חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:16 זריחה: 6:10 כ"א באב התשע"ט, 22/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 750 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת ויצא, ח' בכסלו ה'תשס"ט (05/12/08)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 750 - כל המדורים ברצף
לחבר דבקות רוחנית עם עשייה גשמית
"ושבתי בשלום" אל הגאולה
ה'בית-ישראל' בחתונת הרבי
פרשת ויצא
הולדת, הילולת וגאולת אדמו"ר האמצעי
עוד על אנ"ש במקום נוסח אחר
'הגומל' לחולה שאין בו סכנה
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 750, ערב שבת-קודש פרשת ויצא, ח' בכסלו ה'תשס"ט (05.12.2008)

 

  דבר מלכות

לחבר דבקות רוחנית עם עשייה גשמית

בשורת הגאולה בעת אמירת מאמר "אתה אחד ושמך אחד" – רומזת על עניינו המיוחד של אדמו"ר האמצעי * אחדות מצד "שמך" ואחדות של "אתה", אך הנעלה מכול – דווקא ה"אחד בארץ" * דרך החסידות שמסר אדמו"ר הזקן לאדמו"ר האמצעי: גם כשנמצאים בדבקות רוחנית אין להתנתק מהזקוקים לנו בגשמיות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. אודות פרטי העניינים של גאולת יו"ד כסלו – שמענו מכ"ק מו"ח אדמו"ר1 שבשורת הגאולה הגיעה בין טי"ת כסלו ליו"ד כסלו2, בזמן המנחה, וכיוון שט' כסלו חל בשנה ההיא ביום השבת, באה בשורת הגאולה – בזמן המנחה – בעת שאמר אדמו"ר האמצעי מאמר דא"ח דיבור-המתחיל אתה אחד ושמך אחד3.

ויש לומר, שבאמירת המאמר ד"ה אתה אחד ושמך אחד בשייכות להגאולה, ומה גם שאמירת המאמר היתה בט' כסלו, שביום זה בשנה שלאחרי-זה היתה הסתלקותו4, גמר ושלימות עבודתו אשר עבד כל ימי חייו5 – מרומז עניין עיקרי בכללות עבודתו של בעל הגאולה.

ב. והעניין בזה:

"אתה אחד" – קאי על עניין האחדות כפי שהוא מצד עצמותו ומהותו יתברך ("אתה"). ו"שמך אחד" – קאי על עניין האחדות כפי שהוא מצד אורות וגילויים, כי "שמך" (שמו יתברך) הוא עניין האור והגילוי.

ועל זה נאמר6 "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ"

– שמעלתם של בני-ישראל ("מי כעמך כישראל") שאינם מסתפקים בהאחדות שמצד אורות וגילויים ("שמך אחד"), ואפילו לא בהאחדות שמצד עצמותו ומהותו יתברך ("אתה אחד"), אלא הם ממשיכים את עניין האחדות בארץ דווקא ("אחד בארץ"),

ודווקא על-ידי זה מגיעים למעלה מ"שמך אחד", ולמעלה גם מ"אתה אחד" – כי, גם "אתה אחד" אינו עצמות ממש, וכדי להגיע לעצמות ממש הרי זה על-ידי המשכת ה"אחד" "בארץ" דווקא, על דרך המבואר בדרושי חסידות7 בפירוש "אין ערוך לך . . בעולם הזה"8, שאמיתית העניין ד"אין ערוך לך" הוא בעולם הזה דווקא.

ג. ועניין זה – שעל-ידי המשכת ה"אחד" "בארץ" מגיעים למעלה יותר – מודגש במיוחד אצל אדמו"ר האמצעי:

ובהקדם דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר9 בנוגע לחידוש של אדמו"ר הזקן לגבי הבעל שם טוב – שהבעל שם טוב הראה איך צריך כל יהודי לעבוד את השם יתברך, ואילו אדמו"ר הזקן גילה והראה את הדרך איך אפשר לכל יהודי לעבוד את השם יתברך. ועל דרך זה בנוגע לתורת החסידות – שהבעל שם טוב גילה את האור הגנוז שבתורה (תורת החסידות) שהיה עד אז בהעלם, ואילו אדמו"ר הזקן גילה את האור הגנוז בתורה על-ידי תורת חסידות חב"ד באופן שתבוא בהבנה והשגה לכל אחד ואחד מישראל.

ובזה היתוסף בפרטיות בהתרחבות ובהתפשטות על-ידי אדמו"ר האמצעי (בעל הגאולה דיו"ד כסלו) – כידוע10 שאדמו"ר הזקן היה אומר מאמרים קצרים, ואילו אדמו"ר האמצעי היה אומר מאמרים באריכות ובהתרחבות. וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר11 אודות החילוק שבין אדמו"ר הזקן לאדמו"ר האמצעי – שאדמו"ר הזקן הוא ספירת החכמה דתורת החסידות, ואדמו"ר האמצעי הוא ספירת הבינה דתורת החסידות, והרי החילוק שבין חכמה לבינה הוא שבחכמה באים כל העניינים באופן של נקודות, ובבינה באים הם באופן של התרחבות והתפשטות10.

והנה, ביחד עם זה שדווקא על-ידי אדמו"ר האמצעי נעשה התרחבות והתפשטות בגילוי תורת חסידות חב"ד באופן של הבנה והשגה, שזהו עניין ההמשכה למטה דווקא, הרי הוא (אדמו"ר האמצעי) בעצמו היה מובדל ומופרש מהעולם עוד יותר מאשר אדמו"ר הזקן:

ידוע הסיפור12 אודות גודל דביקותו של אדמו"ר האמצעי בהיותו שקוע בלימודו, שפעם נפל תינוק מן העריסה (שעמדה בחדרו) ופרץ בבכי, ולא הרגיש בדבר. ואילו אדמו"ר הזקן – שישב באותה שעה בחדר אחר, והיה גם באמצע דביקותו בתורה ותפלה – שמע צעקת התינוק, נכנס לחדרו של בנו (אדמו"ר האמצעי), הרים את התינוק, הרגיעו והשכיבו בעריסה, וחזר לחדרו.

והמשך הסיפור – שלאחר זמן הוכיח אדמו"ר הזקן את בנו, באומרו, שכל עניין החסידות הוא שלא תהיה סתירה בין דביקות רוחנית לעניין גשמי, היינו, שגם כאשר נמצאים בדביקות הכי נעלית ירגישו דבר גשמי, וגם בשעה שמרגישים ועוסקים בדבר גשמי יהיו בדביקות הכי נעלית.

וכך כותב גם אדמו"ר האמצעי בספרו תורת חיים סוף פרשת ויחי13: "מספרים בשבחי הבעש"ט ז"ל שהתפלל כמה תפלות והתענה תעניתים שיוכל להשיב לשואלו דבר בעת עליות נשמתו", כי, בשעה ש"היה נשמתו עולה במדרגה גבוה מאד . . לא היה יכול להשפיל את עצמו למטה כלל להשיב לשואלו . . ולזה התפלל כמה תפלות שיוכל לירד למטה דווקא בעת עליות נשמתו הגבה למעלה . . כי כל הגבוה יותר כו'".

וזהו גם תוכן עניין "אחד בארץ" – המודגש במיוחד אצל אדמו"ר האמצעי – שצריך להיות ההמשכה למטה דווקא (התרחבות והתפשטות בגילוי תורת החסידות בהבנה והשגה דווקא), ועל-ידי זה מגיעים למעלה יותר.

ד. ו"מעשה אבות" – שסללו את הדרך – "סימן לבנים"14 – לילך בדרך זו להיותה דרך סלולה:

ונקודת העניין – שההנהגה צריכה להיות באופן ד"גוי אחד בארץ", היינו, שאין סתירה וניגוד בין ה"אחד" ל"ארץ", שכן, גם כשנמצאים בארץ ועוסקים בעניינים ארציים, חדורים ב"אחד", כיוון שממשיכים את ה"אחד" "בארץ"15.

וכאמור – דווקא על-ידי המשכת ה"אחד" "בארץ" מגיעים לדרגא שלמעלה גם מ"אתה אחד ושמך אחד".

(משיחת אור ליום ועש"ק ויצא, יו"ד כסלו ה'תשי"ג. 'תורת מנחם – התוועדויות' תשי"ג ח"א (ז) עמ' 191-193, בלתי מוגה)

_________________

1)    "מסורת בבית הרב" – הובא בהוספה לקונטרס "בד קודש" ע' 22 בהערה.

2)    ולהעיר מהשינוי ביחס להגאולה די"ט כסלו, שהיתה בין י"ט כסלו לכ"ף כסלו (ראה סה"ש תשמ"ח ח"א ע' 155. וש"נ), כלומר, בי"ט כסלו נמשך ליום שלאחריו, וביו"ד כסלו – התחיל ביום שלפניו.

