שני עוברי אורח הגיעו אל העיר ברוד, עיר של תלמידי-חכמים וגאונים. הם ניגשו אל פרנס הקהילה, הציגו את עצמם כ'מגידים' [=דרשנים], וביקשו את הסכמתו לדרוש בבית-המדרש הגדול.
תופעת ה'מגידים' הנודדים הייתה נפוצה אז בקהילות היהודיות. הללו היו סובבים בעיירות ישראל, נושאים דברי תורה, מוסר ותוכחה, ועל כך הייתה פרנסתם.
פרנס הקהילה העמידם על טעותם: "בבית-המדרש הגדול אין 'מגידים' יכולים לדרוש, אלא אם כן יסכימו לכך יושבי בית-המדרש. אם תרצו, תוכלו לשאת דברים בבתי-הכנסת האחרים". השניים הודו לו ופנו לעבר בית-המדרש הגדול.
בית-המדרש הגדול בעיר ברוד היה שרוי בעיצומה של סערת הלימוד. שלוש-מאות תלמידי-חכמים, מהמובחרים שבעיר, עסקו בלהט רב בפלפולה של תורה, צוללים לעומקה של הלכה ומעלים פנינים יקרות.
בתחילה הביטו תלמידי-החכמים בשני האורחים והנידו בראשם לסירוב מוחלט. לבושם המרופט ונעליהם המאובקות לא שיוו להם חזות של תלמידי-חכמים מופלגים. אולם מראה פניהם האציליות ועיניהם היוקדות בכל-זאת תפסו את ליבם.
"תנאי נעשה עמכם", אמרו תלמידי-החכמים, "אם הדרשה תישא חן בעיני הלומדים, והיה זה שכרכם, כי אצלנו אין משלמים דמי-דרשה; אך אם לא תישא הדרשה חן בעינינו, ייאלץ הדרשן לקבל 'מלקות', בגין ביטול זמן הלימוד של לומדי בית-המדרש".
קיבלו עליהם השניים את התנאי. המבוגר שבהם עלה ופתח בהרצאת סוגיה עמוקה. הִקשה קושיות רבות, ובפלפול בהיר ויפה שטח לפני הלמדנים את התירוץ לכל הקושיות.
כשסיים, החליטו הלמדנים כי אמנם הייתה הדרשה נאה, אך לא במידה שהצדיקה לבטלם מתלמודם, ולכן על-פי ההסכם על הדרשן להיות מולקה. כאן התערב הצעיר שבשניים, הִסה את הקולות ואמר כי במחילת כבוד תורתם, לא ירדו לסוף דעתו של הדרשן, כי דרשתו עמוקה מאוד.
הסכימו יושבי בית-המדרש לתת לדרשן עוד הזדמנות אחת. עתה פתח בפלפול עמוק בסוגיה אחרת. דרשתו זו עלתה בחריפותה על הקודמת, והוא הִרצה את הדברים בהסברה נפלאה וערבה לאוזן. אולם בתום הדרשה, לא הראו פני הלמדנים שביעות רצון. עדיין עמדו בדעתם שלא התרשמו מהדרשה ודרשו להענישו, כפי שהוסכם.
הצעיר מבין השניים הִסה שוב את הקולות, וביקש את רשות הדיבור. שקט הושלך באולם, והצעיר פתח ואמר:
"אני איני אלא משרתו של הדרשן, אך אפילו אני מבין כמה עמקו דבריו, ורק מפני קוצר דעתכם לא עמדתם על מופלאותם. כדי להוכיח לכם את צדקת דבריי, מוכן אני עתה לעמוד למבחן: כל אחד ואחד מכם יציע את קושייתו על הדרשה ששמעתם, ואחרי-כן אענה על כל השאלות".
אתגר כזה הצית את עיני הגאונים והלמדנים. אחד-אחד הציעו את קושיותיהם, וה'משרת' האזין לדברי כולם. כשסיימו, חזר האורח הצעיר על שלוש-מאות הקושיות, ושב והעלה את הסוגיה, בסגנון קולח ובבהירות מדהימה. מתוך הדרשה תורצו כל שלוש-מאות הקושיות, אחת לאחת! כל היושבים באולם יצאו מכליהם למשמע הגאונות האדירה.
כשסיים הצעיר את דבריו, שתקו כל הלמדנים שתיקה של מבוכה. הם לא ידעו כיצד לעכל גאונות וחריפות כזאת. כמה מהם הקיפו את הדרשנים האורחים ושוחחו עמם, אך לא חלף זמן רב והשניים נעלמו. הכול הבינו כי אין הם כשאר ה'מגידים' אלא גאוני-עולם, וכאשר התעוררו לחפשם, כבר לא היו בעיר.
הרושם העמוק שהותירו השניים בבית-המדרש הגדול הורגש היטב בימים שלאחרי כן. עבר עוד זמן ופתאום החלו להיעלם כמה וכמה מהמופלגים ומהגאונים שבחבורה ולא נודע לאן הלכו. בשבועות שלאחר מכן גברה התופעה ועוד למדנים עזבו את העיר למקום בלתי-ידוע.
אלה היו ימיה הראשונים של תנועת החסידות, שכידוע היו מלוּוים במחלוקת והטלת דופי. הולכי רכיל הפיצו שמועות זדוניות על עדת החסידים, שכביכול אינם מקפידים בקיום המצוות ומזלזלים בתורה ובלומדיה.
תלמידי המגיד ממזריטש פעלו בכמה וכמה דרכים להפיץ את החסידות בקרב יודעי התורה ולומדיה ולהסיר את החשדות נגדם. בין השאר היו מגיעים בזהות עלומה למעוזי התורה ומושכים את ליבם של צעירים מבקשי ה'. העיר ברוד הייתה אז אחד ממעוזי ההתנגדות, וכדי לרככה הגיעו שני הדרשנים עלומי-השם לבית-המדרש הגדול.
חמש-עשרה שנים עברו מאז אותו מאורע. רבי שניאור-זלמן מלאדי, שכבר ייסד את חסידות חב"ד, בא לביקור בעיר מינסק. בין הבאים אליו היה גם הגאון רבי ברוך-מרדכי אטינגה, רבה של בוברויסק. גאון מופלא זה היה בעבר מגדולי הלמדנים בבית-המדרש הגדול בברוד, ולימים נעשה חסיד בלב ונפש. כאשר הגיע לפני רבי שניאור-זלמן אזר עוז ואמר: "עתה מבין אני מי היה אותו 'משרת' בבית-המדרש בברוד, אך מי היה הדרשן המבוגר יותר?".
חיוך עלה על פניו של רבי שניאור-זלמן והוא ענה: "זה היה הרב הקדוש רבי מנחם-מענדל מוויטבסק...".
(לרגל חג הגאולה, י"ט בכסלו, יום שחרורו של אדמו"ר הזקן) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
