נושאים נוספים
	התקשרות גליון 748 - כל המדורים ברצף
	כשהשליחות על דעת המשלח, פועלים למעלה מדרך הטבע
	שליחות המאחדת עולם ואלוקות
	רבינו יהודה החסיד ותורתו
	פרשת חיי-שרה
	זמן קידוש לבנה / זכירות בברכות קריאת-שמע
	הלכות ומנהגי חב"ד

"סמכו אבות הקבלה ידיהם עליו" * סמכותה ודייקנותה של מהדורת ספר חסידים שנדפסה בבולוניה * התייחסויות רבות כמו לימוד הלכות הצריכות לנשים, אם "מפני שיבה תקום" חל גם כלפי זקנה, או האם יש לקחת גמ"ח כדי לתת לצדקה, ועוד – צוינו על-ידי הרבי ל'ספר חסידים' * רשימה שנייה

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

"רבינו יהודה החסיד סמכו אבות הקבלה ידיהם עליו" – מתבטא הרבי כבדרך אגב ('לקוטי שיחות' כרך כ"ד עמ' 461).

בשנת תשט"ו קיבל הרבי מהרב אברהם-אהרן פרייס 'ספר חסידים' שהוציא לאור עם פירוש שלו, הנקרא בשם "משנת אברהם". הרבי ('אגרות-קודש' כרך יא עמ' רצג-רצה) הודה לו על קבלת התשורה, והתנצל ש"אף כי לא הספיק הזמן לעיין בתוכו כראוי, הנה לחביבותא דמילתא ולאות תודה והוקרה עברתי בין דפיו ולאות על-זה באתי באיזה הערות מקופיא...".

בהמשך (במסגרת "הערות כלליות") מודה לו הרבי על ההידור בהוצאה-לאור של הספר ("הידור פנימי – על-ידי עריכת המפתחות וכו'. וחיצוני – האותיות הנייר וכו'") אולם מצביע על החיסרון בגודל הפורמט.

ובעיקר קובע:

הספר חסידים – מהדורת בולוניה נתפרסמה בישראל ונתקבלה והוקדשה מראשונים ואחרונים. ופשוט שבכל סתירה או שינוי, יש להכריע – מעשה – כמהדורא זו, ולא ככתבי-יד האחרים בהם יש להשתמש רק להבהרת העניינים וכיוצא-בזה. ובפרט לפי הסברא אשר מהדורת בולוניא – בתראי היא.

ולכן – מסכם הרבי – הוצאה לאור של ספר חסידים שמטרתה גם הלכה למעשה – צריך-להיות דווקא על-פי הוצאת בולוניא (להחזיר השמטות הצענזאר וכו'), אף שרבה התועלת להביא בהוצאה זו השינוים שבכתבי-יד האחרים, לבארם וכו'.

"הערות הרבי על פירוש משנת אברהם לספר חסידים".

ר"י החסיד התענה בשבתות ויו"ט

בהגהות מיימוניות הלכות תעניות פ"א ה"ב (ונעתק גם כן בשולחן ערוך סימן רפ"ח סעיף ג') איתא: "כמה חסידים ואנשי מעשה שהתענו . . וכן . . ר"י חסיד ז"ל".

דברים אלו צוטטו בשיחת הרבי בעניין איסור תענית חלום בשבתות ויום-טוב ('לקוטי שיחות' כרך כג עמ' 31 הערה 39).

דרוש וקבל שכר

באחת ההזדמנויות (התוועדות י"ט כסלו תשכ"ה – 'שיחות קודש' תשכ"ה כרך א' עמ' 215) ציין הרבי שעניינים המבוארים בחסידות יש להם מקור גם בנגלה דתורה. וכדוגמה הביא:

איתא בספר חסידים שכאשר חז"ל קובעים "דרוש וקבל שכר" אין הפירוש שזה נשאר רק בתחום לימוד, ומקבלים על זה שכר כפי שמקבלים על לימוד התורה. אלא שבוודאי ישנו שכר והשכר הוא שבוודאי יוכלו להפיק מלימוד זה נפקא-מינה בפועל, אלא שיתכן והנפקא-מינה תהיה לא בעניין זה דעיר הנדחת אלא בתחום אחר דלימוד התורה. ובוודאי יש גם נפקא-מינה למעלה.