3)    נדפס במאמרי אדהאמ"צ קונטרסים בתחלתו (וראה שם ע' יד ואילך. וש"נ).

4)    ראה גם סה"מ מלוקט ח"א ע' תקט.

5)    ראה תניא אגה"ק סז"ך-וכ"ח.

6)    נוסח תפלת מנחה דשבת.

7)    ראה התחלת וסיום ד"ה אין ערוך תרצ"ד (סה"מ תשי"א ע' 107 ואילך). ובכ"מ.

8)    נוסח תפלת שחרית שבת.

9)    "התמים" ח"ב ע' נח. וראה תורת מנחם – התוועדויות ח"א ע' 190. וש"נ.

10)  ראה לקו"ש חכ"ה ע' 349. וש"נ.

11)  שיחת יו"ד כסלו תש"ב בסופה (סה"ש תש"ב ריש ע' 19). וראה לקו"ש שם. וש"נ.

12)  ראה גם אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר חכ"ב ע' שסו, ובהנסמן שם.

13)  רמט, ג.

14)  ראה תנחומא לך לך ט. ב"ר פ"מ, ו. רמב"ן לך לך יב, ו. ועוד.

15)  ראה גם תניא אגה"ק ס"ט.

 משיח וגאולה בפרשה

"ושבתי בשלום" אל הגאולה

בקשת יעקב על גאולה "בשלום"

התוכן הכללי של פרשת ויצא הוא – גלות וגאולה: הפרשה מתחילה בירידה של יעקב בגלות – "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", היציאה מארץ-ישראל לחוץ לארץ, ובחוץ לארץ גופא – "חרנה", ב"חרון אף של מקום", ועוד יותר – ללבן הארמי, עד לעבוד עבדתיך; ובסיום הפרשה מסופר על ה"גאולה" מהגלות – כיצד יעקב ניצל מלבן הארמי ו"הלך לדרכו" – בדרך לארץ-ישראל.

והשייכות המיוחדת עם הגאולה של אדמו"ר האמצעי – יש לומר:

אחת הבקשות של יעקב בדרכו לחרן הייתה "ושבתי בשלום אל בית אבי", שההדגשה בזה היא ש(נוסף לזה שיחזור שלם ובריא לבית אביו, גם) האופן של השיבה שיהיה "בשלום" – באופן של שלום ומנוחה. וכפי שהיה בפועל, שלמרות שלבן רדף אחריו עם כוונות לא טובות – כפי שאמר לו בעצמו "יש לא-ל ידי לעשות עמכם רע" – הרי זה עבר לגמרי בשלום (ללא שום מלחמה כו').

וזוהי השייכות לגאולת כ"ק אדמו"ר האמצעי – שהייתה על דרך זה כידוע, שגאולתו הייתה קשורה עם (הפסוק) "פדה בשלום נפשי" (ובמיוחד לפי המסופר – בסיפורי חסידים, שבשורת הגאולה הייתה "כשאמר תלים פסוק פדה בשלום נפשי").

(שיחה ליו"ד כסלו, לקוטי שיחות כרך כה, עמ' 159)

לעשות מחוץ לארץ – ארץ-ישראל

...על דרך זה היה גם בגאולה דיו"ד כסלו:

מבלי הבט על החושך כפול ומכופל דעקבתא דמשיחא, ב"חרן" (חרון אף של מקום), ובזה גופא – המאסר וגלות בתוך גלות דאדמו"ר האמצעי – היה "פדה בשלום נפשי" פדייה באופן של שלום ומנוחה.

ואדרבה – זה הביא להוספה בהעבודה דהפצת המעיינות חוצה, ובאופן של הוספה ב"רחובות הנהר", שגם ב"חוצה", ב"חוץ לארץ הקודש" (חוץ לתחום הקדושה), יביאו את המעיינות עצמם ובאופן דיפוצו ורחובות הנהר.

שזוהי כללות העבודה ד"עשה כאן ארץ-ישראל" – להכניס הקדושה דארץ-ישראל בחוץ לארץ, ועד לעשות מחוץ לארץ "ארץ-ישראל", ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, באופן של ישראל – שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל.

שנעשה בעל הבית על חוץ לארץ, ועושה מזה "מחניים", דבר אחד עם ארץ-ישראל, ועד שנעשה גם בעל הבית ופועל במלאכי חוץ לארץ ומלאכי ארץ-ישראל, כנ"ל, ויש לו "מלאכים" ששולח לעשות עבורו ענייניו: הגילוי דפנימיות התורה (ובפרט באופן דרחובות הנהר) בסוף זמן הגלות, הוא מעין גילוי העסק בהשגת "דעת בוראם" לעתיד לבוא – כך שבנוגע לכל שאר העניינים יהיה "ועמדו זרים ורעו צאנכם", מלאכתן נעשית על-ידי אחרים.

וזה נעשה הכנה והקדמה לשלימות דפדה בשלום בכל העולם כולו – בגאולה האמיתית והשלימה כשקאתי מר דא מלכא משיחא, כשכל העולם יהיה בגילוי דירה לו יתברך בתחתונים.

(שיחת ש"פ ויצא תשמ"ט, התוועדויות תשמ"ט כרך א, עמ' 397)

 ניצוצי רבי

ה'בית-ישראל' בחתונת הרבי

חשיפה מדברי ה'בית ישראל' לרגל שנת השמונים לחתונת הרבי, י"ד כסלו תרפ"ט – תשס"ט * כיצד תיאר ה'בית-ישראל' את חתונת הרבי * הרבי מונע את נסיעתו של בחור בשבת באוניה ישראלית * כשה"בית ישראל" בירך שיהיה 'ופרצת'

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

כשהגיע כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ לוורשה, לרגל חתונת בתו עם הרבי, שיגר לאדמו"רים ולרבנים בעיר וסביבותיה נוסח הזמנה מיוחד לחתונה, שאמורה היתה להתקיים ביום המחרת.

וכך נאמר בנוסח ההזמנה:

ב"ה ב' י"ג כסלו תרפ"ט ווארשא

כ"ק הרב הצדיק המפורסם והנודע בכל מרחבי תבל וקצוי ארץ לשם תהלה ותפארת בתוככי גאוני יעקב, נשיא ישראל והדרו גזע תרשישים, כבוד קדושת שם תפארתו מורנו הרב ר'...

כאשר זִכני השם יתברך בנשואי בתי הכלה המהוללה תחי' עם בן-גילה החתן הרב ר' מנחם מענדל בן הרב הגאון הרב החסיד המפורסם מהור"ר לוי יצחק שליט"א שניאורסאהן, אשר החופה הוגבלה להיות בשעה טובה ומוצלחת ביום המחרת ג' י"ד כסלו בפה עיר תורה ווארשא. הנני בזה להתכבד לבקש את רום כבוד-קדושתו לקחת חבל בשמחת לבבי, ולברך את הזוג יחיו כי יבנו בית בישראל על יסודי התורה והמצווה, ומאושרים יהיו בדור ישרים יבורך.

ויקבל החיים והשלום כאוות נפשו הקדושה וכנפש הדורש שלום כבוד קדושתו והמוקירו כערכו הנִשא.

"אותי לא הצליח לרמות"

האדמו"ר בעל 'אמרי אמת' מגור לא היה יכול להשתתף בעצמו בחתונה, אך בניו, לימים ממלאי מקומו, השתתפו בחתונה. מדובר על ה'בית ישראל' וה'לב שמחה'.

צילום מכתבו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ לאדמו"רים לקראת חתונת בתו עם הרבי

ה'בית ישראל' עצמו סיפר פעם לאחד מחסידיו (הרה"ח ר' אליעזר מאיר ביין זצ"ל) כיצד קלט מיד את מהותו המיוחדת של הרבי, למרות שהרבי ניסה להסתירה מעיני הבריות. הדברים מובאים כאן בפרסום ראשון:

"במהלך החתונה ניסה ה'חתן' להסתיר את מהותו מעיני הנוכחים, ועסק בסידור העניבה והכפתורים. על-ידי זה ניסה להטעות את הציבור.

"סבור אתה שגם אותי הצליח לרמות? לא היא! אני הבחנתי כבר באותו לילה בגדולתו העצומה".

