חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:15 זריחה: 6:11 כ"ב באב התשע"ט, 23/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

אהבת ישראל - יסוד עיקרי בתורת החסידות
דבר מלכות

נשיאי חב"ד היו מונחים בעניינים העמוקים ביותר שבפנימיות התורה וביחד עם זה הדגישו את גודל העילוי שבעשיית טובה ליהודי, בגשמיות וברוחניות * הפצת פנימיות התורה עתה היא תנאי והכנה לביאת המשיח אשר ימשיך לעולם הזה הגשמי את הגילוי ד"עולם האצילות" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר דיבר פעם בהתוועדות די"ט כסלו1 אודות המנהג בראש-השנה - ששייך לי"ט כסלו, כנ"ל מאגרת הקודש של אביו כ"ק אדנ"ע ש"היום הזה הוא ראש-השנה לדא"ח":

תיכף לאחרי תפלת ערבית אומר כל אחד לחבירו: "גוט יום טוב, לשנה טובה תכתב ותחתם".

ואף-על-פי שכאשר באים מתפילת ערבית דראש-השנה נמצאים בתנועה של שברון לב ("מ'איז צובראכן בא זיך"), וכידוע2 מנהג רבותינו נשיאינו שבתפילת ערבית בליל ראשון דראש-השנה היו מאריכים ביותר בבכיות גדולות, אף-על-פי-כן, הדבר הראשון שעושים מיד לאחרי התפילה הרי זה קשור עם טובתו של יהודי, שתהיה לו כתיבה וחתימה טובה.

וזהו גם שאהבת ישראל היא מהיסודות העיקריים דתורת הבעש"ט - כידוע הפתגם שאמר הבעש"ט3, שלפעמים יורדת נשמה למטה בעולם הזה על משך שבעים-שמונים שנה, וכדאי הדבר, כדי לעשות טובה ליהודי בגשמיות או ברוחניות.

ב. זהו גם הביאור בסיפור נוסף שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר ג"כ בהתוועדות די"ט כסלו4:

כ"ק אדמו"ר נ"ע סיפר ששמע מאביו, אדמו"ר מהר"ש, ששמע מאביו, הצמח-צדק: בשנת תקס"ט היתה אצל הסבא - רבינו הזקן - יום-טוב שמח.

- כשהיו אומרים "יום טוב" סתם, היו יודעים שהכוונה היא לי"ט כסלו.

הסבא (רבינו הזקן) קרא לבניו, אדמו"ר האמצעי, הר"ר חיים אברהם והר"ר משה, וגם אני (סיפר הצמח-צדק) הייתי נוכח, וביושבו אצל השולחן כשראשו נשען על שתי ידיו, שאל אותם, מהו החילוק בין "משכיל" ל"עובד". בתחילה השיב אדמו"ר האמצעי, אחר כך ר' חיים אברהם, ואחר כך ר' משה.

ואמר רבינו הזקן: זהו החילוק בין "משכיל" ל"עובד" בבריאה, יצירה ועשייה, אבל מהו החילוק בין "משכיל" ל"עובד" באצילות? וביאר בעצמו, שהחילוק הוא - אם יש געשמאק בציצית, או שיש געשמאק בעשיית טובה ליהודי.

ג. ובהקדמה:

עולם האצילות נקרא בספרי קבלה בשם "עולם האחדות", על יסוד מאמר התיקוני-זוהר5 שבעולם האצילות "איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד", כך, שאין שם מאומה מלבד אלוקות.

אבל, יהודי בעבודתו, יכול להיות גם בעולם האצילות - לא רק כפי שנשמתו היא בלא גוף, אלא גם בהיותו נשמה בגוף.

וראיה לדבר - מנוסח ברכות השחר שתיקנו אנשי כנסת-הגדולה עבור כל אחד מישראל, כולל גם פשוט שבפשוטים, שמחוייב באמירת ברכות השחר: "נשמה שנתת בי טהורה היא", עוד לפני ולמעלה מהמדריגה ד"אתה בראתה", והיינו, שאצל כל אחד מישראל יש נשמה שהיא למעלה מעולם הבריאה - נשמה דאצילות6, וכיוון שנשמה זו נמצאת בו, הרי מובן, שעל-ידי השתדלות ויגיעה, "יגעת ומצאת"7, יכול להמשיכה שתהיה אצלו בגלוי.

