העיירה בודניב שבמחוז תפילאלת במרוקו לבשה חג. הידיעה המשמחת עברה מפה לאוזן ועוררה התרגשות רבה בקרב היהודים. הצדיק רבי ישראל אבוחצירא, ה'בבא סאלי', אשר מקום מושבו עד עתה היה בארפוד, החליט לקבוע את ביתו בבודניב.
מחוז תפילאלת הוא נווה-מדבר באזור מדברי. זה אזור צר, עשיר במעיינות ובנחלים, שלאורכו קמו כפרים ועיירות. אולם דבר אחד אין שם: גשמים.
עם הגיעו לבודניב החל רבי ישראל לבסס את צורכי היהדות במקום, מחינוך הילדים ועזרה הדדית ועד קיום התפילות בבתי-הכנסת. כאשר העלה את עניין המקווה, נענה כי עד עתה היו רגילים לטבול במי הנחל זיז, העובר לאורך התפילאלת, אולם לאחרונה נעשתה הטבילה בעייתית, בגלל שהיית הצבא הצרפתי בסמיכות למקום.
רבי ישראל ישב לטכס עצה עם רבני המקום. לאחר שהועלו אפשרויות ונפלו זו אחר זו, קם רבי ישראל והודיע כי החליט להקים מקווה בחצר ביתו.
התדהמה הייתה רבה. במחוז תפילאלת, ובמיוחד בעיירה בודניב, ירידת גשמים היא תופעה נדירה ביותר. זאת, גם בימי החורף, ועל-אחת-כמה-וכמה כשהקיץ בעיצומו. מאין יבואו הגשמים בכמות הדרושה למילוי בור מי-הגשמים של המקווה?! אולם תקיפות דבריו של הרב לא הותירה לרבנים ברירה אלא להסכים להחלטתו.
הפועלים החלו לעבוד במרץ. תחילה בנו את מבנה המקווה, ולאחר מכן חפרו תעלה מהרחוב עד המקוה, בשביל מי הגשמים. בסוף התעלה הכינו כעין מרזב ברזל קטן, שדרכו יישפכו המים לתוך בור המקווה. כעבור זמן קצר הושלמה בניית המקווה.
אך מה הלאה? כיצד יתמלא המקווה במי גשמים? רבי ישראל לא נראה מודאג כלל. כשבאו להודיעו כי בניית המקווה הושלמה, יצא אל פתח ביתו ונשא את עיניו למרום, פתח בתפילה ואמר: "ריבונו-של-עולם! עשינו מה שעלינו לעשות, עשה אתה למען קדושת עם-ישראל וטהרתו, והורד לנו גשמי ברכה עד אשר יתמלא המקווה".
כשסיים, ביקש מרבי אברהם אמויאל לעבור ולראות אם כל ההכנות הדרושות לפני מילוי המקווה אכן נעשו כראוי, ולבוא להודיעו. הרב עצמו חזר ללימודו. כעבור זמן קצר הופיע רבי אברהם והודיע לצדיק, כי הכול תקין ונעשה כראוי. אז פנה ה'בבא סאלי' לסובבים אותו ואמר: "כעת בעזרת ה' יֵרדו גשמים".
אך סיים הצדיק את דבריו, והשמים החלו להתכסות עננים כבדים. לא עברו רגעים אחדים והרחוב הוצף שלוליות ענק. גשמים עזים הוסיפו לרדת עוד ועוד עד שהתמלא המקווה. ברגע זה פסק הגשם ויהי לנס.
יהודי בודניב יצאו מבתיהם כלא-מאמינים. כאיש אחד באו לראות במו עיניהם את המקווה המלא. קדושתו של הצדיק הייתה בפי כולם, מתוך שמחה רבה והתרגשות מיוחדת על המקווה החדש העומד לרשותם.
גם רבי ישראל יצא לראות את המקווה המושלם, אולם כשראה את מבנה התעלה עם מרזב הברזל שבסופה, כיסתה עננה את פניו. "לדעת ה'נודע ביהודה', הסבור כי מרזב ברזל פסול למקווה, מתברר שהמקווה פסול ואינו כשר לטבילה!", אמר.
"מה נעשה עתה?", שאלו הנוכחים בדאגה.
"אין ברירה אלא לרוקן את המקווה, לתקן את המעוּות ולאחר מכן לחזור ולמלאו", פסק הצדיק.
דממה השתררה, אך מיד נשמע קולם של רבני המקום. הללו התקשו לקבל את פסק הצדיק. זה אחר זה ניסו לשכנעו: "הלוא דעת ה'נודע ביהודה' היא דעת יחיד, ובשעת הדחק יש לקבל את דעת הרבים. עוד זאת, ירידת גשמים עד כדי מילוי בור המקווה עד תומו היא נס של ממש, ו'לא בכל יום מתרחש נס'. וכי מותר לסמוך מראש על הנס שיחזור ויישנה?!".
אולם הצדיק דחה את כל הטיעונים בכבוד, ולא היה מוכן להכשיר את המקווה כל עוד יש בו חשש פסול.
גם בן-דודתו של ה'בבא סאלי', הצדיק והחסיד רבי יחיא אדהאן, היה בין הנוכחים. כשראה כי הצדיק לא שעה להפצרות הרבנים, התרגש מאוד וקרא: "רבנו! עליי ועל צווארי! מקבל אני את האחריות המלאה בשמים לכשרותו של המקווה. אנא, אל-נא תפסלנו...".
רבי ישראל הקשיב בשקט ובחן, אך פניו נשארו חתומות. כאשר שקטו הרוחות והכול פנו לשמוע את מוצא פיו, חזר על דרישתו, לרוקן את המקווה ולתקן את הצריך תיקון.
מתוך הכנעה ובהרגשה כבדה עשו כדבריו ורוקנו את המקווה, ולפי הוראת הצדיק החליפו את מרזב הברזל במרזב עץ.
בתום המלאכה יצא ה'בבא סאלי' שוב אל פתח הבית וקרא: "רבנו, ה'נודע ביהודה'! עשינו כהוראתך ופסלנו את המקווה, רוקנו את המים והמרזב תוקן כראוי. עליך עתה למלאו שוב במי גשמים. עמוד בתפילה לפני בורא-העולם, שיוריד לנו שנית גשמי ברכה, למען טהרת עם-ישראל"...
הצדיק החל לפסוע חזרה לתוך ביתו, ומיד החלה לנשב רוח חזקה, עננים כיסו את השמים וירדו גשמי ברכה כבפעם הראשונה, עד מילוי המקווה.
כל הנוכחים, רבני המקום ובתוכם הרב החסיד רבי יחיא אדהאן, עמדו נפעמים מגודל קדושתו וצדקתו של ה'בבא סאלי', כי גדול הנס הראשון מן האחרון. מיד ערכו תפילת הודיה על הנס וסעודת מצווה לחנוכת המקווה, ומני אז נודעה צדקתו של ה'בבא סאלי' במרחקים. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