קשר הדוק

אחרי פטירת האדמו"ר ה'בית ישראל', והכתרת אחיו האדמו"ר רבי שמחה בונים (ה'לב שמחה'), פתח הרבי את שיחתו בשבת-קודש פרשת תצווה שושן פורים תשל"ז במילים:

ידוע שהיה קשר הדוק בין הצמח-צדק להאדמו"ר מקאצק. ולאחרי זה נמשך קשר הדוק בין רבותינו נשיאינו לדורותיהם עם גדולי תלמידיו וממשיכי דרכו . . האדמורי"ם לבית גור לדורותיהם, קשר שנמשך בכל הזמנים . . שמדובר אודות צדיקים גדולים – שההשגחה העליונה בחרה בהם בתור מנהיגי ישראל, אשר לאורם הלכו עשיריות אלפים מבני-ישראל . . קשר זה נשמר במשך כל הדורות, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר, והולך ונמשך גם בהווה..

באותה התוועדות גילה כי הוא פגש באביהם, האדמו"ר רבי אברהם מרדכי, בעל 'אמרי אמת', כאשר האדמו"ר ישב שבעה והרבי נשלח לנחמו, בשמו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ (כנראה בשנת תרצ"ה – ראה 'ימי מלך' כרך א' עמ' 415).

הרבי סיים את דבריו בהבעת ברכה שתהיה הנשיאות (של ה'לב שמחה') בהצלחה רבה ואמיתית, ועל יסוד מסורת אבות . . מיוסד על אהבת התורה, אהבת-ישראל ואהבת הקב"ה, וכל זה באופן ד"מעלין בקודש".

והוסיף:

וילך לבטח דרכו – בכל התוקף ד"אל יבוש מפני המלעיגים כו', אבל באופן ד"דובר שלום לכל זרעו"...

הרבי הבריק והנסיעה נמנעה

במשך השנים עמד הרבי בקשר עם ה'בית ישראל' באמצעות שליחים שונים, כמו גיסו, העסקן הדגול הר"ר יצחק מאיר לוין, וכן כמה וכמה מחסידי חב"ד וחסידי גור, שהיו יוצאים ונכנסים אצלו.

אחד השליחים המרכזיים היה העסקן החסידי רב הפעלים הרב עזריאל זליג סלונים. בספר 'עבד מלך' המספר עליו (הופיע בחודש סיוון תשס"ח), קוראים אנו כמה דוגמאות לקשר הזה:

ב'מכתב סודי' (שם עמ' 286), כנראה ממזכירות הרבי, הנושא את התאריך כ"ד במנחם-אב תשי"ט, כותב הרבי:

מהנכון שיודיע בפרטיות שיחתו עם הרבי מגור שי'...

בעניין פרשת האניות הישראליות, שהרבי ניהל מאבק ארוך נגד נסיעתן בשבת, נתבקש הרב סלונים במברק ממזכירות הרבי ביום ו' כסלו תש"כ, כדלהלן:

נתפשטה השמועה שהאדמו"ר מגור בירך הבחור זכריהו קאכען דכאן, על-ידי האב בירושלים, לנסיעה מכאן באניה ישראלית בשבת, ואפילו השתדל עבורו לכרטיס מוזל. וכמובן שזה מתפרש שהאדמו"ר מגור מתיר ובפשיטות נסיעות אלו. האניה מפליגה ביום החמישי, ובאם לא יבריקו מגור לקאכען להמנע מהנסיעה, מובנת התוצאות. בבקשה תיכף לברר הענין, ולהשתדל, ולהבריק התוצאות.

הרב סלונים מיהר לרוץ אל האדמו"ר מגור, שהורה להיוועץ גם בראש ישיבת חיים ברלין, שבראשה עמד הגאון רבי יצחק הוטנר, וזה פסק מיד להחליף את הכרטיס בנסיעה באנייה של גויים, דרך אירופה ('עבד מלך' שם עמ' 279, והושלם על-פי עדות בן משפחה).

כפי שאמר הגערער רבי...

ועוד סיפור ('עבד מלך' שם עמ' 318):

בתקופת בניית בית-הכנסת בשיכון חב"ד בירושלים, הלך פעם הרב סלונים לפנות בוקר לטבול במקווה לפני לימוד החסידות קודם התפילה, והנה הוא רואה את האדמו"ר מגור, בעל ה'בית ישראל', הולך ברחוב חנה, במורד שליד ישיבת טשעבין (כדרכו בקודש שהיה נוהג לטייל לפנות בוקר).

הרבי מגור, שהכיר היטב את הרב סלונים, כאשר ראה אותו על רקע הבניינים ההולכים ונבנים, שאל אותו "וואָס הערט זיך (=מה נשמע) ר' זעליג", והשיב הרב סלונים שבעזרת השם הקימו כבר כמה בנייני דירות, ובית-כנסת ומוסדות חינוך, ובקרוב יקימו את ישיבת תורת אמת.

הגיב האדמו"ר מגור: "זאָל זיין (=שיהיה) ופרצת ופרצת"!

במכתבו אל הרבי כתב הרב סלונים את הסיפור הזה. לאחר זמן רב, כאשר היה ביחידות, אמר לו הרבי (כשחיוך רחב על פניו הקדושות): "בעזרת השם יהיה ופרצת כמו שהגערער רבי אמר"...

השתתפות במבצע ספר תורה

הערצתו של ה'לב שמחה' וכמוהו גם אחיו ה'פני מנחם' לרבי היתה גדולה מאוד, והאדמו"רים אף נטלו חלק בענייני הרבי. כך, למשל, מסופר באלבום ה'ועד לכתיבת ספר התורה של ילדי ישראל' (הנמצא בדפוס):

"משלחת רבנים, שביקרה בראשית חודש תמוז תשמ"א אצל כ"ק האדמו"ר בעל ה'לב שמחה' מגור זצ"ל, בקשר לעניין מסויים, סיפרה כי בסוף הפגישה הביע האדמו"ר זצ"ל התעניינות רבה בקשר להצלחת המבצע, והביע את דעתו הקדושה על גודל נחיצות העניין. בהמשך הוציא מאה שקלים ומסר אותם לחברי המשלחת, בתור השתתפות וסגולה להצלחת המבצע הקדוש.

"גם בעת כתיבת 'ספר תורה הכללי' ביקרה משלחת רבני חב"ד, ביניהם הרב חנזין ז"ל ויבלחט"א הרב אשכנזי שליט"א, אצל ה'לב שמחה' זצ"ל. מספר הרה"ח ר' משה גלבשטיין שי': 'מיד כשנכנסנו וסיפרנו לו על המבצע, שאל האדמו"ר: הרי כבר כתבו ספר-תורה? הרבנים הסבירו לו שספר-התורה הקודם היה מיוחד לילדי ישראל, וכאן מדובר בספר-תורה כללי. הלך להביא כסף מחדר אחר. הגבאים שלו לא נכחו באותה שעה בבית, וה'לב שמחה' התהלך מחדר לחדר עד שמצא כסף ומסר אותו לרבנים'...

כשביקר אחיו, בעל ה'פני מנחם', אצל הרבי בחודש טבת תשמ"ב, נסבה השיחה על דבר מצוות כתיבת ספר תורה – שיחה תורנית-עיונית ארוכה, כשהרבי פותח בהצגת שאלה שהעסיקה אותו שנים רבות ("ישנו דבר פלא שלא הבנתי כל ימי"): מדוע לא מצינו בכל הדורות שכל בני-ישראל – ובפרט גדולי-ישראל – יכתבו לעצמם ספר תורה?!

אבי-אדוני-מורי-ורבי ז"ל – המשיך הרבי – היה מדקדק במצוות בתכלית ההידור וכו', ולמרות זאת לא עוררני מעולם אודות קיום מצוות כתיבת ספר תורה, ואף בעצמו לא כתב ספר תורה!...

דיון ארוך ומעניין התפתח אז, אבל הרקע לכך היתה השתתפותו של ה'פני מנחם' בסיום כתיבת ספר התורה הראשון בירושלים, וגם השתתפותו של ה'לב שמחה' – על-ידי קניית אותיות לנכדיו בספר תורה זה, כפי שציין הרבי בתחילת הדברים ('בצל החכמה' עמ' 161 ואילך).

האדמו"ר מגור שליט"א ביקר אצל הרבי פעמיים, לראשונה בחודש אייר תשל"ז, ובשנייה בחודש אדר ב' תשמ"ט. הרבי קיבלו ב'יחידויות' מיוחדות ונדירות, ושוחח עמו בענייני תורה – נגלה וחסידות, ובעניינים רבים נוספים. ביחידות השנייה יצא ללוותו, וכיבדו באופן בלתי-רגיל.