ועל-דרך מה שכתוב בזוהר פרשת משפטים8 "זכה בר נש כו' זכה יתיר וכו'" - ככל פרטי המדריגות שנימנו שם, ועד ש"יהבין ליה ברתא דמלכא", שזהו בחינת נשמה דאצילות.

וכל זה - אפילו בהיותו למטה, ובהתעסקותו בעניינים גשמיים, ועד שמתעסק עם אינו-יהודי - כדמוכח מדיבורו של משה רבינו עם פרעה מלך מצרים, שהרי פרעה היה מג' קליפות הטמאות לגמרי, שלמטה אפילו מעולם העשייה (לא רק הרוחני, אלא גם) הגשמי והחומרי, ואילו משה רבינו היה נשמה דאצילות, וכדאיתא באגרת-הקודש9 (בסוף ספר התניא) שאפילו כפי שירדה למטה היתה נשמה דאצילות, ואף-על-פי-כן היו מדברים זה עם זה. ונמצא, שגם בארץ מצרים, "ערוות הארץ"10, יכול יהודי להיות בעולם האצילות בגלוי!

ולאחרי מתן-תורה הרי זה שייך (לא רק אצל משה רבינו, אלא גם) אצל כל אחד מישראל, כנ"ל מנוסח ברכות השחר: "נשמה שנתת בי טהורה היא", למעלה מבחינת "אתה בראתה", וכיוון שנוסח זה בא באמירה בדיבור, הרי מוכח, שזהו עניין שבא בגילוי, דאם לא כן, היה נשאר במחשבה באופן של העלם.

ועל-ידי הנשמה דאצילות, ששם "איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד", ונקרא עולם האחדות - ביכולת כל אחד מישראל לפעול בחלקו בעולם, ולמלא את הכוונה העליונה, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

וזהו עניינה של תורת החסידות - החל מראש-השנה לחסידות, וממנו נמשך כוח על כל השנה כולה - לגלות זאת אצל כל אחד מישראל.

ובעניין זה - אופן העבודה של כל אחד מישראל בעומדו בתכלית העילוי, שבהיותו למטה נמצא הוא בעולם האצילות - ישנו החילוק שבין "משכיל" ל"עובד",

- על-דרך החילוק שבין "משכיל" ל"עובד" בעולם העשייה, שנשתלשל מהחילוק שבין "משכיל" ל"עובד" בעולם האצילות, ככל העניינים שבעולם העשייה, שישנם תחילה בעולם האצילות, ומשם נשתלשלו למטה - והחילוק הוא - אם יש געשמאק בציצית, או שיש געשמאק בעשיית טובה ליהודי.

ד. והעניין בזה:

בנוגע לציצית - איתא בזוהר11 שזהו עניין המרכבה שיש בה ד' קצוות, ד' רגלים, ודוגמתה היא הטלית שיש בה ד' כנפות, שאז חייבת במצוות ציצית.

ועניין המרכבה הוא - שאינו מציאות לעצמו, וכל עניינו הוא הביטול אל הרוכב עליו, כדי שעל-ידי זה יוכל הרוכב להגיע למקום כזה שלולי המרכבה לא היה יכול להגיע לשם, ועל-דרך זה למעלה - שהרי "למעשה ידיך תכסוף"12, שלכן עבודה צורך גבוה13, וכדרשת חז"ל שהקב"ה אמר למשה "היה לך לעזרני", "מיד אמר לו ועתה14 יגדל נא כוח אדנ-י"15, שכן, "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כוח בגבורה של מעלה... ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כביכול מתישין כוח גדול של מעלה, דכתיב16 צור ילדך תשי"17.

