איני יודע על מה ידברו שם ליד השולחן...".
ממעייני החסידות
פרשת משפטים
ואלה המשפטים (כא,א)
ואלה המשפטים: ...מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני (רש"י)
גם את המצוות המכונות 'משפטים' – אלה שהשכל האנושי מחייבן – עלינו לקיים אך ורק מפני שניתנו לנו מהקב"ה בסיני, ולא בגלל ההיגיון והשכל שבהן.
זה גם מה שכותב רש"י: "ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש". והיינו, שצריכים לבסס את הצדק והיושר (דינין) "אצל המקדש" – על קדושת התורה וציווי הבורא, ולא על השכל האנושי.
(ליקוטי-שיחות כרך ג, עמ' 899)
כי תקנה עבד עברי (כא,ב)
למה פתחה התורה את פרשת משפטים בדיני עבד עברי – איש ישראל שמכרוהו בית-דין בגנֵבתו – והלוא הוא דבר בלתי רגיל?
אלא מבואר בתורת החסידות ש'משפטים' הוא מלשון הליכה, וכפירוש התרגום על הפסוק (בראשית מ) "כמשפט הראשון" – "כהלכתא קדמיתא". ההליכה הראשונה של יהודי צריכה להיות – ההכרה שהוא "עבד עברי", עבדו של מלך-מלכי-המלכים הקדוש-ברוך-הוא.
(משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו)
* * *
עבד כנעני – מסמל אדם בעל נטייה לתאוות העולם, אלא שהוא כופה את עצמו בקבלת-עול ואינו נכנע להן. מצד אחד הוא עבד (לה'), אך מצד שני הוא נקרא עבד כנעני, כי נפשו הבהמית היא בתוקפה.
עבד עברי – מסמל אדם שהגיע למצב שהמידות של נפשו האלוקית (אהבת ה' ויראתו) משפיעות על נפשו הבהמית ומעוררות בה רצון ותשוקה לאלוקות (ובכל-זאת עדיין הוא נקרא "עבד", מכיוון שנפשו הבהמית טרם נהפכה לגמרי והוא עדיין זקוק ל"עבודת עבד" כדי להשפיע עליה).
לכן פתחה התורה בדיני עבד עברי, כי הכוונה והמטרה של מתן-תורה היא להאיר את עולם הזה התחתון באור התורה. דבר זה בא לידי ביטוי בצורה בולטת בדין עבד עברי, המסמל את השפעת הנפש האלוקית על הנפש הבהמית.
(לקוטי-שיחות כרך טז, עמ' 256-257)
אשר יאמר כי הוא זה (כב,ח)
ללמד שאין מחייבין אותו שבועה אלא אם כן הודה במקצת (רש"י)
עניין "מודה במקצת" ברוחניות, הוא:
בשעה שאדם נכשל בחטא, לא ייתכן לומר שכל מהותו שקוע בחטא, שהרי עצם הנשמה לא חטאה והיא נשארה בדבקותה בה' גם בשעת החטא.
גם מצד כוחות הנשמה לא ייתכן לומר שכוח זה מלא רק חטאים, שהרי בכל יהודי יש ריבוי טוב, וכמאמר רז"ל (עירובין יט) "אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון".
ולכן לא ייתכן שיהודי – או אפילו כוח אחד שבו – יהיה "כולו רע".
וכאשר יצר הרע מקטרג ותובע להפליל את החוטא ולמסור אותו כולו לרשותו, טוען האדם כנגדו טענת "מודה במקצת": לא כל מהותי וכוחי חטאו. אין זה אלא ב'מקצת' בלבד.
מודה במקצת – חייב שבועה. אדם שחטא ו'מקצתו' נכנס לרשות היצר, זקוק הוא לתוספת כוח, שלא ייפול יותר לרשות היצר. זהו שמשביעים אותו – שבועה מלשון שובע, נותנים לו כוחות מיוחדים שלא ייפול יותר, ויוכל להחזיק מעמד.
(לקוטי שיחות חלק טז, עמ' 270)
עד האלקים יבא... ישלם שניים לרעהו (כב,ח)
"האלקים" – פירושו הדיין, וקאי על הדיין הראשון שהוא משה רבנו. ובדורות שלאחריו – הצדיק שבדור, שהוא ה'אתפשטותא דמשה' שבכל דור.
אדם שחטא ומבקש לתקן חטאו, מה יעשה? – ילך אל הצדיק שבדור, והוא יורהו את הדרך לתשובה וייתן לו כוח לחזור בתשובה שלמה. על-ידי זה יעבוד את בוראו בבחינת כפליים לתושייה. זהו שאמר הכתוב "ישלם שניים לרעהו" – "רעהו" זה הקב"ה (שמות-רבה ריש פרשת יתרו).
(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 158)
לא תשא שמע שוא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס (כג,א)
לא תשא שמע שוא: כתרגומו – לא תקבל שמע שקר, אזהרה למקבל לשון הרע (רש"י)
רבנו הזקן חזר על 'תורה' ששמע במזריטש בשם הבעל-שם-טוב:
לכל יהודי ויהודי ניתן מלמעלה יתרון ועילוי מיוחד. אולם בשעה שאחד מספר לחברו לשון הרע על חברם, הרי הם 'חומסים' ולוקחים ממנו עילוי ויתרון זה.
זהו שרמז הכתוב:
"לא תישא שמע שווא" – לא תקבל לשון הרע על חברך, כדי ש:
"אל תשת ידך עם רשע" – היינו יצר הרע,
"להיות עד" – להיות שני עדים ("כל מקום שנאמר "עד" אינו אלא שנים"),
"חמס" – 'לחמוס' מחברך את העילוי והיתרון המיוחד לו.
(ספר השיחות תש"א, עמ' 65)
אל האמרי (כג,כג)
רבנו הזקן אמר פעם:
"אמורי" הוא מלשון אמירה ("דער זאגער"). יצר הרע בא אל האדם ואומר לו: הבט שם וכו' ובזה הוא מטמא את הנשמה רחמנא-ליצלן.
(רשימת דברים, מדור אדמו"ר הזקן, אות ל"ז עמ' נט)
לא תהיה משכלה ועקרה בארצך (כג,כו)
"ארצך" – מלשון רצון, רצונך.
"לא תהיה משכלה ועקרה" בגלל "ארצך". כשיש לאדם שביעות-רצון מעבודתו (דבר המורה שהוא מרגיש את מציאותו: הוא עובד ה', יש לו אהבה ויראה), עלול הוא ליפול ח"ו מדרגתו. כי בתחילה, עבודתו מוגבלת לפי שביעות-הרצון שלו, אחר-כך הוא בורר בין עבודה אחת לשנייה: הוא מוכן לקיים רק סוג מצוות שיש לו 'חוש' בהן, וכך הוא יורד מדחי אל דחי עד שנופל ח"ו לגמרי מדרגתו.
כדי לבטל רגש זה, עליו להתבונן ב"מספר ימיך": עליו לדעת שניתן לו מספר מסוים של ימים ושנים למלא את שליחותו בעולם; חבל על כל רגע שאין מנצלים אותו לצורך מילוי שליחות ותפקיד זה. ידיעה זו מבטלת כל רגש של מציאות עצמית, והאדם מסור ונתון כל-כולו למילוי שליחותו.