 ממעייני החסידות

פרשת ויצא

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (כח,י)

יהודי צריך לצאת מבאר-שבע, בית אביו – ד' אמות של קדושה וללכת לחרן – חרון אף של מקום בעולם, כדי לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

וכפי שהיה אצל יעקב אבינו שגם בהיותו בחרן לא נגרע מדרגתו ומעבודתו בענייני הקדושה ואף בירר וזיכך שם את ענייני העולם, כמבואר בחסידות שבעבודתו עם צאן לבן, בירר והעלה את ניצוצות הקדושה שבהם.

נתינת הכוח לעבודה זו היא כנאמר בהמשך: "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך". הקב"ה מתייצב לימינו של האדם ומסייע לו בעבודה שהוא מטיל עליו לעשות.

(ספר השיחות תשמ"ח חלק א' עמ' 119)

ויצא יעקב מבאר שבע (כח,י)

מבארה של שבועה. אמר: שלא יעמוד עלי אבימלך ויאמר השבעה לי כשם שנשבע לי זקניך... (מדרש רבה)

יעקב נמנע מלכרות ברית עם אבימלך, ולא כאברהם ויצחק שכרתו ברית עמו. בטעם הדבר יש לומר:

יש הבדל יסודי בין עבודתם של אברהם ויצחק לבין זו של יעקב. אברהם ויצחק עסקו בעיקר בדחיית הרע ובשלילתו, שהרע לא יתנגד לקדושה, אך עצם מציאות הרע נשארה בתקפה. לכן מאברהם יכול היה לצאת ישמעאל, ומיצחק – עשיו. משום כך כרתו ברית עם אבימלך, כי בזה דחו את הרע שלא יתנגד להם.

לעומתם, יעקב עסק בזיכוך הרע ובהפיכתו לטוב, היינו שלילת עצם מציאות הרע. לכן היתה "מיטתו שלמה". משום כך לא כרת יעקב ברית עם אבימלך, שהרי מלחמתו היא נגד עצם מציאותו של אבימלך.

זהו: "וילך חרנה" – הוא הלך ל"חרון אף של מקום", לבררו ולהפכו לטוב.

(ליקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 88)

וישם מראשותיו (כח,יא)

עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות (רש"י)

מפרשי רש"י מסבירים שיעקב הקיף את כל גופו בחומת אבנים ולא רק את ראשו. מדוע אפוא נאמר "מראשותיו" – "סביב לראשו"? כמו-כן צריך להבין את התועלת בהקפת הגוף בכמה אבנים, הרי החיות הרעות יכולות לקפוץ מלמעלה?

הביאור בזה: 'אבן' מסמלת תקיפות. הנחת האבנים הייתה בעיקרה פעולה רוחנית – יעקב גילה בגופו את אור הנשמה בתוקף גדול. הוא גילה את המציאות האמיתית של הגשמי, שהיא הנשמה. במצב כזה אין חיה רעה מסוגלת להזיק לו, שכן להעלם ולהסתר אין עוד אחיזה במציאות. היות שהמשכן העיקרי של הנשמה הוא במוח, לכן עיקר גילוי זה (היינו הנחת ה'אבנים') הוא בראש דווקא.

(ספר-השיחות תשנ"ב חלק א עמוד 143)

והנה סלם מצב ארצה (כח,יב)

והנה סולם – זה הכבש... זה סיני... זה צלמו של נבוכדנצר (מדרש רבה)

סולם מורה על החיבור של "שמים" ו"ארץ", רוחניות וגשמיות. ב'סולם' זה – שתי בחינות: ה'סולם' דקדושה ("זה הכבש... זה סיני") וה'סולם' דקליפה ("זה צלמו של נבוכדנצר").

ה'סולם' דקדושה הוא – המשכת רוחניות בגשמיות על-ידי לימוד התורה ועסק התפילה, בחינת "עליונים ירדו למטה" (שמות רבה פי"ב).

ה'סולם' דקליפה הוא – עירוב גשמיות ברוחניות, הגשמת העולמות, בחינת "את מקדש ה' טימא" (במדבר יט).

התחלת ה'סולם' דקליפה היתה על-ידי הנחש, בחטא עץ הדעת. ויעקב אבינו, על-ידי ה'סולם' דקדושה, תיקן את חטא עץ הדעת, כי "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון" (בבא-מציעא פד).

(אור התורה, כרך ה' דף תתלט)

* * *

יעקב אבינו היה בדוגמת אדם הראשון, כמאמר רז"ל (בבא מציעא פד) "שופרי' דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון".

אצל אדם הראשון, כדי שיוכל להינשא – נפלה עליו תחילה תרדמה. הרי שהתרדמה היתה מעין הכנה לנישואין. כך אצל יעקב אבינו – שנתו כאן (והחלום) היו הכנה והקדמה לנישואין עם לאה ורחל.

וסימנך:

'סלם' במילואו – סמ"ך (120) + למ"ד (74) + מ"ם (80) = 274 – בגימטרייה 'לאה' (36) 'רחל' (238) = 274.

(לקוטי לוי יצחק, עמ' שלא)

הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך (כח,יג)

שוכב עליה: קיפל הקב"ה כל ארץ-ישראל תחתיו, רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו (רש"י)

מפרש הבעל-שם-טוב: זו ברכה שלא יצטרך לנסוע ממקום למקום כדי לברר את ניצוצות הקדושה השייכים אליו, אלא יוכל לבררם במקומו.

(כתר-שם-טוב סימן טו, דף ד)

אכן יש ה' במקום הזה (כח,טז)

וכי קודם לכן לא ידע יעקב שהקב"ה נמצא בכל מקום, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת?

אלא האור האלוקי שמאיר בכל העולמות הוא מבחינת שם אלוקים, ויעקב נוכח ש"אכן יש הוי' במקום הזה" – שבמקום המקדש מאיר גילוי שם הוי', שלמעלה משם אלוקים.

זהו שתרגם אונקלוס "לית דין אתר הדיוט". פירוש: איתא בזוהר שעשרה מאמרות נקראים 'מילי דהדיוטא' (מאחר שמאמרות אלה הם מקור לעולמות, שהם בבחינת יש וגבול). ואילו מקום המקדש אינו 'אתר הדיוט', כי שם מאיר גילוי שם הוי', שלמעלה מבחינת העולמות ועשרה מאמרות.

(אור-התורה, כרך ה, דף תתס"ה)

ויען לבן ויאמר אל יעקב הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני (לא,מג)

טענת לבן היתה:

"הבנות בנותי והבנים בני" – מילא אתה – יהודי זקן הנך, איש הדור הישן, לכן אינני מתנגד שתתנהג כפי רצונך; מצידי תוכל לעסוק בתורה יומם ולילה. אך הילדים הם של דור החדש, המודרני, והם 'שלי', ומדוע אתה עושה מהם 'בעלי מום', שלא יוכלו להסתגל לעולם החדש...

"והצאן צאני" – בלימוד התורה ועסק התפילה שלך אינני מתערב, אבל בענייני מסחר ודרך-ארץ עליך ללכת בדרכי, דרכי לבן הארמי...

(לקוטי שיחות, חלק ג, עמ' 790)

ויפגעו בו מלאכי אלקים (לב,ב)

"מלאכי אלקים" – רומז לסיוע שכל אדם מקבל מלמעלה, כמאמר רז"ל (קידושין ל) "הקב"ה עוזרו".

שני סוגים במלאכים המלווים את האדם ומסייעים לו לבצע את תפקידו בעולם: מלאכי ארץ-ישראל ומלאכי חוץ-לארץ (ראה רש"י פסוק ג).

מלאכי ארץ-ישראל – הסיוע לעבודה בענייני תורה ומצוות. בעבודה זו ניכרת בגילוי קדושה ורוחניות, וכן נאמר על ארץ-ישראל (דברים יא) "תמיד עיני ה' אלקיך בה".

מלאכי חוץ לארץ – הסיוע לעבודה בענייני אכילה ושתייה, משא ומתן וכו', בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים". בעבודה זו לא ניכרת הקדושה בגלוי, כמו בחוץ לארץ שאין הקדושה שורה שם.

בשני סוגי העבודות ניתן סיוע, ליווי מלאכים, מלמעלה.

(משיחת מוצאי ש"ק פרשת נח תש"מ)

  דרכי החסידות

הולדת, הילולת וגאולת אדמו"ר האמצעי

ספר קטן בשם "דרך חיים"..

[סיפר כ"ק אדמו"ר הריי"צ:] בכלל בילדותי לא זכיתי לקירוב. הפעם הראשונה שהיה הקירוב – כשנסע אבי לאודסה [תרמ"ג?] – לימאן – ולקחני אתו עמו.