ומזה מובן, שהעניין של געשמאק בציצית (כפי שהוא בעולם האצילות, גם בהיותו בעולם העשייה) הוא - שאינו מציאות לעצמו כלל, וכל עבודתו היא באופן של רצוא ותשוקה שעל-ידו יתמלא רצונו של הרוכב.

כלומר: אף-על-פי שעניינה של מצוות ציצית בפשטות שעל-ידה נעשה המשכת חוט מהמקיף העליון18, אבל אף-על-פי-כן, הפעולה שנעשית על-ידי זה הוא עניין ה"תכלת", מלשון תכלה וכליון19, שזהו עניין המרכבה, שאינו מציאות לעצמו, אלא עומד בתשוקה לעלות מלמטה למעלה.

ואילו ה"געשמאק" בעשיית טובה ליהודי הוא - לא עניין של רצוא מלמטה למעלה, אלא להיפך - המשכה מלמעלה למטה, דכיוון שהוא עושה טובה להזולת, הרי מוכח שהזולת חסר בערכו (מטה), ואילו הוא זה שיכול למלא את החיסרון של הזולת (מעלה).

וזהו שמצינו בגמרא20 "דמלאכא אשכחיה לרב קטינא דמיכסי סדינא (דלא הווה ליה ציצית... משום כסות לילה), אמר ליה... ציצית של תכלת מה תהא עליה וכו'", והיינו, שהקפידא על כך שיהודי אינו להוט כל-כך ("יאגט זיך ניט") להדר במצוות ציצית היא מצד מלאך - כי, העבודה של מלאכים היא שעומדים ברצוא לעלות מלמטה למעלה (ורק כאשר שולחים אותם באיזו שליחות אזי עניינם הוא שעל-ידם יתמלא רצון העליון, אבל לאחרי שמילאו השליחות חוזרים הם לתנועת הרצוא); מה-שאין-כן קטינא היה עניינו לעשות טובה ליהודי (המשכה מלמעלה למטה), ורק מצד הקפידא שלמעלה היה אצלו גם ההשתדלות וההידור בציצית.

וזהו גם כללות החילוק שבין מוחין (עניינו של "משכיל") למידות (עניינו של "עובד", שהרי המידות הם התחלת עניין המעשה) - שעניין המוחין הוא באופן של הבדלה ("אפגעטראגן") והתעסקות עם עצמו, ואלו עניין המידות הוא להשפיע ולהמשיך לזה שלמטה הימנו.

ה. והחידוש שפעלה תורת החסידות הוא בחיבור שני העניינים יחדיו:

נשיאי החסידות היו מונחים בעניינים העמוקים ביותר שבפנימיות התורה, ובפרט שהוצרכו להמשיכם בחכמה בינה דעת; וביחד עם זה, הדגישו את גודל העילוי שבעשיית טובה ליהודי בגשמיות או ברוחניות, כפתגם הבעש"ט הנ"ל.

וכידוע גם מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר21 אודות המסירת נפש של רבינו הזקן - שהיה צריך לנתק את עצמו ("אפרייסן זיך") מהדביקות באלוקות, ולהוריד את עצמו לעשות טובה ליהודי כפשוטו.

וזהו גם מה שמצינו22 אודות הבעש"ט ש"התפלל כמה תפילות והתענה תעניתים שיוכל להשיב לשואלו דבר בעת עליית נשמתו" - דלכאורה אינו מובן: למה הוצרך הבעש"ט שיהיו ב' העניינים ביחד, "שיוכל להשיב לשואלו דבר בעת עליית נשמתו", הרי אפשר שעליית נשמתו תהיה בזמן בפני עצמו, והמענה לשואלו יהיה בזמן בפני עצמו? - אך העניין הוא, שהנקודה ותכלית העילוי דתורת הבעש"ט שיהיה הייחוד העליון באופן שכפי שנמצאים בעולם האצילות יהיה געשמאק בעשיית טובה ליהודי.