אז מבטיח לו הקב"ה – "את מספר ימיך אמלא": אפילו אם בעבר היו ימים שהאדם לא עסק בהם במילוי שליחותו כפי הראוי להיות, מובטח לו שהקב"ה ישלים וימלא גם ימים אלה.
(לקוטי שיחות כרך טז, עמ' 273)
בירורי הלכה ומנהג
שם מצורף
מאת הרב יוסף שמחה גינזבורג
הוספת שם משנה את השם
באגרות קודש1 כותב הרבי: "לפלא קצת שכותב שנכדו של שלום משה הכהן שי' נקרא בשם יוסף משה". וממשיך: "ואולי יש בזה פליטת הקולמוס, או שהשם משה אצל זקנו הוא שם שנשתקע. ובאם לאו – הרי כדאי – מבלי לעשות רעש מזה – [ש]ישתדלו ששם הנכד יהיה בעיקר – יוסף. וכן בהנוגע לשמו באנגלית...".
ולכאורה, לאור דברי הרבי2 בקשר לחתן וחמיו ששמותיהם שווים, שמוסיפים שם לאחד מהם: "ואנו, אין לנו אלא פסק-דין כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק' (שו"ת אבן העזר ח"א סי' קמג. פסקי דינים ליורה דעה סי' קטז) שכיוון ש'אין השמות שווין ממש – אין שום חשש כלל וכלל'" – הרי אין כל חשש בזה.
ומסתבר שהבעיה כאן היא רק משום ששם כזה הוא "מילתא דתמיהא"3, שזה קיים גם אם על-פי התורה השם אינו שווה; וכמו עצם הקפידא על אי-קריאת נכד בשם זקנו הנמצא בחיים, שאינה אלא לפי מנהג האשכנזים4.
ועל-דרך האמור במכתב אחר5: "במענה על מכתבו, בו שואל חוות-דעתי במה שהוסיפו לפלונית שם מחמת חולי, ואחר כך נזכרו שהשם שהוסיפו הוא גם שם אחותה. ולפלא שאינו מזכיר אם כבר עברו שלושים יום שהחזיקו בשם הנוסף, אף כי בכל אופן, לדעתי אין לעשות מילתא דתמיהא, וכמבואר בכמה מקומות, ובפרט בצוואת רבי יהודה החסיד...", ומציע שיקראו לה בשם נוסף חדש "ולהחזיק בו, וכבר מבואר בכמה מקומות בשם הנוסף, שהוא בא לראשונה". עיי"ש.
_____________________
1) ח"ז עמ' רפו, שערי הל' ומנהג חיו"ד עמ' רצט.
2) ח"ד עמ' קס, שערי הלכה ומנהג חלק אה"ע עמ' פט.
3) ואולי משום כך גם הלשון בנדון זה היא "לפלא קצת...", ובהמשך - "מבלי לעשות רעש מזה", ו"ישתדלו ששם הנכד יהיה בעיקר – יוסף", ולא יעץ להימנע לגמרי מהקריאה בשם השווה.
4) ראה התוועדויות תשמ"ג ח"ב עמ' 760, הובא בשערי הל' ומנהג חיו"ד עמ' רצז.
5) חי"ג עמ' רנ, שערי הל' ומנהג שם עמ' שא.
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת-קודש פרשת משפטים / שקלים
כ"ז בשבט, מברכים החודש
"לימוד בכל יום פרשה חומש עם פירוש רש"י (ביום ראשון עד 'שני', ביום שני עד 'שלישי' וכו'), אמירת תהילים בכל יום, סיום ספר תהילים בשבת מברכים – על זאת צריך לשמור. הדבר נוגע לאדם עצמו, לבניו ולבני-בניו"1.
השכם בבוקר2 – אמירת כל התהילים בציבור. אחר-כך לומדים בציבור במשך כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך – התפילה.
[למנהג רבותינו נשיאינו, קוראים לפני שחרית את ה'שביעי' של פרשת משפטים שניים מקרא ואחד תרגום, ואת ההפטרה של פרשת שקלים3].
מנהגי קריאת התורה 4
* פותחין הארון5, ומוציאין6 שני ספרי-תורה7.
לאחר שמגיעים ספרי-התורה לבימה, ניתן למסור גם לקטן לאחוז ספר-תורה8.
"ותגלה ותראה..." אומרים בחול ובמנחה של שבת. ובשבת ויום-טוב בשחרית – "ויעזור...". [אומרים] ותגלה – בוא"ו9.
"כ"ק אבותינו רבותינו הקדושים היו מדקדקים ביותר אשר בכל קריאה, אפילו ביום שני חמישי ומנחת שבת, יהיה הסדר: כהן, לוי וישראל"10.
אם אין כהן בבית-הכנסת, יאמר הגבאי: "אין כאן כהן, יעמוד (פלוני בן פלוני, ישראל [או: לוי]) במקום כהן..."11.
"כ"ק האדמו"רים היו מקפידים ביותר שבעלי הקריאה יהיו דייקנים, והיו מדקדקים על שני עניינים: א) דקדוק התיבות בהברה ברורה. ב) שמירת טעמי הנגינה"12.
מדקדקים לשמוע קריאת התורה מתוך החומש13.
* השנה מוציאים שני ספרי תורה וקוראים בספר הראשון לשבעה עולים בפרשת השבוע – משפטים, לאחר מכן מניחים את הספר השני אצל הראשון, ואומרים חצי קדיש14. הגבהה וגלילה לספר הראשון. בספר השני עולה המפטיר בפרשת שקלים, מתחילת פרשת כי תשא "וידבר... לכפר על נפשותיכם" (שמות ל, יא-טז). הגבהה וגלילה לספר השני15. הפטרה: "ויכרות יהוידע... לכהנים יהיו" (מלכים-ב יא,יז – יב,יז). אם קרא הפטרת פרשת משפטים, קורא אחריה את ההפטרה הנכונה, ואם נזכר אחר הברכות – קורא אותה בלא ברכה16.
עלייה לתורה: הנקרא לעלות לתורה, הולך בזריזות ממקומו לבימה בדרך הקצרה ויורד בדרך הארוכה17.
הרבי היה נוגע בעצי-חיים ללא הטלית18, פותח את ספר-התורה, נוגע בטליתו בתחילת מקום הקריאה ובסופה19, נושק הטלית במקום שנגעה בספר-תורה, גולל (סוגר) הספר-תורה20, מפנה פניו קצת21 לימין, ומברך22.
פותח הספר-תורה, אומר בלחש, חוץ ממקומות מיוחדים23, אחר הקורא. בגמר הקריאה נוגע בטליתו בסוף מקום הקריאה, ואחר-כך בתחילתו. נושק הטלית במקום שנגע בספר-תורה. גולל, פונה לימין ומברך24.
העולה שסיים ממתין על הבימה עד שיעלה חברו ויסיים הקריאה שלו, ואז יורד בין גברא לגברא, וקודם ירידתו נוגע בטליתו בספר-תורה מבחוץ ונושק במקום שנגע25.
על אמירת 'מי שבירך' לכל עולה, כתב הרבי "כמדומני, בליובאוויטש לא נהגו כן"26.