על הים יש אי הנקרא 'מעדוועד', לעומתו יש הרים, וישב אבי בין ההרים ועיין בספר, ואני שכבתי על העשבים. כעבור זמן מה ראיתי הרבה אנשים עומדים על-יד אבי, ורצתי לראות, וראיתי מראה כזה, אבי יושב עיניו סגורות, אוחז ספר קטן, ומנגן הנה מה טוב וכו', ואיננו רואה מה שנעשה סביבו. אז לא ידעתי איזה ספר זה היה, ועתה הנני יודע שזה היה ה'דרך חיים' של אדמו"ר האמצעי.

(ספר השיחות תרפ"א עמ' 19)

המשיך לכתוב על השולחן

דיבר [=כ"ק אדמו"ר הריי"צ] אודות אדמו"ר האמצעי על דבר התייסדות כולל חב"ד בעיר הקודש חברון, שרצה מאד שיסעו מהחסידים לשם, וביקש את ר' ישראל יפה מקאפוסט שיסע לחברון ולא רצה, באומרו שכשהוא בקאפוסט, לא רחוק מליובאוויטש, הוא בא לפעמים קרובות לליובאוויטש ל­שמוע דא"ח, אבל שם לא ישמע. והבטיח לו כ"ק אדמו"ר האמצעי שבכל שבוע ושבוע ישלח לו בכתב המאמר דשבת קודש והסכים על זה ונסע, ומאז היה כ"ק אדמו"ר האמצעי שולח לו בכל שבוע המאמר בכתב יד קודש.

כשנפטר ר' ישראל יפה לקחו לבית הגניזה כל חפציו וגם הכתבי-יד-קודש, והיו מונחים שם ע' שנה, ובימי אאמו"ר נ"ע עשו הקהילה דחברון סדר בחפצים ד­בית הגניזה מה למכור ומה להניח, ומצ­או הכתבי-יד-קודש ושלחו במתנה לאאמו"ר נ"ע את הכי"ק, והיו שם י"ב ביכער כתבי-יד-קודש של אדמו"ר האמצעי.

ואמר אדמו"ר, שהרבה מאמרים אינם בנמצא כי אדמו"ר האמצעי לא היה מניח לעצמו העתקה, וגם ניכר בכתבי יד קדשו מה שאומרים על אדמו"ר האמצעי שבעת כתבו דא"ח מרוב העמקה והיה מסיים העמוד והיה צריך להפכו היה כותב על השולחן, כי שם יש הרבה עמודים שניכר שמסוף עמוד א' עד התחלת עמוד ב' חסר הרבה.

(ספר השיחות תרפ"ד עמ' 52)

מי מיוחס יותר?

כאשר רבינו הזקן חזר מפטרבורג, אמר לפני אדמו"ר האמצעי מאמר [שאינו אלא כמה שורות] המתחיל "שאו ידיכם קודש".

ידוע שאדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הזקן היו חלוקים בעבודתם, וכידוע המעשה שאמר אדמו"ר האמצעי לאביו, הנני 'מיוחס' ממך, לך לא היה אבא כפי שיש לי, וענה לו, אני 'מיוחס' יותר, לך אין בן כפי שיש לי...

והוא מפני שהיו חלוקים בעבודתם, אדמו"ר האמצעי היה בבחינת מוחין, והרבי היתה עבודתו בבחינת התפעלות הלב. אך זה היה קודם פּטרבורג, אך אחר-כך, בבואו מפטרבורג, אמר לו [אדמו"ר הזקן] בניגון:

הנך צודק, רק על-ידי עבודה... ואמר לו מאמר והוא שורות אחדות...

(ספר השיחות תרפ"ז עמ' 174)

אצבע אלוקים

הצמח צדק אמר על אדמו"ר האמצעי: "אם היה נוקף אצבעו לא היה שותת דם אלא חסידות".

(ספר השיחות תרפ"ז עמ' 120)

"שא, שא"..

מסופר, שכאשר אדמו"ר האמצעי היה אומר חסידות, היה שקט מוחלט, ואף-על-פי-כן היה אומר לפעמים (בשעת אמירת חסידות): "שאַ שאַ". והסביר אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שהיה זה כדי להשקיט את נביעת השכל מהמוח.

ולכאורה, מהו הצורך להשקיט את נביעת המוחין?

ויובן על-פי האמור לעיל – כיוון שמצד נביעת המוחין קשה לעצור ולהכריע בהחלט. תיכף באה העמקה יתרה שמביאה סברא הפכית – כסגנון הרגיל במאמרי אדמו"ר האמצעי: "דלא כנ"ל".

(תורת מנחם תשי"א כרך א עמ' 178)

יפוצו מעינותיך

אדמו"ר האמצעי – כידוע שעוד בחיי אביו התחיל לומר חסידות בסגנון שלו, באריכות הביאור וכו', וכשסיפרו על כך לרבינו הזקן, אמר: דור דור ודורשיו, הוא – אדמו"ר האמצעי – צריך לומר חסידות באופן כזה, ועל-ידו יתקיים היעוד "יפוצו מעינותיך חוצה".

('תורת מנחם תשי"א כרך א עמ' 109)

קיום מצוות במסירת נפש

בשנותיו האחרונות של אדמו"ר האמצעי התחילה כבר הגזירה של חטיפת ילדים יהודיים לצבא. ובעניין זה ישנו מאמר מאדמו"ר האמצעי – ד"ה "להבין עניין לקיחת אנשי חיל מישראל ביד נכרים".

ושם מבאר, שאף שאין ביכולתם לקיים מצוות רבות, מכל-מקום, היוקר שיש למעלה מאותן מצוות מועטות שהם מקיימים במסירת נפש [שהרי בנוגע לשאר המצוות לא תועיל אפילו מסירת נפש, כיוון שאין זה בגדר האפשרות כלל, ורק מצוות מעטות מקיימים הם במסירת נפש], הרי זה שוקל ומכריע ("וועגט איבער") את כל שאר העניינים שאינם מקיימים.

(תורת מנחם תשי"ד כרך ב עמ' 135)

לא ברעש ה'

פעם ביקר בליובאוויטש אחד מגדולי הרופאים, ובעברו סמוך לחצרו של אדמו"ר האמצעי בשעה שאמר מאמר חסידות, התפעל ביותר בראותו מאות אנשים עומדים ומקשיבים ללא תנועה...

(תורת מנחם תשי"ז כרך ג עמ' 53)

מאמר לחתונה..

לאדמו"ר האמצעי הציעו כמה שידוכים, ואמר, שיבחר בשידוך שיוכל לבוא אל הפועל בהקדם יותר, כיוון שמשתוקק כבר לשמוע את מאמרי החסידות שיאמר אדמו"ר הזקן בחתונה.

(תורת מנחם תשי"ד כרך א עמ' 203)

יחודא עילאה

אדמו"ר האמצעי היה מאחל לעצמו – שאברכים ההולכים ברחוב ידברו אודות יחודא עילאה ויחודא תתאה.

(תורת מנחם תשי"ד כרך א עמ' 229)

בן חסיד

כאשר היו פונים לאדמו"ר האמצעי בבקשת ברכה עבור בנים, היה לפעמים שולחם לאחיו ר' חיים אברהם, והיה חובש את השטריימל ומברך שיתפקד בבן זכר, בתנאי שיהיה בן זכר וחסיד.

(תורת מנחם תשי"ד כרך ב עמ' 70)

ממי לשמוע חסידות?

אצל אדמו"ר האמצעי היו תקנות. מאחד שאינו מתעסק בעבודת התפילה, אין לשמוע ממנו חסידות. ור' הענדל היה זוכר שלפעמים כאשר היו מגיעים לעיר ופוגשים במישהו שאומר חסידות, היו שואלים: האם ממנו מותר לשמוע חסידות?

(ספר השיחות תש"ו עמ' 18)

 תגובות והערות

עוד על אנ"ש במקום נוסח אחר

עוד על אנ"ש בבית-כנסת מנוסח אחר

א. ב'התקשרות' פ' תולדות (גיליון תשמ"ט), בבירור בכותרת 'אנ"ש בבית-כנסת אחר', שאלה ב', הובא מענה הרבי למתפלל בבית-כנסת שמנהגם שלא לומר תחנון כשאנחנו כן נוהגים לאומרו: "מובן שההנהגה בבליטות – ברובא דרובא, אינה רצויה". ונתפרש שם, שהכוונה היא לומר וידוי ללא הכאה על החזה, ונפילת אפים ללא ישיבה וכיסוי הפנים, אם אכן יש באמירת התחנון לכל פרטיה ודקדוקיה משום "בליטה".