ו. ועניין זה מודגש גם באגרת הקודש הנ"ל אודות עניינו של י"ט כסלו:

עניינו של "החג אשר פדה בשלום נפשנו" קשור גם עם עניין הצדקה, כפי שמבאר רבינו הזקן באגרת-הקודש23 שהעניין ד"פדה בשלום נפשי" נעשה על-ידי הצדקה שנקראת שלום, והרי עניין הצדקה הוא עשיית טובה ליהודי, אף-על-פי שבשעת מעשה היה יכול להיות מונח בעניינים נעלים ביותר.

ועניין זה "הנחילונו אבותינו הקדושים" (כמו שכתוב באגרת הקודש הנ"ל), היינו, שניתן לכולנו בירושה, והרי בעניין הירושה לא נוגע מעמדו ומצבו של היורש או עבודתו ויגיעתו, אלא להיותו "יורש" הרי הוא בעל-הבית על הירושה.

אמנם, כדי לנצל זאת באופן שיבוא בפועל ממש, הנה בשביל זה צריכה להיות עבודת האדם, ובאופן ד"שנה", שני פעמים, על-דרך מה שכתוב "עזוב תעזוב עמו", ב' פעמים,

והרי הכוונה בזה היא "אפילו מאה פעמים" (כדרשת רז"ל בכגון-דא24, וכפי שמביא גם רבינו הזקן באגרת הקודש25), והפירוש ד"מאה פעמים" הוא כדברי הרבי שצריך להמשיך זאת בכל עשר כוחות הנפש כפי שהם בהתרחבות והתפשטות, שכל כוח כלול מעשר, שאז מספרם מאה,

ושם נעשה "עמו" - ביחד עם אלוקות, וביחד עם רבותינו נשיאינו, באופן דכולא חד.

* * *

ז. בעשיית טובה ליהודי ישנם שני אופנים - בגשמיות או ברוחניות (כפתגם הבעש"ט הנ"ל); אך ישנו עניין שמחבר שניהם יחד26 - שזהו עניין התורה:

איתא בגמרא במסכת סנהדרין27: "כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה", והרי מהעניין ד"פמליא של מעלה ופמליא של מטה" נעשה למטה העניין דרוחניות וגשמיות.

וזהו גם העניין דב' פעמים שלום, "שלום שלום לרחוק ולקרוב"28 - "קרוב" הוא עניין הרוחניות, שמצד עצמו הוא בקירוב לאלוקות, "השמים שמים לה'"29, ו"רחוק" הוא עניין הגשמיות, שמצד עצמו הוא בריחוק מאלוקות, כיוון שישנה ה"גזירה" ש"בני סוריא לא יעלו לרומי"; והשלום ביניהם נעשה על-ידי התורה, שזהו שבמתן-תורה בטלה הגזירה, כמו שכתוב "וירד ה' אל הר סיני" "ואל משה אמר עלה אל ה'", כיוון שזהו עניינה של התורה.

וכפי שפוסק הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה (מספרי30) ש"כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר31 דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

[ועל-דרך כללות העניין ד"עזוב תעזוב עמו" - שהעבודה צריכה להיות יחד עם הגוף, והיינו, שתמורת זה שמצד עצמו הרי הוא "חמור שונאך", נעשית העבודה "עמו", ושניהם יחדיו ממלאים את הרצון העליון].

ומזה מובן שיש אופן של עשיית טובה ליהודי (לא רק בגשמיות או ברוחניות, אלא) בגשמיות וברוחניות גם יחד - על-ידי זה שלומדים עמו תורה, ועל-דרך מאמר רז"ל32 ש"אביו הביאו לעולם הזה (גשמיות), ורבו שלמדו חכמה מביאו (הן לחיי העולם הזה, והן) לחיי העולם הבא" (גשמיות ורוחניות גם יחד).

ח. וזהו הטעם שנוסף על עשיית טובה ליהודי בגשמיות כפשוטו, מדגישה תורת הבעש"ט, תורת החסידות בכלל ותורת חסידות חב"ד בפרט, את ההתעסקות בהתפשטות פנימיות התורה באופן של הפצה - "יפוצו מעיינותיך חוצה" (כדלקמן סעיף ט).