למעשה רגילים לברך בשבת כל חולה, גם מי שיש בו "סכנת היום", בנוסח הקצר "לשבת" הנדפס בשנים האחרונות בסידורי חב"ד27.
המברך ברכת הגומל לאחרי הקריאה הסמוכה לאמירת קדיש, ימתין בברכתו עד אחרי אמירת החצי-קדיש ואז יברך28.
אחר ברכת 'הגומל' – קודם עניית "מי שגמלך..." – צריכים לענות אמן29.
הנוסע מעבר לים במטוס – מברך גם-כן ברכת 'הגומל'30.
לעניין ברכת 'הגומל' של יולדת – ההוראה למעשה היא שלא תברך אשה 'הגומל' כלל31.
מנהגנו בלידת בת – לעשות 'מי שבירך' ולקרוא שם בקריאה היותר סמוכה ללידה, ולאו-דווקא בשבת32.
ב'מי שבירך' ליולדת בת – הנוסח: "יגדלוה לתורה ולחופה ולמעשים טובים"33.
'ברוך שפטרני' מברכים בלא שם ומלכות, ומברכים אותה גם ביום ב', ה', בראש-חודש, ולאו-דווקא בשבת34.
אבל, וכן בעל יארצייט כשחל היארצייט ביום הקריאה, משתדל לומר החצי-קדיש שאחר קריאת התורה35.
המגביה ספר-תורה להראות לעם, גוללו עד ג' דפין [=פותח שלושה "עמודים", טורים] ומגביהו36.
"כשמגביהים הספר-תורה להראות הכתב לעם, כל אדם ישתדל לקרב עצמו לתיבה כדי שיוכל לקרוא מה שכתוב בספר תורה בעת הגבהת הספר-תורה, ויאמר: "וזאת התורה... ויאדיר"37.
בעת הגבהת הספר-תורה ואמירת 'וזאת התורה' – אין מנהגנו להראות באצבע38.
נמסר כי הרבי לימד את התמימים בבית-חיינו, כשהתפלל עמם לפני שנת תש"י, את סדר הגבהת התורה, פונים בה כמו ב'בואי בשלום', דהיינו מימין לשמאל, אבל עושים רק חצי סיבוב, דהיינו שהמגביה הופך פניו כלפי מערב עד האמצע, וחוזר למקומו. ואמר שזה הפירוש במה שכתוב שצריך להסתובב "משמאל לימין"39.
מנהגנו: מגביה הספר-תורה, ולאחרי שמראה אותה לקהל – חוזר ומניחו על הבימה וגוללו בעצמו, ואז יושב על הספסל ואחר כורך המפה40.
מדייקים לגלול הספר-תורה נגד התפר, שמקום התפר יהיה באמצע הספר-תורה מבחוץ41.
האבנט חוגרים בתחילת שליש התחתון של הספר-תורה42.
הפטרה:
"לא יתחיל המפטיר להפטיר עד שיגמור הגולל לגלול הספר-תורה, כדי שגם הגולל יוכל להבין ולשמוע ממנו, שחובה היא על הכל לשמוע ההפטרה כמו הפרשה שבספר-תורה 43, לפיכך לא יקראו שניים ההפטרה כאחד בקול רם, ששני קולות אין נשמעים. ויש נוהגים מטעם הידוע להם שלא לסמוך על שמיעה [ב]לבדה אלא הם בעצמם קורין ההפטרה ושומעים הברכות מפי המפטיר. ומכל מקום צריכים ליזהר שלא יקראו בקול רם אלא בנחת (מילה במילה עם המפטיר)"44.
כשהיה הרבי ש"ץ, נטל בעצמו את הספר-תורה ואמר 'יהללו'45.
[המשך מנהגי השבת:]
המולד: יום ג' אחר הצהריים, בשעה 5:39.
מברכים החודש: ראש-חודש אֲדָר, ביום השלישי וביום הרביעי.
אין אומרים 'אב הרחמים'.
אחר התפילה – התוועדות בבית-הכנסת. ובוודאי אפילו בשבתות החורף יש לחלק ההתוועדות או לסדרה באופן כזה שיוכלו המשתתפים בה להמשיך ההתוועדות בסעודת שבת בבתיהם46.
כדאי שגם הנשים והבנות יסדרו מצידן התוועדות בשבת או במוצאי שבת47.
"משנכנס אדר מרבים בשמחה" [מתחיל מהיום48]: שמחה זו אינה מסובבת בסיבת איזה דבר-מצווה, כי אם מרבים בשמחה, איזה שמחה שתהיה, גם שמחה בענייני הרשות49, כי העיקר היא השמחה.
פרשיות מלאכת המשכן:
"מכיוון50 שנכנסים לשבוע דפרשת תרומה (החל מהקריאה במנחת שבת), ולאחרי-זה פרשת תצווה51, שבפרשיות אלו52 נתבארו כל פרטי הציוויים דמעשה המשכן, כלי המשכן, בגדי כהונה וכו' – כדאי ונכון ביותר שנוסף על לימוד חלק הפרשה בכל יום (עם פירוש רש"י) בשיעורי חת"ת, יוסיפו וילמדו גם מפירושי חז"ל בתורה שבעל-פה53 (על-כל-פנים מאמר ופירוש אחד על פסוק אחד), כפי שנלקטו כבר בספרים54 (ואין צורך לחפש בספרים), "כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם"55.
ומה טוב – לתרגם (על-כל-פנים חלק מפירושים אלו) גם בלשון עם ועם, כדי שיהיה "כשולחן הערוך לפני האדם" – גם עבור אלו שלעת-עתה אינם יודעים ללמוד אלא בלשון עם ועם.
ומהמעלות שבזה: א) 'לחיות עם הזמן' – להוסיף חיות בלימוד פרשת השבוע. ב) ועוד ועיקר – שההוספה בלימוד ענייני המשכן ומקדש ממהרת ומזרזת עוד יותר את בניין בית-המקדש השלישי – לא רק "אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבניין הבית"56, אלא בניין הבית בפועל ממש.
יום שלישי,
ל' בשבט, א' דראש-חודש אדר
[מנהגי ראש-חודש פורטו לאחרונה ב'התקשרות' גיליונות: תשד"מ, תשמ"ח, תשנ"ג, תשנ"ז. כאן באו פרטים נוספים].
שחרית: "יעלה ויבוא". חצי הלל57.
כופלים הודו לה' אחר כל אחד מהשלושה פסוקים: "יאמר נא... כי לעולם חסדו", וגם ביחיד. דהיינו: הש"ץ מקריא: "הודו..." והציבור [אבל לא הש"ץ] 58 עונים בקול: "הודו", ואומרים בנחת "יאמר נא ישראל..."; הש"ץ מקריא: "יאמר נא ישראל...", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו...", ואומרים בנחת "יאמרו נא בית אהרון..."; הש"ץ מקריא: "יאמרו נא בית אהרון...", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו...", ואומרים בנחת "יאמרו נא יראי ה'..."; הש"ץ מקריא: "יאמרו נא יראי ה'...", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו...".
"ואברהם זקן... זבדיה..." ג' פעמים. קדיש-תתקבל. שיר-של-יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום.