תפילה בכוונה

פסק אדמו"ר הזקן בסוף סימן קא "שתפילה בלא כוונה אינה כלום". הרבי מציין ('לקוטי שיחות' כרך כב עמ' 118 הע' 36):

ראה ספר חסידים סימן תקפ"ה, תשפ"ה. ובמגן אברהם שם ס"ק ה. והמדובר שם בכוונה "שיבין מה שאומר שלכן מוטב שיתפלל בלשון שמבין".

והדרת פני זקנה

ב'ספר חסידים' סימן תקעח איתא: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, ואפילו זקנה, ואף נשים תקימנה".

חבר לדעה זו בשו"ת בית יודא יורה דעה סימן כח: "ראיתי להלק"ט שנסתפק אי בעינן למיקם מקמי סבתא, והנראה בפשיטות דחייבין לקום מפניה אם היא בת ע' שנה, דהא מצווה דמפני שיבה ודאי דהיא חייבת וכו' גם אחרין חייבין בכבודה".

אבל בהלכות קטנות: "אי בעינן למיקם קמי סבתא, תשובה: מסתברא דאין חיוב אלא באשת חבר" (ומסיים: "ומיהו נמצא בספר חסידים להיפך").

כשהרבי שהה בברלין וערך תשובה לחותנו כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, ובה רשם בין השאר הערות וביאורים לדברי הצמח צדק בעניין גידול הזקן, לא היו ספרים רבים תחת ידו. וכפי שהעיד "אין הספרים תחת-ידי לעיין בהם". אבל רשם (מן הזיכרון?) את ה'הערה' הבאה ("רשימות" חוברת קע – יצאה לאור לש"פ חיי שרה תשנ"ט) עמ' 13-12:

להעיר מדעת האומרים (ספר חסידים סימן תקעח. ושו"ת בית יודא יו"ד סכ"ח. ודלא כהלכות קטנות ח"א קנט' דכתב דמיסתברא דאין צריך) דמצוה לקום גם מפני זקנה (אשה). – לעיין בספרים הנ"ל, דצריך-עיון מנא לן לחלק בין איש ואשה בזה.

הוכחה מ'הקהל' – ללמד מצוות לנשים

ב'ספר חסידים' סימן שיג איתא:

"חייב אדם ללמוד לבנותיו המצוות כגון פסקי הלכות, ומה שאמרו שהמלמד לאשה תורה כאילו מלמדה תיפלות זהו עומק תלמוד וטעמי המצות וסודי התורה, אותן אין מלמדין לאשה ולקטן, אבל הלכות מצוות ילמד לה שאם לא תדע הלכות שבת איך תשמור שבת וכן כל מצוות כדי לעשות להיזהר במצוות . . וזהו הקהל את העם האנשים והנשים והטף".

הרבי ציין בכמה הזדמנויות לדברי ר"י החסיד אלו. ראה לדוגמה: 'לקוטי שיחות' כרך יד עמ' 37 הע' 4, כרך כט עמ' 270 הע' 54.

פרנס וציבור

"פרנס אל יטיל אימה על הציבור שלא לשם שמים" – דברי חז"ל במסכת ראש השנה (יז,א), המצוטטים על-ידי ר"י החסיד בסימן קמה, נזכרו לא אחת (ראה לדוגמה: 'לקוטי שיחות' כרך טז עמ' 289 הערה 41).

מיהו חסיד?

יש מחלוקת מי נכלל בתואר 'חסיד'. רש"י במסכת סוכה קובע "כל חסיד הוי חסיד מעיקרו", וממילא, מסיק הרבי ב'לקוטי שיחות' (כרך טו"ב עמ' 274), לא נכללו גם בעלי תשובה בכלל זה. מה שאין כן הרמב"ם בהלכות דעות קבע: "ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד". ולפי זה הדבר שייך הן אצל צדיק וחסיד מעיקרו והן (ואדרבה – בעיקר) אצל בעלי תשובה.

הרבי מציין על כך בהערה 70 שם:

ראה מסכת בבא קמא קג, ב. והדר הוי חסיד. וראה גם כן ספר חסידים בתחילתו.

הלוואה כדי לתת צדקה?