והעירנו הרה"ח ר' יעקב שי' הלוי הורוביץ, משפיע דקהילת חב"ד ראשון לציון, שהן העדיפות הראשונה כשבאים בשאלה זאת והן הפירוש הפשוט ביותר לדברי הרבי הם – לעבור לפינה צדדית או לחדר שני וכיו"ב ולומר תחנון שם (ולא להימנע, על-כל-פנים במידת האפשר, מההנהגות הנ"ל, שהן מהותיות לתחנון).

ב. כבר נתבאר, לאור מנהגנו "שלא להרבות בקדישים", שאין ל'חיוב' חסיד חב"ד לומר את הקדיש שאחרי שיר-של-יום בחודש אלול ובכל ראש-חודש, ודי בקדיש האחרון שלאחריו (אחרי 'לדוד אורי' בכל חודש אלול, ואחרי 'ברכי נפשי' בראש-חודש בשאר החודשים). כיוצא בזה, לא יאמר את הקדיש שאחרי 'למנצח בנגינות' (או מזמורים אחרים הנאמרים למנהג הספרדים) במנחה ו'שיר המעלות' בערבית, אלא רק את הקדיש שאחרי 'עלינו' בתפילות אלו.

ג. יש להוסיף, שאין לו לומר גם את הקדיש שלאחרי 'אנעים זמירות', כיוון שאדמו"ר הזקן פוסק כהדעה1 שאין אומרים קדיש אחרי פסוקים מלוקטים אלא דווקא אחרי מזמור שלם (ולכן התקין לומר 'שיר המעלות' שלם לפני קדיש וברכו שקודם תפילת ערבית)2. מקור זה נשמט מהדיון בנושא קדיש זה בגיליון תק"צ עמ' 18.

הרב יוסף שמחה גינזבורג, עומר

___________________________

1)    שערי אפרים שער י, בפתחי שערים ס"ק מג.

2)    'פסקי הסידור' להגרא"ח נאה ז"ל אות סה, 'הגהות [של הרבי] לסידור רבנו הזקן' (הוצאת קה"ת, ברוקלין תשס"ז), עמ' סט.

 בירורי הלכה ומנהג

'הגומל' לחולה שאין בו סכנה

מאת הרב יוסף שמחה גינזבורג

ברכת 'הגומל' לחולה שאין בו סכנה

גרסינן בגמרא1:"אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכים להודות... [ואחד מהם:] ומי שהיה חולה ונתרפא".

הדעות בזה בראשונים:

א) הראב"ד2 כתב: "דווקא במכה של חלל שיש בה סכנה".

ב) הרמב"ן3 כתב:"כל שעלה למיטה וירד", וכן הובא בתוספות4 בשם ה"ר יוסף: "ודווקא בחולה שנפל למיטה, אבל חש בראשו או במעיו ואינו מוטל למיטה – לא".

ג) הערוך5 [בשם רב האי גאון] כתב: "אפילו חש בעיניו או בראשו".

הרא"ש6 הביא דעות א-ב, וקישר זאת למחלוקת אודות מנהג אשכנז וצרפת בהולכי דרכים: "שאין מברכים הגומל כשהולכים מעיר לעיר, דסבירא להו שלא הצריכו להודות אלא הולכי מדבריות, דשכיחי בהו חיות וליסטים. והא דאמרינן בירושלמי7 'כל הדרכים בחזקת סכנה' – לא אמרו אלא לעניין תפילת הדרך בלבד, שבכל הדרכים צריך אדם לבקש על נפשו, אבל ברכת הגומל במקום תודה נתקנה. וכן כתב ה"ר יוסף ז"ל, דווקא חולה שנפל למיטה, אבל אם חש בראשו או במעיו אין צריך לברך" [=אם פוטרים סתם דרכים מברכה, הרי שפוטרים ממנה גם סתם חולי או מיחוש] . ומסיים "אבל בערוך משמע, אפילו חש בראשו ובמעיו", משמע שפוסק כדעה האחרונה, וכן כתב הטור ב'קיצור פסקי הרא"ש' שם8.

גם הטור כלל את דעת הרמב"ן9 ודעת הערוך כדעה אחת, וסיים "וכן נוהגין בספרד"10.

בספר הטור שהיה לפני הבית-יוסף נדפס שהרמב"ם סובר שבכל דרך ובכל חולי צריך להודות, וכתב הבית יוסף שזה "אינו מבואר בדבריו, אלא דממה ששינה הולכי מדברות האמור בגמרא וכתב במקומה11 הולכי דרכים, משמע דבכל הולך דרך קאמר. ומינה למד רבינו ד'חולה ונתרפא' – בכל חולי קאמר (ואחר-כך מציע לגרוס בטור "הרמב"ן" בנו"ן, שכתב כן במפורש, שבכל דרך ובכל חולי צריך להודות. ואף מצא גירסא בירושלמי שכתוב בה לא רק "כל הדרכים" אלא גם "כל החלאים בחזקת סכנה"12). וכבר כתב כן רבינו מנוח על הרמב"ם כאן, מדיוק זה.

ראינו שהרמב"ן והרא"ש, וכן דייקו מהרמב"ם, משווה דין "כל חולי" ל"כל דרך".

ובשולחן-ערוך13 פסק: "בכל חולי צריך לברך אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל, אלא כל שעלה למיטה וירד, שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון14". ודייק המשנה ברורה15 מדבריו "אבל אם לא עלה למיטה כלל, רק שיש לו איזה מיחוש בעלמא ("מיחוש קל") בראשו או בגרונו וכהאי גוונא, אינו מברך אפילו לדעה זו" – כלומר שבשולחן-ערוך (בניגוד לרא"ש והטור) פוסק רק כדעת הרמב"ן, ולא כדעת הערוך.

הרמ"א הגיה שם: "ויש אומרים דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה כגון מכה של חלל (טור בשם הראב"ד והר"ר יוסף, וכן נוהגין באשכנז)". והמגן אברהם16 כתב על דבריו: "וב"ח פסק כסברא ראשונה, וכן נוהגין קצת" (המשך דבריו אינו שייך לענייננו). הב"ח כתב שאין ראיה מהרמב"ם, שכתב "הולכי דרכים כשיגיעו ליישוב", הרי שהלכו במקום שאינו מיושב דהיינו מדברות, ומביא דברי הרמב"ן בארוכה, ומתקן בטור כדברי הב"י בסוף דבריו שצ"ל הרמב"ן, וסיים: "וכן צריך לומר, דגרסינן בירושלמי: 'כל הדרכים בחזקת סכנה הם, וכל החולים בחזקת סכנה הם', והכי נקטינן, דלא כהגהת שולחן ערוך דדווקא בחולי שיש בו סכנה" – הב"ח פוסק לגמרי כדעת השולחן ערוך, והמגן אברהם מביא שקצת נוהגין כמותו, ז"א שרוב בני אשכנז נוהגין כהרמ"א17.

ובכל זאת נוטה המשנה ברורה לפסוק כך, היינו כדעת המחבר, "וכן דעת האליה רבא לדינא. וכן כתב במגן גיבורים, שכל שחלה בכל גופו, שכיוצא בזה מחללין עליו את השבת ע"י גוי, מברך הגומל [והביא כן בשם הרדב"ז]. וכעין זה כתב גם כן החיי אדם18, אך שכתב שמכל מקום לא יברך אלא אם כן נפל למיטה לא פחות מג' ימים, ועיין ביאור הלכה, דאם מחלתו הוא דבר שיש בו סכנה, אפילו בפחות מג' ימים נמי צריך לברוכי19".

מאידך הט"ז20 לא נחלק על הרמ"א כלל, אלא שהוסיף על פסקו: "והוא הדין בחולה שמוטל במיטה יותר מג' ימים, כן נראה לי, דהא צריך לבקשת רחמים מאחרים, כדאמר רבא 'עד ג' ימים – טרוקו גלי21'", עכ"ל. כיוון שהוסיף הט"ז תנאי זה שלא נזכר ברמ"א, פשיטא שכוונתו רק לחולה שאין בו סכנה. ובביאור הלכה תמה, דבשלמא לדעת המחבר שאין צריך סכנה, מובן שאחר ג' ימים צריך לבקשת רחמים, ולכן יש מקום לומר זאת כתנאי נוסף (כדברי החיי אדם) שדווקא אז יברך הגומל22, אבל להרמ"א שדורש דווקא סכנה, מה מקום לשיעורו של הט"ז [הרי גם אחרי ג' ימים אינו מסוכן יותר]? "ואולי כתב כן דרך הכרעה [=בין המחבר והרמ"א, דהיינו שבפרט זה מכריע הט"ז כדעת המחבר, כיוון שבמצב זה נחשב החולה כאילו "העלוהו לגרדום לידון" אף שאין בו סכנה]23, וצ"ע".