קריאת התורה. אשרי, ובא לציון, יהללו. הכנסת ספר-תורה. חליצת התפילין. הנחת תפילין דרבנו-תם59, קריאת שמע. פרשיות: קדש, והיה כי יביאך. שש זכירות. חליצת התפילין. הש"ץ יאמר [ועכ"פ: יסיים] בקול – מזמור (כלשהו, כדי לומר הקדיש), חצי קדיש, מוסף.
יום רביעי
א' באדר, ב' דראש-חודש
דיני ומנהגי ראש-חודש, כדאתמול.
_______________________
1) תרגום מאידיש – היום-יום, כה שבט (משיחת שמחת-תורה תרצ"ז, ספר-השיחות תרצ"ז עמ' 203).
2) ע"פ מענה הרבי אין הוראה לומר את הפסוקים שלפני ושאחרי התהילים, ובתהילים שלאחר התפילה אין לפסוקי "לכו נרננה" מקום כלל. ראה נוסח המענה ומשמעותו ב'התקשרות' גיליון תפד עמ' 17.
3) 'היום יום' ד' טבת.
4) במדור זה – כבפרשת שקלים בכמה שנים – ניסינו לרכז דיני ומנהגי הוצאת והכנסת ספר-תורה, קריאת התורה וכו'. נשמח לקבל הערות והשלמות. ההנהגות השייכות לשבת זו דווקא, נסמנו בכוכבית בתחילתן.
5) בדרישה סי' תרנ"א כ' שיש לפתוח את ארה"ק משמאל לימין, ובסי' קכח ס"ק יג כתב שאין קפידא בזה (ובקצות-השולחן סי' כה ס"א העתיק מסי' קכח). אולם נפוץ בבית-חיינו ובין אנ"ש לפתוח מימין לשמאל [אודות רשימת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע בנדון, שנעתקה כאן בשנים קודמות – נכתבה בעפרון בביכל תרמ"ג, והעביר עליה קולמוס וכתב "כ"ז אינו מכוון כלל וכלל", וע"פ הוראת הרבי לא נדפסה בסה"מ תרמ"ג – ראה בקובץ 'הערות הת' ואנ"ש – 770' גיליון שיא עמ' 66]. וראה 'התקשרות' גיליון רדע (עמ' 18).
6) בס' 'ליובאוויטש וחייליה' עמ' 27, כתב: להוצאת ספר-תורה היה עולה תמיד אדמו"ר [מהוריי"צ] זי"ע. אף פעם לא היה מכניס הספר-תורה להיכל, רק הוצאה לבד, ע"כ.
"בביהכ"נ של כ"ק אדמו"ר ראיתי איש אחד שמשתדל תמיד להוצאת ס"ת בכל מניין ומניין, והבחנתי שאף פעם לא היה מכניס, ושאלתיו: הרי כולם נוהגים שהמוציא הוא המכניס? וענה לי, שכשהיה ב'יחידות' אצל הרבי, אמר לו הרבי (באיזה עניין) להשתדל להוצאת ס"ת, והוסיף ואמר לו שאין זה נוגע להכנסה" (שם). וראה בעניין זה בקצות-השולחן סי' כה בבדה"ש ס"ק סג, ובס' 'מנהג ישראל תורה' סו"ס קלד וש"נ. מהמשפיע הרה"ח ר' שלמה-חיים קסלמן ע"ה שמעתי, שההקפדה להכניס ג"כ, היא מנהג 'בעלי-בתים' שחוששים שתהיה להם בחשבון 'הוצאה' ללא 'הכנסה'...
7) בדבר אופן אחיזת הספר-תורה בהוצאה והכנסה וכו' – הנה הרבי החזיקו תמיד (גם בהקפות) כשהכתב כלפי חוץ (ואילו גיסו הרה"ח הרש"ג ע"ה החזיקו תמיד להיפך, וי"א שכך היה מנהג חב"ד בדורות שעברו, אלא שהנשיאים נהגו אחרת, וע"ע). ובספר 'מנהג ישראל תורה' סי' קלד ס"ק ה מביא מהיעב"ץ וכו' שפני הס"ת צ"ל כלפי העם.
כמדומה שנהוג (עכ"פ בין אנ"ש והאשכנזים) לסגור את ארון-הקודש לגמרי לפני אמירת 'שמע' (ובחול 'גדלו'), וכן (בכל הקהילות) בהחזרת הס"ת לפני אמירת קדיש, ולפני-כן לפותחו בהחזרת הס"ת עם אמירת 'יהללו'.
הרבי נהג לומר 'שמע', 'אחד אלוקינו', 'גדלו' (כולו, שלא כמנהג הנפוץ בקהילות האשכנזים לומר 'גדלו לה' אתי' לכיוון ארה"ק ו'ונרוממה שמו יחדיו' לכיוון הקהל) ו'יהללו', בהגבהת הס"ת מעט (מס' סופרים פי"ד הי"א, מג"א סי' קלד ס"ק ד, שערי-אפרים שער י ס"ד) לכיוון ארון-הקודש.
8) אג"ק ח"ג עמ' קלח. וב'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א ס"ע קפח העירו משערי-אפרים שער י ס"ו (כצ"ל) ובפתחי-שערים שם, שעל-כל-פנים צריך שיהיה בר-דעת ויחזיקנו ביציבות ובכבוד.
9) ספר-המנהגים – מנהגי 'קריאת התורה' (עמ' 15-13). הערת הרבי: בסידורים: יעבץ (וע"פ הוצאה הראשונה שהיא של המחבר עצמו יש לברר אם אין זה הוספה מהמו"ל שלאחריו [א"ה: ואכן בסידור יעב"ץ הוצאת אשכול תשנ"ג, ח"א עמ' שי"ד ותש"ס, ברור שהדברים הם של המחבר עצמו]), חמדת-ישראל, תפילת-ישראל עם פירוש 'אור הישר', אוצר-התפילות, כלבו, סידור של"ה ועוד – דבחול ובשבת במנחה אומרים 'ותגלה'. ובשבת ויום-טוב בשחרית – 'ויעזור'. ובכל הנ"ל – 'ותגלה' (בוא"ו). ודלא כסידור עבודת-ישראל (ע"פ מסכת-סופרים פי"ד הי"ב) – 'תגלה' [א"ה: היעב"ץ שם גורס גם במסכת-סופרים 'ותגלה', ומבאר שהנוסח בא בהמשך ל'אב הרחמים' שלפניו].
10) ספר-המנהגים שם, מלקוטי-דיבורים כרך ב עמ' 456 [וספר השיחות תרצ"ו עמ' 51]. והיינו לדאוג לכך שיהיו תמיד כהן ולוי בבית-הכנסת. ובוודאי שלא לקרוא ללוי או לישראל לעלות ראשון כשיש כהן (אף שבלית-ברירה, כשעמד בר-מצוה לעלות במניין של הרבי, הורה הרבי להעלותו במקום כהן אף שזה לא יצא החוצה – פינת ההלכה, שיחת השבוע גיליון 459. וראה בשו"ע הקצר פל"ה ס"ג וש"נ).
11) כדי שלא יטעו ויחשיבו את העולה לכהן. כיוון שאמרו בגמרא (גיטין נט,ב), שבמצב כזה "נתפרדה החבילה", מעלים מי שרוצים, וניתן להעלות גם לוי (ולא כדעת המסתייגים מזה ע"פ הקבלה), ובפרט אם הוא 'חיוב' (ראה שו"ע ורמ"א סי' קלה סו"ס ו, פסקי תשובות שם אות י וש"נ). וכנראה שאין נוהגין כדעת המג"א ס"ק יא, שאם הלוי והישראל שווין בתורה – יש להעלות את הלוי ראשון (הובא בקצות-השולחן סי' כה בבדי השלחן ס"ק טו).