והעניין בזה:

נתבאר לעיל (סעיף ה) שתכלית העניין דעשיית טובה ליהודי היא גם כאשר נמצאים בעולם האצילות.

ומזה מובן גם בנוגע לעשיית טובה ליהודי על-ידי זה שלומדים עמו תורה - שכפי שהעניין הוא בעולם האצילות, הרי זה פנימיות התורה, חלק הסוד שבתורה, כידוע33 בעניין ד' החלקים שבתורה, פשט, רמז, דרוש וסוד, שעניינו של חלק הסוד כפי שהוא בעולמות הוא עולם האצילות.

וכיוון שעולם האצילות הוא למעלה ממדידות והגבלות,

- שהרי מדידות והגבלות מתחילים למטה מהפרסא והמסך כו', ששם מתחיל עניין הבריאה בגדרים של קצוות כו', מה-שאין-כן בעולם האצילות שנקרא עולם האחדות, שאין בו חילוקים ולא שייך בו התחלקות, כולל גם עניין המדידה וההגבלה, ומזה מובן, שכל העניינים שבעולם האצילות הם ללא מדידות וללא הגבלות, שלכן יכולים הם להימצא בעולם כזה שנקרא עולם האחדות -

הרי מובן הטעם שדווקא פנימיות התורה, חלק הסוד שבתורה (שכנגד עולם האצילות), צריך להיות שלא במדידה והגבלה דווקא - באופן של הפצה ("יפוצו"), הרבה יותר מאשר לימוד והשפעה על-דרך הרגיל, שלכן נקרא בלשון הקודש בשם "הפצה".

וכיוון שפנימיות התורה היא חלק מתורה שבעל-פה, שגדר לימודה צריך להיות בהבנה והשגה דווקא (כפסק-דין המ"א34), הרי מובן שגם התפשטות והפצת פנימיות התורה צריכה להיות באופן של הבנה והשגה, כפי שמלובשת במוח הגשמי, באופן ששייך גם לשכל של נפש הבהמית.

ט. וזהו גם מה שכתוב באגרת הקודש הידועה של הבעש"ט35, שעלה להיכל המשיח ושאל "אימתי קא אתי מר", והמענה היה "לכשיפוצו מעינותיך חוצה":

בביאת המשיח יהיה העולם על מילואו, כדאיתא במדרש36 על הפסוק37 "באתי לגני" - לגנוני, למקום שהיה עיקרי בתחילה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה, ולא רק כפי שהיה מצד בריאת העולם, אלא יתירה מזה, כפי שנתחדש מצד מתן-תורה שאז ביטל הקב"ה את המחיצה כו' - "מחצתי ואני ארפא"38.

כלומר, פעולתו של משיח בעולם היא - לעשות כאן למטה מעשרה טפחים "עולם האצילות", וכמו שכתוב39 "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", "כשאני נכתב אני נקרא"40, והיינו, שעניין האחדות יומשך גם ב"שמו" - שזהו עניינו של העולם שנקרא "שם כבוד מלכותו"41.

ולכן, התנאי וההכנה והכלי לזה הוא על-ידי זה שפועלים זאת בתורה - כמאמר הזוהר (בפרשת תרומה42) "קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש אשתדל באורייתא ומקיים עלמא" - שעוסקים בפנימיות התורה, עניינו של עולם האצילות, ומפיצים זאת בעולם למטה באופן של הבנה והשגה בשכל הגשמי.

וכאשר כל אחד פועל זאת, אזי ממשיך "הוי' אחד ושמו אחד" בד' אמותיו, ומשם - בחלקו בעולם, ואחר כך בכל העולם, והוא עניין הגאולה וביאת משיח בנוגע לניצוץ פרטי מהשכינה שבנפש כל אחד מישראל, שעל-ידי זה ממשיכים את גאולת השכינה וביאת משיח לכללות ישראל, כמבואר באגרת-הקודש23.

