רבותינו נשיאי חב"ד היו דוגמה בולטת להפליא באהבתם כל ישראל * הייתכן שיהודי לא ישמח על ראיית חברו בכל ליבו? * על גדולי-ישראל במיוחד להיזהר באהבת-ישראל בשלמותה * מדוע לא הכניס אדמו"ר הזקן את פרק לב בתניא בתחילתו או בסופו?
מאת הרב מרדכי מנשה לאופר
במאמר החסידות הראשון (דיבור-המתחיל באתי לגני תשי"א פרק וא"ו) אמר הרבי בין השאר:
...בהוראות נשיאינו, שמה שתבעו מהמקושרים ושייכים אליהם הנה הם בעצמם קיימו ועשו כן . . וכמו בהענין דאהבת-ישראל שיש בזה כמה וכמה סיפורים מכל-אחד-ואחד מהנשיאים...
ולאחר פירוט של סיפורים מכל אחד ואחד מאדמור"י חב"ד, סיים:
וכן ישנם כמה סיפורים מכ"ק מורי חמי אדמו"ר אודות השתדלותו לעשות טובה ואפילו לאיש פרטי, ברוחניות או בגשמיות. והניח את עצמו על זה, לא רק הגשמיות שלו כי אם גם הרוחניות שלו, אף שזה שהיה מטיב עמו הנה לא זו בלבד שלא היה כלל בסוג של חברך בתורה ומצות אלא שהיה שלא בערכו כלל.
נכנס יין – נמשך סוד
באחת משיחותיו (ש"פ תרומה תשמ"ו – יין מלכות כרך ב' עמ' 564) הפיק הרבי לקח והוראה מדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין, עד כמה יש להשתדל לעשות כל התלוי באדם לטובתו של יהודי, גם כאשר מדובר על שיפור והטבת "מצב-הרוח" של יהודי, ותו לא. ובזה גופא – אפילו לשעה קלה בלבד.
ומה שהוא אומר לעשות, הוא עושה בעצמו. סח המשב"ק הר"ר שלום בער שיחי' גאנזבורג ('בקדש פנימה' עמ' 47):
שנה אחת בחג-הפסח נתקלקל היין (לא באשמת מי שהכינו, אלא מסיבה חיצונית). כשהרבנית ע"ה טעמה מהיין בליל הסדר אותה שנה, ציינה שהיין מקולקל.
כשסיימנו את ה'סדר', חייך הרבי ואמר לי: "בכל זאת, צריך לומר למי שהכין את היין שבירכו עליו את כל הברכות, ו'המשיכו' את כל ה'המשכות'"...
ברכת 'שהחיינו' על יהודי
בביקור הרבנים הראשיים של ארץ-הקודש ת"ו אצל הרבי בשנת תשמ"ט (תורת מנחם התוועדויות תשמ"ט כרך ג' עמ' 127), הקשה הרבי שצריך עיון הטעם שאין נוהגים לברך שהחיינו מי שרואה את חברו לאחר ל' יום.
ב'פרדס חב"ד' (גליון 19 פרפראות הערה נג) הצביע על כך שבספר 'דרכי חיים ושלום' הנהגות הרה"צ וכו' ממונקאטש (סימן רס) התייחס לשאלה זו, ואם-כן נדרש הסבר מדוע לא ציין הרבי לדברים אלו – במיוחד לפי הידוע שספרי הרב הצדיק ממונקאטש היו חביבים אצלו.
הוא מותיב לה והוא מפרק לה:
הגאון הגדול רבי אברהם שפירא זצ"ל אכן ניסה באותו מעמד ליישב (ברוח דברי הרה"צ ממונקאטש) באומרו: "אולי הטעם הוא מפני שיש ספק אם השמחה בראייתו היא בכל הלב".
אולם הרבי – באהבת-ישראל הגדולה שלו – שלל זאת ואמר שמכיוון שברכת שהחיינו נאמרת גם מספק, ומכיוון שעל-פי תורה יש ציווי של אהבת-ישראל – הרי אין ספק שיהודי אכן שמח בראיית חברו!
והוסיף עוד שני דברים הראויים לציון:
אף שאין נוהגים (בפועל) לברך שהחיינו על ראיית חברו – בוודאי לא מקפידים על זה שרוצה לברך שהחיינו, ועונים אמן בלב שלם.