דעת אדמו"ר הזקן בזה

בתחילת העניין24 כתב אדמו"ר הזקן כלשון הגמרא: "והולכי מדבריות כשיגיעו ליישוב" (ולא 'הולכי דרכים' כלשון הרמב"ם).

ובענייננו25: "יש אומרים שאין החולה מברך אלא על חולי שיש בו סכנה, כגון מכה של חלל וכיוצא בו מחוליים שמחללים עליהם את השבת. ולמעשה יש לנהוג, שכל שמוטל על מיטתו יותר משלושה ימים – יש לו לברך בעומדו".

בתחילה מביא אדמו"ר הזקן את פסיקת הרמ"א כ"יש אומרים" מבלי שמביא דעה אחרת. הרמ"א בשו"ע מביא זאת כדעה החולקת על המחבר, ובוא"ו החיבור 'ויש אומרים'. לכאורה, גם אדמו"ר הזקן שכלל לא הביא דעה אחרת, כתב בלשון זאת כדי להדגיש שיש גם דעות אחרות26. ורק הוסיף לזה את ההגדרה של סכנה "שמחללין עליהם את השבת".

והוסיף בקצות השלחן27: "אבל אם היה בסכנה – פשוט דאף שלא היה מוטל ג' ימים במיטה יברך, וכן כתב המשנה ברורה".

ב'סדר ברכות הנהנין המבואר' כאן28 פירש בדעת אדמו"ר הזקן אחרת: שצריכים את שני התנאים: הן סכנה, והן שלושה ימים. אולם אין לזה מקור, שהרי אף הט"ז לא בא להחמיר על דברי הרמ"א ולהוסיף תנאי, אלא להיפך, להוסיף עוד מצב שבו מברכין אף שאין בו סכנה, וכפי שהבינו המשנה ברורה והקצות השלחן.

וב'ביאור סדר ברכת הנהנין' כאן29 הבין שלדעה ראשונה מברכין הגומל רק אם חוליו מסוכן שמחללין עליו את השבת, דהיינו כשהחולי "אינו ממתין", ולדעה השניה גם אם חוליו "ממתין" אם מוטל במיטה שלושה ימים יברך הגומל. ודבריו צ"ע, שהראב"ד והרמ"א (מקור "דעה ראשונה"), לא כתבו כלל תנאי זה שדווקא אם מחללין עליו את השבת30, ולכן מסתבר שאף אדמו"ר הזקן לא הזכיר זאת אלא כדי להגדיר את מהות הסכנה, ולא כדי להחמיר יותר מכל הראשונים, ולחדש חילוק שלא נזכר במקור אחר ואף אדה"ז לא פירשו. ול"דעה השניה" (הט"ז) גם שם לא נזכר חילול שבת כלל. ולגופו של עניין, אם אכן נמצא החולה בסכנה, אף שבגלל סיבה אין צריך לחלל עליו בפועל שבת זו, עדיין חלים עליו דברי הרמב"ן "שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון", ואין צורך שיהיה מוטל במיטה שלושה ימים.

ההנהגה למעשה

למרות כל האמור, לא ראינו (גם לא בין אנ"ש) שמי שהיה מוטל במיטה יותר משלושה ימים, שהוא דבר מצוי בחורף, יברך הגומל. וצ"ע הטעם31.

________________________

1)    ברכות נד,ב.

2)    הובא בטור סי' ריט.

3)    תורת האדם, עניין הרפואה (במהדורת הרב שעוועל, עמ' מט).

4)    שם ד"ה ואימא. וכן במרדכי ברכות סי' ריב.

5)    סוף ערך 'ארבע'. ויש גירסא 'בגרונו', או 'במעיו'.

6)    ברכות פ"ט ס"ג.

7)    ברכות פ"ד ה"ד.

8)    בשלטי הגבורים על אתר אות ג, כתב "ומיימון וסמ"ג והרא"ש וטור כתבו דמברך בכל הדרכים ובכל החלאים, וכן יש בערוך".

9)    לפי תיקון הב"י, וכן הוא ברוב דפוסים ראשונים (הגהות והערות לטור השלם).

10)  וראה במאמר מרדכי ס"ק ט באריכות.

11)  הל' ברכות פ"י ה"ח.

12)  ולהעיר משו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תקע"ב, שאדרבה מדייק מהגירסא הרווחת "שלא אמרו 'כל החוליים בחזקת סכנה'".

13)  סי' ריט ס"ח.

14)  טעם זה הביא בבית יוסף בשם הרמב"ן הנ"ל.

15)  ס"ק כד, ובשער הציון ס"ק יז.

16)  ס"ק ח.

17)  וצ"ע על הפרי מגדים באשל אברהם ס"ק ז שהעתיק מהמג"א "דנוהגין" (בסתם, כאילו זה המנהג הכללי), ועל הכף החיים ס"ק מז שהעתיקו ללא הסתייגות.

18)  כלל סה ס"ו.

19)  שהרי הרמ"א לא התנה זאת בשלושה ימים, וכמו לעניין חילול שבת שמחללין גם ביום הראשון (ביאור הלכה).

20)  ס"ק ה.

21)  כבר העירו אחרונים (ראה בהגהות הגרי"ב, הגרי"פ ומהר"ם בנעט בשו"ע השלם, וביאור הלכה כאן) שלא מצינו בגמרא את הלשון 'טרוקו גלי' אלא במחלוקת רבנן גמליאל ורבי יהושע (ברכות כח,א), ובענייננו יש גירסא כזאת בדברי הגמרא -נדרים מ,א- שהביא הט"ז (כמו בילקוט שמעוני משלי סי' תתק"ס). ואם כי שם מדובר רק ביום אחד, אך בראש הל' ביקור חולים נפסק בשו"ע (יו"ד סי' שלה, ע"פ הירושלמי ומסכת שמחות) שהרחוקים אינם נכנסים לבקר אלא לאחר שלושה ימים.

22)  וכן פסק הבן-איש-חי (שנה א פ' עקב ס"ז). ובשו"ת אור לציון (ח"ב פי"ד אות מד) דחה דבריו, דלא משמע כן מדברי המחבר. וכ"כ גם בילקוט יוסף (סי' ריט הערה כב), ובשם אביו כתב, שאין לחוש לזה משום 'ספק ברכות להקל' (ובכל זאת בפנים שם כתב שמברך רק אם חלה ג' ימים). וגם הגר"מ אליהו בהערותיו 'דרכי הלכה' לקיצור שו"ע (דלהלן הערה שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת.) ציין לבן-איש-חי, אבל פסק לברך הן בחולה שאין בו סכנה והן אם היה מוטל במיטה ג' ימים (אולי הכוונה אפילו אם לא "חלה כל גופו").

23)  וזה מתאים ללשון אדה"ז בהבאת דעת הט"ז בנדון: "ולמעשה יש לנהוג...".

24)  פרק יג ה"ב.

25)  שם ה"ו. וכן פסק בקיצור שו"ע (סי' סא סעיף א) ובערוך השלחן (סי' ריט סי"א), וכן הביא בס' פסקי תשובות (סי' ריט ס"ק כ (ראה שם התייחסות לשורה של מחלות וטיפולים) והערה 108. בס' 'שו"ע הקצר' (ח"ב פרק פד ס"ג) כתב "חולה שהיה רתוק למיטתו יותר משלושה-ארבעה [בט"ז כתב רק יותר מג'!] ימים ונתרפא", וציין לדברי רבינו הזקן כאן. וחבל שלא הזכיר שבחולה שיש בו סכנה מברך בכל עניין.

26)  ראה 'כללי הפוסקים וההוראה משו"ע אדה"ז' אות רצב. וכן כדי לבסס בזה גם הכרעתו "למעשה" שבסוף הסעיף.

27)  סי' סה, בבדי השלחן ס"ק י. וכ"כ במהדורה החדשה של 'סדר ברכת הנהנין', הוצאת קה"ת, ברוקלין תשס"ו הערה סא.

28)  עמ' 255 סעיף 9.

29)  עמ' 430.

30)  התנאי מופיע בשו"ת הרדב"ז הנ"ל הערה 11, שהוזכר במשנה ברורה. אבל גם הוא לא הזכיר פרט זה.

31)  המדובר בשפעת וכדומה, שללא סיבוכים אין בזה משום סכנה. בדלקת הגרון וכדומה יש כבר משום "מכה של חלל".

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש, פרשת ויצא
ט' בכסלו

יום ההולדת (בשנת תקל"ד) ויום ההסתלקות-הילולא (בשנת תקפ"ח) של כ"ק אדמו"ר האמצעי רבנו דובער נ"ע, דור שני לנשיאי חב"ד, ומנוחתו כבוד בעיר ניעז'ין. שנות הנשיאות: תקע"ד – תקפ"ח1.