י. ומכל זה מובן שההשתדלות בהפצת המעיינות חוצה נוגעת ביחוד בדרא דעקבתא דמשיחא:

עניין זה לא היה נוגע כל-כך בהזמנים שהיו צריכים להמתין ריבוי זמן עד שיהיה גילוי משיח למטה מעשרה טפחים;

אבל כאשר נמצאים בדרא דעקבתא דמשיחא, אשר, "הנה זה עומד אחר כתלנו"43 בפועל - הרי כדי שתהיה ההמשכה מלמעלה, צריכה להיות העבודה למטה מעין זה, שזוהי העבודה ד"יפוצו מעינותיך חוצה": "יפוצו" - ללא מדידה והגבלה, "מעיינותיך" - פנימיות התורה, שזהו עניין עולם האצילות, ועד שיגיע גם "חוצה" - בעולם הזה הגשמי, שזהו פנימיות העניין שמשיח צריך לפעול בגלוי, לעיני כל בשר.

 (קטעים מהתוועדות י"ט בכסלו ה'תש"כ - בלתי מוגה; יצא-לאור על-ידי ועד הנחות בלה"ק)

----------

1) שיחת י"ט כסלו תש"ד בתחלתה (סה"ש תש"ד ס"ע 47 ואילך).

2) ראה סה"ש תש"א עמ' 27.

3) ראה כתר-שם-טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סר"ט. וש"נ (נעתק ב"היום יום" ה אייר).

4) שיחת י"ט כסלו תרח"צ ס"ג (סה"ש תרח"צ עמ' 250).

5) בהקדמה (ג, סע"ב).

6) ראה לקו"ת פ' ראה כז,א. כח, סע"ג. המשך תרס"ו עמ' תעב. עמ' תפה ואילך. ועוד.

7) מגילה ו, רע"ב.

8) ח"ב צד,ב.

9) ס"כ (קל,א).

10) מקץ מב,ט. שם,יב. וראה קה"ר פ"א, ד.

11) ראה תקו"ז ת"י (כה, סע"ב ואילך).

12) איוב יד,טו.

13) ראה של"ה שער הגדול (כט,ב ואילך). עבוה"ק חלק העבודה בתחילתו.

14) שלח יד,יז.

15) שבת פט,א.

16) האזינו לב,יח.

17) איכ"ר פ"א, לג.

18) סידור (עם דא"ח) שער הציצית ד,ב. אמרי בינה שער הציצית ב,ב.

19) סידור שם.

20) מנחות מא,א (ובפרש"י).

21) שיחת ליל כ' כסלו תרצ"ג (לקו"ד ח"א מה,א).

22) תו"ח ס"פ ויחי.

23) ס"ד.

24) ב"מ לא,א.

25) סי"ב. קו"א קסב,ב.

26) על-דרך האמור לעיל (ס"א בגוף השיחה) בענין "פותחין בדבר מלכות" ו"פותחין בברכה".

27) צט,ב.

28) ישעיה נז,יט.

29) תהילים קטו,טז.

30) נשא ו,כו. וראה לקו"ש ח"ח עמ' 349 ואילך. וש"נ.

31) משלי ג,יז.

32) ב"מ לג,א.

33) ראה בהנסמן בלקו"ש חכ"א עמ' 36 הערה 57.

34) או"ח ס"נ סק"ב. וראה הל' ת"ת לאדה"ז ספ"ב. וש"נ.

35) כתר-שם-טוב בתחילתו. הביאור ע"פ חסידות - ראה לקו"ד ח"ב (רפו, ב) ליקוט טז-יח (סה"ש תר"ץ עמ' 84 ואילך).

36) שהש"ר רפ"ה.

37) שה"ש ה,א.

38) האזינו לב,לט. וראה קה"ר פ"א, ד (ג). המשך חייב אדם לברך תרל"ח פכ"ה (סה"מ תרל"ח ס"ע קנב).

39) זכריה יד,ט.

40) ראה פסחים נ,א. וש"נ.

41) ראה סהמ"צ להצ"צ שורש מצוות התפילה ספי"ג, ורפכ"ג (דרמ"צ קכב,א; קכז, ריש ע"ב).

42) קסא, רע"ב.

43) שה"ש ב,ט.


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)