12) ספר-המנהגים שם, ומציינים להנ"ל (מלקוטי דיבורים) וגם ל'ספר המאמרים – קונטרסים' כרך ב עמ' 790. למרות שמן-הדין יש לדקדק בקריאת-שמע, ואף בתפילה ובפסוקי-דזמרה (שו"ע אדה"ז סי' סא סכ"א-כב), הרי מסיבות היסטוריות, כיוון שה'משכילים' דגלו בשעתו בחכמת הדקדוק, מיעטו החסידים לעסוק בזה, והקפידו על הדקדוק בעיקר בקריאת התורה. ראה בנושא זה: הסכמת מהרי"ל אחי אדמוה"ז לסידור (נדפסה בסידור 'תורה אור' תשמ"ז עמ' 14). ספר-השיחות תורת-שלום עמ' 2. ספר-התולדות אדמוה"ז ח"ב עמ' 561. ובאריכות באג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ז עמ' קמב. וראה גם 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א ס"ע קח.
לגבי חזרה אם קרא בטעות (לקוטי-דיבורים ח"ב עמ' 456), מתי חוזרין וכיצד – ראה בירור ב'התקשרות' גיליון שמ עמ' 18.
לגבי טעות שנמצאה בשעת הקריאה בס"ת עצמו, נהוג כמ"ש בסידור 'תורה אור' עמ' שסו ובקצות-השולחן סי' פו, ולא כנדפס בשו"ת צמח-צדק שער המילואים ח"ד סי' ד, בהוצאת תשנ"ד – או"ח סי' עו (ראה 'התקשרות' גיליון ת"ר עמ' 16).
13) ספר-המנהגים שם מסה"מ קונטרסים שם, וכן צויין ל'מודעה רבה' מכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע (נדפסה בהוספות ל'סידור עם דא"ח' [עמ' 642, וכן בסידור תו"א הנ"ל עמ' 490, ובאג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"א עמ' קעז]). וכ"כ בכף-החיים סי' קמו ס"ק ח"י בשם החיד"א, עיי"ש.
14) "ואין מסלקין הראשונה עד שהניחו השניה על השולחן, שלא יסיחו דעתן מן המצוות" (רמ"א סי' קמז ס"ח), ודין זה, להניחה לפני ההגבהה, הוא גם כשאין אומרים אח"כ קדיש, כמו כשמסיימים הס"ת הראשון מתוך שלושה ס"ת, או בסיום עליית ה'שלישי' בחוה"מ פסח (שערי אפרים שער י סי"ב). שונה הדבר, כשיש מפטיר הקורא בס"ת השני, כמו היום, מניחין את הס"ת השני לפני הקדיש, כדי שיחול הקדיש על שניהם (מג"א שם ס"ק יב). אין לפתוח את מעיל הס"ת השני עד גמר גלילת והלבשת הס"ת הראשון, כיוון ש"אין עושין מצוות חבילות" (עיי"ש בשו"ע ומשנ"ב ובשערי-אפרים שם. אבל גם כשאומרים את הקדיש אחרי הס"ת השני, אין מחזירין את הספר הראשון לאמירתו, כמ"ש הלבוש סי' תרפב דפשיטא שהקדיש חל גם עליו, והחמד משה כתב שהוא קצת ביזיון להניח ס"ת ולא לקרות בו, הובאו בפסקי תשובות ס"ק יא – תודה להרב ישראל-יצחק שי' הלפרין מכפר-חב"ד). כמובן, הס"ת נשאר על הבימה עד הקריאה בו. הרה"ח ר' מאיר שיחי' הארליג מסר, שהרבי הקפיד שיניחו את הספר השני מימין הראשון דווקא.
15) אין להתחיל בקריאת ההפטרה עד גמר הגלילה, ולפחות עד שיתחיל לחגור את הס"ת (שערי אפרים שם סכ"ה, עיי"ש בפתחי שערים).
16) לוח כולל-חב"ד, ש"פ מקץ.
17) שו"ע הב"י סי' קמא ס"ז ואחרונים, וכן נהג הרבי.
18) ורק בשמח"ת נהג כמנהג כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע לאוחזם ע"י הטלית (ראה ספר-המנהגים עמ' 13 ובהערה). ומשנת תנש"א הפסיק גם זאת.
כשמעוטף בטלית, נוגע בס"ת באמצעות הטלית (לא בכנף ולא בציציות), וכשאינו מעוטף – באבנט הס"ת.
בספר-המנהגים עמ' 13 בהערה, כתב הרבי על המילים "נוגע בטליתו בתחילת מקום הקריאה": "ודלא כיש נזהרים (הובאו דבריהם בס' שערי-רחמים [כצ"ל, וכ"ה במקור, סה"מ תש"ח עמ' 146 – אות ד] ובס' שערי-חיים [אות כ] על השערי-אפרים שער ד' ס"ק ג וס"ק יז) לנגוע רק בגליון היריעה". טעם הזהירות הוא כדי שלא לפגוע ח"ו בגוף האותיות. וכמובן שגם למנהגנו שמקילין בעצם הנגיעה, עדיין יש להיזהר שלא לשפשף, וכן שלא לנגוע ע"י האבזם של אבנט הס"ת וכדומה כדי שלא ייפגע הכתב בפועל.
בשעת הברכות אוחז בעצי-החיים בשתי ידיו, ובשעת הקריאה אוחז בשתי ידיו בעץ-החיים הימני.
19) בשנים הראשונות נהג הרבי בזה כך. מאוחר יותר (עכ"פ משנת תשכ"ב ואילך) נהג לנגוע לפני הקריאה בתחילתה, בסופה ובתחילתה, ואחריה בסופה ובתחילתה (והחל משנת האבל תשמ"ח גם בסופה); ולמרות זאת הורה להדפיס את ההוראה המקורית בספר-המנהגים, כהוראה לרבים.
20) מקפיד (אם צריך – פותח שוב, ומתאמץ) לסגור לגמרי את הס"ת, כשצד ימין מעל צד שמאל.
21) רק קצת, וגם זאת בצורה כמעט בלתי-ניכרת, ע"י שהסיט תחילה את הס"ת מעט שמאלה (הרה"ח רי"ל שי' גרונר). זאת בס"ת הקטן. בגדול – לא הזיזו, אלא עמד לימינו.
22) ב'ברכו' אינו מרכין ראשו כלל (ראה ע"ז בשער-הכולל פ"ז ס"א, וראה גם בשו"ת יביע אומר ח"ה חאו"ח סי' ח אות ד). חוזר 'ברוך ה' המבורך' אחרי עניית הציבור (אף שבסידור סד"ה כשמפסיק כתב בקשר לעניית 'ברכו': "אין להש"ץ להמתין... עד שיסיימו הציבור, אלא עונה עמהם ביחד" דלא כבסי' קצב ס"א-ב שכ' שעונה אחריהם. וכמדומה שגם בברכת הזימון ענה הרבי אחרי הציבור).