אם אמרו שהחיינו פעם אחת – בית דין מתנה עליהם והרי זה באופן של "פעולה נמשכת".
מאויבי תחכמני
מפרשת נח – אמר הרבי בשנת תשמ"ז (התוועדויות תשמ"ז כרך א, עמ' 473) – ניתן ללמוד על גודל מעלת האחדות, כפי שרואים זאת באחדות של ה'לעומת-זה'. ובלשון הידוע – על דרך המוסר – "קרבו רודפי זימה מתורתך רחקו": כאשר רואים לדאבוננו שאצל 'רודפי זימה' ישנו עניין הקירוב והאחדות ('קרבו'), ואילו אצל העוסקים ב'תורתך', יכול להיות, חס-ושלום עניין של ריחוק כו' ('רחקו') – יש ללמוד (גם) מהם בבחינת 'מאויבי תחכמני' את עניין האחדות.
בהזדמנות אחרת (ליל ה' דחג-הסוכות תשמ"ה – התוועדויות תשמ"ה כרך א, עמ' 294 ואילך) תבע הרבי לפעול גם על מי שנכללים בתואר 'גדולי-ישראל' גדולים אמיתיים – תוספת שלימות, שתהיה אצלם גם השלימות דאהבת-ישראל.
הרבי הסביר שדווקא מצד גודל מעלתם נוגע אצלם ביותר וביותר כל פרט ופרט, והדבר אינו רק תוספת שלימות אצלם אלא שעניין זה נוגע לכללות מציאותם, עניין של פיקוח-נפש!
ה'לב' של התניא
"עניין השלום והאחדות הוא יסוד ספר התניא, וכמבואר במקום אחר שמטעם זה נתבאר עניין זה דווקא בפרק לב שבתניא, היינו שזהו ליבו של ספר התניא" – אמר הרבי במאמר חסידות דיבור המתחיל פדה בשלום נפשי (תו"מ התוועדויות תשמ"ח כרך ב' עמ' 54).
והוסיף הרבי:
ובפרט על-פי הידוע שבמהדורה קמא של ספר התניא (שהיתה נפוצה ומפורסמת בכתבי יד לפני הדפסת התניא, כמ"ש אדמו"ר הזקן עצמו בהקדמת המלקט) לא היה פרק זה, ונוסף לאחרי זה, ואם כן לכאורה הוא דבר פלא, שהרי על-פי פשטות כשמוסיפים איזו הוספה הרי מקומה הוא בסוף הספר (או בתחילתו), וכמו בספר התניא עצמו שהרבנים בני המחבר הוסיפו כמה ענינים בקונטרס אחרון שבסוף התניא, ואם-כן מדוע הוסיף אדמו"ר הזקן פרק זה דווקא באמצע הספר (אף שאין זה ממש באמצעו כי יש בו נ"ג פרקים, וחציו אינו ל"ב), ומזה מוכח שהדבר בתכלית הדיוק, ומודגש ביותר הרמז הנ"ל שזהו ליבו של ספר התניא.
הלקח ממסירות נפשו של משה רבינו
על פרשת תצווה כתוב בבעל הטורים שזו הפרשה היחידה "משעה שנולד משה" שלא נזכר שמו של משה רבינו (עד משנה תורה). הטעם הוא, לפי שמשה אמר "ואם אַיִן, מחני נא מספרך אשר כתבת", ו"קללת חכם אפילו על תנאי באה". ודבר זה התקיים בפרשה תצווה.
מכך למד הרבי הוראה נפלאה בעבודת ה' ('לקוטי שיחות' כרך כא עמ' 175): כשם שמשה רבינו היה מוכן לוותר על המעלה הגבוהה ביותר שבו – הקשר שלו עם התורה – למען יהודים, ואפילו למען עושי העגל – שזה יותר מ"ואהבת לרעך כמוך", שהרי ה"כמוך" של משה הוא התורה, כל מציאותו חדורה בתורה. והנה, הוא היה מוכן לוותר על זאת כדי להתאחד עם ישראל – ובכלל זה מי שהיה מנותק רחמנא ליצלן מן התורה.
כך גם אצל כל יהודי: משה רבנו, כרעיא מהימנא, רצה ונתן כוח לכל יהודי בכל זמן ומקום להתנהג בדרך זו.