ברשימתנו הקודמת (בגיליון שעבר) עסקנו בדברי ר"י החסיד בעניין נטילת גמ"ח לצורך נתינת צדקה. ויש להוסיף כמה פרטים:

בהתוועדות ש"פ בשלח תשמ"א ('שיחות קודש' תשמ"א כרך ב' עמ' 232) מציין הרבי:

יש לתת צדקה למוסד . . אבל כדי לתת יש לתת מכספו שלו, ולא להיכנס לחובות כדי לתת לצדקה, כדאיתא ב"ספר חסידים".

ואף אם נוטלים כדי לתת צדקה, הרי "עבד לווה לאיש מלווה", יש להזדרז ולהחזיר ההלוואה ככל המוקדם!..

בעוד הזדמנות (ש"פ משפטים תשמ"א שם עמ' 344 ואילך) הביא הרבי את דברי ה'ספר חסידים' וקבע שזו הנהגה המתאימה לסדר עבודת ה' שעל-דרך הרגיל; אמנם שנת העיבור מלמדת שלפעמים יש לדלג ומיד לתת לצדקה, שכן לפעמים עיכוב בנתינת הצדקה יכול לגרום שיפסידו את כל המצווה, בדוגמת סיפור חז"ל (תענית כא, א) אודות "נחום איש גם-זו".

עוד ציין הרבי שהוראת שנת העיבור גדולה אף יותר מסיפור הגמרא (תענית כד,א) על אדם שלא רצה לפחות מהסכום שהיה רגיל בנתינתו, כדי שלא לתת מגרעת בקודש, למרות שהדבר בא לו בקושי, ושם היה זה משום שהיה לו התוקף דהנהגה טובה שבה נהג ג' פעמים;

מה-שאין-כן ההוראה מחודש העיבור היא, שאפילו כשלא היתה הנהגה כזו ג' פעמים, יש לפעמים לתת מיד הוספה לצדקה, ולדוגמא כאשר נדרש על-ידי גבאי צדקה לתת צדקה לעניין דחוף שדורש נתינה מיוחדת – עליו להזדרז ולעשות כן (גם אם עדיין לא החזיר לגמרי חובותיו).

וזה היסוד – ביאר הרבי – להנהגת כמה גדולי-ישראל שלוו כסף ונתנוהו לצדקה – למרות שידעו מה שאיתא ב'ספר חסידים' – "מי שחייב לאחרים לא ירבה בצדקות עד שיפרע".

והרבי חזר שוב והבהיר:

דברי ה'ספר חסידים' תואמים עבודת ה' בסדר הרגיל המתאים לעבודת ה' מסודרת במדידה והגבלה. אמנם, ישנם זמנים מיוחדים הדורשים עבודת ה' למעלה ממדידה והגבלה.

ועוד הוסיף הרבי:

יש לבחון מתי נזכר היהודי בדברי ה'ספר חסידים', האם גם בשעה שהוא עוסק בענייניו היומיומיים והרגילים כאכילה שתייה טיול וכיוצא-בזה, או דווקא בשעה שנתבע הוא להשתתף בעניינים של קדושה!...

גר כקטן דמי – לא לגבי חיובים

תוך דיון במאמר חז"ל אודות אלו האישים שנמחלין עוונותיהן, כשרש"י נוקט בגירסא: "ג' מוחלין עוונותיהן גר שנתגייר וכו'", כלומר, שגם גר הוא אחד מהשלושה – מביא הרבי (בלקוטי שיחות כרך ל' עמ' 162 הערה 26): "וראה ספר חסידים סימן תרצ"א ובמפרשים שם".

הכוונה לנאמר שם:

"אף-על-פי שאמרו גר שנתגייר כקטן שנולד דמי מכל-מקום משלם מה שחייב לשלם ואם הרג נפש צריך כפרה".

קריעת הלב ולא הלבושים

בערב יום הכיפורים תשמ"ה ('לקוטי שיחות' כרך כט עמ' 314), לאחר תפילת מנחה, בירך הרבי את הקהל, כמנהגו, ובדבריו הזכיר כי התשובה-עילאה של יום הכיפורים קשורה בשמחה. הרבי המשיך וציטט את פסק-דינו של אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו שאסור ללבוש "שק מחמת תשובה . . ביום הכיפורים מפני שהוא יום-טוב וצריך לכבדו בכסות נקייה", וזאת למרות שמצינו פעמים קשר בין "קרעו בגדיכם" ו"שק" (בעניין תשובה) – הרי ביום הכיפורים נשלל הדבר!