הרבי נהג להגביה ולנענע קצת את הס"ת: לפני תיבת 'ברכו'; וכמה פעמים בשעת הברכה, בעיקר לקראת אמירת השם. בהתיבות: 'ברכו', 'ברוך (בשם ה' זה לא נענע), ברוך אתה ה' (בתחילה ובסוף ברכה ראשונה); ובברכה האחרונה, לפני הברכה ובתיבות: נתן לנו; ובסיום – ברוך אתה ה' (ואולי היו שינויים בזה).
לאחר סיום ברכה אחרונה, הקפיד הרבי להצמיד את האבנט לס"ת ביד ימינו מצד ימין של הס"ת.
23) כנראה הכוונה לחלקי-הפסוקים שהציבור אומרם בקול רם לפני הש"ץ בקריאת ת"צ ("שוב מחרון אפך...", י"ג מדות, "וסלחת..."), ודפ' בראשית ("ויהי ערב...") בשמח"ת. פסוקים אלו החל הרבי לאומרם עם הציבור וסיימם עם הש"ץ.
24) בכל זה ראה היום-יום ד' אלול, ספר-המנהגים עמ' 13.
25) ספר-המנהגים שם (עמ' 14), ממג"א סי' קמא ס"ק ח (ההמתנה), "וכן נוהגים" (כנראה – הנישוק. וראה 'מנהגי מלך' עמ' 31). וכשיורד – יילך בנחת, שלא יהא נראה שהיתה הקריאה עליו כמשא, משנ"ב וכף-החיים שם.
26) אג"ק כרך ב עמ' שכז. ומזה משמע לכאורה, ששלילת האמירה היתה לא רק כדי שלא לבטל מזמנו של הרבי (אך ייתכן גם שהרבי מזכיר זאת כאן רק כדי להסביר מדוע אין לו ידיעה ישירה בנושא). אגב, שם כתב הרבי: "נוסח... היותר מדוייק שראיתי, הוא בסידור תורה אור", וגם שם, לפחות בדפוס שלפניי, ד"צ ברוקלין תשמ"ז, יש לתקן "בעבור שעלה לתורה לכבוד...", כבמחזור-השלם. וכן תוקן לאחרונה בסידורי 'תהלת ה'' של הוצאת קה"ת בארה"ק (תש"ס ואילך). ככל שזוכרים, לא אמרו כלל 'מי שבירך' בנוכחות הרבי, אלא ליולדת ולרפואה שלימה. ובכלל אין רגילים לאומרו בבית חיינו ובישיבות חב"ד אלא כשנדבו תרומה, או כשיש צורך מיוחד לכבד מישהו, משא"כ בשאר מנייני חב"ד רגילים לברך כל עולה לתורה. ולהעיר מהידוע, שבדרך-כלל רבותינו נשיאינו לא היו מתערבים במנהגי ביהכ"נ (ראה אג"ק חי"ג עמ' קנד ועוד, 'התקשרות' גיליונות: תכח עמ' 19, תלד עמ' 19, תלט עמ' 17 וש"נ).
27) ראה קונטרס הסידור סכ"ג ואילך (נדפס גם בסידור תורה אור תשמ"ז, דף שעח,א), 'התקשרות' גיליון שה עמ' 18 וגיליון שח עמ' 18 וש"נ.
28) ספר המנהגים עמ' 14, הוראת הרבי – משום הפסק בין קרה"ת לקדיש (וראה בארוכה שיחת יו"ד שבט תשכ"ג, תורת מנחם כרך לו, עמ' 133 ואילך. ובס' חקרי-מנהגים ח"ב, עמ' פו ואילך, ציין בזה לא"א להרה"צ מבוטשאטש סי' ריט. שו"ת ירך-יעקב (ארגואיטי) סי' מ. אהלך-באמיתך פכ"ג סעיף סא, ועוד). וציינו שם לשערי-אפרים שער י' ס"ט, ואיני יודע מה הקשר לנדו"ד. ולהעיר שאמירת הקדיש לדעת הרמב"ם היא בשני וחמישי אחרי החזרת הס"ת להיכל, וביום שיש בו מוסף – לפני מוסף (פי"ב מהל' תפילה ה"כ-כב. וראה בשו"ע אדמוה"ז סי' רפב סי"ב ואילך), כמו במנחת שבת ות"צ גם למנהגנו, אלא שגם שם אנו משתדלים למנוע כל הפסק.
29) שם, הוראת הרבי (ומחאתו על אי-הענייה באג"ק ח"ד עמ' רס, 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' קי). וכ"כ בשערי-אפרים שער ד ס"ל שצריך לענות 'אמן' (ודלא כמלמדים זכות ש"מי שגמלך" תוכנו כמו 'אמן'). והרי טעות זו, לדלג אמירת 'אמן' ולהתחיל מייד באמירה שלאח"ז, מצוייה בכ"מ, כגון בחזרת הש"ץ לפני 'מודים', ובקהילות שאומרות 'ושמרו' בליל ש"ק לפני אמירתו.
30) שם, ממכתב הרבי שנעתק בהערות שם (לקוטי-שיחות חי"ב עמ' 152, 'שערי הל' ומנהג' שם).
31) בסדר ברכות-הנהנין לאדמוה"ז (פי"ג ה"ג) כתב שתברך בעזרת נשים וישמעו עשרה אנשים מבפנים, ובקצות-השולחן (סי' סה בדי-השולחן ס"ק ו) כתב "ועושים מניין בבית היולדת לתפילת מעריב ומברכת הגומל" כנהוג בירושלים (וצויין לו, כמקור לדיון ולא כפסק-דין, באג"ק ח"כ [כצ"ל] עמ' קב, 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' קי), הרי למעשה מסר הרה"ח רי"ל שיחי' גרונר שהורה לו הרבי שאשה לא תברך ברכה זו (ראה בפרטות ב'התקשרות' גיליון כו עמ' 18 הע' 5).
32) ספר המנהגים שם, "הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע [באג"ק של הרבי: ח"ד עמ' מח. קיז. חי"ד עמ' נו. ח"כ עמ' רכז. חכ"ב עמ' רס], ולהעיר כי "אשה כמאן דמהילא דמיא" (ע"ז כז,א) [באג"ק האחרונות הנ"ל: "ופשיטא שהכוונה תיכף בלידתה"], וראה לקוטי-שיחות ח"ב עמ' 472 [שבשעת קריאת השם היא "התחלת כניסת הנפש האלוקית" כמו בברית-מילה לבן. ובמאמר דלהלן מובא טעם כיו"ב בשם ה'בני יששכר': "מדוע נמתין אפילו יום אחד מבלי לקרוא שם בישראל, כי אשר יקראו לו נפש חיה הוא שמו וממשיך קדושת ישראל על הוולד..."]. המנהגים השונים בעניין זה הובאו במאמרו של הרה"ח הרב אליהו-יוחנן שיחי' גוראריה ב'התקשרות' גיליון כו עמ' 17, ובספרו 'חקרי מנהגים' ח"א עמ' עט.