יום התוועדות.

כל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, ינצלו 'עת רצון' זו, כדי להוסיף:

א) בלימוד תורתו של בעל יום-ההולדת וההילולא, ובאופן ד'רחובות הנהר'2.

ב) בעבודת התפילה.

ג) בנתינת צדקה, ומה טוב – לעניין השייך לעבודתו המיוחדת או למוסדות העוסקים בעבודתו ובעבודת רבותינו נשיאינו ממלאי-מקומו3.

ד) לקיים התוועדות של שמחה, שבה יקבלו עליהם הנאספים החלטות טובות בענייני תורה ומצוות4. ולדבר גם בקשר להכנות כדבעי להתוועדויות די"ט כסלו, ולהמשיכן בהתוועדויות דחנוכה5.

פשוט שאם מאיזו סיבה שתהיה לא נעשה הנ"ל או חלקו ביום השנה, צריך להיות תשלומין והשלמה בימים הסמוכים4.

שחרית: בקריאת התורה קוראים תמיד "יששכר" בשי"ן אחת6.

הפטרה: "ועמי תלואים... על תלמי שדי. ויברח יעקב... ובנביא נשמר" (הושע יא,ז -יב,יד)7.

מנחה: אין אומרים 'צדקתך'8.

יום ראשון
י' בכסלו

חג הגאולה – בו נשתחרר כ"ק אדמו"ר האמצעי נ"ע ממאסרו בוויטבסק בשנת תקפ"ז9, והוא יום שמחה לאנ"ש, ואין אומרים בו תחנון. ונוהגים לערוך התוועדות ברוב עם10.

"י' כסלו הוא זמן הלידה של חסיד, י"ט כסלו היא הברית; בין י' ו-י"ט כסלו היא הלידה11. ההתחלה היא מי'. התוועדות חסידית היא לידתו של חסיד"12.

יום חמישי
י"ד בכסלו

יום חתונת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו עם הרבנית מרת חיה-מושקא ע"ה, בת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע – ביום ג' פרשת וישלח, י"ד בכסלו תרפ"ט, בעיר ווארשא13.

מעלת היום, בלשון הרבי14: "בכלל, חתונה היא עניין כללי אצל איש פרטי. אולם אצלי, הרי היתה זו הדרך על-ידה הוכנסתי אחר-כך לעניינים הכלליים... זהו היום שבו קישרו אותי עמכם, ואתכם עמי, וביחד נתייגע ונביא את הגאולה האמיתית והשלימה, יעזור השם-יתברך שנראה פרי טוב בעמלנו".

* הכנות לי"ט כסלו: "לפני ראש-השנה של חסידות צריכים גם-כן [את] ההקדמות על-דרך [ההכנות וכו'] דימי הסליחות וחודש אלול"15.

יום שישי
ט"ו בכסלו

סוף זמן קידוש לבנה לכתחילה – בליל שבת-קודש בשעה 9:48. אך למנהגנו אין מקדשין כלל את הלבנה בליל שבת16.

_____________________

1)    פרשת חייו וסיפור הסתלקותו נדפסו ב'ספר התולדות – אדמו"ר האמצעי' הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשל"ו.

2)    שיחות-קודש תשנ"ב עמ' 382. ובלקוטי-שיחות כרך כא עמ' 296, בקשר לב' ניסן, גם: ללמוד על-כל-פנים פרק משנה אחד המתחיל באות אחת משמו הקדוש.

3)    ע"פ 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 286, מוגה, בקשר לכ"ד טבת.

4)    ע"פ הוספות לשיחה הנ"ל – שם עמ' 292. וראה לקוטי-שיחות כרך כא עמ' 276.

5)    שיחות-קודש תשנ"ב ח"א עמ' 389.

6)    ראה תורה-שלמה עה"פ (ל,יח). פסקי תשובות סו"ס קמא, וש"נ. שיחת ש"פ ויצא תשי"ב ס"א ('תורת-מנחם – התוועדויות' (ד) תשי"ב ח"א, עמ' 156. הרבי העיר לבעל-קורא שקרא 'יששכר' בב' שיני"ן, שאומנם יש כמה דעות בזה, ואיך שקוראים – יוצאים ידי-חובה, אבל ע"פ נסתר צריך לבטא בשי"ן אחת דווקא). 'בצל החכמה' (יחידויות) עמ' 117-116 (שם ענה הרבי לאדמו"ר מבעלזא ביום ד' אדר-שני ה'תשמ"א, ששאלו אודות "מנהג המקום" בקריאת שם זה, שמעולם לא התערב בכיו"ב, ובמילא תלוי הדבר בעובדה מיהו ה'בעל קורא'. וצ"ע). סקירות ודיון בענין זה בקבצים: 'המעין' תשכ"ז. 'צפונות' גיליון יז.

7)    ספר-המנהגים עמ' 32. לוח כולל-חב"ד.

8)    לוח כולל-חב"ד. אודות יו"ד כסלו היתה 'משנה ראשונה' לומר תחנון (רק) במנחה שלפניו, ראה המובא ב'רשימת עניינים וסיפורים' (מהרב"ש) מהדורת קראוס הע' 80. כמובא שם, ה'משנה אחרונה' שלא לאומרו, היתה כבר בשנת תרצ"ג – 'רשימות' סט עמ' 6. ב'לוח יומי' של הרבי באנגלית לשנת תש"ג, לא נזכר יו"ד כסלו, אבל בלוח שנת תש"ד הזכירו.

9)    ואף שבש"פ ויצא, ט' כסלו תקפ"ז, נתבשר על גאולתו ('ספר התולדות' הנ"ל, עמ' 113) – לא נקבע בשעתו יום זה ליו"ט כמו בחג הגאולה י"ב תמוז שהוא 'יום בשורה', כשם שחג הגאולה הזה עצמו לא נקבע כל-כך, לפי שבשנה שלאחריה נסתלק אדמו"ר האמצעי, כמבואר בקונטרס 'בד קודש' הוצאת קה"ת.

10)  לוח כולל חב"ד. פרשת המאסר והגאולה – במבוא לקונטרס 'בד קודש' הנ"ל, ב'ספר התולדות – אדמו"ר האמצעי' הנ"ל, פרק ח. 'רשימות' חוברת סט, ובספר דלהלן.

בשנת תשנ"ח יצא לאור תיק המסמכים הממשלתי בקשר למאסר והגאולה ("מאסר וגאולת אדמו"ר האמצעי" בהוצאת קה"ת ואגודת שמי"ר), ושם בעמ' 23-21: י' כסלו תקפ"ו – שוחרר לביתו; יא כסלו תקפ"ז) – זיכוי ע"י בית המשפט העליון אשר במוהילוב; כא כסלו תקפ"ח (לאחר ההסתלקות, שלא ידעו ממנה שם) – זיכוי סופי בסנאט אשר בפטרבורג.

להעיר מהשייכות המיוחדת דהתוועדות חסידית ליו"ד כסלו – ע"פ המבואר... שיו"ד כסלו הוא עניין הלידה של חסיד, והתוועדות חסידית היא הלידה של חסיד (משיחת ש"פ ויצא תשמ"ז – ליקוטי-שיחות, כרך כה, עמ' 353 הערה 49).

11)  ייתכן שזה מסביר גם מדוע הברית לכאורה אינה ביום השמיני.

12)  לקוטי-דיבורים ח"ג עמ' 976. ספר-המנהגים עמ' 90. כפל הלשון צריך ביאור. ואולי הכוונה שההתחלה היא ביו"ד, שעניינה ביטול.

13)  (כן הוא הכתיב של שם העיר באג"ק בלה"ק של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ושל הרבי). פרטי העניינים דאז נלקטו בספר 'ימי מלך' (ח"א) פרק עשירי. וראה גם 'תורת מנחם – דרושי חתונה' (קה"ת, תש"ס) מאמרי החתונה, ומאמרי הרבי המיוסדים וכו' על המאמרים הנ"ל.

14)  תורת מנחם תשי"ד כרך א (י) עמ' 206. 'ימי מלך' שם עמ' 272.

15)  ספר-המנהגים עמ' 92.

16)  רשימת הרב יעקב לנדא ז"ל מש"פ בשלח, י"ז [כצ"ל] שבט עטר"ת, 'כפר חב"ד' גיליון 986 עמ' 35, שלמרות שמניעת קידוש הלבנה בשבת גרמה לדחייתו ליממה ה-י"ז אחר המולד, העדיף כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע להורות שלא לקדשה בשבת. [וראה 'בירור' בעניין זה בגיליון תשמ"ז-תשמ"ח].


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)