וזו היתה טענת משה רבינו: אם לא יתקיים חס-ושלום "תישא חטאתם", וממילא – "אשר חטא לי אמחנו מספרי" – והוא, משה רבנו, יישאר "בספרך", "יאמרו עליי שלא הייתי כדאי...", משום שלא רצה למסור את נפשו עד למצב של "מחני מספרך", ואז ילמדו מכך לדורי דורות!
וההוראה הנלמדת מכך לעבודת כל אחד ואחד היא: אין דיי שיש אהבת-ישראל, ולכל יהודי בכל מצב שהוא, והאהבה היא "כמוך" – אלא נדרשת מסירות נפש למען יהודי אחר, ולמען כל יהודי, אשר צריכה להתבטא ב"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
משה בא בכל כבודו – לעוררם לתשובה!
הוראה נוספת מהנהגתו של משה רבינו למד הרבי מפרשת קורח (לקוטי שיחות כרך כח, עמ' 98):
בפרשת קורח מספרת התורה, שלפני שהעניש הקב"ה את קורח, דתן ואבירם, ציווה למשה: "דבר אל העדה לאמר, העלו (אסתלקו) מסביב למשכן קרח דתן ואבירם. ויקם משה וילך אל דתן ואבירם... וידבר אל העדה לאמר סורו נא מעל אהלי האנשים... ויעלו מעל משכן קרח דתן ואבירם מסביב...".
רש"י מצטט את המילים "ויקם משה" ומפרש: "כסבור שיישאו לו פנים ולא עשו".
ויש להבין מדוע מקדימה התורה את המילים "ויקם משה", מה מוסיפה המילה "ויקם" להבנת הסיפור "וילך אל דתן ואבירם..."?
מכך מסיק רש"י, שהכרחי לומר, שבנוסף להליכת משה אל דתן ואבירם, התקיימה פעולה נפרדת על-ידי "ויקם משה". ומהי הפעולה המיוחדת של "ויקם" כעניין בפני עצמו, שלא כהכנה להליכה שלאחר מכן? על כך מפרש רש"י – "כסבור שיישאו לו פנים":
כבר לפני כן פירש רש"י, על הפסוק "ויקם שדה עפרון", "תקומה היתה לו". כלומר, המילה "ויקם" מורה על קימה ועלייה בחשיבות.
וכן בענייננו: הוספת המילים "ויקם משה" באה להשמיענו, שמשה לא הלך אל משכן דתן ואבירם סתם כך, אלא זה היה באופן של "תקומה היתה לו", היינו, הליכה כהליכתו של מלך מרומם מעם, המעוררת רגש של חשיבות וכבוד, וכוונתו של משה היתה – "כסבור שיישאו לו פנים", שעצם החשיבות שבהליכה זו תשפיע על דתן ואבירם "שיישאו לו פנים".
מכך הפיק הרבי הוראה נפלאה בעניין אהבת-ישראל:
בלי להתחשב בכך שכבר נגזר הדין, ויותר מכך: הקב"ה כבר "נעל את השער" לחזרה בתשובה, כביכול, וציווה "העלו", שיש לסור מהם –
בכל זאת, עקב אהבתו הגדולה לכל יהודי, בכל מצב שהוא – בדוגמת התייצבותו במסירות נפש אפילו למען עושי העגל – ביקש משה רבינו וחיפש גם במצב כזה דרך כיצד להשפיע על דתן ואבירם ולהצילם מרדת חיים שאולה.
על אחת כמה וכמה כאשר לא מדובר על יהודים המורדים בה' ח"ו, אלא על יהודים שהם עמי-הארצות ביהדות, כתינוקות שנשבו לבין הגויים – ודאי שמוטלת חובה על כל אחד ואחד לעשות ככל יכולתו, להשתדל בכל כוחו, ולנצל כל מיני אמצעים ותחבולות, למצוא את הדרך להציל יהודים אלו ולקרבם שוב לאבינו שבשמים.
ועל-ידי שמעוררים אותם ומשפיעים עליהם בבחינת "ואתם הדבקים בה' אלקיכם" גורמים ומביאים ל"חיים כולכם היום", חיים אמיתיים ונצחיים. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