33) שם "ע"פ מכתב כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע [אג"ק שלו ח"א ס"ע רי] (ע"פ ברכות יז,א [-שלמרות שאשה פטורה מתלמוד-תורה, יש לה את זכות-התורה בעזרתה לבעלה ולבניה ללמוד])". היום-יום, כה מנ"א. אג"ק של הרבי ח"ה עמ' רפו ועוד (ראה במפתח האג"ק ערך 'נשים'), ונתבאר בחי"ב עמ' שמא.
34) שם, "היום-יום עמ' קיב [יב כסלו]. ראה רמ"א סי' רכה. שער-הכולל פכ"ד". אג"ק ח"ז עמ' רכח, 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' פה "ומה שבירכו הנשיאים בשם ומלכות, וכמובא בשיחת כ"ק אדמו"ר [ראה לקוטי-דיבורים ח"ב עמ' 528, ובסה"ש תרצ"ו עמ' 89 ובהערה. ובלה"ק בלקוטי-דיבורים ח"א-ב עמ' 351 ובספר התולדות אדמו"ר האמצעי עמ' 32], הנה אין זה הוראה לרבים". ובס' 'הלכות והליכות בר מצוה' פ"ה הע' 12 הביא מפי זקני חסידי חב"ד, שרק האדמו"רים בירכו בשם ומלכות, אבל החסידים, כיוון שספק להם אם קיימו מצוות חינוך בשלימות, מברכים בלא שם ומלכות.
35) ספר-המנהגים, מנהגי 'הגבהה וגלילה', עמ' 15. ולהעיר, שקדיש זה לא נמנה בט"ז, י"ז, י"ח קדישים שצ"ל האבל בכל יום ('תורת מנחם – מנחם ציון' ח"א עמ' 39. ח"ב עמ' 481). וראה נטעי-גבריאל הל' אבילות ח"ב פמ"ה ס"א, שהביא מכמה פוסקים שהקדיש שייך עקרונית לבעל-קורא, אלא שנוהגים לכבד את האבל, ויש נוהגים בכך (וכן הוא מנהגנו) גם אם האבל לא עלה לתורה.
36) מסכת סופרים פי"ד הי"ד. המג"א סי' קלד ס"ק ג העיר "ואפשר דדווקא נקט ג'", והמשנ"ב ס"ק ח כ' "ונ"ל דתלוי לפי כוח המגביה, שיהיה ביכולתו להגביה כשהיא נגללת הרבה" (והרבי ציין לו באג"ק חי"ח דלהלן). רגילים לנגוע בכתב (בטלית, או באבנט) ולנשק לפני ההגבהה.
37) שם, מסידור אדמוה"ז (במהדורת קה"ת הישנה של השו"ע הוא בח"א עמ' 348, ובמהדורה החדשה בעמ' תרכג, וש"נ המקורות לזה).
38) שם. בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' קלד ס"ח לא מצא את 'מנהג העולם' הזה בסידורים וכו' רק ב'ילקוט מעם לועז' ובספר-חיים מהגר"ח פאלאג'י ז"ל, והביא סמך למנהג עפ"י מנחות כט,ב ("מראה באצבעו ואומר 'זה'". אך ראה בלקוטי-תורה דברים לב,ג שלשון 'זה' הוא דבר "שיכול להראות עליו באצבעו").
39) הרה"ח ר' יהודה-לייב שיחי' ביסטריצקי, 'התקשרות' גיליון רדע עמ' 17, ועיי"ש דיון בקשר למקורות.
40) שם, והרבי (אג"ק חי"ח עמ' תכז, 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' פו) מציין לערוך-השולחן ("שהיה מראשי האשכנזים" [=ה'ליטאים']) סי' קמז ס"ט ששיבח מנהג זה, שזו עיקר מצוות הגולל – שהוא קושר הס"ת ו"נוטל שכר כנגד כולם", ומסיים שמנהג האשכנזים (שהמגביה אינו קושר, ורק קטן גולל הס"ת) תמוה. ועל טעמו הוסיף הרבי עוד ג' טעמים: א) מוכח מכמה מנהגי ס"ת, שמהדרים שתהיה הס"ת פתוחה רק בעת הצורך ותיכף ומייד לגוללה. ב) למעט עד כמה שאפשר בחילוקי מנהגי בני-ישראל. והרי אצל הספרדים שהגבהת הס"ת היא לפני קרה"ת – המגביה חוזר ומניחה על הבימה, וכן הוא הסוגרה (או גוללה). ג) בכדי שתהיה הגלילה כדבעי – ראה שערי-אפרים שער י סי"ט.
41) שם, ע"פ שו"ע סי' קמז ס"ג.
42) שם. צריך חיפוש מה המקור והטעם למנהגנו בגלילה, לקשור בתחילת שליש התחתון דווקא (ספר-המנהגים ס"ע 15. וראה מה שנמסר ע"ז ב'כפר חב"ד' גיליון 762 עמ' 91, מקור ע"פ הירושלמי פ"ד דתענית ה"ה, שמרע"ה החזיק בשליש [התחתון של] הלוחות, עיי"ש).
למנהג העולם לקשור בתחילת שליש העליון, י"א שזהו ע"ד הדין בקביעת מזוזה (יו"ד רפט ס"ב, ברכ"י שם, 'מנהג ישראל תורה' סי' קמז ס"ק ב).
י"א שמנהגנו הוא ע"ד ההפסקה שנעשית בגוף האדם ע"י האבנט בין הלב לחלק התחתון, וגם בס"ת יש ג' שלישים, ראש גוף ורגל. ויש לבדוק אם יש לזה שייכות לג' שלישים דז"א, שהשליש התחתון שייך לגילוי למטה בדווקא (ראה תו"א נח,ג).
בדבר החזקת הספר אח"כ, ב'בית חיינו' גיליון 68 עמ' 2 (יומן כ"ה כסלו תנש"א), מובא: "בשחרית, בדרכו למקומו אחר קרה"ת, סימן [הרבי] לזה שהחזיק את הס"ת – להופכו (הנ"ל החזיק הס"ת כשהכתב כלפי-חוץ)". ויש לחלק בין זה לבין האמור לעיל בתחילת הערה 7 אודות אחיזת הס"ת ע"י הש"ץ.
43) ואכן רגילים גם לתקן טעויות בקריאתה (כדין קרה"ת המבואר בשו"ע ואחרונים סי' קמב).
44) שו"ע אדמוה"ז סי' רפד סי"א, ע"פ כתבי האר"י, שער המצוות פ' ואתחנן. וכן נוהגין (חוץ מאשר בנוכחות הרבי) קצות-השולחן סי' פח ס"ב, ובהערות שבסוף ח"ג לסי' פה ס"ק ב. א"צ שתהא ההפטרה כתובה בספר נביאים של קלף או אפילו בדפוס, אלא די בכתיבתה לבדה (שם ס"ד ובקו"א, וכן הרבי אמרה מתוך חומש 'תורה תמימה'). בסיום ההפטרה לא היה הרבי מנגן כמורגל, אלא כבכל סוף פסוק.
45) הליכות ומנהגי ש"ק ריש עמ' 42 (אבל לא בימות החול). הרה"ח הרב שמעון שיחי' יעקובוביץ תלה על לוח אחד מבתי-כנסת חב"ד בירושלים ת"ו ליקוט של כמה ממנהגינו בתפילות ש"ק (לפני עריכת ספר-המנהגים. נדפסו בשלימותם ב'התקשרות' גיליון רי"ב), ומהם (אות טז): "הכנסתה [של הס"ת] לארוה"ק ע"י המגביהה, המחזיקה אז" כפי שראה שהקפידו בשעתו בישיבה אצל הרה"ג הרה"ח רח"ש ברוק ע"ה. אולם הרבי, בהגיהו את הרשימה האמורה, מחק את כל המנהג וציין לפניו "?".