בשולי השיחה ציין הרבי (בהערה 20) לכמה מקורות: "ראה מפרשי הפסוק יואל ב, יג. ספר חסידים סימן תרט"ז. ראשית חכמה שער התשובה פרק ג. ועוד".

מה נאמר שם ב'ספר חסידים'?

"כתיב (יואל ב' י"ב) "שובו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד", "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו" זה יום הכיפורים שאין בו קריעת בגדים. וכתיב (שם י"ד) "מי יודע ישוב ונחם והשאיר אחריו ברכה" אחריו ולא לפניו שאין מברכים על היין לפניו אלא מבדילים על הכוס לאחריו. שאם לא תאמר שביום הכיפורים מדבר למה אמר "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם", והלוא מצינו הצדיקים שקורעים על צרתם? אלא ביום-הכיפורים מדבר צריך לקרוע הלב ולא הבגדים".

לא רצה לסמוך על הזיכרון...

אחד הציונים לספר חסידים שהוזכרו לעתים קרובות אחר הסתלקות כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, היה לסימן תתשכט. שם מובא, שרבנו הקדוש היה בא בכל ערב שבת בין השמשות לביתו בבגדי שבת, וקידש, ופטר את הרבים.

באחת השיחות ציין הרבי (תורת מנחם כרך א' עמ' 21):

בעניין היכולת לפטור את הרבים יש בזה כמה שקלא-וטריא. ראה חיד"א בספר חסידים סימן הנ"ל וב'שם הגדולים' שלו [=של החיד"א] חלק א' אות א' מערכת ראב"ן גליוני הש"ס למהר"י ענגל לכתובות קג, א.

בשיחת אחרון של פסח תש"י התבטא הרבי:

גם עתה זמן של בין השמשות לאחר מנחה, ורבנו הקדוש [=הכוונה כנראה לכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ] בא לקדש, וגם נשאר ללילה.

מעניין, שאת המקור לדברים אלו הזכיר הרבי רק שנים רבות לאחר מכן, בהתוועדות י"ט כסלו תשכ"ז ('שיחות קודש' תשכ"ז כרך א' עמ' 181). אז אמר, כי דברי ה'ספר חסידים' מיוסדים על סיפור הגמרא [במסכת כתובות קג,ב].

אגב, אודות הציון לסימן תתשכט מספר הרה"ג הרה"ח ר' יואל כהן שליט"א (ראה 'אספקלריא' לחג-הסוכות תשס"ט) שפעם אחת ציין הרבי לסימן זה ואחר כך מתח על גביו קו. הרב כהן, שנסתפק בכוונת הדברים, פנה לרב חודוקוב, וקיבל חזרה את מענה הרבי שהסביר, כי רשם זאת מן הזיכרון ולא רצה לסמוך על כך, עד שראה בפנים שאכן הכוונה לסימן זה.

לימוד האבות – יחד

בהתוועדות י"ט כסלו תשכ"ב ('לקוטי שיחות' כרך לה, עמ' 101 ואילך) ביאר הרבי את דברי ר"י החסיד (שהובאו על-ידי החיד"א בספר 'מדבר קדמות'), שט"ו שנים למדו האבות תורה ביחד מדי יום ט"ו שעות; אבל ב'ספר חסידים' סימן קסה נאמר שעסקו בעבודת השם כל כ"ד שעות היום. תיווכו של החיד"א שט"ו שעות למדו תורה וט' שעות עסקו בתפילה. והרבי ביאר את הדברים על-פי חסידות.

"כובד ראש" – כהקדמה לתפילה

מהו "כובד ראש" הנדרש לתפילה? כשהרבי דן בנושא הוא מביא ('לקוטי שיחות' כרך לד, עמ' 70 הערה 27) מתוספות ר' יהודה החסיד "דאי לא קרא לא הוה צריך אלא כוונת הלב". ומשמע – מסיק הרבי – דכובד ראש אינו חלק ותנאי בעניין הכוונה.

ועל-פי זה – ממשיך הרבי – הבבא ד"חסידים הראשונים" הוא עניין בפני עצמו (שמוסב רק על ההכנה לתפילה)!