בסידור כתוב: "ואומר הש"ץ: 'יהללו'" (וע' מ"ש בס' כל-בו – הובא בא"ר רפד,יד ובכף-החיים שם ס"ק מד, אבל לא בשו"ע רבנו שם – ש'יהללו' שייך לבעל-השחרית). ומאחר שהרבי עצמו נזהר בזה בשבת (בדבר שנהג כדי "להוציא את הרבים", ראה אג"ק כרך כ עמ' לט), צ"ב מדוע אין אנ"ש נזהרין בזה.
46) אג"ק כרך י עמ' ד. וראה גם שם עמ' סא.
47) שם.
48) ראה בספר-השיחות תשנ"ב ח"ב עמ' 391: פתיחת 'צינור' השמחה נעשה על-ידי קבלת החלטות טובות וביצוען המיידי, להשתדל בכל האופנים להוסיף ולהרבות בדברים המשמחים, ומוסיף והולך בכל יום בענייני שמחה.
49) נימוקי או"ח סי' תרפו בסופו, לקוטי-שיחות כרך ט"ז עמ' 345.
50) ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 252, וכן ההערות 56-51 דלהלן [להוציא המוסגר בחצאי ריבוע]. וראה הערה 86 שם.
51) וכן בהתחלת פרשת תשא – הציווי דעשיית כיור וכנו, ומעשה הקטורת.
52) משא"כ בפרשיות ויקהל-פקודי – שחוזר ונשנה בנוגע להעשייה בפועל.
53) נוסף על פירוש רש"י, פשוטו של מקרא – גם הלימוד על-דרך הדרש וכו'.
54) כמו 'תורה תמימה', 'תורה שלימה' וכיוצא בהם.
[ברור מכל השיחה שהכוונה רק לנושאים הללו (ורק באותם ימים שהם מופיעים בשיעורי חת"ת), ולא לשאר העניינים שבפרשיות אלו.
וצ"ע אם נכללים בזה גם המאמרים שאינם דנים בעשיית המשכן אלא בפעולתו (הקרבת קורבנות, קטורת וכו'), עיין בגמ' שבת עד,ב "ונקט אופה" ובפירש"י שם, דמשמע לכאורה שמה שקשור בפעולת המשכן, כמו אפיית לחם הפנים, אינו נכלל בל"ט מלאכות שבת הנלמדות מ'מלאכת המשכן'. מאידך, נאמר לגבי מלאכת הוצאה במשנה (צו, סע"א): "שכן היתה עבודת הלויים", בהובלת הקרשים. ואולי גם זה נכלל בבנייה. דיון בנושא מופיע בפתיחת ס' אגלי-טל, וע"ע].
55) רש"י ר"פ משפטים.
56) מדרש-תנחומא פ' צו אות יד [ובעניין פרשיות אלו במיוחד, ציינו למאור ושמש ר"פ פקודי].
57) לשאלה היכן יש לענות אמן על ברכת הש"ץ 'לקרוא את ההלל', לכאורה ברור שאין לענות זאת אלא לפני ברכה שמברך כל אחד לעצמו, וכבר העירו משו"ע אדמוה"ז סי' נט סו"ס ד שבברכת המצוות אין עונין אמן אחרי שהש"ץ מסיים הברכה בין הברכה להמצווה, (ומש"כ בסי' תריט ס"ח "אלא שעכשיו על הרוב אין הש"ץ מכוון כלל להוציא אחרים, לכן יברך כאו"א לעצמו בלחש, ויזהר לסיים קודם שיסיים הש"ץ, כדי שיוכל לענות אמן אחר ברכת הש"ץ, וכן הדין בברכת הלל..." הכוונה (כמוכח במ"א ס"ק ג, מקור הדברים) רק לומר שגם בהלל ולולב יברך כל אחד לעצמו, ולא שגם שם ימתין לענות אמן על ברכת הש"ץ) אבל בקריאת המגילה בווידיאו ניתן לראות שהרבי בירך בעצמו את הברכות שלפני קריאתה, ואעפ"כ ענה אמן אחרי ברכות הש"ץ. ואולי הוא כמו "גביל לתורי" (שו"ע אדה"ז סי' קסז ס"ט), כמנהגנו באמירת יה"ר בין ברכת התפוח ואכילתו בליל ר"ה, ואמירת 'חזק' ע"י העולה לתורה. וע"ע.
58) הגש"פ של הרבי (תשל"ג ואילך), עמ' מה, וכן משמע בהיום-יום ל' תשרי, ודלא כנדפס בספר-המנהגים עמ' 41 ומשם ב'אוצר', בגיליונות 'התקשרות' בעבר וכו' – קובץ 'הערות וביאורים – אהלי תורה' גיליון תתי"ט עמ' 73.
ענייה זו, שבה נשתמרה תקנת ההלל המקורית ש"מצווה לענות ראשי פרקים" (ר"ן סוכה לח,ב. טושו"ע סי' תכב. אנציקלופדיה-תלמודית ערך 'הלל' עמ' תיב וש"נ. אלא שלמנהגנו גם היחיד אומר עניות אלו, דלא כערוך-השולחן שם ס"ט). ובפרט ש"מנהג ישראל שעונים 'הודו' ו'אנא' באופן של 'רעש' ו'שטורעם'" – 'התוועדויות' תשמ"ו ח"ב עמ' 146. ומצווה לפרסם. ו(בניגוד למה שכתבנו כאן בעבר) החזן הרה"ח ר' משה שי' טלישבסקי סיפר, שבכל פעם שהתפלל לפני התיבה שחרית דיו"ט במניין של הרבי – היה מנגן בפסוקי הודו וכו', והרבי היה מעודד זאת, וכך עשו כו"כ בעלי-תפילה ('התקשרות' גיליון תקצ עמ' 17), ובוודאי נעשה הדבר באופן שלא הפריע לענייה הנ"ל.
59) בס' 'אות חיים ושלום' (סי' כה ס"ק כ) כתב, דמנהג רבים וכן שלמים שראו בסידור האריז"ל שלא להניח תפילין אחר מוסף, וכשאין הציבור ממתינים להם [דבר שכיח למתפללים בביכ"נ מנוסח אחר, וייתכן אפילו למאחרים בביכ"נ חב"ד], נהגו להניחן לפני מוסף ולבטל עי"ז תפילת מוסף בציבור, "וזה בוודאי לא אריך למעבד הכי, לבטל תפלה בציבור בשביל ספיקא אולי יצא הדבר מפי מהרח"ו, ולהניח את הוודאי הוא דברי הרמ"ע מפאנו" (שמתיר, כפי שמביא ודן בזה שם). והנה בהוספות לשו"ע אדה"ז (מהדורת קה"ת הישנה, חלק ג-ד עמ' 1310 הע' 7) הובא, שאם לא הניחן קודם מוסף יניחם אח"כ. וצ"ע אם למנהגנו יש לנהוג כהוראתו בזה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
